הו הסלע האדום... האדום

ההליכה לפטרה היתה בעבר חלומו של הנוער הישראלי, חציית הגבול, טיפוס ההרים, התחמקות מהלגיון הירדני וחזרה בחיים. עכשיו, בעת שלום, חוזרים ההולכים לפטרה משנות החמישים לשחזר את ההליכה ההיא, לזכר הנופלים.
אפרת המר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הו הסלע האדום... האדום

פטרה - לאחר הסכם השלום

הפעם הראשונה שהייתי בפטרה היתה ב-1998, השלום היה כבר בן שלוש וחצי, טרי אבל מבטיח. בכיס מעילי החזקתי פוסטר מקופל בן 10 שנים, פרוייקט קטן ואזוטרי מתערוכת ה-40 של מדינת ישראל, בו אני מצולמת (ילדה קטנה עם סרט על הראש) בחברת בובות של המנוחים: הנשיא רונלד רייגן והמלך חוסיין, לוחצים יד ומחייכים (גם אני חייכתי בתמונה). בתחתית אותו עמוד הופיעה תמונה קטנה של החאזנה. המקדש ניגלה מבין סלעי הסיק (החלק היבש של ואדי מוסא), בשחור לבן והכותרת היתה: "מטיילים ישראלים חוזרים אל הסלע האדום בפטרה". כך היה אז החלום, כך צעדתי אל ההגשמה.

פטרה מופלאה מכל תיאור ולכן אחטא אך אספר, שנגלו לעיני הרים מוזרים, כמו נוצרו בטפטופי חול רטוב של ילדים על חוף הים, ועל קירותיהם הזקופים מסותתות חזיתות של מקדשים וקברים מפוארים. כמו תפאורה של הצגה על זמנים עתיקים, הן מודבקת יחדיו ומציצות אל הטייל מכל כיוון אליו יביט. מדרגות הובילו אותי להר רחוק וממנו נשקפה שקיעה על פני הערבה הירדנית והארץ הישראלית, הרי הנגב, במרחק נגיעה, שקעו בצהוב וכתום.

אפשר ללכת את זה, חשבתי לעצמי, כמו שחשבו להם הנבטים והסוחרים שעברו ושבו בדרך הבשמים הקדומה. אותם נוודים העבירו דברים טובים מפה לשם וחצו את הדרך מנמל עזה, בין מצודות- מרחק של יום מתוח ביניהן, שהיוו תחנות דרך כמו: עבדת, ממשית, קצרה ומואה בערבה. משם עלו לפטרה דרך הקניונים המוצלים בין ההרים. בימים הקדומים נטולי הגבולות והיום כשיש שלום ומעבר גבול מאורגן, ההגעה לפטרה מובנת מאליה, היא התחנה הבאה שיש בה אוכל ומים, היא העיר הבאה על הדרך, היא אתר היסטורי ונופי מעניין. אבל היו שנים שפטרה היתה רק אגדה רחוקה ושיר.

מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות, ישנו מקום,
שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא הסלע האדום.
 הו, הסלע - האדום - האדום.


 בלי לזרוק מטבע לשום מזרקה, פטרה מושכת אותך אליה חזרה, ושוב אותה התרגשות כשרואים את העמודים האדומים צצים מתוך הסלע. ואתה לא יודע אם זה מרגש אותך יותר כי חיית גם בימים בהם זה היה בלתי אפשרי, או בגלל שזו באמת עיר מרתקת מבחינה ארכיאולוגית. שבתי לפטרה בפעם השניה, לצד אנשים מיוחדים שהפכו לאגדה בגלל אותו חלום. חלום "ההליכה לפטרה" שהיה פסגת שאיפותיו של כל מי שהגדיר עצמו "צבר" או מלח הארץ.

לתחילת הכתבה

פטרה - מסעות שנות החמישים

שלושה יצאו לדרך עם שקיעה,
מנגד להטו הרי אדום,
חלום ישן, מפה ומימיה,
לקחו הם אל הסלע האדום.
 הו, הסלע האדום - האדום.


חלום ההליכה לפטרה היה לחם חוקם של הנערים והנערות בשנות החמישים. בתחילה היה ברור שאם נתפסים מוחזרים ואולי מקבלים קנס לשלם על "ההתפלחות", גם הראשונים שהלכו וחזרו, רחל סבוראי ומאיר הר-ציון (1953), חשבו כך ולא חשו בסכנת המוות המאיימת על ראשם. החמישה שיצאו אחריהם נורו ולא שבו וכל מי שיצא אחר כך ידע שסכנת מוות מאיימת על ראשו. כל מי שנולד לאחר קום המדינה בודאי לא יבין מאיפה הגיע הדחף הזה לעבור את הגבול לארץ עויינת, אבל מי שהיה בפלמ"ח במלחמת השחרור, למד בצעירותו גיאוגרפיה של ארץ ולאו דווקא של מדינה, ערך טיולים שנתיים בעבר הירדן המזרחי, מזרח ירושלים ומדבר יהודה, החרמון והליטני... היה בעל תפישת מרחב של ארץ ללא גבולות, כמו בימי הנבטים. הטיילים הרציניים, בני תנועות הנוער והלוחמים לשעבר, כבר גמעו את כל שבילי הארץ וחיפשו להם אתגרים חדשים. אלילי הנוער של פעם היו אלו שהגיעו רחוק ברגל, וכבשו חלקים שלא היו מטויילים קודם לכן ולאו דווקא זמרים מפורסמים או כוכבים נולדים למיניהם.

ראשון הלך גשש, מרים פניו,
מביט בכוכבים שבמרום,
אך המראה אשר ראו עיניו -
היה מראה הסלע האדום
 הו, הסלע האדום - האדום.


את הסיפור על מסע הראשונים שמעתי מפי רחל סבוראי (היום בת 87): המסע של רחל סבוראי ומאיר הר ציון נערך בחושך תוך גילוי זהירות מירבית, אחד שמר, שניה עצמה עיניה לתנומה, אחד גישש את הדרך, שניה זקפה אוזניה, אחד הוביל השניה היתה השעון המעורר. רחל סבוראי מספרת שהם הרגישו כי אם יזהרו - ודאי יחזרו בשלום. בפועל הם נקלעו למצבים מפחידים יותר ממה שציפו, הם הלכו לאיבוד בין הואדיות המטפסים אל העיר, מבלי לדעת אם הם בדרך הנכונה או לא. הם נעלמו זה לזה ולא יכלו לצעוק אחד לשני כדי לחבור מחדש. לפני כל הר הם הרגישו שהנה הם מגיעים, ועדיין גילו הר נוסף אחריו.

האוכל הלך ואזל, ביום האחרון, שלא תוכנן בכלל, כבר לא היה מה לאכול ועדיין הגבול הישראלי היה רחוק. בסוף, מתפעמים מהיופי של המצוקים, הם הגיעו למרחק של כ-2 ק"מ מפטרה וידעו שהם שחייבים להמשיך. הם הצליחו, בלילה אחד של ירח חסר, לראות את חזית אותו מקדש מפורסם- החזאנה. רחל סבוראי זוכרת איך ירדו במדרגות לרחבת המקדש, את תחושת ההתעלות שחשו, ואיך פנו משם ללכת בתוך הקניון האדום והצר עד ששמעו קולות וצעדים.

בואדי, עת חנו בין אבנים,
אמר אחד, כמו מוכה חלום:
רואה אני - פניה לבנים.
ענו רעיו: הסלע האדום.
 הו, הסלע האדום - האדום.


מי שטייל בפטרה יודע שאם נקלעים אל תוך הקניון (הסיק) לא קיימות הרבה אפשרויות בריחה. השניים פנו לאחור, חייל מהמשמר הירדני אחריהם עם לפיד, צועק ומחפש בחושך. פטרה נדמתה פתאום כאילו היא סוגרת עליהם מכל הכיוונים ולא נותנת לצאת. בסוף הם הצליחו לברוח מהעיר בדרך בה עלו, אבל ידם כבר ריקדה על הדק האקדח המוסתר. רחל סבוראי ומאיר הר ציון היו בטוחים שאם יתפסו יוחזרו בשלום לגבולות מדינת ישראל, או אולי רק יקנסו בקנסות, אך פחד היה חלק בלתי נפרד מצידתם לאורך כל הדרך.

גלגל השמש על ראשם הלם
והם נושמים אבק מדבר וחום
ולפתע - כמו קפא בהם דמם -
ראו הם את הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

לאחר שרחל סבוראי ומאיר הר ציון חזרו וסיפרו את סיפורם. התארגנה קבוצה נוספת של חברים לצאת אל העיר האדומה. סיפור ההליכה שלהם לוט בערפל, כיוון שאף אחד מהם לא חזר. באוגוסט 1953 יצאו אריק מגר, יעקב קלייפלד, איתן מינץ, גליה בן-עקיבא ומרים מונדרר לכיוון פטרה. ההליכה הזאת היוותה בשבילם איזשהי יציאה משגרת הטיולים הרגילה, הם הרגישו שהם היו כבר בכל מקום ורצו לראות מה יש מעבר להר, להגיע, לגעת ולחזור. החמישה היו הקורבנות הראשונים. כנראה נתקלו בדרך במארב של המשמר הירדני או של בדואים ונורו באזור ביר מדכור.

מטח היריות היה קצר.
גנח אחד: נפצעתי - וידום.
ענו רעיו בפה מלא עפר:
הגענו אל הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום.

אלו שהלכו לפטרה אחריהם: דימטרי ברמן ודרור לוי ב-56`, קלמן שלף, מנחם בן-דוד, רם פרגאי, דן גלעד ב-57` ואחריהם עמירם שי ומרדכי טובי, ומאוחר יותר גם שמעון רימון ("כושי" - שלא נחשב ב"הולכים" כי בעצם נסע לשם), כבר היו מודעים לסכנת המוות המאיימת, הם כבר ידעו שהירדנים לא עוצרים לחקירות אלא יורים. ובכל זאת עשו את ההליכה הזאת. עצם ההליכה לפטרה היתה כהוכחה לאהבת הארץ, כחיזוק לזהות הלאומית והיהודית שלהם. ההולכים ניסו לקשור את עצמם לארץ ואת הארץ לרגלים, העובדות בשטח הונחו בעזרת מסלולי הטיולים.

ואני? אני מטיילת בפטרה, בטוחה שאחזור ואדריך ואכוון למקום הזה, המופלא. בין הסלעים העגולים משנים, מרוח וממים מציצות מחשבות על עצמנו היום. מהן מטרות המצויינות שלנו? את מי מעריצים עכשיו? האם הטיולים שלנו למזרח ולדרום אמריקה הם אותם טיולים של הליכה מעבר לגבולות?. אולי מנקודת ההשקפה שלי, רחוקה בשנים מהארועים, זה רק נראה כך, אבל נדמה שהגבולות של פעם נשאו אופי ציבורי, שבעצם כל מותח וחוצה גבול כאילו נשא עימו את דגל המדינה. והיום, אם אני מסתכלת סביב, על הטיולים, על המעשים, נראה כאילו כולם התבדלו ונושאים את הדגל של עצמם. קשה לשים את האצבע על ההבדלים, קשה לשפוט אותנו ואותם, אבל בדבר אחד אין ספק, ההליכה לפטרה תהיה תמיד אגדה, גם עכשיו כשפטרה מושגת ונגישה.

מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות, ישנו מקום,
שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא: הסלע האדום.
 הו, הסלע האדום - האדום.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לפטרה

כתבות מומלצות עבורך על פטרה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם