שוב על הרכבת
זו רכבת אחרונה, אחרונה בתחנה: כבר עבר זמן מאז הרכבת האחרונה שלי בצפון. זה היה ברג`סטן כשהייתי ירוקה לחלוטין. רוב הזמן ישנתי ולא הסתכלתי מסביב, לא החוצה ולא פנימה. אבל גם אז לא העלתי בדמיוני מסע מוזר כזה, עם דמויות סוריאליסטיות כמו שראיתי ברכבת האחרונה שלקחתי בהודו (לעת עתה). זה התחיל באוסף חיילי קומנדו של הצבא ההודי שלא נראו הודים בכלל (הם במקור מהאזורים הצפון-מזרחיים) ולא הבנו אם הם בדרך לבסיס או הביתה, אבל היו להם יופי של תפוזים ומזוודות ג`יימס בונד גדולות במיוחד.
קבצן נדבות צעיר עם שפה שסועה ולבוש מכובד (אפילו חגורה). ריקד לנו במעבר ריקודי ברייקדנס בנוסח מקומי ושר שירי פופ בהינדי... תוך כדי הקדשה לבבית אליי. הסמקתי עד עמקי חולצתי. הוא כל הזמן אמר.. "הא.. אני מייקל ג`קסון!! הא!!" ועשה צעדי ירח לאחור. ככה היתה לנו לעת ערב הופעה חיה בין תיקים ומוכרי צ`אי מוטרדים. ההופעה זוכתה בשכר נדיב באדיבות הרב חובל ובהשראתו של שיווא. מייקל ג`קסון הביט לעברי ואמר לי בהינדיש עילג (שכמובן הבנתי) כמה אני יפה ואני לא ידעתי אם זה בגלל שהרב חובל היה כל כך נחמד אליו או בגלל שעשיתי גבות (סוף סוף הגיעה הפינצטה המיוחלת).
הפיסקה הבאה אינה לאנשים עם לב חלש, הנוטים להתעלפות נוכח מראות קשים, דם צפרדע ותמרות עשן. בין שלל המוכרים והרוכלים, מספסרי הסנדביצ`ים, החביתות, השמיכות והמצעים, השתיה, הצ`אי צ`אי צ`אאאייי והקופי, הצעצועים (אם במקרה אתם בדרך לאיזה אחיין מפונדרק ואתם רוצים להביא לו בובה מעפנה), משחקי הדרך (שח?) (בכל זאת נוסעים איזה 18 שעות) ... עיתונים, קישקושים ופישפושים שרק ההודים יכולים להמציא.. היה ילד אחד. דווקא נראה נחמד. לא זוכרת מה הוא מכר.. כי ההמשך מחק לי את הזיכרון לגביו. אבל כשהוא נפנף לעברנו בסחורה.. וידו עלתה וירדה (נגיד בסלואו מוושן) מול פניו של רב חובלנו. ראינו, לצמרמורתנו שיש לו אגודל המפוצל לשתי אצבעות ..... !!!! (ובכל אחת מהן ציפורן... אהההההה!!!). אני ישר נכנסתי לכוננות בקבוק מים ושרירי ידיים למקרה שרב חובל יאבד שיווי משקל מהישיבה על הכסא. אבל הוא היה גיבור הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו. חיילי הקומנדו לא נראו מזועזעים במיוחד. למעשה הם אפילו נראו משועשעים. בטח הם עוברים אימונים לכאלה דברים, כי נשק לא היה להם.
הצפנו והצפנו אבל לא נראה שינוי במזג אוויר. וההודים המשיכו לעשות מה שהם תמיד עושים. יושבים, חושבים, נועצים.. וזורקים זבל מהחלון. אין להם פחים פה. והם מסתכלים עליך בזעזוע כשאתה שומר את הזבל.. או שם על הרצפה של הרכבת (בתקווה שמישהו אולי מנקה שם..). אחרי שלושה חודשים עוד לא התרגלתי לזרוק ככה דברים לרחוב. זה מחמיץ לי כל פעם משהו בנשמה כשאני עושה את זה.. אבל לפעמים ברומא את צריך להיות הודי. ברכבת הזו יצא וישבתי ליד החלון, ותיקותי היחסית בהודו הפילה עלי את מחוייבות זריקת הזבל כך שגם רב חובל השחית את נשמתי כשהוא מעביר לי כל פעם נייר או כוס צ`אי או קליפות תפוזים שאזרוק לו בחטיפה.
דרג'ילינג
זוגות זוגות: את אבנר ואלמור מיגור פגשנו עוד ברכבת ל- new jalpaiguri יחד איתם חלקנו קומה במלון בדרג`לינג (Darjeeling - צפון מדינת west benegal, עליה עוד יסופר גם יסופר). אני חלקתי איתם גם את משבר שלושת החודשים שלי. אבנר אמר שבספר פסיכולוגיה של טיילנים כתוב על המשבר הזה. יש איזושהי עייפות מנדידה אבל עוד לא בא לך לחזור. אתה נהיה חסר סבלנות כלפי כולם, הפתיל שלך נאמד במילימטרים בודדים ואין לך כוח להשקיע את המאמץ ולהיות נחמד אפילו שבפנים אתה יודע שזה ישתלם לך.
בטח מפתחים איזה חומר כימי של נדודים והגוף נמצא בשלב של הסתגלות.. העצבים מרחרחים בחשד. אתה כבר לא בטוח שיהיה לך כיף כמו שהיה לך ויש מין פחד כזה שההמשך ישכיח את כל מה שהיה עד עכשיו. אבל זה לא. אולי כן. מה אני יודעת? אני רק צריכה לזכור שאני בטיול.. ואפילו שאני כבר יותר בנפאל מאשר בהודו, אם לא הכל אפשרי פה, אז לפחות הרוב.
שרכנו את רגלינו בסמטאות דרג`לינג (עליה יסופר בהמשך) הסתכלתי לי לתוך חנויות כדי לראות אם יש להם צ`יקן מומו (להלן מומו). כשהייתי צעירה ודלה בימים הייתי שואלת בחנויות על כל מיני דברים רק כדי לדעת אם יש להם ואז להעריך אותם יותר. את ההערכה שלי חילקתי בחינם לכל מי שהיה לו שוקובו, או מסטיק תפוח או דפדפת משבצות עם חורים וניקובים לתלישה או כל דבר אחר שמצאתי לנכון לחלק עליו נקודות. לא שקניתי. בשביל מה זה טוב? באחת מהחנויות פתאום, לא היה מומו, אבל היה חנן מבאר-שבע. לקח לי שניה וחצי להבין שמצאתי משהו בעל ערך שלא ממולא בעוף והזמנתי את עצמי להתיישב איתו ועם בת זוגו עמית על השולחן במומואיה הצמחונית. עם חנן ועמית חלקתי כמה חוויות הודיות מהדרום ואחר כך שיחות על טרקים מהצפון ותוכניות לעתיד. אח"כ פגשנו את רותי ובן-זוגה (יש גבול לזיכרון של שמות) וחלקנו איתם מידע על אישור (להלן פרמיט) לסיקים (שזה חבל ארץ בהודו הצפון-מזרחית שאין בו סיקים (רוב בני כת הסיקים sikhs גרים בפנג`ב וזה שהסיומת לרבים בעברית זה -ים זה לא אומר שכל העולם חייב להסתדר דום לפי מה שאנחנו אומרים... כל הזמן)). בזמן שעמדנו ודיברנו איתם עברו איה ואיתי וחלקנו איתם "היי". מאוחר יותר חלקנו עם כולם בירה בפאבלו המקומי joys pub. וגם את הלונלי פלנט של הטרקרים הותיקים שבחבורה.
חלקנו עוד הרבה דברים.. שם בדרג`לינג הרחוקה (שעליה עוד אספר במוקדם או במאוחר).. רב חובל ואנוכי חלקנו חיידק משותף שהחליט שיותר טוב לו אצלי אז הוא חתם קבע בקיבה של עבדתכם הנאמנה. עמית וחנן חלקו אמבה (למרות שהיא חד תאית וזה בעייתי ביולוגית). יכול להיות שזה עבר לרותי.. או לאיתי כי גם להם היה משהו באותו זמן. אלמור כבר הגיעה לדרג`לינג עם משהו רע ואבנר חלק על האפשרות לצאת ככה לטרק.. ועוד בלי נעליים.
דירדוסים אחרונים בדרג`לינג: אה... בכלל לא סיפרתי על דרג`לינג.. ואני כבר בסוף...טוב, ביננינו אין הרבה מה לספר, כי לא ראינו כלום. היה ערפל רוב הזמן. הלכנו מגששים ברחובות אחרי הדרך הנכונה, בדרך כלל חיפשנו שירותים ולא היה. ככה, רגע לפני היציאה עשינו מדידות של ביגוד תרמי בשביל שיהיה נעים בהימליה. (הימליה, לא יאמן הא?!). היה ערפל רוב הזמן.
Tall people got no reason to live: רב חובל מצא בדרך הקשה כמה מוגבל הוא יכול להיות בשל מטר שמונים וחמשיותו. ברכבות, אין מקום לרגליים, שלא לדבר על האוטובוסים שהוא צריך לשבת חצי במעבר בשביל לשרוד את הנסיעה. הוא נצרך לפתח גמישות מיוחדת בשביל השירותים של הכריעה, הוא לא יכול לישון במיטות שיש להם מעקה בסוף. התקרות נמוכות לו והוא צריך להזהר על הראש במקומות שאני אפילו לא מזיזה את העפעף בשביל להסתכל. שלא לדבר על זה שמידות יותר גדולות בבגדים מסויימים ... הא הא... גם עולות יותר כסף. אין מה לעשות, צריך ללמוד לחיות עם מגבלויות. זה מה שנקרא יתרון הגובה.
הולכים אל הלא נודע אל הלך תדע אם זה טוב או רע שם: אחרי שהתיאשנו מלקום מוקדם בדרג`לינג הרחוקה (שאולי אני עוד אספר עליה אחר כך) ולראות רק ערפל במקום שפיצים מולבנים משלג עם קצת צהוב של זריחה כמו שרואים בגלויות, החלטנו לצאת לטייל באזור כדי לראות את הערפל גם שם.. קמנו בהרגשה אופטימית זהירה והיה ענן על העיר. ארזנו חפצינו והשארנו את רובם במלון. בדרך לתחנת אוטובוסים וג`יפים, עמוסת הכל טוב וג`יפים בשלוש שורות (שלא תמיד הראשונה היא זו שיוצאת באמת לדרך קודם). אספנו עלינו כמה שומים (שום זה טוב נגד כל דבר, נגד מחלות, נגד גבהים, נגד דובים, נגד נשיקות הפתעה, נגד השמנה.. נגד עין הרע ושאר כולירות), שורשי ג`ינג`ר (סתם כי הם חמודים כאלה) ושמיכת פליז כחולה למזל, ניסיתי להתמקח על המחיר וזה לא הלך.. אנשים קשים פה בצפון, בסוף הם הורידו לי 5 רופי של כבוד.. (ויש כבוד).
טרק ה- singalila
לתחילת טרק ה- singalila שיכול להמשך 6-7 ימים בממוצע, יש לנסוע לכפר manebhanjang (אוטובוס יוצא מדרג`לינג בצהריים ולוקח שעתיים. ג`יפים יוצאים מידי כמה זמן מהבוקר, ניתן לקחת ג`יפ ישיר, בערך שעה ורבע - 30 רופי, או ג`יפ לכפר sukhia - 20 רופי ומשם למנהבהג`אנג - 20 רופי.
אין לי ראש למילים ארוכות: כל כך הרבה שמות התחילו לבוא בשרשרת לתוך הראש שלי ואני... מרגישה שאני הודפת אותם מעלי עם מחבט פלסטיק כאילו היו נחיל דבורים שבא מולי במהירות (לא שהייתי עושה כזה דבר לדבורים). המוח שלי נעצם חלקית והתחיל לזכור רק את ההתחלה של השמות. הייתי שואלת אנשים : "איפה זה "מאנ...?" ונותנת להם להשלים כמה פעמים עד שזה נשמע טוב. "כמה זמן לקאלי...?" ככה הייתי מחממת את השמות על הלשון, עד שהייתי מגיעה למקום כבר ידעתי איך להגיד את השם, כמה זמן לוקח, וכמה זה קשה.
סינגלילה השרלילה שמה לנו רגל: אחרי ט`וקפה קטנה (צלחת מרק טיבטי והפעם... עם טעם וכוסברה) התחלנו לעלות במשעול המושך לכיוון הכפר megma, עלינו ועלינו, עלינו ועלינו. אחר-כך עלינו עוד קצת. אחרי 20 דקות עבר עלינו ענן ונשאר ככה תלוי. רב חובל נעלם בערפל, 5 מטר לפני. אני הייתי כהרגלי בקודש ובעליות, זחל זחלילית ולא ציפיתי לרחמים או שיחכו לי. רק לנייר טואלט. אחרי שעה גילינו שהלכנו 2 ק"מ. הלכנו.. לא ממש הליכה, יותר טיפוס באלכסון, סחיבה אנטיגרביטציונית. רב חובל הביט בי בעיני תנין. החזרתי לו מבט, (לא זרקתי ירושליים) אמרתי לו: "נגיע". אמרו לנו שיהיו פרחים... כי עכשיו זו העונה, אז כל פעם שצץ איזה ציץ, חמציץ שאלתי את רב חובל.. אם זה הטריוואדנדרום.. הוא נאנח ואמר שלא, הרודודנדרומים לא נראים ככה. אחרי כמה זמן למעלה על ההר, הענן התפזר לדקה וחצי וראינו פריחה מדהימה ביופיה, אדומה וורודה ומכסה את כל המדרון. שאלתי.. תגיד, אלו הפילדנדרומים. ורב חובל אמר לי ועיניו נשאות למעלה.. נזכרות בטיוליו באי הצפוני, לא, אפרת, הרודודנדרומים נראים אחרת.
הדרך ברובה היא דרך ג`יפים מרוצפת אבנים, קצת קשה לדמיין איך ג`יפים נוסעים על זה, אבל ניתן לראות אותם מידי פעם מבצעים את הבלתי אפשרי (אפשר גם לחתוך בדרך הולכי הרגל מידי פעם, אבל היא בדר"כ פחות מתונה). עליה תלולה לכיוון הכפר megma- ארבעה ק"מ קשים יחסית ואז נהיה קצת יותר מתון. אפשר לישון במגמה ואפשר גם להמשיך עוד 2 ק"מ תלולים במקצת ל- tonglu שזה הכפר הבא ואפשר (אם יש ראות טובה) לראות ממנו קצת הימליה. (סה"כ 4-5 שעות הליכה בקצב זחלם). הלינה בבקתה - 6 חדרים עם כ- 25 מיטות וארוחת ערב של דאל באט (אורז ועדשים). מיטה עולה 80 רופי וארוחת ערב 35, צ`אי - 5, מים מינרלים - 20. יש אש במטבח ואפשרות למקלחת חמה בגודל קערית מרק. קרררררררר.....
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני: קמנו בבוקר ולא היתה הימליה, ולא היה מלאך, ולא היה שלום. היה רק ענן. אולי אפילו זה מאתמול. הוא נעלם וראינו קצת יותר רחוק ויותר שקוף כשהתחלנו ללכת. אבל לא היו שום שפיצים מולבנים וחדים וענקיים. רק שום, בתיק שלי, שלא הבין מה הוא עושה שם. יצאנו בירידה לכיוון tumiling והדרך היתה יפה. היו אפילו שלטים welcome to Nepal, מאד מכניס אורחים מצידם. והיו גם הפרחים המדהימים מיום אתמול, אמרתי לרב חובל, בספק קטן, שאולי אלו בכל זאת הדריוואדנדרומים, ורב חובל היה קצת פחות בטוח ואמר שבאירלנד הוא ראה רודודנדרומים אחרים אז זה לא זה.
בערך בעשר שוב כיסה אותנו ענן ובצהריים בנוסף לכל הצרות התחילה שוב עליה. הלכנו ביער והעצים נטפו מים. עם המראה הזה של הענן העצים קבלו רושם אפל, כאילו זה היה יער מכושף מהארי פוטר, או מאיזה סיפור שלא נגמר. רב חובל חיכה לי בעליות, אני חיכיתי קצת בירידות.. הגעתי אליו והוא ישב לו ונח עושה עם האצבעות על השולחן... what resting what? יאללא יאללא!!!. עד שהגענו ל kalipokhari כבר ידעתי יותר ממה שהייתי צריכה לדעת על חיל הים, שירים, מדוברת - אחי אח"י, סוגי תפקידים, קידומים, טירונות, קורסים, כמה זמן, למה וכמה משלמים. ארוחות, ביקורים ומבצעים סודיים. יש לי סיווג, זה בסדר. אחרי סריקה קצרה בכפר נכנסנו לאחד הלודג`ים (לודג` זה לא מפולניה?) טמנו את רגלינו בגחלים החמות ושרנו שירי ארץ ישראל עד ארוחת ערב. ארוחה הצטרפו רוג`ר וג`ודית מרחובות ואני הייתי חייבת לנסות בשר יאק רק כדי לגלות... שזה יאק!.הלכנו לישון ושרתי לעצמי בלב.. שירים חמים של קיץ.
טנגלו-קאליפוקהארי כ-14 ק"מ. בערך 8 מהם הם בירידה, לא נורא תלולה, יש כמה פלגים קטנטנים שאפשר למלא מהם מים וזה בסדר, רק לעשות את זה בחוכמה. אפשר לעצור לתה או מים חמים בgairbans משם מתחילה עליה של כ-6 ק"מ לקאליפוקהארי. ה-4 ק"מ הראשונים, לא קלים. אחר-כך יותר נוח. בקאלי פוקהארי יש המון לודג`ים. מלון סינגלילה (מהראשונים שנתקלים בהם) היה הכי נחמד וחמים (סמוך על סמוך - בדקקנו את כולם). חדר זוגי - 100 רופי. ארוחת ערב - 35. בשר יאק - 40. מים מינרלים - 20.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי: התרנגול עמד לנו על החלון וקרא כאילו הוא רואה את השמש. אבל השמש יצאה לשעה קלה.. וכשהיינו נעולים וארוזים היא כבר התחילה במשחקי המחבואים. וזאתי מתחבאה ממש מוצלח. לא מצאנו אותה עד למחרת בבוקר.
Sandakphu היתה אמורה להיות הקש האחרון. אם לא רואים משם אז נוטשים. עלינו ועלינו וכל הדרך שר שירים וכל הדרך זר זירים ולא דובים ולא הימליה וברוב המקרים גם לא רואים את היער (ולא מרוב עצים). ג`ודית האירה את ענינו ואמרה שכל הדרידונדנדרומים שאנחנו רואים הם אכן הרודודנדרום המדובר. ובגלל שבמקור היא מבריטניה הגדולה היא גם הרגיעה את רב חובל באומרה שאכן, באירלנד, הם נראים אחרת. ואז הם חלקו חוויות על האי עם השילינג, ואני הבטתי ברוג`ר ונזכרתי בגידו.
אני לא יודעת אם זה הקור, או המאמץ שבעליה.. אבל האף שלי תמיד מתחיל לנזול לי במצבים כאלו. וזה לא ממש נזלת. זהו משהו בין מים לנזלת, חסר צבע אבל קצת רירי, מה שנותן לי את הלגיטימציה לנגב בשרוולי כל הזמן. או בצעיף, או בכאפיה. מותר.
היה קשה אבל בסוף הגענו בצהריים (אני חושבת שהלכתי בקצב של ק"מ וחצי לשעה..) אני עסוקה לי במחשבות ואז הן עוצרות לי את הרגליים, אפילו בלי לשים לב, אני פתאום עוצרת ככה על ההר.. בוהה... קצת קטאטוני מצידי. עלו בי שירים של זיקנה.
בחרנו לנו מלון נחמד ואני התישבתי שם במטבח, על האש ולא זזתי (רק לשירותים כשלחץ) עד אחרי ארוחת ערב, פעם בין אנשי המקום, ופעם בין רוג`ר וג`ודית ופעם בין גבריאל לאהובתו הקנדית .. אבל תמיד תמיד ישב לידינו הסבא המקומט, שמלמל לעצמו מנטרות נפאליות ונשמע לי כמו דיג`.
כשאני אהיה גדולה אני אהיה רוג`ר וג`ודית. הם כבר מאוד גדולים. מגרדים את ה-60 ומטיילים בכל מקום כולל מקומות שראוי שיראו מהם פסגות מושלגות וזה לא תמיד עובד. הם לוקחים איתם פורטר וציוד משובח. חיוך גדול והמון המון סיפורים. בין החלפה של הרגל המגורבת והיד והפרצוף על הגחלים שבמרכז המטבח, הקשבתי מחוייכת לרוג`ר מספר סיפורים. זה היה כמו לשבת בתוכנית של שלמה אבס "רק אל תשליחוני למיי הנהר...". בדרך כלל הסיפורים היו מתחילים ככה "זה היה מתישהו בסוף שנות ה-80 היינו במדינה אחת, נקרא לה תורכיה לצורך העניין...".
קאליפוקהארי-סנדקפהו, העלייה לגובה 3636 בהחלט לא קלה. אבל השארנו ליום הזה בכוונה רק 6 ק"מ. כך שמגיעים לפני הצהריים. 3 ק"מ נעימים בשביל שאינו דרך ג`יפים ואח"כ מגיעים לדרך הראשית ומתחילה העליה הסיוטית. אפשר לעשות קיצורים דרך הדרך התלולה של הולכי הרגל.
בסנדהקפו ישנים במלון עם החדרים הקטנים. יש אוכל מצוין (מרק שום עם נודלס... מממ). חדר זוגי עולה 200 רופי. מיטה בחדר משותף - 75. תפריט עשיר ואפילו שוקו חם. מים מינרלים - 20 רופי. נייר טואלט קטן - 20.
סוף סוף הימלאיה
ג`ונגה ג`ונגה: רב חובל התרומם במהירות ומתוך שינה צעק בשקט.. אפרת קומי יש אור. אחרי שהתהפכתי שלוש פעמים לכל צד כדי להזיז את הכאב בטן מאיפה שהוא היה לאנשהו אחר. חבשתי את העדשות בעצלתיים, מתחמקת מלטפטף על עצמי טיפות קרות, הסתכלתי בחלון והיה אפור. ניקיתי את השימשה מאדים, בדקתי שוב פעם שזה לא לכלוכים על העדשות, או סתם עננים וצעקתי.. מהר לפני שאני נחנקת: "רב חובל! יבשה!" יש הר! והוא לבן, כמו שהבטיחו בגלויות. מהר הערנו את רוג`ר וג`ודית, את הקנדים ואת כל מי שהיה בסביבה והיה כבר ער, עטופים בכל השכבות יצאנו לראות את הקאנצ`נג`ונגה (מרחק חמישים ומשהו ק"מ במעוף העורב).
הימליה - הימ! הימליה -הימ! הימליה - הימ! הימ! הימ!: רכס משונץ ולבן רחוק ומתפתל לכל הכיוונים. מרחוק רחוק ראינו את הקבוצה של הר אוורסט. נראה קטן. הכל נראה כמו פוסטר ששמים מאחורי הפקידים של הבנק. או פרסומת לגלידה. היה שפיץ אחד גדול עם חור שנראה שאפשר להרים עם באים עם עגורן. חשבנו שזה האוורסט בהתחלה אבל הסתבר שזה אחד ליד. אבל בינינו, אח שלו, מה זה משנה. הרי לא הייתי חייבת לגלות את זה לאף אחד. אוורסט או לא אוורסט. היה שווה. אחרי שעה וחצי, ענן חזר, שן קשת ענן.
ויוציאנו מערפל לריאות: ירדנו לרימביק הכפר של הסוף והשתלטנו שם לנפאלים על המטבח. רב חובל בישל כמיטב המסורת הספינתית. ואני עשיתי מצות בלחץ של זמן כמו שכתוב בתורה. עשינו סדר כהילכתו, כשמהקטע של הקידוש עברנו בזריזות לאחד מי יודע... ומשום שהאוכל ישב על השולחן והתקרר שם... סיימנו לשיר אחרי שורת המחץ אחד אלוהינו שבשמים ובאוורסט.
ימביק - סנדהקפו - 20 ק"מ בערך. רובם בירידה. חוזרים אחורה בדרך הבאה לסנדהקפו, עד לבית התה. וממשיכים על דרך הג`יפים בעליה של כ-2 ק"מ. עד שמגיעים לצומת עם דגלים טיבטים ופונים לשביל צר משמאל היורד למטה. מידי פעם יש תחושה שמאבדים את הדרך וזה מתמשך ומתמשך, לסמוך על הרגליים ולהמשיך לרדת. בסוף אחרי המון זמן והמון ירידה. מגיעים. Hotel green hill מפנק ועם מים חמים במקלחת ואנשים נחמדים - 200 ללילה לחדר זוגי.
גירושין נוסח דרג`לינג: עשינו חלוקת רכוש קטנה. הוא את הכלב. אני את הגינה. לפעמים לא הולך וקצת קשה. לפעמים הולכים במקביל ולא נפגשים ונמצאים פשוט במקום אחר. לפעמים צריך קצת לבד. להיות ערומים בחדר. להסתובב נטולי דאגות התחשבותיות. להוציא קוצים ולהכניס מתי שמתחשק. הרוח שוב מוסרת הודעה לים. ומסתבר שאני זו שלקחתי את מזג האוויר איתי, כי אחרי היה בדרג`לינג מזג אוויר לגלויות. עוד יהפכו אותי לאלת הגשם.
קוצים קוצים או למה משה חשב שהוא קיפוד
יש לי קוצים והם לא יורדים בגילוח,
לפעמים הם עומדים לי כמו קיפוד מתוח.
לפעמים הם מתחבאים לי בתוך העור
שאפילו לי קשה לזכור.
יש אנשים שעושים להם להזדקף,
הקוצים מסתדרים מסביבי בהיקף,
דוקרים שוב ושוב באופן די קטנוני,
ויש להם שפיץ דו-כיווני.
יש אנשים בקירבתם, זה נהיר,
אני רכה ממשי, כמו בשיר.
הם לא נפגעים ואני לא נפצעת,
מפכפכת כמו פלג קטן ונרגעת.
יוצא פעם ב.. שמתפלק לי איזה קוץ קטן
אני מעדיפה שלא יעשו לי מזה עניין.
קורה, ולנתח את זה זה לטחון מים,
אני עלולה גם לעבור להשתמשות בקרניים.
וככה מרחוק אין לי דרך לדעת,
אם יהיו לי קוצים בלב, קוצים בתחת.
או שאני פשוט אהיה חלקה כרכיכה,
זה תלוי כנראה בליטוף, וביחסו לכיוון הצמיחה.
