נחיתה באוקלנד
ב"ה
רשות הרבים
אתה אי נעמד. מסביב ים רב זז.
כל אחד מאלה, כל אחת יקום
המון חלקיקים מאיצים באטום
לעולם ועד שלי, עד סוף הימים
לא אפגוש שוב ולו אחד מהם ולו אחת מהם
רק ניצוץ קטן נדלק כשמבטים פוגעים
אני ממשיך לעולם ועד שלי
עד סוף כל הימים (הונג קונג 7/3/96)
אני בטוח שיש דברים הרבה יותר קשים מטיסה רצופה בין ישראל לניו זילנד דרך הונג קונג, אני פשוט לא יכול להזכר כרגע בדבר כזה. השורה התחתונה היא שאנחנו כאן! אחרי עשרים ולא יודע כמה שעות- הגענו- יש!
אוקלנד היא עיר מערבית רגילה למדי ובמבטים ראשון ושני, עולה מיד השאלה: "האם בשביל זה טסנו חצי עולם?". אני, מודע היטב לקשיי ההסתגלות הרגילים, שבוודאי גם משפיעים על שיקול הדעת האובייקטיבי של עצמי, מחליט לא לענות כרגע על השאלה. במקום זה אורי, שותפי לטיול וחברי עוד מתקופת הצבא, ואני משחקים במשחק שנקרא: "ממנוחה לנחלה". זהו משחק משעשע שבו אתה נודד מאיש קשר אחד לאיש קשר אחר במין אוסף רנדומלי של מפגשים אנושיים הגוררים מפגשים אחרים. הכלים היחידים העומדים לרשותך הם: קסם אישי, כריזמה, ביטחון עצמי וכושר אלתור. המטרה האחת היא להשיג מקום סביר לישון בו הלילה. מבחינת האפשרויות? רק השמים הנקיים מענן (ומשכבת אוזון) של אוקלנד הם הגבול.
היום הזה נגמר בניצחון, הרגע חזרתי מחדר האמבטיה הפרטי של אליזבת. יחף, לגופי בוקסר בלבד. אני מגשש בחושך ודורך בשקט רב ככל האפשר על רצפת הפרקט המקורית העשויה מעץ Rimu (שפעם היו מכינים ממנו בתים והיום הוא כבר אסור). נקי ומגולח אני מרגיש כמו מישהו שבהחלט הגיע למנוחה- אפילו אם זאת לא ממש נחלה. בעלת הבית היא אשה נמרצת למראה וסימפטית לחיוך. הקשר היחיד בינינו הוא התנ"ך, או ליתר דיוק, אמונתה הבלתי מעורערת של אליזבת באמיתות של "ספר הספרים" שבו כנראה כתוב איפשהו שצריך להתייחס יפה אל העם הנבחר (שאני הוא נצר לו), העובדות ההיסטוריות העתיקות מפתיעות באקטואליותן.
אליזבת היא חברה חדשה יחסית באירגון ה-hit שמרכז תחתיו נוצרים אוהבי ישראל המעוניינים לאכסן אצלם מטיילים ישראלים. כל העניין הזה נראה לי כדרוש בירור והעמקת יתר- הרי לא משנה כמה אתה נחמד, זו עדיין צריכה להיות סיבה טובה מאוד על מנת שתרצה לארח זוג תרמילאים זרים כמוני וכמו אורי בחדר השינה שלך. מה גם שאנחנו נראים כמו קבוצת רוגבי שלמה שחזרה מאימון מסכם בחורף.
לכן הלכתי ושאלתי את אליזבת לפשר העניין. והיא ענתה וענתה. כשדמיינתי את הטיול בניו זילנד, העלתי בראשי הרבה דברים, אבל אף פעם לא סיטואציה הזויה כזאת, שבה אני לומד "ציונות אמיתית מהי" מפיה של קיווית מקומית בעלת עיניים נוצצות מהתלהבות וידע בלתי נלאה של כתבי הקודש. הסבריה של אליזבת היו ארוכים ומפותלים אבל בקיצור רב: היא מאמינה בניצחיותו של עם ישראל, בזכותו ההיסטורית על ארץ ישראל ובעובדה שבסוף מלחמת יום הדין העתידית שתתרחש בארץ, אי שם בין הר מגידו להר הזיתים יובסו כל עמי העולם, והיהודים יהיו האחרונים שישארו עומדים על הרגליים. הנדתי ראש בשקט לאחר שסיימה לדבר וחשבתי לעצמי שהלוואי והיינו מאמינים בעצמינו כמו שהיא מאמינה בעצמינו.
טיול בעיר
רק ביום שלמחרת הצלחנו להתאושש מספיק כדי ללכת ולטייל קצת. אליזבת המליצה בחום ללכת ולבקח את ה-"on tree hill" הנמצאת קרוב למקום מגוריה, וכשממליצים לי בחום- אני הולך... הגבעה המפורסמת, שהיא למעשה תל געשי המכוסה כולו בדשא (ירוק עד להכאיב לעיניים מזרח תיכוניות), נמצאת מדרום למרכז העיר באיזור פארק קורנוול (Cornwall Park) על פסגתה מתנוסס לו מן הר אבן עצום, דומה לאלו שהיה סוחב האובליסק הגאלי על גבו החסון. מה שלא מתנוסס בשום אופן על הגבעה הוא עץ, אם להיות ספציפי יותר, ה-עץ- שעל שמו נקראת הגבעה. מדוע אם כן, נקראת הגבעה על שם עץ שאינו על ראשה? שאלה טובה! התשובה היא סיפור קצר. בעבר היה המקום, הכפר המאורי המבוצר והחשוב ביותר שנקרא מאונגא קיקיה (MAurgakiekie). על פסגת הגבעה גדל עץ טוטארה מקודש למאורים, אלא שבשנת 1876 הוחלף הטוטארה המקודש בעץ אורן מקודש הרבה פחות, המאורים לא ראו את הדבר בעין יפה ואחד מהם אף הגדיל לעשות וכרת את האורן כאות מחאה. האורן שוקם וחוזק בכבלי ברזל ועמד לו שם עד שנת 1999. בשנה זאת הותקף סופית במסור חשמלי ונגדע. כך שמאז ועד היום מכונה הגבעה בלעג עממי "no tree hill". האיזור עצמו חמוד למדי ומלא עשב ודשא מרעה כבשים שמנמנות ומדושנות עונג עושות בשטח כבשלהן וצריך להיזהר שלא לדרוך על זה.
מפסגת הגבעה ניתן לתצפת בצורה טובה מאוד על העיר אוקלנד ולזהות בהתלהבות את הבניין היחיד שהכרנו בשם: מגדל ה-"Sky Tower" שהוא הגבוה ביותר בחצי האי הדרומי, ולי אישית מזכיר קצת את בניין הקריה בתל אביב.
חוץ מלשרוד, הצלחנו בימים הבאים גם להכיר כמה חברים ניוזילנדים שהחשובה בהם היא לורה, בחורה בת 25 שהחליטה שמטרתה היחידה בחיים היא להפוך להיות אשת פעלולים. בשוביניזם מצ`ואיסטי ישראלי טיפוסי חייכתי וזילזלתי קצת בכישוריה של הקיווית הרגילה למראה, אבל אז הגענו אליה הביתה... לבקשתי הכניסה לורה דיסק D.V.D למכשיר מתאים ונתנה לנו לראות קצת מביצועיה בשנה האחרונה: תוך חמש דקות ועשרים שניות בערך, הצטמק האגו הגברי הענקי שלי למימדי הדבר שהוא מחפה עליו בזמן טבילה במי קרח. לורה היתה סופר וומן, קאט וומן ומואיז הקטן ביחד! הבחורה שלטה בכל סוגי הספורט האתגרי הידועים לאדם, היא זינקה ממטוסים, גלשה בסקי מפסגות הרים, טיפסה וגלשה בחבלים מצוקים ולתוך בניינים. ממש יחידת קומנדו של איש אחד.
נכלם, ישבתי על הספה שלה ורציתי להעלם, אבל לורה באדישות ניו זילנדית טיפוסית, רק חייכה קצת ואמרה: "Not bad, ha?! Wellcome to new zealand". כמו ילד טוב וחכם הבלגתי על ריסוקו של כבודי העצמי ולורה כמו לורה החליטה שעכשיו זהו הזמן ללכת לטפס ולקחנו למקום שנקרא Extrem Edge Rock Climbing שנמצא ב-Mt Wellington וזה היה המקום הנכון. מבחוץ הוא נראה כמו האנגר גדול, אבל מבפנים רואים שבעצם מדובר באולם ענקי שרצפתו מרופדת במזרונים וכל קירותיו, אבל ממש כל קירותיו הם קירות טיפוס שונים ומשונים. המחיר ליום טיפוס הוא 15 דולר נ"ז וזה כולל את כל הציוד שאתה צריך. כיוון שלי כבר יש ציוד שהבאתי איתי מהארץ, המחיר סמלי משהו- בערך 5 דולר נ"ז. אינספור מסלולים בכל הרמות, "סלע" מרכזי ענק המיועד רק לבולדרינג (טיפוס ללא ציוד) שמתחתיו מזרונים עבים, שתיה קרה ומערכת סטריאו מוגברת, והכי חשוב- לוח מודעות ענקי למטפסים שבו יש הודעות על טיולי טיפוס יזומים, מכירות וקניות של ציוד והוד ועוד ועוד.
יכולתי להשאר שם לנצח אבל השבת איימה להכנס תוך זמן קצר, כך שנאלצנו לסיים. לכבודה של השבת שכרנו חדר זוגי באכסניית Queen Backpackers הנמצאת ברחוב Fort מקום קטן יחסית ורגוע. המחירים יקרים בערך 60 דולר ניוזילנדי לחדר זוגי, 25 דולר לחדר עם ארבעה אנשים, אבל מפני כבוד השבת וגם מפני שהכרנו את בעל האכסניה (שנתן לנו הנחה יפה) לא התקמצנו! קנינו נרות שבת ואוכל ולבשנו את הסמרטוטים הכי יפים שלנו! האוכל יקר מאוד מאוד, רק כדי לסבר את העין- כיכר לחם פשוטה עולה 3.60 דולר ניו זילנדי (יותר מעשרה שקלים). בשבת עצמה הלכנו לתפילה בבית הכנסת הגדול של קהילת אוקלנד הלא גדולה. הבניין, המוקף מצלמות אבטחה, נמצא ב-Grey`s Ave ליד Mayers Park. בערב התפילה היא ב-7:00 ובבוקר היא ב-09:00.
שתהיה שבת שלום.
