מגיעים לאוקלנד
אני חייבת להתוודות בפניכם (הכומר בחופשה...), את הכתבה הזו אני כותבת באוסטרליה, אחרי בילוי של כמה ימים והמון המון חוויות בסידני, כך שאני לא ממש זוכרת את מעשינו ומעללינו באוקלנד, אבל הסניליות והבלבול לא יעמדו בדרכי למלא את משימתי ולדווח על הטיול שלנו ואם יהיו אי דיוקים, סלחו לי...
נסענו מ-Waitomo Caves לאוקלנד. ככל שהתקרבנו לעיר הלך הכביש והתרחב, והפך מכביש חד נתיבי ודו סטרי, לאוטוסטרדה בה בכל כיוון חמישה נתיבים. עופר השתלב בתנועה ללא בעיה מיוחדת, אך אני כמעט ואיבדתי את הידיים והרגליים בסבך הגשרים, המעקפים והיציאות. עיון בלונלי פלנט, בערב, הציל את כבודי העצמי בכל הקשור לענייני ניווט. מסתבר כי מדובר בעיר ע-נ-ק-י-ת. מבחינה אדמיניסטרטיבית, אוקלנד כוללת ארבע ערים ושלושה מתחמים היוצרים רצף אורבני אחד בו מתגוררים יותר ממיליון אנשים, קשה לתפוס אך יותר מ-30% מכלל האוכלוסייה בניו זילנד קוראת לאוקלנד בית. לבסוף הצלחנו לפלס את דרכנו ליציאה הנכונה, צפונית ממרכז העיר, היישר לקמפינג בו נבלה את הלילה הראשון בעיר הגדולה ביותר בניו-זילנד.
במהלך כל הטיול בניו זילנד התרגלנו לקמפינגים שסיפקו תמורה מצוינת לדמי הלינה. בדרך כלל, תמורת סך שלא עלה על 70 ¤ נהגנו לישון במקומות יפים, נעימים, מסבירי פנים והכי חשוב נקיים, והנה הגענו לקמפינג עירוני, ועוד אחד מהמומלצים והיקרים באזור (100 ¤ ללילה), והיה ממש לא נחמד ולא נעים, מנוכר והכי גרוע: מלוכלך. כשגילינו את כל הנ"ל, בשעה עשר בלילה אחרי יותר מדי שעות בכבישים, לא היו לנו אנרגיות לעשות שום דבר קונסטרוקטיבי ולכן עשינו את המעשה הנבון ביותר: שלחנו את הילדים לישון, נעלנו את הדלתות והתחפרנו בפוך, מול "15 דקות", מותחן בכיכובו של רוברט דה-נירו, שרכשנו במחלקת הדי.וי.די המשומשים בבלוקבאסטר ברוטורואה (מצאנו סרט אמריקני ב-zone 1 כך שלא היתה כל בעיה בצפייה).
(תוספת שלי, עופר: כעקרון שיטת השידור בניו-זילנד ובאוסטרליה הינה PAL כמו בישראל, אולם בעוד אנחנו בארץ נחשבים כאזור 2 כמו אירופה, ניו-זילנד ואוסטרליה נחשבות כאזור 4, אולם למרות הכל, מכשיר D.V.D טוב, רב אזורי multi zone, יכול לפענח את כל השיטות ולהתגבר על הקשיים שחברות הסרטים מנסות להערים עלינו הצופים).
מטיילים בעיר
אוקלנד קידמה את פני היום החדש בחיוך וקמנו לבוקר שימשי ואביבי, עזבנו את הקמפינג בכוונה שלא לראותו עוד לעולם ונסענו לעשות סיבוב במרכז אוקלנד. לאחר שעתיים של שיטוט הסכמנו בכל ליבנו עם הלונלי פלנט, שכתב כי אוקלנד היא אחת הערים היפות ביותר השוכנות לחופו של ים. בעודנו מתמרנים בין מכוניות הספורט המדהימות הממלאות את הרחוב הבנו שאומנם אוקלנד מקסימה אך עדיין מדובר בעיר גדולה המתנהלת לפי הכלל הידוע כי בעיר מותר לנסוע אך קשה לחנות... (בסידני גילינו כי, כשמדובר בקרוואנים, הכלל הזה אינו מדויק: הכניסה לקרוואנים למרכז העיר אסורה בתכלית האיסור), בסוף מצאנו חניה בחניון ממש במרכז העיר, וכבר התחלנו להשתעשע ברעיון להשאיר את הקרוואן בחניון ולגור בו במשך ארבעת ימי שהותנו באוקלנד, אך קול ההיגיון קרא לנו לעשות חשבון ובסופו של דבר הוחלט להשאיר הקרוואן בחניה צדדית ולמצוא לנו חדר במלון במרכז העיר, מה שיאפשר לנו להתנייד ללא ה"משאית" ויחסוך את עלויות החניה המעצבנות והבלתי אפשריות. עופר יצא ליישם ההחלטה. הילדים ואני נשארנו לשחק ב"קוקו טאקי" בקרוואן ועופר עשה סקר שוק וחזר עם "דיל" נהדר במלון Crown Plaza, ממש ליד ה-Skytower.
(תוספת שלי, עופר: מסתבר שבאוקלנד, ויתכן שבניו-זילנד בכלל, הכללים הרגילים הנהוגים באירופה ובארה"ב אינם פועלים, דהיינו, כידוע לכולנו, הפראיירים שמנסים להיכנס למלון כלשהו ומבקשים לשהות בו ולהזמין חדר בו במקום, מה שקרוי Walk in - אלה משלמים בד"כ את מחיר המחירון האסטרונומי. ואולם בניו-זילנד כאמור החיים פשוטים והגיוניים הרבה יותר. כפי שפרטנו באריכות בכל הכתבות, ממש לא מנסים לסדר אותך כאן, ולפיכך נגשתי לפקידת הקבלה, הצטיידתי בשיא הנחמדות, ובקשתי לבדוק אפשרויות להתארח במלונם. כמובן שלפני כן נכנסתי לאינטרנט קפה, גלשתי לאתר של expedia.com, שהוא האתר הכי שווה למציאת מלון טוב בדיל הכי זול בכל עיר מרכזית בעולם, ווידאתי את המחירים במלונות מקבילים באוקלנד.
פקידת הקבלה נקבה במחיר, אני עשיתי פרצוף מופתע מהמחיר היקר ושאלתי א אפשר להפחית מעט, היא קצת ירדה, אני בקשתי הפחתה נוספת, ובסוף סגרנו על מחיר מהסרטים - 150$ ניו-זילנדי (75$ ארה"ב) ללילה לחדר לכולנו שבו שתי מיטות קווין סייז. האמינו לי, לכאורה נראה שצפוף למשפחה בת חמש נפשות בחדר אחד, אולם אחרי 30 יום בקרוואן, שגודלו 2.20 מ` X 5.35 מ`, כולל חדר הרחצה והשירותים... כל חדר במלון נחשב לארמון פאר... הדיל כלל גם חניית הקרוואן בחזית המלון, במקום השמור למוניות ולאוטובוסים, ממש שיא הנוחות. עד כאן דברי. עופר).
מהר מאוד התרגלנו לנוחות של המלון ולהגדלת מרחב המחיה שלנו פי כמה וכמה (חוק מרפי ידוע גורס כי: "פרק הזמן הדרוש לביצוע משימה כלשהי מתארך בהתאם לפרק הזמן המוקצב לביצועה...", מסתבר כי כלל זה חל, בשינויים המחויבים, גם על מרחב המחיה הדרוש לנו...). חיש קל התחלנו לתור את העיר, ראשית, כתיירים אמיתיים, פנינו להעפיל לראש המגדל, ה-Sky tower, שבנייתו הושלמה רק לפני מספר שנים. המגדל נבנה כאטרקציה תיירותית והוא ממלא את ייעודו בצורה מושלמת. המגדל שהפך לסמלה של אוקלנד ומקשט בגאון את קו השמים של העיר גרם לנו להיזכר, בצער, בסמל אחר שהיווה חלק מקו השמים של מנהטן וכבר לא... עלינו למרפסת התצפית וצפינו סביב. אוקלנד בנויה על כ-50 חרוטים של הרי געש שכבו, חלק מה"חרוטים" הוגדרו כשמורות טבע, כך שהעיר כולה מנוקדת בגבעות ירוקות וביניהם הרבה מים כחולים, נו, מה נאמר? שוב נתפייט עד כמה הכל יפה? נחסוך לכם את התיאורים, סמכו עלינו, הנוף מקסים... פרטים בכל פרוספקט של אוקלנד שתפתחו...
במקום אספר לכם שגובה המגדל 328 מטר, דהיינו הוא גבוה יותר אפילו ממגדל אייפל - כפי שמודגש בכל אחד מהפרוספקטים הנ"ל. לא ברור לי למה דווקא ההשוואה הזו כל כך חשובה. האם עלינו על איזו שהיא יריבות חשאית בין ניו זילנד לצרפת?!... הילדים דווקא התרשמו מפיסת מידע אחרת שצוינה בפרוספקטים הנ"ל (אוף, איזו מילה מעצבנת :"פ-ר-ו-ס-פ-ק-ט-י-ם...", חבל שהחלופה העברית שלה: "עלוני פרסומת" כל-כך לא מתאימה...) - מסתבר שכשיש רוח חזקה, וזה קורה הרבה בגובה של 300 מטר, ראש המגדל מתנדנד וזז עד מטר מצד לצד. חלק מרצפת מרפסת התצפית עשוי מזכוכית, כך שאפשר לעמוד על הזכוכית השקופה (אלא מה?), להסתכל על הנמלים הקטנטנות אי-שם למטה, לחשוב על התנודות של המגדל ולהרגיש מאוד בטוחים... בהרגשה אופטימית זאת ירדנו חזרה לחוף המבטחים.
כשיצאנו החוצה ראינו חבורת אנשים מתגודדת, ראשיהם נשואים כלפי מעלה, מיד הלכנו לעמוד בקרבתם. במהלך שהותנו בניו-זילנד למדנו, כי אם אנשים מסתכלים למעלה במהרה מישהו ימצא דרכו משם, כלפי מטה... ואומנם, בירור קצר העלה, כי הראש הניו זילנדי שממציא לנו פטנטים, מציע, לאנשים ממהרים, שקצה נפשם ממעליות, (או מחייהם, תלוי איך מסתכלים על כך), אפשרות לרדת מהמגדל בצורה יותר מהירה. האפשרות המוצעת היא, תמורת 194$ ניו-זילנדי (כ 100$ ארה"ב) לקפיצה הראשונה (הקפיצה השנייה חינם.. באמת!) לרדת ממרפסת התצפית בשילוב של צניחה חופשית וסנפלינג.
נאמר לנו כי מהמגדל עומדת לקפוץ אישה נחמדה בת 76, כן, אין כאן טעות הקלדה, שבעים ושש! ואני חשבתי שבגיל מכובד שכזה מתעסקים בנכדים... עמדנו בין הצופים, מביטים כלפי מעלה, לא יודעים אם להאמין לגילה של המטורפת התורנית. נציג החברה המארגנת את הקפיצות החל את הספירה לאחור: "עשר-תשע-שמונה" וכו`, (רק שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר מרשים, מעורר אסוציאציות של שילוח מעבורת אפולו לחלל או משהו כזה...), כשהספירה הגיע ל: "!GO " נראתה נקודה במרחק של 194 מטר שהלכה והתקרבה אלינו, כשהנקודה הגיעה אלינו והסירה את הקסדה (כאילו שהקסדה היתה עוזרת במשהו, לו היה נוצר צורך בעזרה...) חייכו אלינו פניה של סבתא כמו שמציירים סבתא בספרים: שיער לבן ופנים חרושות קמטים, וכשהסבתא פשטה את חליפת הקפיצה/הצניחה/גלישה ראינו כי היא נעולה בנעליים אורטופדיות... מה אומר? לרגע הרגשתי כמו בפרסומת של פלאפון: "לדבר עד שנגמרות המילים...". לראות דמות בחליפה מאובזרת וקסדה סטייליסטית קופצת מהשמיים ולהבין שהדמות היא סבתא מפתיע יותר מחלי גולדברג שהעזה ועשתה קעקוע - לא?...
ביום אחר נסענו לבקר במוזיאון ששמו, בתרגום לא מוצלח לעברית, מוזיאון אוקלנד לזכר המלחמה (Auckland war memorial museum). המוזיאון ממוקם במבנה ישן ומרשים באמצע פארק, עתיק גם הוא, במרכז אוקלנד. המוזיאון ענק ומגוון, אנו דילגנו על החלק העוסק במלחמות, כאלה יש לנו מספיק בבית (מסתבר שאפילו לניו זילנד השלווה יש מלחמה בהיסטוריה הקצרה שלה) ופנינו היישר לאגף הילדים, בילינו שם כמה שעות: הילדים התנסו במגוון כלי נגינה בחדר המוסיקה, שיחקו בהכנת ארוחה במטבח מאובזר ממסד עד טפחות, עקבו אחרי אוגרים ודגים ולטאות ותיקנים (כן, ג`וקים - איכס!) המתגוררים בתיבות זכוכית גדולות, התחפשו לבני לאומים שונים, פתרו משחקי חשיבה ועוד ועוד. ואנחנו? אנחנו הסתובבנו המומים מהמבחר של הפעילויות, משפע החומרים המתכלים לשימוש המבקרים, ממצבם המצוין של הספרים הפזורים בכל פינה לשימוש הקהל, כמובן ללא שיהיו קשורים או מוגנים בדרך זו או אחרת מ"סחיבות"...
כשנמאס לנו מאגף הילדים עזבנו אותו ותעינו בין אגפי המוזיאון, מדי פעם נכנסנו לתערוכות שנראו לנו מעניינות: תערוכה של מכונות משחק ישנות, תערוכה של משחקי ילדות אז והיום - בחדר זה נתקענו מול שני מוצגים האחד חדר של בן עשרה בימינו כולל כל סממני התרבות (תמונות של זמרים וכו`) ואביזרי הטכנולוגיה לרבות הפלייסטיישן, הסי.די., הטלפון הנייד וכו` והמוצג השני היה חדר של בן עשרה מהתקופה שלפני המצאת הכינוי:"בן/בת עשרה", ההבדלים בין החדרים עוררו תהיות רבות על חברת השפע ותרבות הצריכה בה אנו חיים. תערוכה נוספת בה ביקרנו תיארה את אוקלנד של לפני כמה עשורים בה, כפי שהוגדר במבוא לתערוכה, "הנשים נשארו במטבח וההומואים נשארו בארון...", תערוכה מרתקת למבוגרים שבינינו. למזלנו היו שם הרבה כפתורים ללחוץ עליהם כך שהילדים אפשרו לנו להסתובב בה עד ששבענו. בדיוק בשעה חמש הדהד קולו של פעמון בכל רחבי המוזיאון, זה היה הסימן שהמוזיאון נסגר ואנו סיימנו את החלק התרבותי להיום והננו עוברים לחלק הקולינארי.
פנינו לכיוון רובע פארנל (Parnell), מעיון בלונלי פלנט נראה היה לנו שרובע זה הוא השילוב האולטימטיבי בין הסוהו או הגריניץ` ווילג` לבין שינקין. הגענו ולא התאכזבנו, רחוב שוקק חיים מלא בחנויות יפות ובמסעדות מדליקות, לאחר התלבטות ארוכה נכנסנו לאכול במסעדה בשם "Alligator Pear" וגם כאן לא התאכזבנו, כנראה שזה יום המזל שלנו... האוכל היה מעולה, השירות קשוב, המחיר סביר (ארוחה מלאה לשני מבוגרים, כולל יין בצירוף 3 ארוחות לילדים ומנות אחרונות לכולם גרעה 100$ ניו-זילנדי - 50$ ארה"ב מחשבון הבנק שלנו) והגימיק: בעל המקום גילה לילדים "בסוד" כי במסעדה מתחבאים 114 קרוקודילים, חלקם מצויירים וחלקם ממש בובות של תנינים ואם הם ימצאו את כולם, אחרי שיגמרו את הארוחה יקבלו גלידה על חשבון הבית, וכך הילדים סיימו לאכול בזריזות ומיד יצאו לתור ברחבי המסעדה אחר כל התמונות והפסלים והתחריטים של קרוקודילים ואנו ישבנו, אכלנו בנחת והרמנו כוס יין לחיי חברים טובים מאוד שלנו שבנם, עומרי, מאוד אוהב תנינים. אם אתם מתעניינים: הילדים הצליחו למצוא 89 תנינים, את השאר נאלץ לחפש בפעם הבאה...
עשינו עוד כמה דברים באוקלנד: נסענו עד ראשו של חרוט געשי כדי לראות איך הוא נראה מבפנים והצצנו לתוך לועו הכבוי בעומק של 50 מ`, מזל שהדשא הספיק לצמוח שם כך שהמראה היה פחות מפחיד... סיירנו במרינה המדהימה, טיילנו בעיר, חיפשנו ובקושי מצאנו גני שעשועים, אכלנו המון סושי מאוד מוצלח, הסתפרנו במספרה (נא לשים לב לתמונות של הילדים "לפני" ו"אחרי") ועוד, אך נראה לי שהעברתי את חווית השהות שלנו באוקלנד וצריך לדעת להפסיק בשיא... היו כמה דברים שרצינו לעשות ולא הספקנו, בעיקר לנסוע אל מחוץ לעיר לראות את שמורת עופות הסולה ואת שמורת עצי הקאורי שזה סוג של עץ אורן מהעתיקים ביותר שניתן למצוא בעולם (העצים הללו יכולים לחיות אלפיים שנה), אבל טוב שלא סיימנו את כל התוכניות שהיו לנו לניו-זילנד, זה מגדיל את הסיכוי שנחזור אי פעם למקום המופלא הזה! בהקדמה של ה"לונלי פלנט" לספר של ניו זילנד נכתב כי התלונה השכיחה ביותר שמשמיעים תיירים בקשר לטיולם בניו זילנד היא שהזמן שבילו בה לא היה מספיק, וכרגיל, לנו לא נותר אלא להסכים עם הכתוב. עופר ואני הסכמנו כי לולא החורף הנושף בעורפינו היינו מאריכים את שהותינו כאן, אבל החורף אכן מגיע והטמפרטורות החלו לצנוח ואנו ממשיכים לאוסטרליה.
לפני סיום הדיווח על הפרק הניו זילנדי בהרפתקאה שלנו, אני רוצה לשתף אתכם בכמה דברים קטנים שאני אקח איתי מהחוויה הזו, דברים שמעבר למראות ולנופים, דברים שהפתיעו אותי, דברים שלא הצלחתי להתרגל אליהם, דברים שהמחישו לי שאני בחוץ לארץ:
- מדי פעם הייתי נדהמת לראות מכוניות נוסעות ללא נהג, אחרי רגע הייתי נזכרת: כאן הנהג יושב בצד ימין...
- בתחילת הטיול נבהלתי לגלות שהמזון כאן הרבה יותר משמין ממה שאני רגילה, לדוגמה: הערך האנרגטי של מעדן חלב ממוצע הוא 600 והערך האנרגטי של פרוסת לחם הוא 350... מזל שדי מהר הבנתי שאת הערכים האנרגטים כאן מודדים בקילוג`אול ולא בקלוריות, היחס הוא 1:4.2.
- צנרת המים מחולקת למים חמים וקרים וברוב הברזים אין ברז "מיקס", משמע אין אפשרות לשטוף ידיים במים בטמפרטורה נעימה הזורמים מהברז, בכל כיור יש ברז נפרד לקרים ונפרד לחמים, אפשר לבחור מים קפואים או מים רותחים מהברז או לערבב אותם בכיור (בכל כיור יש פקק), הלו... הגענו למאה ה-21, אנשים הגיעו לירח, לא בשלו התנאים לשנות הרגלים מגונים מפעם?...
- שינויי מזג האוויר תכופים וקיצוניים, רגע אחד השמש מחייכת ולאחר כמה דקות השמש נעלמת מתחילות רוחות חזקות והכל הופך אפרורי ומקפיא, או רגע אחד השמש זורחת ותוך כמה דקות מתחיל לרדת גשם זלעפות. לאחר כמה פעמים למדתי שלא משנה מה המצב בחוץ, לא יוצאים מהקרוואן בלי מעילים, כפפות וכובעים בתיק. הלונלי פלנט הסביר לנו כי מזג אויר הפכפך שכזה הוא מזג אוויר אופייני ללב ים ומשום שניו זילנד היא אי לא גדול, האדמה קטנה מכדי להוות גורם משמעותי במערכת האקלימית. שינויים תכופים אלה מביאים לכך שלעיתים קרובות ניתן לראות בשמיים קשת מרהיבה, ניסינו לצלם זאת כמה פעמים, אך הצילום לא מצליח להעביר את גודלה, עוצמתה וצבעוניותה של הקשת.
- השילוט בכבישים ממש מעולה. לפני כל סיבוב בכביש, והיו הרבה כאלה לאורך 3,000 הק"מ בהם נסענו בניו זילנד, ישנו שלט המודיע על קיומו של עיקול ומהי המהירות המומלצת לנהיגה באותו קטע כביש. ובאותו עניין, בצידי כל הכבישים יש שוליים רחבים, מעבר לאספלט, של שניים-שלושה מטר בהם גמדים טובים קצצו וגזמו למשעי את כל מה שהיה עשוי לפגום בשדה הראיה של הנהג.
- בכל מקום, בפנים ובחוץ, נקי ולא בגלל שמישהו ניקה אלא בגלל שאף אחד לא לכלך!
- לא זוכרת ששמעתי אף מכונית צופרת.
- אנשים נחמדים בלי סיבה מיוחדת- כאן צריך סיבה כדי לא להיות נחמד ורצוי שזו תהיה סיבה טובה מאוד אחרת לא ישתמשו בה וימשיכו לחייך ולהיות נחמדים...
יש עוד דברים, אך אשאיר משהו לעצמי...
שלום,
היה כיף לכתוב לכם, אתם קהל קוראים כלבבי, אף אחד לא שלח תגובות לא נעימות לפורום שלנו ולכן אמשיך לכתוב גם מאוסטרליה...
אז, להתראות בקרוב,
נשיקות-
ענת
