קרניבל המסכות של ונציה

בפברואר 2010 נסענו בזוג לקרניבל המסכות של ונציה שארבעה ימים.

היום הראשון במקרה של ונציה החבילה לא כוללת העברות ולכן לקחנו סירת-אוטובוס משדה התעופה מרקו פולו לכיכר סן מרקו (על תחבורה בונציה ועלותה בסוף) . הגענו לכיכר במזג אוויר אפרורי וקר, אבל ללא גשם, אך להפתעתי, כיכר סן מרקו לא היתה מאוד עמוסה במבקרים. תחילה עוד תהיתי איפה כל האנשים בתחפושות ובמסכות, אבל עד מהרה נתגלו כמה וכמה שמסתובבים להם בכיכר ומשתפים פעולה בשמחה עם התיירים המבקשים לצלמם ,ללא כל ציפיה לתשלום. איתם נתגלו גם שתי "בעיות" שנתמודד איתן לאורך כל הביקור: איך לצלם עם כפפות, אם לא רוצים שהאצבעות יקפאו, וכיצד להחליט לסיים את מסע הצילום ולהמשיך בטיול, כאשר תמיד יש עוד ועוד אובקטים מפתים לצילום.!

לאחר כמה צילומים, שמנו את פעימנו למלון שהזמנו: Duodo Palace Hotel

 המלון הקטן והחמוד בעל 38 חדרים, שמוגדר 4 כוכבים, שוכן בבניין בן 600 שנה בסמטאה צדדית ושקטה כחמש דקות הליכה (ברגע שמבינים את הדרך!) מערבית מכיכר סן מרקו. למלון גם כניסה דרך התעלה שצמודה לו, מה שמאפשר גם העברה משדה התעופה בסירה פרטית ישירות למלון לבעלי אמצעים.

http://www.duodopalacehotel.com/hotel-venezia-index-en.htm

 קיבלנו חדר מרווח מאוד ונוח, מרוהט בסגנון ונציאני מסורתי, עם תקרה גבוה בעלת קורות עץ מסיביות חשופות -; בהחלט חדר עם אופי.
צוות המלון התגלה כאדיב מאוד, ונקודת התורפה היחידה היתה ארוחת הבוקר: כמה סוגי לחמניות, גבינות ונקנקיות, ריבות, דברי מאפה ,אבל ללא ירק או ביצים וקצת נמאסה אחרי שלושה ימים. עם זאת, מקריאת ביקורות של מלונות ברמה דומה בונציה טרם ההזמנה, התרשמתי שזו פחות או יותר המבחר הסטנדרטי בארוחת בוקר במלונות הקטנים בעיר.

לאחר התארגנות בחדר חזרנו לכיכר סן מרקו (כלשא גוררים מזוודה ומכירים כבר את הדרך היא באמת קצרה) ולאחר סבב צילומים נוסף נכנסנו ל Basilica San Marco .
הכנסיה המרשימה הזו בנויה בסגנון ביזנטי ושטח הפנים שלה מכוסה כמעט כולה במוזאיקות זהובות מרהיבות.
האווירה בתוך הכניסיה שונה בתכלית מכנסיות מערביות מוכרות, והרבה יותר קרובה לקונסטנטינופול מאשר לרומא, החל מן העובדה כי הבניין בנוי בצורת צלב יווני בעל ארבע זרועות שוות, סמל לשלמות, ולא בצורת צלב לטיני, סמל לצליבת ישו כמו רוב הכנסיות האירופאיות, וכלה ביציע הנשים שאפשרה הפרדת המינים כנהוג בנצרות המזרחית המוקדמת.
במבוא לכניסיה מכסות את הקירות והתקרה מוזאיקות המייצגות סנצות מבראשית, כגון תיבת נוח ובתוך הכניסיה הגדולה כיפה מרכזית עם סיפורים מהברית החדשה.

מתחת למזבח קבורים לפי האמונה עצמותיו של הקדוש מרקוס, שמספרים שנגנבו ע"י מלחים ונציאנים ממקום קבורתם באלכסנדריה במאה התשעי לספירה, והחבאו בספינה מתחת לפרוסות של בשר חזיר כדי להרתיע את המוסלמים מלרדוף אחרי הגנבים!

השעה הכי מוצלחת לבקר בכניסיה היא מעט לפני השקיעה כאשר השמש הנמוכה מעירה את פנים הבניין והופכת אותה לתיבת זהב.

הכניסה לבזיליקה עצמה חינם, אבל כדאי לדעתי לשלם 4 אירו לאדם כדי להיכנס למוזיאון בקומה השניה, המכיל את ארבעת סוסי הברונזה העתיקים המקוריים שעמדו בחוץ על המרפסת המשקיפה על הכיכר עד תחילת שנות התשעים, עת הוחלפו בעתיקים בגלל זיהום אוויר. מהמוזיאן אפשר לצפות על כל מבנה הכנסיה ולהתרשם מקרוב מן המוזיאקות, וגם לצאת למרפסת המשקיפה על כל הכיכר.

שילמנו עוד 2 אירו כל אחד כדי לראות את ה Pala d'Oro: לוח זהב ענקי עם תמונות של קדושים, המשובץ בכמעט 2000 אבני חן שהוזמן מקונסטנטינופול בתחילת המאה השתים-עשרה: מרשים ומנצנץ!

 בנוסף, ניתן לשלם 3 אירו ולבקר ב Treasury: אוסף של קריסטלים וחפצי דת שרבים מהם נבזזו מקונסטנינופל במהלך מסעי הצלב -; אנחנו ויתרנו.

http://www.sacred-destinations.com/italy/venice-san-marco

טיפ: אסור להכניס תיקי גב לבזיליקה. המלתחה להשארת תיקים לא נמצאה בכניסיה עצמה, אלא בסמטה קטנה הנקראת Calle san Basso שיוצאת מהצד הצפוני של הכיכר מימן לTorre dell' Orologio- בניין השעוןבצד ימין.

לאחר הביקור בבזיליקה, החלטנו להיכנס ל Doge's Palace (או באיטלקית Palazzo Ducale di Venezia). המבנה הגוטי, בעל הגוון הורדרד נמצא בצמוד לבזיליקה ושימש כמעונם הרשמי של הדוג'ים , המשלים הנבחרים שעמדו בראש הרפובליקה הונציאנית במהלך כמעט 1000 שנה, עד לכיבושה בידי נפוליאון ב 1797. הביקור במבנה רחב הידיים עובר בין החדרים החדרים הפרטים ששימשוי את הדוג'ים למגורים: בהם הרבה ציפוי זהב ופאר, אך מעט מאוד אור יוצר אפקט אפלולי, וכן עולמות מפוארים, מקושטים בתמונות של מיטב הציירים הונציאנים, בהם התכנסו מועצות המכובדים הונציאנים שתפקידן היה לשמש משקל נגד לכחו של הדוג'ה. חדר מעניין מציג מפות קיר המייצרים את העולם כפי שהיה ידוע לונציאנים בשנת 1762 (כולל, להפתעתי, נורווגיה!). בהמשך הסיור עובר בחדרי הנשקיה, דרך גשר האנחות, שנקרא כך מפני שאסירים שהועברו דרכו בדרך לכלא נאנחו כביכול למראה האחרון של חופש שהתאפשר דרך חלונותיו, ודרך חדרי הכלא הרבים והקודרים של הארמון.

אף שהפאר של הארמון וגודלו ממחישים היטב את העושר והעוצמה של הרפובליקה הונציאנית בשיא כוחה, בניגוד לכל ספרי ההדרכה, לא הייתי מגדירה את הביקור בו כ'must '. עם זאת, בדיעבד, מאוד יתכן כי חוסר ההתלהבות שלי נבעה מכך שביקרנו במקום בסוף יום ארוך שהתחיל מוקדם בבוקר, לאחר לילה עם מעט שינה.
 כניסה: 12 אירו.

http://www.tickitaly.com/galleries/doges-palace-venice.php

היום השני

קמנו לגשם שהמשיך כל היום, אמנם לא גשם כבד, אבל שקצת הקשה על השיטוט בעיר והציב לעתים אתגר לוגיסטי מעניין: כיצד להחזיק מטריה (מבלי לדקור את שאר הולכי הרגל בתוך סמטאה ונציאנית צרה), לפתוח מפה ולהיתמצות בה, לתפעל מצלמה או לאכול סנדוויץ? והכל כאמור עם כפפות...
הפעם התרחקנו מכיכר סן מרקו והלכנו דרך כמה כיכרות חמודות ופחות תיירותיות לכיוון גשר ה Accademia, בדרך ל: Accademia Galleries שנמצאים מעבר לו. מהגשר יש תצפית יפה על ה Grand Canal, שצבע מימיו הוא מעין ירקרק שקוף למחיצה יחודי ומתחמק מעין המצלמה.

 בגלריה מוצגים בעיקר ציורים של ציירים ונציאנים כגון בליני, ורונזה וטיצ'יאון. יש בכל חדר דפי הסבר באנגלית, אבל המבנה של המקום והסדר של החדרים לא ממש ברור, וכך מצאנו את עצמנו קופצים כמה מאות שנים במעבר בין הגלריות השונות ואז חוזרים אחורה בזמן. אותי, יותר מכל האמנות הדתית הרבה, עניין דווקא אותן תמונות המציגות סנצות חול -; קבלות פנים, תהלוכות, סעודות -; מההיסטוריה של ונציה. ערבוב הדמויות בתמונות אלה: אצילים, סוחרים, אנשי כמורה, טורקים בטורבנים, מדגים את הרב-גוניות של המרקם החברתי בעיר והקשר ההדוק שלה עם המזרח. החיות ועושר הפריטים ששבתמונות אלה מדבר רבות על הבטחון והכח של ישות פוליטית ומסחרית שבשיא כוחה שלטה על רוב שטח חופי דלמטיה (קרואטיה), קפריסין, כרתים ועוד, כמו גם בחלקים נרחבים של צפון איטליה עצמה.

 תקציר קצר של ההיסטוריה של הרפובליקה הונציאנית:
http://www.venice-sights.co.uk/A-brief-history-of-Venice.htm

כניסה לגלריה: 6.50 אירו, הפקדת תיק 0.50 .

מהגלריה חזרנו על עקבותינו דרך החלק המערבי של רובע סן מרקו. עוד מקודם הבחנו באחד הכיכרות Campo Santo Stefano בכמה ביתני עץ סגורים שעכשיו נפתחו ושלל מסכות, כובעים ואביזרי קרניבל צבעוניים נפרשו בפנינו והסתובבנו להנאתינו בין הדוכנים השונים. בהמשך הגענו ל Grand Canal אותה חציני בtraghetti- גונדולות ללא כיסאות או קישוטים שעברו הסבה לחבורה ציבורית וחוצות את התעלה הלוך ושוב בנקודות בהן אין גשרים, תמורת 1.50 אירו לנוסע- בדרכינו לרובע סאן פולו.
לכל אורך המסלול שלנו, עצרנו תכופות ביוזמתי כדי להיכנס לעוד ועוד חנויות מסכות. כל העיר כמובן משופעת בחנויות לממכר מסכות, עד שקשה להבין איך כולם מתפרנסות, אבל בעוד שהסחורה בסביבת כיכר סן מרקו די סנטדרטית וחוזרת על עצמה, בטיולינו הבוקר באזורים המרוחקים קצת יותר נתקלנו בחנויות מקסימות ומעוצבות להפליא המוכרות מסכות מאיסות-נייר תוצרת יד ומעשה אומן - ובעלות תג מחיר "אמנותי" לא פחות!
 בחנויות אלה, כמו בחניות רבות אחרות בעיר מוצבים שלטים האוסרים על הצילום, כך שלצערי אין לי תמונות מהן, אלא רק משוק המסכות, שם הסכימו בעלי הדוכן בשמחה לבקשת הצילום.

לאחר הביקור בכניסיה עשינו הפסקה לקפה בבית קפה סמוך, על מנת להפשיר קצת את הגפיים הקיצוניות ובתוך תקווה שאולי הגשם יפסק, אבל הוא לא שיתף פעולה, ולכן לא היתה ברירה אלא לשלוף את המטריה ולצאת לדרך. נכנסו לסבך של סמטאות המובילות ל Rialto Bridge. מזל שכאן, כמו ברוב האזור המרזי של העיר, יש שלטים צהובים ברורים המכוונים לנקודות הציון הבולטים בעיר: כיכר סן מרקו, גשר הריאלטו, פיאזלה רומא, וכך לא נזקקנו למפה כדי נווט את דרכינו לגשר. ככל שהתקרבנו לאזור הגשר ולשוק הריאלטו (הפתוח רק עד 13.00 -אליו עוד נשוב) , החנויות נעשו פחות מעוצבות ויותר אופיניות לסביבה של שוק.
 עד המאה ה- 19 היה הגשר המפורסם היחיד שחיבר את שתי גדות התעלה. במאה ה-19 נוספו עוד שני גשרים (בניהם גשר האקדמיה) וב 2008 נפתח גשר רביעי שנוי במחלוקת, הן בגלל העיצוב המודרני שלטענת המבקרים לא הולם את חזותה של ונציה והן בשל העדר גישה נוחה לנכים.

על גשר הריאלטו ניתן למצוא עוד חנויות למזכרות וכמובן מסכות ונוף לGrand Canal משני צדדים, אבל גם עומס רב של התיירים המבקשים לתפוס את זוית הצילום המיטבי, שגם הם (כאשר אנחנו למעשה חלק מאתו "הם"!) וגם הגשם קצת הקשו על נסיונות הצילום שלנו.

 מהגשר חזרנו דרך ה Mercerie , רחוב חנויות היוקרה של ונציה, לכיכר סן מרקו. יש ברחוב הזה וברחובות הסמוכים לו הרבה חנויות מותגים: נעלים, תיקים, תכשיטים, אבל גם אלא שכמונו לא חובבי שופינג עדיין יהנו מן העיצוב של חלונות הראווה, לאו דווקא של חנויות היוקרה אלא של כל מיני חנויות קטנות ומיוחדות: עתיקות, מערכות שחמט מיוחדות, בובות עץ ועוד.

כאשר הגענו חזרה לכיכר סאן מרקו, הצורך במפלט מן הגשם והקור הביא אותנו להיכנס ל Museo Correr שבצד השני של כיכר סן מרקו, שהכניסה אליו כלולה בכרטיס הכניסה לארמון הדוג'ה שקנינו ים קודם (ואם כבר שילמנו ממילא על הכרטיס, לא ניכנס??). מדובר באוסף לא ממש מרתק של פסלים, עתיקות, מטבעות וכו' וקוריוז בדמות שתי מומיות שנתרמו למוזיאון ע"י איזה ג'נטלמן אנגלי במאה ה- 18 או ה -19. אין בתצוגה הסבר כיצד הוא השיג אותן....

 לפחות הפשרנו קצת, מלאכה שהושלמה כעבור כמה דקות הליכה חזרה למלון ולאמבטיה חמה וממושכת: אחת הפעמים -; ולא היחידה- שממש שמחנו ששילמנו קצת יותר עבור מלון במרכז העיר ולא התפתינו לדילים זולים יותר למסטרה או לעוד עיירת פרברים ביבשה, מהן צריך כל פעם לנסוע ברכבת או אוטובוס מונציה.

היום השלישי

הבוקר של היום השליש נראה גם הוא לא מבטיח במיוחד - טפטוף ושמיים אפורים. הלכנו ללשכת התיירות שליד כיכר סאן מרקו כדי להוציא את הכרטיס ל 36 שעות לתחבורה ציבורית שהוזמן מראש דרך האינטרנט.עם הכרטיס ביד ניגשנו לתחנה של ה Vaporetto (סירת-אוטובוס) של San Zaccaria שבצד המזרחי של הכיכר ועלינו על סירה של קו LN בדרך ל"אי התחרה" Burano . מדובר בתחנה ראשית המשרתת המון קווים של סירות, ואף שיש מפות ולוחות זמנים של הקווים, כדאי לוודא עם עובדי התחנה שאתם עולים על הקו הנכון.

 בורנו ממקום בצפון מזרח הלגונה כשעה נסיעה מונציה, על מים אפורים כפלדה במזג האוויר הסגרירי.
 כאשר התקרבנו, נפרסה לעינינו חזות האי על בתיו הצבעוניים ומגדל השעון שלו הנטוי שלו שנראה כתעתיק קטן של המגדל המפורסם של פיזה! הרחוב הראשי הסימפטי של האי, המלא בחנויות ומסעדות ובצד ימין תעלות מים, גשרונים ובתים קטנים הצבועים בשלל צבעים עזים. בשלב זה הגשם פסק (ובהמשך היום מזג האוויר אף התבהר לראשונה בטיול), מה שהפך את השוטטות לאורך התעלות ולאחר מכן ברחוב החנויות להרבה יותר נעים. אין ממש מוקד לביקור בבורנו או "אתרי חובה" כלשהם אבל כיף להסתובב שם שעה קלה ולספוג את האווירה.

בהמשך חזרנו לתחנת סירות האוטובוס ולקחנו סירה של קו T לנסיעה קצרצרה לאי השכן Torcello.
 במהלך מאות שנים לאחר נפילת האימפריה הרומית היה האי הזה החשוב והחזק באי הלגונה (הרבה יותר מונציה עצמה) עם אוכלוסיה שהגיע בשיא לכדי כ 50,000 איש במאה העשרי לספירה, עד שסטימת סחופת שהפכה את המקום לביצה והתפרצות מלריה הבריחו את התושבים החל מהמאה ה- 12.

כיום האי מיושב רק על ידי כמה עשרות דייגים וחקלאים, וכאשר צועדים לאורך התעלה הראשית של האי , כשדממה מסביב ואין כמעט נפש חיה (לפחות בפברואר), קשה לדמיין שפעם היתה כאן קהילה משגשגת.
הסיבה היחידה לבקר באי -; ורק למי שהביקור בבזיליקה סן מרקו לא השביע את תאבונו לאמנות ביזנטית - היא קטדרלת Santa Maria Assunta שנוסדה במאה השבעית, המלאה אך היא במוזיאיקות מרהיבות ועם רצפת פסיפס יפיפיה. לנו הביקור בהחלט היה כדאי: בניגוד לסאן מרקו הענקי ועמוס התיירים, כאן קנה מידה האינטימי יותר ומיעוט המבקרים מאפשרים להתקרב לקירות המכוסים במוזאיקות ולהתרשם בצורה בלתי אמצעית.
כניסה לקטדרלה: 5 אירו.

לאחר הביקור בקטדרלה, חזרנו עם קו T לבורנו ולארוחת צהרים מאוחרת . כיוון שה -T פועל רק כל חצי שעה, רצוי לשים לב ללוח הזמנים התלוי בתחנות הסירות-אוטובוס ולתכנן את הביקור בקטדרלה בהתאם, כדי לא להיתקע מעבר לצורך בטורצ'לו.

לאחר הביקור בקטדרלה, חזרנו עם קו T לבורנו ולארוחת צהרים מאוחרת . כיוון שה -T פועל רק כל חצי שעה, רצוי לשים לב ללוח הזמנים התלוי בתחנות הסירות-אוטובוס ולתכנן את הביקור בקטדרלה בהתאם, כדי לא להיתקע מעבר לצורך בטורצ'לו.

 מבורנו נסענו עם עם קו LN לגדול מבין איי צפון הלגונה, הכי קרוב לונציה וגם הכי תיירותי : Murano .
פחות אהבנו את האי, שרחובותיו גדושים בחנויות לממכר זכוכית מורנו הצבעוני, שהיא לטעמי לא יפה במקרה הטוב וקיטש של ממש במקרה הפחות מוצלח.
 גם בתוך ונציה עצמה ישנן חנויות רבות המוכרות ";Murano Glass" (אלא שלגבי חלק מן הפריטים עולה החשד שמה האי איכשהו העתיק את מקומו מן הלגונה למחוז גואנגדונג, רווי המפעלים, בסין!).

ישנן כמה מיצגי זכוכית נחמדים במרחב הציבורי של מורנו וגם עוד כנסיה ביזנטית, דומה לזו של טורצ'לו אך פחות מרשימה (או שמה עכשיו כן הגענו לנקודת השובע) ובה פריט ביזרי למדי: מתחת למזבח תלויות אחר כבוד ארבע עצמות ענקיות, שלפי האמונה הן של דרקון שנהרג ע"י הרוח של הקדוש Donato (שעל שמו קרויה הכניסיה) -;ככל הנראה עצמות של איזה יונק פרה-היסטורית נכחד!

 תמונות ב: http://romanmiscellany.blogspot.com/2008/04/venetian-relics- ii-dragon-bones.html

 באי יש גם מוזיאון זכוכית ומספר בתי מלאכה לניפוח זכוכית בהן ניתן לראות הדגמה (מלווה כמובן ב"הזמנה" לקנות מתוצרת המקום), אלא שבשלב זה של אחר הצהרים כבר לא נשאר לנו כך כך זמן (או חשק) גם לשני אלה. כנראה שכדי "להספיק" גם את מורנו, מעבר לביקור קצר, ובהתחשב בכך שהמעברים בין האיים גוזלים זמן, היינו צריכים להתחיל את יום טיול האיים שלנו יותר מוקדם, או לוותר על טורצ'לו.

ממורנו חזרנו לונציה ולנקודת המוצא שלנו, תחנת San Zaccaria עם קו 41 . גם קו 42 מחבר בין ונציה לבין מורנו. מצאנו את כיכר סאן מרקו לפנות ערב גדוש באנשים ובצלילים: השחקנים המחפושים במסכות בסגנון comedia del' arte שראינו לכל אורך הביקור, זוגות (לרוב מבוגרים למדי) לבושים במיטב מלבושי המאה ה-18 : פאות שער לבן מעוצב, נקודות חן מלאכויתיות, נוצות, מכנסי ברך וגרבי משי, מתהלכים באלגנטיות בכיכר או יושבים בקפה Florian היקרתי ולוגמים קפה ב 25 אירו לכוס (בעוד פשוטי העם מתגודדים מעבר לחלונות הראווה כדי לצלמם) בטרם יעברו לנשפים הפרטיים שהכניסה אליהם עולה מאות איורו. גם הקישוטים המוארים שבכיכר, שהתבססו על פירות, המוסיקה המעט קיטשית שבקעה מהרמקולים, הדוכן לממכר פונץ' חם, קרונות התצוגה הנושאות חרקים גדולים (לא ברור בדיוק איך הם היו קשורים לקרניבל, אבל מה זה משנה?) והתנועה הבלתי פוסקת של תיירים מכל העולם תרמו לאווירה התוססת שבמקום.

 מאוחר יותר באותה בלילה יצאנו שוב, ופתאום בכיכר San Luca ניתקלנו בקרניבל מסוג אחר: להקת רגאי מקומית שניגנה (לא רע בכלל) הרבה אלכוהול וריח סיגריות, צעירים רוקדים -; אווירה הרבה פחות מכופתרת מהקרניבל ה"רשמי" והוכחה שגם תושבי העיר והסביבה, ולא רק תיירים, מנצלים את ימי הקרניבל לחגיגות.

היום הרביעי

בבוקר האחרון שלנו בונציה חיכו לנו שתי הפתעות. הראשונה התגלתה מיד-סוף סוף שמיים כחולים ושמש, והשניה רק כשהתקרבנו לכיכר סאן מרקו : Acqua Alta -;מים גבהוים! בחודשי החורף, צירוף של גאות ורוחות יכול להעלות את מפלס המים בלגונה של ונציה ל-90 ס"מ או יותר מעל פני הים, ולגורום להצפת האזורים הנמוכים של העיר, ביחוד סביב הכיכר. לרוב מדובר רק בכמה סנטימטרים של מים, אך פרויקטי בניה של מאה השנים האחרונות ועוד מעשי אדם, ביחד עם העליה הכללית במפלס הימים בכל העולם, החריפו את חומרת ותדירות התופעה, ובדצמבר של שנה שעברה נמדדו פעמיים מעל 1.40 ס"מ של מים ברחובות!

 עוד ערב קודם ראינו בכיכר סאן מרקו בועות קטנות של מים מבעבעות מתוך מכסות הביובים כמו בסרט אימה, אבל הבוקר כאשר התקרבנו לכיכר מצפון, מצאנו אותה מוצפת בכמה סנטימנטרים של מים, והבנו שאין אפשרות לחצות אותה. נדרש עיקוף די גדול, דרך סמטאות יותר גבוהות כדי להגיע ליעדינו- שוב פעם תחנת הסירות סן זכריה, שלידה מי הלגונה עדיין שותפו את המדרכה. בדרך ראינו פתאום לאורך הסמטאות הרבה מגפי גומי גבוהות צהובות מוצעים למכירה, כולם ב 10 אירו לזוג (קרטל ברור של בעלי החנויות לנוכח מצוקת התיירים!), ובכלל נראה שהונציאנים מורגלים היטב למצב של הצפות ולא מתרגשים ממנו.

נדרש עיקוף די גדול, דרך סמטאות יותר גבוהות כדי להגיע ליעדינו- שוב פעם תחנת הסירות סן זכריה, שלידה מי הלגונה עדיין שותפו את המדרכה. בדרך ראינו פתאום לאורך הסמטאות הרבה מגפי גומי גבוהות צהובות מוצעים למכירה, כולם ב 10 אירו לזוג (קרטל ברור של בעלי החנויות לנוכח מצוקת התיירים!), ובכלל נראה שהונציאנים מורגלים היטב למצב של הצפות ולא מתרגשים ממנו.

מתחנת סאן זכריה נסענו כמה דקות עםסירה מס 2 לאיSan Giorgio Maggioreולכנסיה באותו שם.החזית שלה בנויה בסגנון מקדש יווני והפנים שלה מקושטת יצירות אמנות, אלא שבשלב זה של הטיול היכולת שלי להתפעל מעוד יצירה של טינטורטו כבר ירדה מאוד, ולכן עלינו ישר במעלית לראש מגדל הפעמונים ולתצפית פנורמית -;מלווה ברוח ערה וקרה- של ונציה המוצפת, הלגונה והאיים מסביב. כניסה למגדל: 3 אירו


 

חזרנו באותה דרך והלכנו דרך סמטאות צדדיות לכיוון הכללי של גשר הריאלטו ושוק הריאלטו.הפעם, בשעות הבוקר השוק המפורסם היה פתוח, עם דוכנים לממכר דגים, ירקות, נקניקים, גבינות ועוד, אלא שלטעמי, מדובר בעוד שוק אוכל בלא שום יחוד לעומת שווקים אחרים בערים אחרות, אבל אני מהתחלה לא מוצאת עניין גדול בשווקים באשר הם, אז אין להסיק מסקנות מחוסר ההתלהבות שלי!. משם שוב עלינו על סירה ונסענו לאורך ה Grand Canal לכיוון רובע קנרג'יו והגטו היהודי. בניגוד ליום קודם, לכל אורך היום הסירות היו מאוד צפופות, כנראה בגלל התגברות זרם התיירים לקראת סוף השבוע האחרון של הקרניבל.

רובע קנרג'יו המרוחק מן המרכז מעט פחות תיירותי, בניניו פחות מפוארים, ולאורך הרחוב הראשי, ביחד עם חנויות המסכות והמזכרות הרגילות (עם כי כאן המחירים טיפה יותר נמוכים), היה נחמד להיווכח בקיומן של חנויות "רגילות" לחומרי ניקוי וכו'.

הגטו בונציה הוא הגטו ראשון שנוסד באירופה בשנת 1516 בשטח קטן בצפון ונציה מוקף תעלות שאיכלס כמה בתי יציקה (מקור המילה גטו מהאיטלקית geto - יציקה), כאשר מועצת הרפובליקה הונציאנית החליטה כי על כל יהודי העיר להתגורר במקום אחד. בלילות שערי הגישה לגטו, שהוא למעשה אי, ננעלו ונאסר על תושביו לצאת.

תוך מאה שנה, אוכלוסית הגטו גדלה ליותר מ 5000 איש וגרמה למצוקת דיור, ולכן בכיכר הראשי של הגטו ניתן להבחין בבנייני "רב קומות" של שש או שבע קומות. ,כאשר בכמה מהם יש גם בת כנסת בקומה העליונה, כייון שהחוק אסר על בניית בתי כנסת בנפרד. עם כיבוש ונציה בידי נפוליאון ב 1797 הגבלות המגורים על יהודים הוסרו, רבים עזבו את הגטו ובניניו נזנחו.

בעת ביקורנו הכיכר הראשית של הגטו נראתה ריקה ועזובה למדי- אווירה שונה מאוד ממראות הקרניבל הססגוניות במרכז העיר. במקום יש מוזיאון המספר את תולדות הקהילה, או ליתר דיוק הקהילות, שכן מתוך המוצגים במוזיאון מאוד בולט שגם בתוך הקהילה הלא גדולה נשמרה החלוקה ברורה לקבוצות השונות: גרמנים, איטלקים, ספרדים, לבנטינים, כאשר כל קבוצה בנתה לה בת-כנסת נפרד ושמרה על מנהגים שונים. נשמע מוכר?

 מהתצוגה ניכר כי אף שיהודי ונציה סבלו מעוינות השלטונות, תנאי מחיה קשים והגבלות על אפשרויות העיסוק, מצבם היה פחות עגום מאשר זה של הרבה קהילות במזרח אירופה, בגדול לא היו פוגרומים או גירושים, ובתוך הקהילה התאפשרו חיי תרבות ולימוד. גם בעת הממשלה הפשיסטית של מוסוליני, אמנם נחקקו חוקי גזע, אבל יהודים נשלחו למחנות רק החל מ 1943, לאחר שכוחות גרמניים נכנסו לצפון איטליה והחלו לפעול. בכיכר הגטו יש אנדרטה ל 204 יהודי ונציה שגורשו למחנות: רק 8 חזרו.

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/vjw/Venice.html

הצטרפנו לסיור בכמה מבתי הכנסת של הגטו מטעם המוזיאון, שלא כל כך הצדיק לטעמינו את הזמן או העלות שלו- המדרכה היתה די יבשה ובמקום להרחיב על חחי הקהילה, רק פירטה את המאפינים האדריכליים של המבנים . הנקודה העיקרית המעניינת בסיור היה לראות עד כמה בת הכנסת הספרדי, המפואר מבין אלה שביקרנו בהם, הושפע מסגנון הברוק ששלט בעיר באותו העת, על העמודים והקישוטים המוקצנים שלו- עד כדי כך שאם היו מחליפים את ארון הקודש באיזו תמונה של המדונה, כבר היה קשה לדעת אם מדובר בבית כנסת או בכניסיה.

כניסה למוזיאון וסיור: 8.50 אירו.

לאחר פסק הזמן קצת מחוץ למסלול התיירותית השגור, חזרנו ל Grand Canal ולקחנו את סירה מס' 1 לכל אורך התעלה חזרה לכיכר סאן מרקו, כאשר בדרך עברנו על פני ארמונות יפים ומרשימים, רובם בנוים בסגנון Venetian Gothic המשלב קשתות גוטיות עם מוטיבים מהמזרח. בעת פריחתה של ונציה כאשר הבנינים האלה, שכיום רבים מהם הוסבו לבניני משרדים או למוזיאנים, קושטו בריקוע זהב ובטיח צבעוני המראה היה צריך להיות מדהים ביותר, אבל גם כיום כשהמבנים כבר לא בשיאם, הוא מאוד מרשים ומיוחד.
 עם זאת, מקרוב ניתן היה להבחין כי חלק מן הבנינים מתפוררים, קומות הקרקע רקובות מן המים, וכאשר חזרנו יותר מאוחר בערב על אותו מסלול בכיוון ההפוך, על כל בנינן שבו דלקו האורות בנברשות המפוארות, עמדו לצידו שניים חשוכים ושוממים.

ואכן הבעיה הגדולה של ונציה היא בריחת אוכלוסיה. המים העולים שלעט לעט הופכים את קומות הנמוכות לבלתי שמישים, העלויות הגבוהות מאוד של רכישת ותחזוקת הנכסים ההיסטוריים והעדר תעססוקה גרמו לכך כי בעשורים האחרונים אוכלוסית ונציה צנחה במחצית וירדה לארחונה ל 60,000 איש בלבד, מספר הזהה כמעט למספר התיירים הפוקדים את העיר מדי יום, ויש החוששים כי במהרה תחדול ונציה מלהיות עיר בר-קימא ותהפוך למן "מוזאיון חי" לתיירים בלבד.

http://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/europe/italy/64401 98/Venice-population-falls-to-lowest-level-in-centuries.html

בחזרה לכיכר -; שאיכשהו בסוף כל שיטוט בונציה חוזרים אליה כאל מגנט - מצאנו אותה הומה אדם מן הרגיל ולראשונה בטיול שלנו בתי הקפה בכיכר הוציאו כיסאות החוצה והשולחנות נתמלאו באנשים נהינים מן השמש.. אף שהיה נחמד לחוש את האווירה התוססת של סוף השבוע המתקרב, בכל זאת לא הצטערנו שלקחנו דיל של אמצע השבוע ושהימים הראשונים היו יותר רגועים: להתנהל כל ימי הטיול בתוך הצפיפות וההמולה הזו יכול היה להיות די מעיק.

אחר הצהריים התקיימו על הבמה במרכז הכיכר מוקדמות "תחרות התחפושת היפה ביותר", אם כי לפי התחפושות שראינו, חלקן מרשימות יותר וחלקן פחות, נראה שכל מי שהתחשק לו יכול היה להשתתף בארוע. נהינו מלצפות במשתתפים עולים על הבמה, מסתובבים לקול המוסיקה המלווה , מתנופפים ב"מלכותיות" לקהל הרב, עד שבצער הבנו שאנו חייבים להיפרד מן הכיכר ומן המראות, ולחזור למלון לקחת את המזוודה שהשארנו שם בבוקר, אם אנו לא רוצים לפספס את הטיסה מאוחר יותר בערב.

 בדיעבד, יצא לנו מזל גדול שביום האחרון של הטיול היה לנו מזג אוויר נעים שאפשר לנו להסתובב כל היום בחוץ לאחר שעשינו ציק-אוט מן המלון בבוקר ולנצל את היום היטב, מבלי שהעדר חדר מלון לחזור אליו יהווה חיסרון- במזג אוויר גשום זה בטח היה פחות מוצלח.

לאחר שלקחנו את המזוודה, חזרנו על עקבותינו לתחנת הסירות Valleresso בצד המערבי של הכיכר ונסענו חזרה לאורך ה Grand Canal לתחנת האוטובוסים שב Piazzele Roma , שם לקחנו אוטובסו מס 5 לשדה התעופה.

 תור ארוך ומעצבן לבידוק (בין השאר בגלל שפתחו וחיפשו ידני במזוודות של כל הנוסעים ארצה, ולא רק של מדגם), טיסה יותר קצרה חזרה של כשלוש שעות ולפנות בוקר ביום שבת הגענו הביתה 

עדכון

בנובנמבר 2011 חל שינוי במיספור הקווים של סירות האוטובוסים, ולכן חלק מן המידע לגבי הקווים בבלוג כבר לא מעודכן.

 פירוט השינוים כאן:
http://europeforvisitors.com/venice/articles/actv-nov-2011-c ampagna_informativa_rinumerazione_linee.pdf

 מפה עדכונית של הקווים:
http://www.actv.it/pdf/navigazione/Mappa_linee_2nov.pdf