על הבהאים
"...הוא מתגורר בעכו ומשמש נושא להערצתם של בני ארצו, והם נוהרים הנה לבקר אצלו ומשפיעים עליו רוב תשורות... רק הנשים והגברים הפחותים שבדלת הארץ רשאים לראותו, והוא מסרב בעקשנות להרשות לשום אדם שמעמדו גבוה מפלאח לראות את פניו. גם תלמידיו וחסידיו הבאים לבקר אצלו רשאים רק להציץ חטופות בגבו הנעלה, ועליהם להתרחק ממחיצתו בהליכה אחורנית בלי להפוך את פניהם. נפגשתי עם גברת אחת שזכתה בכבוד לעמוד בדלת אמותיו...
היא תיארה אותו כגבר כבן 70, בעל פנים נוחות וחביבות, הנראה צעיר מכפי שנותיו, שכן הוא צובע את שערות ראשו וזקנו בצבע שחור... סורי אחד, שאני מכירו... סיפר לי כי פעם או פעמיים ראה אותו מהלך בגנו, אך תמיד מקפיד הוא להסב את ראשו, כדי שלא ייראו פניו. ואמנם, הוא וכל הקשור בו ובעקרונות דתו נשמרים בסודיות מוחלטת...". במילים אלה תיאר הדיפלומט האנגלי, הסופר, העיתונאי והרפתקן, סר לורנס אוליפנט, את דמותו של הבהא-אללה, מייסד הדת הבהאית ומי שהפך, בחייו ובמותו בה, את העיר עכו למקום המקודש ביותר לבהאים בעולם כולו.
מוצאה של הדת הבהאית מהפלג המרכזי באסלאם השיעי, המכונה "שנים-עשר". על פי אמונת השיעים, רק צאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, מבתו פאטימה וחתנו עלי, רשאים להנהיג את העולם המוסלמי וזכאים לתואר אימאם. על פי אמונת רוב השיעים, האימאם השנים-עשר והאחרון בשושלת האימאמים היה מוחמד אל מונתזר אבן אל עסכרי, שהתמנה לאימאם בשנת 873 לספירה בהיותו ילד בן ארבע, וכעבור כמה שנים (גרסאות מסוימות מדברות על כמה ימים) נעלם באורח מסתורי. לפי אמונת ה"שנים-עשר" הוא לא מת אלא נסתר, ועתיד להתגלות מחדש מקץ 1,000 שנים. עד לשובו ממלאת את מקומו ה"עולמא", שהיא קבוצה של חכמי דת (אייטולות), והקשר עם האימאם הנסתר מתבצע על ידי מתווך שכינויו "באב" - שער.
בשנות ה-20 של המאה ה-12 הופיעה בפרס, מרכז האסלאם השיעי, תנועה רדיקלית שנקראה "שייכיזם", הקוראת לחזרה לעיקרי האסלאם ובעיקר מתנגדת למעמד העולמא. לטענת השייכיזם מעמד העולמא מנוגד לעיקרון שקבע הנביא מוחמד, שעל פיו אין כוהנים באסלאם. בשנת 1844, על רקע מאבקי ירושה בתנועה, קם אדם ששמו סייד עלי מוחמד שיראזי והכריז על עצמו כבאב המקשר בין האימאם הנסתר ובני האדם, וטען שנשלח להכין את העולם לקראת התגלותו המחודשת של "האימאם הנעלם". הוא שלל את עקרון הג`יהאד והאלימות, וקרא לתיקון רוחני ומוסרי של החברה הפרסית, למתן זכות הצבעה לנשים, לשיפור מצב העניים ולקידום החינוך והמדע.
בין ראשוני הנוהים אחר הבאב היו אחים למחצה, בניו של פקיד רם מעלה במשטרו של השאה הפרסי: מירזה חוסיין עלי נורי, שכינה את עצמו "בהא-אללה" שפירושו "זוהר האלוהים", ומירזה יחיה נורי, שכונה "סהא א-אזאל" שפירושו "שחר הנצח".
בשנת 1850, לאחר התנגשויות בין חסידיו של הבאב שכינו עצמם "באבים", לשלטונות, הוצא הבאב להורג בטיבריז עם אלפים ממאמיניו. גופתו, שהושלכה אל מחוץ לעיר, נאספה על ידי מאמיניו והובאה כעבור 60 שנה לקבורה במקדש הבאב על הר הכרמל. בשנת 1852, בעקבות ניסיון התנקשות בשאה של פרס, נאסרו מנהיגי הבאבים. חלקם הוצאו להורג ואילו האחרים, ובראשם הבהא-אללה וסהא א-אזאל, הוגלו מפרס לבגדד.
בשנת 1854 עזב הבהא-אללה את בגדד ויצא לחבל הכורדי הנידח בצפון עירק, שם חווה התגלות אלוהית. בשובו לבגדד חל קרע בקרב המאמינים - חלקם, בראשותו של סהא א- אזאל, ביקשו לשמור על תורתו של הבאב והמשיכו לקרוא לעצמם באבים (או באבים אזאלים), והשאר, בהנהגתו של הבהא-אללה, שקרא לרפורמות מרחיקות לכת בתורת הבאב, ייסדו את סיעת הבהאים.
בשנת 1863 הכריז הבהא-אללה על עצמו כנביא. בתגובה הגלו השלטונות את חברי שתי הקבוצות לעיר אדירנה (Edirne) שבחלק האירופי של תורכיה. במהלך השהות באדריאנה חל קרע בין תומכי אזאל לבין תומכי הבהא-אללה. דבר הסכסוך הגיע לידיעת השלטונות שהגלו את אזאל ותומכיו לקפריסין, ואילו את הבהא-אללה ותומכיו הגלו לעכו. את המעבר לעכו תיאר בהא-אללה במילים: "אנו עומדים בימים הקרובים לעבור ממקום גלותנו הרחוק ביותר לבית הכלא בעכו. לפי השמועה זוהי אחת הערים הכי עזובות בעולם, הכי מכוערת למראה. אקלימה רע ומימיה עכורים. זוהי כנראה בירתם של הינשופים ואין שומעים שמה אלא את יללתם".
בעכו נכלאו הבהא-אללה ובני משפחתו במגדל הפינה הצפון-מערבית של המצודה (בתחילת שנות ה-20 נכלא זאב ז`בוטינסקי באותו חדר שבו היה כלוא הבהא-אללה). בעת שהותו בכלא כתב הבהא-אללה מכתבים לרוב מנהיגי העולם, ובהם הכריז על עצמו כמשיח של כל הדתות. באותה עת היכה בבהא-אללה אסון אישי כשבנו הצעיר, מירזה מהדי, שכונה על ידי הבהאים "הענף הטהור ביותר", נהרג בנפילה מגג המבנה שבו היו כלואים.
מאמיניו של הבהא-אללה רכשו בעכו מבנה הצופה אל חלון חדר הכלא שבו היה כלוא. מבנה זה שימש את עולי הרגל הבהאים שבאו לחזות בזיו פניו של נביאם. כיום שוקם המבנה המוכר בשם בית עבד-אללה פשה, על ידי הבהאים, והוא משמש כמרכז המנהלי שלהם.
בשנת 1873 אפשרו השלטונות העות`מאניים לבהא-אללה לצאת מהכלא ולהתגורר בתחומי העיר עכו. הבהאים רכשו עבורו בית בצדה המערבי של העיר ושם הוא התגורר במשך כארבע שנים. הבית המוכר כיום בשם בית עבוד שוכן בצמוד למגרש החניה המערבי של העיר. הוא שופץ ובולט בצבעו הלבן על רקע בתי הסביבה בעלי הגוון החום. בבית זה כתב הבהא-אללה את ספרו "כתאב אל אקדס" (הספר הקדוש), שבו קבע את עקרונות הדת הבהאית ואת חוקיה.
בשנת 1877 עבר הבהא-אללה להתגורר באחוזת מזריע הנמצאת מצפון-מזרח לעכו (כיום בתחום השכונות הצפון-מזרחיות של עכו, ליד מוסד עתידות), וכעבור שנתיים עבר לאחוזה צפונית יותר הנקראת בפי הבהאים "בהג`י" (הגן הקטן). באחוזה זו חי הבהא-אללה עד יום מותו, 29 במאי 1892, ובה נקבר. קברו הוא המקום הקדוש ביותר בעולם לבהאים ואליו מופנות תפילותיהם.
לתחילת הכתבה
גני הבאהים
ממזרח לעיר העתיקה של עכו ומדרום לתל עכו נמצא אתר בהאי נוסף - "הגן של רדיוואן", הנקרא על שם המקום בבגדד שבו גילה הבהא-אללה למאמיניו את היותו המשיח. גן זה שימש מקום מפלט ומרגוע לבהא-אללה שכינה אותו "ירושלים הקטנה" ו"האי הירוק שלנו". לורנס אוליפנט תיאר את הגן במילים האלה: "...הגענו אל אי קטן שהיה מוקף כולו במימי הנהר. אי זה, שאורכו כ-200 יארד ורוחבו פחות מ-100 יארד, טובל כולו בירק ומשופע בערוגות פרחים, בשיחים ובעצי פרי ססגוניים. משנכנסנו שמה, דומה היה כי נקלענו לפתע לגן עדן בזעיר אנפין. במרכז עומדת מזרקה אשר ממנה שופעים המים אל כל חלקי הגן. ערוגות הפרחים מתוחמות כולן בגדרות אבן נאות וצחות, ומשוקעות מתחת לפני תעלות ההשקיה.
מי המזרקה חופזים בתעלות, שקרקעיתן שיש, ומתכנסים בבריכה נהדרת שעליה סוככים שני עצי תות ענקיים ומלאי הוד, המטילים צל כבד על רחבה גדולה. לאורכה של רחבה זו סדורים ספסלים ומושבים, ולרגליה זורם נחל בלוס (נחל הנעמן) הצלול... אפיקו זרוע חלוקי אבן צחים, ודגים גדולים למדי משוטטים בו כה וכה ואינם חוששים אפילו להתקרב עד אל המדרגות כדי לחטוף מזון מידך. על שתי גדות הנחל צומחים עצי ערבה, והמקום כולו, על תופעות המים, שפע הצל וניחוח היסמין וציצי התפוז העומדים באוויר, נראה כפינת חמד שאין יפה ממנה לבקש מסתור מחומו של הקיץ...". כיום סגורה האחוזה למבקרים שאינם בהאים, אך ניתן להתרשם ממראה עצי הדקל והארוקריה המקיפים אותה.
האתר הבהאי היחיד באזור עכו הפתוח למבקרים שאינם בהאים הוא הגנים הבהאים בבהג`י. מגיעים לגנים דרך הכביש הישן, המחבר את עכו עם נהריה. לגנים יש שתי כניסות. הכניסה המערבית צמודה לכביש עכו-נהריה, כחצי ק"מ מדרום לכניסה למושב בוסתן הגליל. לכניסה הצפונית מגיעים דרך הכביש הפונה מזרחה כ-100 מטר מצפון לפנייה למושב בוסתן הגליל. דרך כניסה זו נתחיל את הסיור במתחם.
בכניסה למתחם אפשר להבחין במרכז המבקרים החדש הנמצא ממזרח. במרכז זה מתוכננת תצוגה המספרת את סיפור הדת הבהאית. משם נמשיך דרומה בשביל ונגיע לשערי ברזל מרשימים, התוחמים את הגנים מצפון. שערים אלה נקראים "שערי קולינס" על שם הגברת אמיליה קולינס, שתרמה את הכסף לרכישתם. ממול אפשר לראות שני מבני אבן בולטים. המבנה המזרחי, המסויד בלבן, הוא בית אחוזה שנבנה בסביבות שנת 1870 כבית הקיץ של סוחר עשיר מעכו. הוא נקנה כעבור כעשר שנים על ידי הבהאים למגוריו של הבהא-אללה, ובו הוא חי את שנותיו האחרונות. המבנה הימני, העשוי אבן, הוא מקום קברו של הבהא-אללה והמקום המקודש ביותר בעולם לבהאים, שאליו הם פונים בעת תפילתם.
מהשערים נפנה שמאלה ונעלה עם השביל המשולט במעלה הטרסות הפורחות. מהקצה הדרומי של הטרסה אפשר לצפות אל חלקו הצפוני של בית האחוזה. בחלק הצפוני-מזרחי של הקומה העליונה נמצאת ספרייה שבה אוחסנו הכתבים הקדושים לבהאים, עד שהועברו לארכיון הבהאי העולמי בחיפה. בחדר הסמוך, הצפון-מערבי, נמצאות המצבות המקוריות שהיו על קבריהם של אשתו ובנו של הבהא-אללה. שניהם מתו ונקברו בעכו, וכעבור שנים הועברו לקבורה מחודשת בגנים הבהאים בחיפה.
נחזור עם השביל לשערי קולינס. אם ניתן, ניכנס לתוך מתחם הקבר. הקבר נמצא בחלקו הצפוני של המבנה ששימש במקור כביתה של בתו של הבהא-אללה. בשנות ה-20 רכש שאוגי אפנדי, נינו של הבהא-אללה, את המבנה, והוסיף לו את אכסדרת העמודים ואת דלתות עץ האלון המגולפות. מאחורי מבנה הקבר נמצא בית עולי הרגל שבו גר עבדול בהא, יורשו של הבהא-אללה.
נחזור לשערי קולינס ונמשיך בשביל המקיף מצפון וממערב את חראם אי-אקדס (המתחם הקדוש). בשנת 1952 רכש שאוגי אפנדי אדמות הגובלות ממערב בשטח האחוזה, ונטע את הגן המפואר. חלקו הצפון-מערבי של הגן, הצופה אל קברו של הבהא-אללה, הוכרז כמתחם קדוש. ניתן להמשיך עם השביל עד לכניסה המערבית לגנים, ואחרי שניהנה מהנוף ומהפריחה המרהיבה ומהשלווה השורה במקום, נחזור לנקודת ההתחלה.
למעוניינים להרחיב בנושא הדת הבהאית מומלץ הספר "לקסיקון לדתות בנות זמננו" בעריכת פרופסור ג`ון הינלס (בהוצאת כתר), ובו מאמר מקיף של דניס מק`אווין על הדת הבהאית.
לתחילת הכתבה
