הקדמה
את אביב, כתבנו מברצלונה, פגשתי באינטרנט. כשהוא הצטרף לצוות הכתבים שלחתי לו אי-מייל ומאז "לא נפרדנו". הקשר בינינו הפך לחברי והיה ברור שזה רק עניין של זמן עד שניפגש. למרות שהזמין אותי כמה פעמים לבקרו, ואפילו עלתה האפשרות שהוא יגיע לקרנבל בברזיל ונטייל יחד, איכשהו היתה לי תחושה שאם ניפגש זה כנראה יהיה בארץ, משתי סיבות עיקריות: ראשית כסף זה תמיד מה שחסר לי ושנית אירופה לא כל כך מעניינת אותי (מזמן כבר גיליתי על עצמי שאני איש של מה שנהוג לכנות "עולם שלישי" ובעיניי הוא לפחות, אם לא יותר, "עולם ראשון"). את אירופה אשאיר כשאגיע לגיל טיולי הזהב. לפי הכותרת אתם כבר יודעים שאכן נפגשנו (אתם בטח חושבים "וואלה יופי, למה זה בכלל צריך לעניין אותנו. מה, חסרים לו נושאים לכתבות?"). מה קרה?
יום בהיר אחד, לאחר מחשבות והתלבטויות לא קלות, החלטתי לארוז את מטלטלי המועטים ולחזור לארץ. הסיבה, שקוראים לה דניז, שבגללה ארזתי בזמנו את אותם המטלטלים (שמשום מה ניראה לי שפחתו מאז) ונסעתי לברזיל, כבר לא היתה קיימת עוד. לא, אל דאגה, היא עדיין בחיים, פשוט מה שהיה נגמר והגיעה העת לסגור עוד פרק בחיי. הטיסה לארץ עברה דרך מדריד שנמצאת במרחק של 75$ בלבד מברצלונה, אז מה לא אקפוץ לבקר? כך הגעתי עד הלום, יושב מול מחשבו של אביב וכותב לכם. זו גם הסיבה לכותרת המשנה של כתבה זו. אל דאגה (לאלו שדאגו) או מצטער לאכזב (לאלו שפלטו אנחת רווחה) אני לא עוזב אתכם (עדיין). זו כתבת פרידה מהתואר "ענבל- כתב שטח ברזיל" או מ"ענבל מברזיל" שבו השתמשתי בפורום דרום אמריקה. מעתה, ועד הודעה חדשה, נראה לי עדיף להשתמש ב "ענבל, עדיין לא ברור בדיוק היכן".
הרעיון לכתוב על ביקורי פה היה של אביב. "בוא נכתוב על הביקור שלך פה מזוית הראיה שלך ומהזוית שלי" אמר. האמת, לא כל כך תכננתי "לעבוד" ולכתוב על ביקורי פה אך מאחר והיתה התלהבות בקולו הסכמתי. אם תאורי על המקומות שראיתי בשלושת הימים שחלפו ועוד אראה בשלושה שנותרו, קצת יבשים וחסרי השארה אז אנא סליחתכם. למרות שברצלונה אכן עיר יפה ומיוחדת ועם כל הכבוד לגאודי, סגרדה פמיליה (Sagrada Familia) ופארק גואל (Guell) אין כאן לחות הורגת, שבילי עפר, פירות אקזוטיים, שבטים, אוטובוסים חבוטים, בקתות קש, חיות בר, טינופת בכל מקום אפילו המיעוטים פה הם "רק" מרוקאים (מרוקאים שחוצים את גיברלטר ובאים לנסות את מזלם בספרד). אז מה זה שווה?
הטיסה לברצלונה עברה ברובה בסדר. שיטת הויסקי וקולה שלי בתחילת הטיסה עבדה ללא דופי ובקושי הצליחו להעיר אותי לנחיתה. הבעיה היחידה היתה בקטע שבין מדריד לברצלונה שבו ישבה לידי עלמת חן צעירה שמשקלה לא פחות מ-150 ק"ג משתפכים אשר לפחות 15 מהם ישבו לי על יד שמאל בכל רגע נתון. אולם זו, כמו גם נחרותיה העזות שנשמעו כמו הרעש של המנסרה ממול (הגשש), היוו בעיה פעוטה מול העובדה שבמהלך כל הטיסה, (שלמרבה המזל נמשכה רק כשעה), הבחורה פשוט לא חדלה לשחרר לאויר גזים רעילים, בעברית זה נקרא להפליץ, מה שאילץ אותי להביט לכיוון החלון ולנשום דרך השרוול. מצטער (לא ממש) שאני משתף אתכם גם בחוויה מפוקפקת זו אולם אם אתם איתי במסעותי וסיפורי אז זה כולל גם את הפחות נעימים.
שדה תעופה מצחיק יש לברצלונה. משום מה מצאנו את עצמנו, אני ועוד כמה נוסעים, מחוץ לטרמינל בו נחתנו. כשתהינו "מהיכן אוספים את המזוודות" שלחו אותנו לטרמינל אחר. שתבינו, כבר היינו מחוץ לשדה תעופה וכשהגענו לטרמינל הנכון, אחרי הליכה של כ 5 דקות, נכנסנו מהצד בו ממתינים האנשים לקבלת הבאים. כך הפתעתי את אביב מאחור שעמד וחיכה לי ושלט גדול בידו. "נציג מלך ספרד מקדם בברכה את סניור ענבל טובי ומאחל לכבודו ביקור מהנה ומוצלח בברצלונה".
המפגש עם אביב
לא כך תארתי לעצמי את אביב. מתמונתו באתר ציפיתי לפגוש מין יורם/חנון שכזה (למרות שכבר מהקשר הווירטואלי בינינו ידעתי שבאופיו הוא ממש לא כזה) אולם מולי ניצב בחור גזעי בעל לחיצת יד איתנה, שלא דמה כלל לדימוי שהיה לי עד עכשיו בראש. אחרי ארוחת ערב ישראלית נהדרת (סלט, חומוס, לחם טרי, גבינה וכו`) יצאנו יחד לסיבוב היכרות עם העיר. במבט ראשון ברצלונה מאוד נקיה, ירוקה ועם הרבה מבנים מיוחדים. גם במבט שני.
למחרת סיירנו ברובע הגותי (לא יודע בדיוק מה זאת אומרת), ברמבלה (La Rambla) שזה כמו המדרחוב של ברצונה ושם גם מתרכזים רוב התיירים, ועוד כמה מקומות שאת שמם אני לא זוכר. עבורי החלק הכי חשוב והכי מעניין היה ההליכה למקומות בהם ביקרנו. היעד הסופי אליו הגענו היה רק ה"תירוץ" לשיטוט. בכל בוקר, או צהריים, תלוי בשעה בה חזרנו מהבילוי בלילה הקודם, היינו יוצאים רגלית לכיוון היעדים אותם בחר אביב וצועדים במשך שעות ברחובות ברצלונה. ההליכה ברחובות, ההתבוננות באנשים והכניסה לשווקים הם החלק ממנו הכי נהניתי.
ביקשתי מאביב למחוק את המוזיאונים מרשימת האתרים לביקור, כי אותי מוזיאונים לא מעניינים (ניסיתי כמה פעמים ובאמת לא מצאתי עניין לבהות בקישקוש על בד או בצורה מוזרה מפוסלת ולעשות קולות של וואו) וכך התחילה מלחמת "העולם הראשון" ב"עולם השלישי" כמו שאביב כינה אותה. לא אלאה אתכם בתוכן הויכוח אולם הוכחה לי שוב גישתו המתנשאת של ה"עולם הראשון", כמו שכתבתי כבר עליה ב"אני מאמין" שלי, שלא מסוגל להבין איך זה שישנם אנשים ו"עולמות" שפשוט לא נהנים ממה שהוא, ה"עולם הראשון", החליט שהוא תרבותי, אומנותי ומעניין (דרך אגב, נחשו מי בכלל קבע מיהו העולם ראשון, השני, השלישי וכדומה). בנושא זה נשארנו שנינו חלוקים בדעותינו בטוחים שהצד השני הוא זה העקשן והלא מבין.
האתר היחיד שממש חדר לתוכי והיה מהמם הוא ה-Sagrada Familia, כנסיה כבירה שהיא מפסגת יצירותיו של הארכיטקט גאודי, מכל זוית שלא תתתבונו בה לא ניתן "לתפוס" את כולה. לא בעיניים, לא בדמיון, לא במחשבה ובטח לא בהבנה. היא הזכירה לי את אותם ארמונות שכילדים היינו יוצרים בחוף הים על ידי טפטוף מים וחול. זהו המבנה השני, לאחר הטאג` מהאל בהודו, שהשאיר אותי נפעם, עם פה פעור, יצירה בעלת חזון המקרינה על כל הסובב אותה.
כאשר תקראו מילים אלה אהיה כבר בארץ. מה צופן בחובו העתיד, שאלה זו מאוד מסקרנת אותי אבל אי וודאות זו היא התבלין המוסיף טעם לחיי ובלעדיו הם היו קצת משעממים, לא?
אנצל הזדמנות זו להודות שוב לאביב על האירוח הנפלא ותשומת הלב אותם העניק לי במשך כל הימים בהם בילינו יחד. רוצים לדעת מה הוא חשב על ביקור זה? - עברו לכתבתו של אביב...
יאללה ביי
ענבל.
