רקע לאיסטנבול
להפרדה הטריטוריאלית בין היבשות אחראי מצר הבוספורוס המקשר בין הים השחור לים השיש, ים מרמרה. הצד האירופי של איסטנבול אף הוא נחלק לשניים על ידי מפרץ קרן הזהב (Golden Horn): העיר העתיקה השוכנת לאורך גדה אחת יוצרת למעשה משולש המוקף במים משלושת עבריו. בחלק היבשתי של העיר העתיקה חומה מסיבית, שרידים מהתקופה הביזנטית וארמונות מהתקופה העותמאנית הצופים על ים מרמרה. בחלקה השני נמצא נמל גנוסה (Genoese) של רובע גלטה (Galata), ומאחוריו רבעים מודרניים נוספים. מהנמל ניתן לראות את זרימת מי מפרץ הבוספורוס לים השחור ואת פונטוס אוקסינוס (Pontus Euxinus) - שמו הלטיני הקדום של הים השחור.
האגדה סביב היווסדה של איסטנבול לקוחה מהמיתולוגיה. על פי האגדה זאוס התאהב באיו, בתו של אינצ`וס (המלך ששלט באגרוס ובנהר אגרוס). אינצ`וס הפך את בתו האהובה לפרה כדי להגן עליה מפני זעמה של הרה, מלכת האלים. איו החלה לנדוד, וכשחצתה את מצר הבוספרוס נתנה לו את שמו - boos-foros- "המקום שבו עוברת הפרה". לאחר ששבה לדמותה האמיתית, ילדה את בתה קרואס ( (Keroessאשר ילדה מאוחר יותר את ילדו של פוסידון. פוסידון היה נכדם של Gaea (אם האדמה) ואורנוס (אבי השמים), ובנו של קרונוס. קרונוס היה אחיו הגדול של זאוס והאל השולט על כל המים ממצרי גיברלטר עד הלספונט. בנם של קרואס ופוסידון - ביזאס, הפך עם הזמן למייסדה של ביזנטיון וקרא למפרץ קרן הזהב (Chrysokeras) כך, על שם אמו. על פי עצת האורקל של אפולו בדלפי, הקים ביזאס מושבה (בשנת 657 לפסה"נ) בקצה חצי האי של איסטנבול, הידועה כיום כנקודת סראגליו (Seraglio Point) - הנקודה שבה הבוספרוס ומפרץ הזהב נפגשים ונשפכים לים מרמרה.
תקופות ארוכות נמצאה ביזנטיון תחת מצור וכיבוש מתמשך. הפרסים, המקדונים, הלומברדים, הסלאבים, הבולגרים, הרוסים ועמים רבים אחרים התחרו ביניהם על השליטה בעיר שהעניקה להם שליטה על מצרי הבוספרוס, עורק חיים ראשי באותם ימים.
בתקופת האימפריה הרומית הוחלף שמה של ביזנטיון לקונסטנטינופול (330 לספירה) על שמו של הקיסר הרומי קונסטנטין, והיא הוכרזה כבירתה השנייה של הקיסרות הרומית. אז הוקמו בעיר מבנים רבים, ביניהם ההיפודרום.
במאות השנים הבאות התפתחה העיר בהתאם לאסטרטגיה של הקיסרים היוונים השונים, ובמקביל המשיכו צבאות ערביים שונים לנסות ולכבוש אותה. בשנת 1453 הצליח מחמט השני ("הכובש") לכבוש אותה, וקונסטנטינופול הפכה לאיסטנבול ולבירת האימפריה העותמאנית. עם הכיבוש הוקמו בעיר כמה כנסיות, נבנה ארמון טופקאפי וכנסית איה סופיה, שנבנתה בשנת 537 לספירה, הפכה למסגד.
איסטנבול המשיכה לשמור על מעמדה הבולט עד להתפרקות האימפריה העותמאנית והכרזת אתא טורק על הקמת הרפובליקה הטורקית, צעד שהביא להעתקת הבירה מאיסטנבול לאנקרה (ב-13 באוקטובר 1923).
העיר בהווה
היום איסטנבול היא מטרופולין המאכלס כ-12 מיליון תושבים, ויש בה חיבור הרמוני בין העולם המודרני לעולם הישן. צעידה ברחובות הקטנים של העיר העתיקה מובילה היישר להמולת השוק של הסוחרים והסבלים, המתערבבת עם הנוף האנושי של התרבות הפטריאכלית למחצה שבה צובאים הגברים על הברים בעוד הנשים רעולות הפנים מתהלכות ברחובות בראש מורכן, ומדרכות העיר השחוקות כמו מספרות כי כבר ידעו ימים טובים יותר.
בתי העיר משתרעים על פני שבע גבעות, שבראש כל אחת מהן אתרים בולטים. בגבעה אחת בולטים ארמון טופקאפי, איה סופיה, ההיפודרום והמסגד הכחול. בגבעה שתיים - הבזאר הגדול, בגבעה שלוש - סולימניה ומסגד ביאזיט, בגבעה ארבע - מסגד פאתיח`, בגבעה חמש - מסגד פתיה והכנסייה הביזנטית פמכריסטוס (Pammakristos), בגבעה שש - קאריה ג`אמי (כנסיית (Chora, וגבעה שבע, הנפרדת מהן, ממוקמת בגדה הדרומית של העיר העתיקה ומשקיפה על ים השיש.
בצפון העיר, במרכז המסחרי, שוכנת כיכר טקסים, כשאחד הרחובות היוצא ממנה, איסתיקלל (Istiklal Caddesi), הוא מדרחוב תוסס. גם בצד האסייני יש שכונות מעניינות, כשהידועה בהן היא אוסקודר (Uskudar - סקוטרי מהתקופה הביזנטית).
אתר תצפית חשוב נמצא בגבעת צ`מליג`ה
(Camlica Park).
גם "איי הנסיכים" (בויוקאדה, קינאלי, בורגז והייבליאדה) הם חלק מהעיר, ומהווים את הריאות הירוקות של איסטנבול. לשם עוברים בקיץ רבים וטובים כדי לנוח מהרעש.
