הקדמה

באוקטובר 2003, בני, אחד מחברי הטובים ואני (רונן) החלטנו שאנחנו נוסעים לטיול. אחרי שבשנת 2000 כבר טיילנו ביחד בארה"ב ובקנדה, אמרתי לו "בני, הפעם אנחנו נוסעים למקום אקזוטי, מקום שלא הרבה ישראלים טיילו בו לפנינו". בחרתי בקובה. בני, בדרכו המיוחדת, אמר "עוד פעם אתה רוצה להיות Explorer! כמה פעמים אני אגיד לך שאני Netscape!"

 התחלנו לחפש חומר על קובה, אבל מספר הישראלים שטיילו אז בקובה היה נמוך, אפילו נמוך מאוד, ובקושי רב הצלחנו למצוא מידע על המדינה. ספר הטיולים היחיד בעברית היה של הקפיטן וירון אביטוב (אני מבטיח עוד להתייחס לספר הזה) ומהדורה שנייה של מדריך טיולים באנגלית. באתר "למטייל" מצאנו רק כתובת אחת ל- Casa בהוואנה, והרצאות ממש לא היו.

 בני, שכמו שהבנתם, Explorer הוא לא, רצה לבטל את הנסיעה, אבל אני התעקשתי. רציתי הרפתקה ולא הייתי מוכן לשמוע לא. בנובמבר 2003 עלינו למטוס חמושים בחששות ופחדים מהלא נודע. קצרה היריעה מלהרחיב על הטיול המדהים של אז, אבל שנינו חזרנו מאוהבים במדינה, שכמו בחורה מולאטית אקזוטית ידעה לנענע את מרכולתה. חזרנו ולא הפסקנו לדבר על קובה: בקובה זה ככה ובקובה היה ככה. היינו פשוט מאוהבים. עד לאותו טיול לקובה נשבעתי (לעצמי כמובן) שאני לא חוזר לאותו מקום פעמים עד שאני רואה את כל העולם. כשחזרתי מקובה ידעתי שאליה אני אחזור במהרה.

ב-2007, כשירדן ואני תיכננו את הטיול, ידעתי שני דברים: הראשון הוא שאני חייב לבקר שוב בקובה. לחשוב שאני אזכה לחלוק את החוויות המדהימות ביותר בעולם עם ירדן הסבו לי אושר רב. זה לא שלא נהנתי מהחוויות שלי בקובה עם בני, אבל מעכשיו הם יהיו של ירדן ושלי. הדבר השני שידעתי הוא שאני חייב לבקר בעוד אי קריבי, וכך נולד התיכנון לרפובליקה הדומיניקנית.

המפגש עם קובה של 2007 היה בשבילי כמו כנס מחזור, כשאתה בן 50 ואתה פשוט חייב לדעת מה עם ההיא שהיית מאוהב בה בכתה ז`. אתה מתרגש, אתה חושש, אתה בייחוד מקווה ואז לצערך אתה מגלה שסר חינה. כמו אשה בגיל הבלות גם קובה נמצאת בימים אלו בימי מעבר. גלי חום אין פה אומנם, כי כל הזמן חם, אבל קובה כבר אינה תמימה סקסית ומזמינה, קובה היא ארסית.

הפסיכולוגים ידעו לספר לנו שכמו כל אדם הנמצא בתהליך שינוי דרסטי כשהוא עובר מקיצוניות אחת לשניה, גם חברה (במובן האנטרופולוגי של המילה) אינה שונה. בכול תהליך שינוי קיצוני עוברים מקיצוניות לקיצוניות. לעניות דעתינו קובה נמצאת בימים אלו בשיא הקיצוניות אליה היא יכולה להגיע. אני אנסה להסביר: קובה היא אחת המדינות הקומוניסטיות האחרונות בעולם (פרט לצפון קוריאה וסין, וגם זאת לא ממש מדינה קומוניסטית - מאו מת מזמן) והכלכלה הקובנית פועלת כאי קומוניסטי בעולם קפיטליסטי. זה שוק מקומי קטן, ללא משאבים טבעים וללא יכולת אמיתית לקיים את עצמו, ואם נוסיף לזה את אמברגו האמריקאי על המדינה ונקבל מדינה ענייה.

 קובה, או יותר נכון העם הקובני, רוצה להיפתח למערב, רוצה להיות כמו השכנה הגדולה מהצפון, ארה"ב, ולחיות בכלכלה חופשית. המשטר הקומונסטי, שגם ככה לא היה עשיר, התדרדר עוד יותר עם פירוק ברית המועצות והפסקת התמיכה בקובה. קובה נאלצה בפעם הראשונה לפתוח את שעריה לתיירות, והתהליך נמשך שנים. היום, השלטון העני, שעדין רוצה לשמור על כסאו (כן, זה בכול העולם ככה), משחרר יותר ויותר את ההגבלות המוטלות על העם. ראול קסטרו, אחיו של פידל שלחם עימו במהפכה ותמיד היה בשלטון, מנהל היום את ההצגה, כיוון שפידל חולה. אבל אפילו ראול, בנאום האחרון שלו שהיה לפני חודש או משהו כזה, פנה אל העם ואמר שאם בארה"ב יבחר משטר ליברלי ולא שמרני ארצו תפנה לארה"ב בכדי לחזור ולכונן יחסים דיפלומטים.

 מספיק עם פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנטרופולגיה, כלכלה ופוליטיקה. בוא נראה איך זה משפיע על התייר, עלינו.

לתחילת הכתבה

כסף

מה שאנחנו לא זוכרים, או יותר נכון אף פעם לא ידענו, זה שמדינה קומניסטית יכולה לעשות מה שהיא רוצה. וקובה אכן עושה מה שהיא רוצה. לתיירים כאן יש מטבע משלהם הנקרא CUC או Comvertubol Peso (פסו נסחר), והוא שווה לדולר אמריקני אחד, או 25 פסו קובני, המטבע שהמקומים משתמשים בו. בכול המסעדות ומקומות הלינה משלמים במטבע התיירים CUC. אבל, ויש פה אבל גדול, ממשלת קובה לא ביחסים עם האמריקאים ואינם מעונינים בדולרים לכן השער מול הדולר הוא 0.89US$=1CUC ועל זה יש עוד קנס של 10% על פדיית דולרים. זה קצת מסובך, אבל נניח שאתה באים עם 100$ לקובה - אתם תשלמו 10US$ קנס ואז על ה-90$ הנותרים תקבלו על פי שער של 0.89US$ = 1CUC. אם תבואו עם יורו אין קנס והשער הוא 1.29CUC=1€, כלומר השווי האמיתי. במילים פשוטות - תבואו עם יורו וזהו!

למה? התשובה, כמו רוב הדברים בקובה, היא "ככה". ככה הבירוקרטים החליטו וככה זה יהיה. תשלומים במטבע המקומי אפשריים רק ברחוב לפיצות או לקניית ירקות ופרות. היו ערניים בכדי שלא תשלמו, לדוגמה, על פיצה ששווה 5 פסו מקומי 5 CUC

 באשר למחירים, קובה יקרה מאוד לתייר , עם הוצאות של כ-45-50CUC ליום. רוב העסקים הם בבעלות הממשלה, לכן על פי חוק בכל מקום יש מחיר למקומי ומחיר לתייר. המחיר לתיירים גבוהים באלפי מונים מהמחירים למקומיים, ואין טעם להתמקח על המחירים במקומות שהם לא שווקים או פרטיים - אין אחוזים על מכירות ולכן אין גמישות במחירים. כן ניתן למצוא פתרונות יצירתיים, למשל לנשים שבניכן, אם מכירים "חבר" מקומי אפשר להגיד שאתם בני זוג ואז הוא ישלם פחות עבור שניכם.

לתחילת הכתבה

החיינטוס/ציידי התיירים

העוני אומנם מורגש, אך המדיניות הסוציאליסטית כוללת תשלום דמי אבטלה ומתן תלושי אוכל בסיסים לתושבים, אשר מאפשרים קיום מינימאלי אך לא מספיק. האנשים מחפשים כל דרך להרוויח עוד מעט כסף. בשנים האחרונות החלה קובה להבין כי התיירות מהווה משאב גדול להכנסת מטבע זר למדינה, ולכן קובה עושה רבות בכדי להקל על התיירים ולהנעים את זמנם.

 שילוב העוני במדינה והחיפוש אחרי הכנסה נוספת או הכנסה בכלל הולידה את החיינטוס, ציידי תיירים. בדרך כלל מדובר בחבר`ה צעירים, שיאתרו תייר ומאותו רגע הם בציד לא אחר התייר עצמו, כי אם אחרי ה-CUC שבכיסו. לא מדובר בכייסות או בגניבות או באיומים, כי אם בהצעות של כל מיני דברים: החל מסיגרים שחבר שלהם מגלגל במפעל ועד לארוחת צהריים בבית פרטי בכדי שתקנה מהם ולא מהמדינה. חשוב לציין כי על פי החוק הקובני אסור לקנות מהם או לאכול אצלהם אלא אם יש להם רישיון מהמדינה. שיטת הפעולה של החיינטוס משלבת את האופי הלטיני שמתבטא במרחב אישי מצומצם יותר מהנהוג אצלנו והמצואיזם המוכר בשילוב עם האמונה המוזרה של הקובנים שהם הכי חכמים ואפשר לעבוד על כל התיירים, והתוצאה היא שיטת שיווק אגרסיביות מאוד מאוד: החיינטוס ילכו אחריך ויציקו לך. אם תגיעו לקובה לא מוכנים תרגישו כאילו לא עוזבים אותכם לנפשכם וכי אי אפשר להתמודד עם החיינטוס. אם בעבר היו החיינטוסים בולטים והיה אפשר לנסות ולהימלט מהם או לבטל אותם כאשר אומרים לא תודה (בספרדית כמובן), היום כולם חיינטוסים. חמור מזה הוא הגישה, שנהייתה אגרסיבית מאוד - החיינטוס לא הולך כשאומרים לו "לא תודה". כולם רואים בתייר פינייטה שככל שנכה בה חזק יותר יצא יותר כסף - אפילו בעלי הקאזות!

 ועם זאת, חייבים לזכור כמה דברים: ראשית, כולם יודעים שאסור לפגוע בתיירים מכוון שהם מקור הכנסה גדול מאוד למטבע זר והעונשים לאלו שפוגעים בתיירים חמורים ביותר. בנוסף, העם הקובני אינו עם אלים, ורוב המצבים האלו או מצבים אחרים עם חיינטוס לא יתפתחו לאלימות (אלא אם תגזימו ואז...), פשוט יש להסתכל לחיינטוס בעיניים ולהגיד No gracias שוב ושוב ושוב. לבסוף, חשוב לזכור כי החיינטוס יכולים לפעמים לסייע - כתייר שמגיע למדינה ורוצה למצוא או להשיג משהו החיינטוס יכולים להיות מועילים ביותר ושימוש מושכל בהם יכול להניב פירות. ואם יש לך כבר חיינטוס משלך אז אף אחד אחר לא יציק.

לתחילת הכתבה

ההורים מגיעים

ההורים שלי הודיעו לי אתמול שהם מצאו כרטיס טיסה רגע אחרון ושהם אוטוטו מגיעים. לקחנו את האוטובוס לכיוון הוואנה, נסענו 20 שעות באוטובוסים, והתחלנו לחפש רכב להשכרה. בכל הסוכניות קיבלנו את אותה התשובה: אוגוסט הוא שיא העונה ואין מה לדבר על רכב. מה שמתסכל יותר מהכל הוא שלאף אחד לא היה מחשב, אף אחד לא יודע אם מחר מגיע רכב או לא, אם הרכב מוזמן או לא וכו`. היינו עובדי עצות. ההורים שלי נחתו בלילה ולמחרת ירדן ואני שוב הסתובבנו בכל רחבי העיר ושוב קיבלנו את אותן תשובות.

 מחוץ לאחת מסוכנויות השכרת הרכב עמד צ`רלי שהציע לי רכב להשכרה. בהתחלה חששתי. מי זה הבחור זה? מה הוא רוצה ממני? אבל אין מה לעשות - ההורים שלי יושבים ומחכים ואנחנו בלי רכב! הוא סיפר שיש לו הזמנה על שמו בחברת השכרה ושהוא יתן לי אותה תמורת עמלה של 60CUC. זה הוציא אותי מכלי, כיוון שידעתי שיש פה קומבינה עלי וכישראלי גאה לא הייתי מוכן! הלכנו. המשכנו להסתובב 6 שעות ולא מצאנו רכב אחד. חזרנו לצ`רלי, מושפלים כמובן, והוא לקח אותנו לסוכנות נסיעות בקצה העיר. שם הבחור של ההשכרה הסביר לי שמחיר המחירון ליום הוא 87CUC ושהוא יכתוב שהמזגן מקולקל למרות שהוא תקין לחלוטין, כך הבטיח לי. ככה הוא יוכל להוריד את המחיר ל 67CUC ואז יצא שאנחנו נחסוך בהשכרה שלנו 120CUC אבל בשביל זה אני צריך לתת לו מה- 120CUC שחסכתי 60CUC. אבא שלי חייך ואמר אילו החיים. סגרנו את העסקה. מאוחר יותר גילינו שהמזגן באמת היה מקולקל והוציא אוויר רק מהחלק שמפשיר אדים. אחרי נסיעה של כמה שעות גילנו שזה יוצר אובך על החלון ואי אפשר לנהוג ככה עם מזגן, אז שיפצרנו את המזגן עם ניילון.

לתחילת הכתבה

"חבר"

בדרך כלל התיירים מוצאים חבר מקומי שיסתובב איתם ויראה להם את העיר, יסדר להם בחורות, סיגרים וכו`. חברים אלו הם בדרך כלל אנשים מקסימים ששוב מנסים להוציא עוד קצת כסף מהתיירים רק ברמת תחכום גבוהה יותר מהחיינטוס. במידה ואתם מוצאים מקומי שהוא חבר שלכם בידקו שוב שהוא לא עוד חיינטוס במסווה - שלא יעבוד עליכם.

לתחילת הכתבה

לינה

בקובה מומלץ לישון בקאזה פרטיקולר (Casa Particular), חדרים בבתים של אנשים שקיבלו רישיון מהממשלה להשכיר חדר בבית שלהם לתיירים. רוב האנשים מאוד נחמדים ושווה לישון אצלהם בכדי להכיר את התרבות המקומית. לכל בעל קזאה יש "חברים" שהוא מכיר בערים אחרות ושהוא בשמחה יפנה אותכם אליהם. ההמלצות שלהם בדרך כלל טובות ושווה להסתמך עליהם. בבתים אלו אפשר גם לאכול ארוחת בוקר וערב, וזה שווה וממולץ. המחירים בדרך כלל זולים יותר והארוחות טובות יותר. למעשה, האוכל הטוב ביותר שתאכלו הוא כנראה בבתים האלו.

כמו שכבר אמרנו, בכל דבר בקובה צריך רישיון. קאזות עם רשיון יתלו על הדלת סימן של עוגן בצבע כחול או משהו כזה (כל אחד והדמיון שלו...). אותו סמל בצבע אדום מסמל קאזה לקובנים ולא לתיירים. למיטב ידיעתינו התיירים השוהים בקאזות לא חוקיות בדרך כלל לא נענשים, אבל אנחנו בחרנו לישון רק במקומות עם רשיון.

אנחנו ישנו ב- Hostal Sara, בניהולו של הומברטו. הומברטו הוא אחד האנשים המדהימים ביותר שיצא לנו לפגוש בקובה. הוא סוציאליס אמיתי ויותר מזה הוא תמיד רוצה לעזור. אתם מוזמנים לפנות אליו באיימיל ובמידה ואין לו מקום הוא יעזור לכם למצוא מקום טוב בהוואנה. כמובן שגם להומברטו רשת הקשרים המדוברת ושלו אפילו מעולה ומעבר לכך. עם זאת, ואנחנו לא נוהגים לעשות זאת, אבל כדאי לדעת שהכתובת שהומברטו מפנה אליה בטרינידד Casa Cantero Migdalia אינה שווה את הכסף, היחס לא נעים, האוכל בינוני, המנות קטנות והכי נוראי זה שלמרות המחיר הגבוה יחסית, בעלת הבית ניסתה לרמות אותנו בחשבון בסוף.

הכתובת של המקום: Calle L #452, apartamento 5, primer piso,entre 25 y 27,Vedado,La Habana,Cuba. מול Habana Libre Hotel.
טלפון: 537-8328834
 אימייל: [email protected]
Sara Hilda Garcia ,Founder
Ing. Humberto Scasso,Owner.
 Licencia de arrendamiento#1393/05
 Renting Licence # 1393/05

לתחילת הכתבה

סיורים יומיים

וואו, איך להתחיל לדבר על הוואנה? אולי אי אפשר, או אולי השיר של מאיר אריאל אמר את זה יותר טוב ממני: "יושב בבר שבהוואנה, לא חושב שהוא יפגוש בה שם... בדרנית של חיילים... אבל הלילה היא שלו אם הוא רוצה... ועוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה... " (מאיר אריאל, "ערב שקט עבר על כוחותינו בסואץ"). בשיר, מאיר אריאל מתאר את הסיפור "איים בזרם" שכתב ארנסט המינגווי (תרגם אותו יפה אהרון נמיר) שחיי הרבה שנים בקובה.

סיור בעיר העתיקה
 המינגווי, שהיה ידוע בין היתר גם כאלכוהוליסט, אהב את משקה המוחיטו, אבל הסיור הראשון שנציע כאן מתחיל דווקא בבר פלורדיטה (רחוב Obispo פינת רחוב Monserrte, לא רחוק מפארק סנטרל), שבגבול הוואנה העתיקה והוואנה סנטרו (Centro). בבר הזה המינגווי נהג לשתות בייחוד דקירי (אני מקווה שאני לא מתבלבל עם מרגריטה). מהבר נמשיך ברחוב אוביספוס שהינו השיינקין של הוואנה העתיקה, הוואנה וויחו (Habana Vijo), וניתן לראות לאורך הרחוב את העיר העתיקה ואת המבנים המדהימים שאונסקו מנסה להחזיר להם את הדרם. ניתן גם לראות ברחוב בית מרקחת של פעם (אנחנו מניחים שהוא נשאר כזה לצורך התיירים, אבל אולי זה רק כי אנחנו צינים). נרד ברחוב עד שנגיע לפלזה דה ארמס (Plaza De Armas), בה ניתן לראות את המוזיאון העירוני. המבנה שימש בעבר כארמון של המושלים הספרדים בקובה והנשיא הראשון של קובה החופשית גם השתמש בו כמקום מגורים.

 מהפלזה נמשיך לכיוון כיכר הקתדרלה, כיכר יפיפה וקטנה, בה נמצאת הקתדרלה של סן קריסטובל (שזה בעצם הקדוש כריסטופר קולמבוס. אנחנו לא יודעים מי הפך אותו בדיוק לקדוש אבל...). הקתדרלה הזאת היא הראשונה בקובה ויש הטוענים שגם הראשונה באמריקה בכלל, ובכל אופן - את הדרשה הראשונה בקובה נשאו בקתדרלה הזאת. באותו איזור ניתן גם לסייר במתחם המבצרים שהגנו על הכניסה לנמל הוואנה בעת העתיקה, וכמובן מומלץ שלא לפספס את השוק לתיירים ולממכר מזכרות הנמצא ברחוב Tacon.

סיור מוודאדו למרכז העיר
סיור זה מתחיל בשכונת וודאדו (Vadado) במלון Nacional (בכתובת calle O e 21), המלון שהיה בשנות הארבעים והחמישים מרכז המפיונרים העולמי. התארחו בו מאיר לנסקי (אולי אינכם יודעים, אבל הוא רצה לעשות עליה בערוב ימיו ומדינת ישראל סרבה לאשר לו את העליה) ובגסי סיגל (עוד יהודי - כן, את המאפיה בארה"ב ייסדו יהודים וחבריהם...). המלון עדיין עומד וניתן להסתובב בו ולהתרשם מהפאר וההדר שעדיין אופפים אותו. מהמלון נרד למלקון, הטיילת שבה הקובנים נוהגים לשבת ולהעביר את זמנם. נלך לאורך המלקון עד לשדרות פראדו שהשם שלהם היום הוא Peso De Marti. בדרך אפשר לעצור במוזיאון המהפכה, שלדעתינו לא שווה את המחיר, כיוון שהמוזיאון לא מאורגן בצורה מסודרת. מי שלא בקיא בהיסטוריה של המהפכה ילך לאיבוד במוזיאון ולא ימצא בו טעם.

 נלך עד לפארק סנטרל, ממנו ניתן לראות את מבנה הקפיטול שהוא העתק מדיוק למבנה הקפיטול בארה"ב, רק קטן יותר. היום הוא משמש כספרייה. מאחורי המבנה ניתן למצוא את מפעל הסיגרים, שהסיור בו מעט יקר (10$), אבל למי שלא ייצא לראות את הסיור במקומות אחרים הוא ממולץ בחום. בעבר היה בשדרות פדרו מפעל נוסף, אך הוא עבר למבנה חדש יותר באיזור כיכר המהפכה, שאליו לא הגענו. (חשוב לציין שאת הסיור הזה כתב הקפיטן בספרו ואנחנו רק עדכנו).

סיור מככר המהפכה לבית הקברות
בכול עיר יש "כיכר המהפכה" ובה נהגו מנהיגי המפכה לנאום. הכיכר Plaza de la Revolución בהוואנה היא למרגלות האנדרטה להנצחת חוזה מרטי, שהיה מנהיג המהפכה הראשונה לשחרור קובה מידי הספרדים, היה משורר וסופר שהפך בקובה לסמל החופש, או חוזה המדינה בדומה להרצל. מתחת לאנדרטה יש מוזיאון ממש נחמד ואז אפשר לעלות למגדל התצפית ולהשקיף על כל הוואנה מלמעלה.

 בית הקברות בוודאדו, שנקרא גם הוא על שם כריסטופר קולמבוס, הוא אחד מבתי הקברות הגדולים בעולם וקיים עוד מלפני המהפכה. ניתן לראות בו מוזילאומים מדהימים ביופיים וחלק מהם פרי דימיונם העשיר של בעלי הממון הקבורים שם. אחד הפסלים בבית הקברות הוא של אשה מחזיקה בילד, וסביב הקבר כמעט תמיד ניתן לראות פרחים ונשים מתפללות. האגדה מספרת שהאשה והילד הקבורים שם נפטרו שניהם במהלך לידת הבן. הילד הונח לרגלי האשה, וכשנפתח הקבר לקבור את בעלה המנוח נמצא הילד בזרועותיה. מאז מאמינים כי הקבר עוזר בבעיות פריות (במהלך סיורכם בבית הקברות, ניתן ומומלץ לקחת מדריך).

תחילת הכתבה

חיי הלילה

אומנם ההיסטוריה העשירה וסיפורי העבר זועקים מכל פינה בקובה, אך מה שמייחד את קובה מכולם הוא לא כל אלה, אלא העובדה שקובה היא אי של תרבות, של שמחה ושל מוסיקה ולא של מבנים והיסטוריה. לכן אי אפשר להגיע לקובה ולא לצאת למקומות הבילויי, לרקוד לצליל המוסיקה ולראות את המקומיים נהנים וחוגגים. בהוואנה אין סוף למקומות הבילוי והמעדונים.

המקצבים האפריקאים הגיעו לאי עם אניות העבדים. ובשילוב עם מוסיקה ספרדית נולד לו ה-Son, סגנון מוסקלי יפהפה. האמנים הראשונים של הסון היו שחורים, שבעקבות חוקי ההפליה הגזענית בקובה של שנות השלושים, נמנע מהם להופיע במקומות המכובדים ולכן הם הופיע בברים. למי שממש מתעניין כדאי לחפש אומן בשם בני מורה (Benny More) שהוא ממובילי המגמה בתקופה ההיא. ממוסיקת ה-Son התפתחה הסלסה. האגדה מספרת שבזמן נגינת מוסיקת הסון, היה הקהל צועק ללהקה "עוד סלסה", רוטב בספרדית. כלומר הקהל ביקש עוד גיוון, מקצב יותר מהיר וחד, וכך נולדה הסלסה.

נראה לנו שאין קובני אחד שלא יודע לנגן על כלי מסויים או לרקוד, ואם אתם מוצאים אחד כזה, אתם חייבים לברר איפה הוא גדל כי זה בטוח לא בקובה. את השמחה של העם הקובני בזמן שהוא שומע מוסיקה ורוקד אי אפשר להחליף. בזמנים אלו הם אחרים לגמרי וניתן לראות את ניצוצות, את השמחה ואת האהבה. כשאני חושב על הדברים שגרמו לי להתאהב בעם הקובני אני חושב על המוסיקה שלו ועל הפירגון האדיר שלו כשהוא מנגן - כמעט תמיד ניתן לראות את הסולן מחליף את המתופף שהתעייף ואת הבסיסט מחליף את הסולן ואת הבחור בכלי ההקשה מחליף את הבסיסט וכו`. כולם יודעים לנגן על הכול והם תמיד עושים שמח במסיבות ובהופעות. שוב (אנחנו לא חושבים שניתן להדגיש זאת מספיק) - חובה לצאת בלילה!

הרגשנו שאנחנו חייבים לציין את המקורות שלנו:
המידע נאסף מספרים, ומניסיון של טיול של חודש בשנת 2003 וטיול של חודש בקובה בשנת 2007.
Cuba Handbook, footprint, 2004.
 מדריך קובה, ירון אביטוב ו`קפיטן` אבי הזאב, אסטרולוג, 2001.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה