לרקוד בקובה
הערה:בכתבה מופיעים קישורים לאתר ממנו ניתן להוריד שירים. אנא הורידו את השירים לכונן הקשיח שלכם, האזנה מתוך האתר גומרת שם את רוחב הפס המותר והגישה עלולה להחסם לכמה שעות.
השמעות בכורה משובחות לראפ-רגאיי קובני. והסלסה? בידור לתיירים
לא נסעתי לקובה כדי לעשות טרקים, להשתזף בחופים או לראות אתרים היסטוריים - נסעתי לרקוד. קובה היא קודם כל מוסיקה וסלסה, או לפחות זו תדמיתה בעיני מי שמבקש לנסוע אליה. מספרים שהקובנים חיים את הקצב מבפנים ובחודשי הקיץ הם רוקדים ברחובות בטירוף; שמאחורי כל סמטה אפשר להיתקל באיזה זקן בן 80 שמקשקש בכוחותיו האחרונים ברעשן ומנענע את התחת, ושכל המדינה הזו היא בואנה ויסטה פאקינג סושיאל קלאב.
אז מה תגידו אם אספר לכם, שאחרי שנה וחצי של לימודי רואדה קדחתניים (סלסה קובנית שרוקדים במעגלים מהירים תוך חילופי זוגות), ולמרות שיצאנו כל ערב, לפעמים ליותר ממקום אחד, לא רקדתי אפילו פעם אחת כמו שצריך?
הסיבה פשוטה מאוד: סגנונות הסלסה למיניהם, שמוכרים לכולנו כמוסיקה קובנית, הם המוסיקה של הזקנים משנות הששים והשבעים. עד שווים ווינדרס לא הלך לנער אותם מהסקביאס של בית האבות בהוואנה, הנוער הקובני התייחס לאבות הסלסה שלו בערך כמו שאנחנו מתייחסים לאילנית ומני בגר.
אבל מאז הסרט של בואנה ויסטה ובמקביל לאופנת ריקודי הסלסה בעולם, קובה קלטה מהר מאוד מה התיירים האירופאים העשירים רוצים לראות בה ומיהרה לספק את הסחורה. להקות זקנים חובבנים עם כלי הקשה צצו בכל "בית מוסיקה" אפילו בכפרון הכי נידח. בעיר טרינידד, שהכי עונה לסטריאוטיפ הוויזואלי של הבואנה ויסטה, אפשר אפילו למצוא להקות ש"נשתלות" כאילו בספונטאניות בכל מיני סמטאות, כדי להתגלות על ידי תיירים משולהבים. אם אינכם דוברים ספרדית טובה לא תמיד תצליחו לתקשר מספיק עם המשפחות שתגורו אצלן ועם המקומיים האחרים, כדי להבין עד כמה ההצגה הזו מתוכננת לפרטים במיוחד עבורכם, אז תצטרכו להתפכח ולהאמין לי.
ואני, שכל כך פנטזתי על לרקוד עם קובנים אסליים, התאכזבתי קשות כשגיליתי שכל המולאטים שיודעים להזיז את התחת ופיהם מסריח מרום, יודעים בעיקר צעדי סלסה שמאפשרים להם לחרמן את בת הזוג. מכיוון שהם לא יעזו להודות שאין להם מושג, לקח לי שבוע וחצי לקלוט סופית שזה באמת לא אני אלא הם. רואדה היא נחלת רקדנים מקצוענים ומורים שעובדים ב"בתי המוסיקה" השונים ונמצאים בדרך כלל עם בנות זוג קבועות. הם, בניגוד לעמיתיהם החרמנים, בכלל לא ששים להתחכך בתיירות ולחלוק את מיומנותם. להם משלמים בשביל השואו. ואפרופו תשלום, מוסיקאי או רקדן סלסה הם המקצועות הרווחיים ביותר בקובה, וכל אמא קובנית הייתה מעדיפה שבנה יעסוק בהם על פני רפואה או ארכיטקטורה, כי ככה הוא מוזמן להופעות בחו"ל ועושה ימבה כסף במונחים קובניים.
אם כן, הקובנים שישר קופצים להציע ללמד אותך סלסה זה בערך כמו הערסים שמתחילים אצלנו עם גרמניות על חוף הים. בזכות שליטתי בספרדית הצלחתי כמעט תמיד ליצור ידידויות אמינות עם אנשים מפתיעים שלא נמנו על האוכלוסייה הנ"ל והם דאגו לקחת אותנו למועדונים של מקומיים, כגון "תותים ושוקולד" בטרינידד או "אל ראנצ`ון" בברקואה, כדי לראות מה באמת קורה בסצנת המוסיקה של קובה.
רגאיי קובני
מעורב קובניטו:
בימים הראשונים שלנו בסנטיאגו דה קובה, כשכל התיירים האזינו לזקנים עם כלי הקשה ברחוב התיירותי, חברתי ליבי ואני נקלענו לרחוב ראשי מרוחק ממרכז העיר שאירח פסטיבל המוני לציון סיום אירועי הקיץ. על כל הרחוב היו מפוזרים במות ודוכני רחוב סטייל יום העצמאות ומאות קובנים שתו בירות ממשפכי פלסטיק סביבנו. היו המון במות סלסה וסביבם כמה גריאטרים עם שמחת חיים ומרץ של תינוקות בני 3, אבל רוב הקובנים, ובייחוד הצעירים, היו מרוכזים סביב במת הראפרים. כבר אז התחלתי לחשוד שהסלסה היא לא מה שהייתה פעם.
מסתבר שהקובנים מיישרים קו עם יבשת אמריקה ושאר העולם ומטפחים סגנון אישי משובח למדי של היפ הופ, ראפ ורגאיי מתוצרת מקומית. וכך, בזמן שעמיתנו הטיילים האזינו מדי ערב 3 פעמים לפסקול בואנה ויסטה לכל אורכו מבוצע בידי להקות חובבים, אנו הטינו אוזן למוסיקה שנשמעה מכל חנות או במה מקומית, וטרחנו ללכת ל"בית המוסיקה" בהוואנה אחרי הצהריים, בשעות של המקומיים, כדי להיווכח שנית כמה קטן חלקה של הסלסה בתפריט ולהתאהב בקובה אחרת לגמרי ממה שנסענו בעבורה, קובה שיודעת לערבב סגנונות מוסיקה שונים בתכלית לכדי מעורב-קובני פיקנטי שפשוט עושה לך את זה.
האמת היא שהקובניות רוקדות כל שיר, בין אם הוא רגאיי, ראפ או סלסה, באותה הצורה בדיוק. איך שהן מזיזות את התחת, זה משהו שאי אפשר ללמוד. שעות רבות עמדתי ליד קובניות והגעתי לאיזושהי רמת מיומנות בסיסית, וזה רק בגלל שהיו עלי שנים של ריקודי רואדה וגם ריקודי בטן. כדי להזיז את הגוף כמו קובנית צריך לשלב בין שני סגנונות הריקוד האלה ובטח עוד כמה, בערבוביה קובנית ייחודית, המהווה אתגר מעין כמוהו.
אז ללא עיכובים נוספים אני מתכבדת להציג בפניכם היום בהשמעת בכורה ארצית ואולי אף אזורית את שני הלהיטים המושמעים ביותר בקובה בתקופה האחרונה, השירים שאני לא מפסיקה לשמוע מאז שנחתתי, ונקשרים אצלי באינספור סיטואציות בטיול.
הלהקה הכי פופולרית כיום בקובה בסדר גודל של הסאבלימינל המקומיים (עם לוק דומה למדי, עם אחד שיש לו קול כמו של "הצל" ועם אובססיה זהה לאזכור שם הלהקה בכל אחד מהשירים) היא "Cubanito 20.02" שעושה רגאיי קובני מדהים. אישית, אני לא סובלת רגאיי. זה תמיד נתפש אצלי כמוסיקה מונוטונית של סטלנים. אבל האינטרפרטציה הקובנית לרגאיי תפסה אותי בביציות.
קובניטו נורא מזכירים את הסגנון של mano chao ששיגעו אותנו פה בגלגל"צ עם me gusta tu בשנה שעברה, ואני בטוחה שאם אני אצליח להכניס את הדיסק שהבאתי מקובה ל"הקצה" של גלגל"צ זה הופך ללהיט בן לילה. אז תזכרו שאתם הייתם הראשונים.
אני מתכבדת להשמיע לכם בזאת את הלהיט של קובה בהא הידיעה: "Matame". "תהרגי לי את החשק לאהוב, אישה", שרים הכוסונים המולאטים שלי. ואני מבטיחה לכם שתשמעו את השיר הזה בראש כל היום ותזמזמו מבלי משים את המנטרה המדליקה של "אולאקלאקלה...". טוב מספיק לדבר, תקליקו על הלינק שם (ותורידו את השיר למחשבכם ב-save target as, שמיעה מתוך האתר גומרת את רוחב הפס ותשתק את האתר לשעות). אצל כולנו הם היו אהבה משמיעה ראשונה ואם זה מדליק גם אתכם, אנא הפיצו לחבריכם.
הלהיט מס` 2, שמושמע הכי הרבה באזורים ה"שחורים" יותר של דרום קובה, הוא דווקא תוצרת פוארטו ריקו. חובבי מוסיקה שחורה, חדדו את אוזניכם כי יש כאן משהו ייחודי ומשובח. אני גאה להציג את הצמד הקטור וטיטו עם הלהיט ההורס "פלינה". ממש 50Cents של מרכז אמריקה, לא?
ולקינוח אני חייבת לציין גם את הלהקה הקובנית המצויינת S.B.S שלהיט הסלסה-ראפ המחוצף שלהם Se formo מופיע בדיסק ה"הווה" של בואנה ויסטה, וגם במועדוני ישראל מכירים את להיט הלטינו-האוס שלהם Follow the Leader. גם הם מככבים על רחבות הריקודים הקובניות ואתם יכולים להאזין ברשת לחלק מהשירים שלהם כאן.
בכל זאת סלסה
חובבי הסלסה מוזמנים להתאושש מאירוע הלב הקל ולהושיט יד כדי לקבל סוכרייה לקינוח. להקת הסלסה הטובה והמוכרת ביותר בעולם היא הלהקה הקובנית "לוס ואן ואן" (תרגום ספרדי ל-go go`s). הלהקה הוקמה ב-1969 ושרדה עשרות גלגולים עד ימינו. כרגע יש שם כ-11 חברי להקה שמנגנים בכ-8 כלים שונים, שזה ממש תזמורת. ואן ואן המציאו סגנון מוסיקה משלהם שנקרא "סונגו" והוא מעין שילוב אפרו-ספרדי עם ג`אז.
הלהקה עד כדי כך נחשבת, שלמרות היחסים האיומים בין ארה"ב לקובה, קהילת המהגרים הלטינית הצליחה להשיג להם אשרת כניסה לסיבוב הופעות והם אפילו קטפו על זה גראמי. העם הקובני לא אהב את ההתחנפות לאמריקאים וחלקם דרשו שואן ואן תסרב לפרס. גם המאפיה של מיאמי לא התלהבה מהנוכחות הקובנית וניסתה ללא הצלחה לשבש את ההופעה בפני קהל של 4,000 איש בעיר.
אז ערב אחד רצו שמועות בהוואנה שכוסון אחד עם שירי פופ יפים בשם פאוליטו הולך להופיע ב"הוואנה קפה", אחד מאותם מועדונים מפוארים שבהם התארחו גנגסטרים אמריקאים בשנות החמישים. שפחתכם שהייתה נחושה לראות מופע אחד בסדר גודל בינלאומי, רצה שעתיים לפני כן לזירת האירוע כדי לעשות ווידוא הריגה וכמעט התעלפה בפתח המועדון כשהמאבטח ענה באדישות: "פאוליטו ביטל. במקומו יופיעו לוס ואן ואן". מסתבר שהח`ברה הפתיעו בביקור מולדת לרגל איזה ראיון והופעה חיה בטלוויזיה הקובנית, כי נראה שהם שוב הולכים לקטוף את הגראמי הלטיני. אז אם הם כבר בבית, הם החליטו בספונטאניות לתת הופעת חצות יוקרתית.
ארבעתנו היינו התיירות היחידות בשטח. רוב האורחים בהופעה היו מוסיקאים וברנז`ה קובנית שבאו לחלוק כבוד לואן ואן. האווירה הייתה כל כך מיוחדת שהלהקה כל הזמן תקשרה עם חבריהם בקהל ומרוב מצב רוח טוב הם נתנו לי לעלות לבמה להצטלם איתם תוך כדי הופעה. נועה ציינה אחר כך שזה היה מאוד משעשע לראות אותי מתנהגת כמו גרופית בת 16.
למי שלא מכיר את לוס ואן ואן, הם מוסיקת הרקע הפופולארית ביותר בשיעורי רואדה במועדוני תל אביב נכון ללפני שנתיים. אתם מוזמנים להתרשם מהלהיט הטרי יחסית tim pop con birland אבל אני לא אופתע אם לא תשתגעו על זה. הם הרבה יותר מדליקים כשיודעים לרקוד על המוסיקה שלהם. בהאזנה, הם קצת חוזרים על עצמם. ועדיין, עשינו היסטוריה.
ונסכם בשתי אנקדוטות אישיות:
- הלהקה האהובה עלי בעולם, Mana המכסיקנית, כבר ממש שם דבר ביבשת אמריקה ויש כבר מספיק מטיילים ישראלים שהציצו ונפגעו. מכל חור ביבשת, לרבות קובה, שומעים את הסינגל החדש ומרטיט-הלבבות שלהם "פרפרית בוגדנית". אז אני מרשה לעצמי לצרף אותם כאן לחינגה. תאזינו ותתרגשו.
- ומשהו הזוי לחלוטין ובאמת אחרון חביב: בסנטיאגו ה"שחורה" אוהבים גם מוסיקה ערבית. כן, מצרית כזו, בדיוק כמו שאני אוהבת. אני נשבעת לכם שביום הראשון שלי בעיר, בקיוסק שמחוץ ל"בית המוסיקה" ברחוב הראשי של התיירים השמיעו שלוש פעמים את "נארי נארין" של הישאם עבאס . אז מה הפלא שישר הרגשתי בבית בקובה?
