יוצאים לדרך
משני צידי הכביש החוצה את המדבר האוסטרלי "Stuart Hyw", בדרך המובילה אל העיר Darwin עומדים תלים של טרמיטים. שורות שורות, טורים כמו מציבות. אתה נוסע כאילו בתוך בית קברות ענק, באורך של מאות קילומטרים. תל הטרמיטים עשוי מבוץ שהתייבש ונראה כמו ארמון חול שבקצהו קונוס מחודד (בשביל הדגל), כמו שילדים בונים על שפת הים. התל יכול להתנשא לגובה של 1-2 מטר ולפעמים אפילו יותר. התלים בנויים בין "יערות" של עשב יבש. העצים אשר מעליהם, אינם גבוהים ומפוזרים בדלילות בין אחד לשני. את הדרך מאפיינת הדממה, השלווה, הכל עומד, שום דבר לא זז או זע מסביב.
בכביש החוצה את המדבר, מפוזרים לא מעט פגרי קנגרו, שאיתרע מזלם ונלכדו באורות מכונית חולפת ונדרסו. פגרים אלו תורמים אף הם לא מעט לאווירת בית הקברות במקום. כל מספר קילומטרים משנה הכביש את צבעו מגווני אפור ועד גווני אדום, שלל צבעים כאילו מישהו במע"ץ עושה ניסויים כלשהם על חשבון מטיילי המדבר. משני צידי הכביש, קרעי צמיגים שחוקים וסימני בלימות פתע של צמיגים, עדות להתרחשויות לא נעימות. הכביש עצמו הוא כביש בן מסלול אחד, די רחב, השוליים נוחים, בגובה הכביש. הכביש מתוחזק, במצב טוב ובטוח לנסיעה. השילוט ברור. מספר לא מבוטל של שלטים נשנים וחוזרים מכוונים אותך לעבר איזור מנוחה שמצפה לך בעוד 75 ק"מ. שם יכבדו אותך בכוס קפה.
הדרך ארוכה ומייגעת אבל לראש לא איכפת. מספר שאלות רציניות ותהיות מטופשות עולות בראשי לאורך כביש חוצה המדבר. איך זה למשל בכל מקום ומקום במדבר, כאשר אתה יוצא לרגע מהמכונית, מייד מתנפלים עליך עשרות זבובים? איך הם יודעים שאגיע? האם הזבובים "מאורגנים" כלהקה? האם לכל להקה יש טריטוריה משלה? איך הם חיים במדבר ללא חיים וללא זבל? איך התפתחו הקנגרו לחיות כיס? האם הקנגרו היא מוטציה של האיילה האפריקנית? מהי התופעה של עצי המונגרובים? איך הם חיים במים מלוחים? אולי למישהו מהקוראים יש תשובה?
בדרך צפונה עצרנו ב-"Mataranka", כ-100 ק"מ דרומית לקתרין. נווה מדבר. נהר מים, דגי ברמונדי, עצי תמר, דשא, וולבי מקפצים, בריכות תרמיות צלולות כבדולח. נווה מדבר. פה אנו פוגשים את ג`ולי וסטיב עם שלושת ילדיהם הקטנים. הם החליטו לצאת מחייהם הקודמים עקב לחצי החיים. מבחינתם, ברגע שהחליטו, הביצוע היה פשוט. עזבו מקומות עבודה, השכירו דירתם, הוציאו ילדיהם מבית הספר, קנו קרוואן ונכנסו לחיים חדשים. ג`ולי, שהיא מורה במקצועה, מקדישה כל יום מספר שעות ללימוד ילדיה וביתר הזמן הם לומדים דרך "הרדיו המשודר" ובעיקר לומדים את מדעי הטבע, השרדות. הפרויקט המשפחתי הרציני אשר המשפחה הטובה הזו לקחה על עצמה, היה זה להגיע לאליס ספרינגס לקהילה האבורג`ינית במקום. ג`ולי תלמד שם, ילדיה ישתלבו עם ילדי המקום. "לימודים אלו (להתנדב ולתת) חשובים לאין ערוך יותר מאשר החומר הכללי שהיו לומדים בבית ספר" היא מסבירה.
הבריכה התרמית במקום כמו פנינה ביער הגשם. שביל פתלתל מוביל אותך דרך היער לתוך הבריכה. מאות עטלפי שועל תלויים הפוכים על עצי הדקל הרבים שבדרך. מקבלים אותך ברעש של משק כנפיים. מדרגות עם מעקה לבטחון, מכניסות אותך היישר למים החמימים. כמו בכל אתר אטרקציות ביבשת, הינך כמעט לבדך. הכניסה והשימוש במתקנים-ללא תשלום.
לתחילת הכתבה
דרווין
העיר הקוסמופוליטית שבה יש מיעוט אסיאתי גדול. המטרופולין של הטריטוריה הצפונית. בניגוד לערים האחרות בטריטוריה, עיר זו אינה סובלת ממכת זבובים. העיר חמה ולוהטת כמו אחיותיה ואולי מידת הלחות אף גבוהה יותר אבל זוהי עיר נמל גדולה עם ים. עיר שהיפנים טרחו להפציץ במלחמת העולם. עיר נמל ללא חופי רחצה. העיר מוקפת חופים ואין אפילו חוף רחצה מורשה אחד. החופים "מיובשים", אין מתרחץ אחד לרפואה. פה ושם אתה רואה משתזף אבל אפילו לא אדם אחד במים. הסיבה, באזור יש מדוזות קטלניות: "Box Jelly Fish" עקיצה שעלולה להביא להתקף לב קטלני ולמוות תוך 3 דקות. בנוסף, יש תניני ים שאף הם אינם ידועים פה כצמחוניים. במקום למצוא פתרון יעיל ל-100,000 תושביה משלמי המיסים של העיר (רשתות בים, עד כה לא הוכיחו יעילותן) החליטו פרנסי העיר, לסגור את הים וכאלטרנטיבה לבנות אגם מים מלוחים- אגם "אלכסנדר". בבוקר יום ראשון, כאשר החום היה קשה מנשוא, הגענו רעייתי ואני לאגם הממוקם ממש ליד הים. לאחר שוידאנו שוב ושוב כי המקום נקי ממדוזות ותנינים, נכנסנו והעברנו בוקר שלו ורגוע באגם שהיה, למרבית הפלא, אך ורק שלנו. מה עושים אזרחי דרווין בבוקר מהביל של יום א`? לאלוהים פתרונים.
לקראת הצהריים, עברנו (Must) כמעט במרוצה בין דוכני שווקי אוכל אסיאתי, בשוק שפתוח אך ורק בימי א`. חיפשתי אוכל שונה לארוחת הצהריים. התפשרתי על קלמרי בצ`ילי כי החום החזיר אותנו עד מהרה לרכב הממוזג. מכאן ואילך טיילנו ברחבי דרווין ראינו והתרשמנו ממנה דרך זגוגית המכונית.
אדלייד ריבר
אדלייד ריבר (נהר אדלייד), לפני הכניסה לארץ הקקדו. שלטים ליד הכביש, באמצע המדבר, מבטיחים לראות את התנינים מרקדים. הצטרפנו לספינה לטיול בן שעתיים בנהר. רוחב הנהר, כ-40 מטר חופיו, בוץ טובעני. סרטני בוץ מתרוצצים אנה ואנה כאשר גלי הספינה מבריחים אותם ממחילותיהם. עצים ושיחים עמוסים לעייפה מהעופות החונים עליהן. גשרון מתפתל משלבי עץ וחבלים מוביל אותנו מעל הבוץ, היישר לספינה. בכניסה ניצב שלט גדול המזהיר את המבקר לא רק מרחצה בנהר אלא אף מאכילה לידו, לא להתגרות בתנינים.
בספינה מסבירה המדריכה כי התנינים כאן ידועים כמרושעים ביותר והביאה דוגמאות חיות מסיפורי טריפות במקום. חולפות כמה דקות שייט, רעש המנועים המתקרב מעיר את סבא תנין מתרדמת הצהריים שלו. הסבא מחליק לאיטו ממאורתו מקרטע אלינו. גדול ומרשים. המדריכה מוציאה חכה שבקציה תלויה, מתנדנדת, נתח בשר עסיסי. מנפנפת בבשר מעל ראשו ומנסה לפתות את סבא להזדקף אנכית במים, לספק לנו תמורה עבור התשלום. סבא פוער פיו, כאילו מחכה שהארוחה תנשור ישר אל לועו. השיניים שחורות ומרקיבות, מבט כבוי בעיניו. אין לו חשק או כח לחפש טרף בשוק החופשי. קל יותר לשחק ולהושיט את הפה לנדבה. אבל סבא לא מצליח לספק את הסחורה, אולי הרומאטיזם. הוא משתדל, פוער את פיו, מותח גרונו. לאחר נסיון שלישי כושל, עוזבת אותו המדריכה לאנחות וללא אוכל. חשתי כלפיו חמלה גם פה זקנים זה Out.
לא חלפו מספר דקות, כשההתבזות וחרפתו של התנין הזקן עדיין מתנוססת באוויר, והנה מגיע תנין צעיר, שרירי ובשחייה טרזנית נון שלאנטית מגיע לירכתי הספינה. הצעיר עושה סלטה אחת, סלטה שנייה, פליפ פלאפ לאחור, מקבל את ליטרת הבשר ומחיאות כפיים. גם אנו קיבלנו את הבידור שעבורו שילמנו, בדרכנו חזרה, המשיכה המדריכה בעוד סיפורי חלחלה וזוועה על ילדים שנטרפו. חזרנו לחניון כשבאוזנינו עדיין מהדהדים התיאורים מסמרי השיער על התנינים.
לתחילת הכתבה
פארק קאקאדו
למחרת הגיע היום. היום בו ייחלנו. ארץ הקאקאדו. שמורת טבע הגדולה מכל ארץ ישראל. האדמה "שייכת" לאבורג`ינים והמדינה "משלמת" להם דמי חכירה. בדמי "החכירה" הם צורכים ים של אלכוהול. המיסוי הממשלתי על אלכוהול הוא גבוה, לכן, רוב רובו של "דמי החכירה" חוזרת איפוא לכיסי הממשל. שערי עץ מהודרים, פתוחים לרווחה, ולידם שלט מברך ומודיע כי אתה נכנס לארץ הקקדו. בארץ קקדו זו אין כל דבר שונה מאשר שאר אוסטרליה. למעשה ניתן לומר כי שמורה זו היא בבואה נאמנה של אוסטרליה.
בשמורה יש שרידי תרבות אבורג`ינית עתיקת יומין, ציורי סלע של בני אדם, חיות, מערות מגורים ועוד. יש פה אולי עופות רבים יותר והבולט שבהם הוא תוכי הקקדו לבן הנוצה עם אניץ זהוב מעל ראשו. צווחותיהם כלהקה מעל צמרות העצים דומות לאדם עם גרון ניחר הזועק בכל כוחותיו לעזרה. הזעקות נותנות תחושה שאתה נמצא בתוך סרט אימה. להקות ברווזים גדולות מתמקמות ב"בילאבונגים" שהם שלוליות מים גדולות ובעת הגשם הן מתחברות ויוצרות נהר אחד גדול.
בלב ארץ הקקדו החניון היחיד הוא "Cooinda" וללא תחרות. הוא גובה מחירים בשמיים. הנהלת החניון מארגנת שייט בן שעתיים (45$) ב-"Yellow Water" נהר עצום, מרשים בצמחייה הירוקה שעל שתי גדותיו וידוע בתור גן עדן לציפורים ועופות. 192 סוגי עופות נספרו מקננות באזור הנהר. כתוב בספרים ואמרו בעל פי שאין להחמיץ שייט זה למרות המחיר המרקיע. אשתי דואגת שלא אהיה מן המחמיצים ולכן לא החמצתי. שעתיים לוהטות ביותר כאשר מעל ראשינו גג פח "המגן" עלינו מהשמש הקופחת. הסירה נעה לאיטה, (למשוך שעתיים) על מנת לא להבריח את העופות. נצליתי נטו, ללא משב רוח,ובלחות גבוהה. חלק ניכר מהעופות ודאי אף הם חיפשו בשעה חמה זו מסתור בצל העצים.
אני מניח שהחוויה חייבת להיות מרטיטה. לצערי, הזבובים המציקים, והזיעה שניגרה אל תוך עיניי, לא גרמו לי לרטט. ההפך הוא הנכון, הייתי עסוק כל העת בלהציץ בשעון ולספור כמה דקות עדיין נותרו לי.
הערת מיכל: שוב הוא משחק את הקרבן התמים, האומלל. פשוט לרחם עליו. כאילו כפיתי עליו להצטרף. הסיור היה אמור להיות סיור בוקר מוקדם (שש וחצי). אחרנו לסיור הבוקר הצונן, והכל בגלל התמזמזות הבוקר שלו. הסיור הבא יצא כבר בצהרי היום. מה לו כי ילין?
נהניתי מצמחיית מים מופלאה ופרחונית. חבצלות מים ענקיות עם עלים בקוטר של מטר, אשר שמשו את האבורג`ינים ככובעים. ראיתי ערב רב של עופות וציפורים מרהיבות, בגדלים שונים ובכל צבעי הקשת. הכל בנהר אחד ובמקום אחד. בהחלט שווה.
חזרנו חזרה לעיירה "קתרין" שהיא 130 ק"מ דרומית לדרווין. וזאת משום שזו הדרך היחידה מערבה. עיירה של 8000 איש, עיירה קטנה אבל יש בה הכל. חזרנו לאותו חניון "River View" שבעיר.(מומלץ) ירדתי מהחניון בשעת בוקר מוקדמת לאיטי, אל העמק. שם בין העצים והצמחייה הירוקה חבוי כמעט מעין אדם מעיין קטן. המעיין ובו מספר בריכות טבעיות שניתן לשחות בהם. עומקם כ-1-2 מטר. המים כל כך צלולים שם, שתוכלו לראות ברורות, מטבע המונח בקרקעית. נכנסתי לי, מגלה להפתעתי כי אני לבד במעיין וביער החובק את הבריכות. קרני השמש החמות בקושי חודרות מבעד לעצים כך שישנה מין אפלולית. לידי, סימני עקבות רגליים, של כנראה קנגורו, המגיע אף הוא למעיין לרוות את צמאונו. אני מקשיב לשקט סביב ואז אני ממש מבין את המשורר "פכפוך המים הזורמים משתלבים בצליל נפלא יחד עם ציוץ הציפורים". אני משתכשך במים החמימים, ומסביבי מאות פרחים אדומים צפים, כנראה נשרו מעץ הגדל בעיקולי המעיין מעט במעלה ההר. גן עדן בהתגלמותו. שעת בוקר זו שקולה בהחלט אל מול כל שעות החום, הלחות, הזבובים ושאר מריעין בישין שעברתי.
מהעבר השני של העיר יש נהר גדול יותר עם איים קטנטנים מלאי צמחייה מפוזרים בו. איזור זה "Law Level" שמו (כשמו כן הוא) המקום "אומץ" על ידי האבורג`ינים היושבים לבושים ממש במי הנהר עם משפחותיהם. אולי משום כך, האוסטרלים מדירים לחלוטין את רגליהם משם. בזכות המעיין שביליתי בו כמה בקרים, "קתרין" חרוטה בזכרוני כפנינה במדבר.
מהסל של מיכל: הגעתי למעיין מספר דקות אחריו. הקבקבים מונחים ליד המדרגות היורדות למעיין, בגדיו והמגבת על מדרגה והמעיין ריק. אני קוראת לו והוא איננו. נזכרתי לחרדתי כי בכניסה למעיין יש שלט אזהרה מתנינים העלולים להסתנן מהנהר למעיין למרות שהמעיינות שמורים על ידי הריינג`רס. ליבי נפל בקרבי. רגע לפני שאני מתעלפת הוא מציץ מאחורי סלע, כולו מחייך, מעשה קונדס-ילד בן 60 המסרב בתוקף להתבגר.
הכיוון הוא לעיר בצפון מערב "Broome". דרך ארוכה כ-1600 ק"מ לפנינו .זה הזמן לחלוק עמכם את עניין החברות. לאורך כל המסע אני חוזר ונזכר בזוג חברים מהטובים ביותר, אשר איתם נסענו, עשרות פעמים וטיילנו בכל קצוות תבל. טעמנו הכל, ניסינו הכל, שתינו וצחקנו יחדיו מבדיחות פרטיות עד לאובדן חושים. אני חושב לא פעם איך היו הם מגיבים לסיטואציה כזו ואיך היו נוהגים עם בעייה אחרת. הקשר, הסתיים. נותר טעם מר בפה ויש צער על חברות אמיתית שהיתה והלכה. ממרחק אני מסתכל על חברויות ועל חברים ואני מרגיש שהיא חסרה לי. מהמקום והזמן אני יודע להעריך אותה. לא הייתי רוצה לפגוע בה. אני יודע שחברי ילדותי, כמו בני משפחתי, תמיד יהיו שם, תמיד ישארו חברים וזה מבחינתי מובן מאליו. חמימות ממלאת את ליבי כשאני נזכר במסיבת הפרידה, במילים החמות שמלוות אותי עד היום, "החבורה". חברים חדשים יחסית אשר נקשרנו אל רובם בעבותות של חברות אמיצה. חברים נוספים, יקרים לליבנו, אשר הכרנו במשך שנים, למדנו בחודשים האחרונים כמה הם חשובים לנו ואנו שמחים לגלות שהם ממשיכים ושומרים על קשר קבוע. אני תוהה לעצמי מדוע מכל הנושאים שבעולם נושא זה הולך וחוזר במחשבותיי? מה יהיה עם החברות? האם החברות תמשך גם לאורך זמן ומרחק? האם הזמן לא שוחק חברות?
יצאנו למסע ארוך למערב אוסטרליה. כל 300 ק"מ בערך יש נקודה שבה יש חניון, תחנת דלק, מסעדה ופאב (שתייה חריפה מאוד פופולרית פה. שתייה נחשבת כחלק מהותי מההווי האוסטרלי). בכל רשת מכירות צמודה חנות למשקאות חריפים. בכל עיר יש "Drive In" לקניית משקאות חריפים. תמיד יש תור ארוך שמשתרך לקניית "Booze" ואתה לא צריך אפילו לטרוח לצאת מהמכונית). בתחנות עצירה כאלו באמצע המדבר מנצלים הבעלים את בלעדיותם ודורשים מחירים גבוהים יותר (בין10%-15%). ככה אנו ממשיכים ומתקדמים במדבר לאיטנו זה נותן לנו אפשרות לחשוב, לעשות סדר בראש, לשקול ולהעריך דברים. כל זה כאמור בזמן נסיעה של מאות קילומטר.
כאשר אנו מגיעים לעיירה או אזור שיש בו אטרקציות, ממהרת מיכל, דבר ראשון לתחנת מידע לתייר, נוטלת מפות האזור והעיירה, חוברות הסבר לגבי האטרקציות וכן המלצות מהעובדים המתנדבים במקום. ממידע כזה, אנו מגיעים לחניון מומלץ (ברמת נקיונו, שירותיו, בריכה ומחיר) בכל עיירה ועיר יש מספר חניונים ולכן יש תחרות ברמה ובמחיר.
מערב אוסטרליה
חצינו את הגבול (Northern Territory-Western Australia). בנקודת המעבר פקחי המדינה החתימו אותנו על הצהרה שלא הבאנו אתנו פירות וירקות. הם לא הסתפקו בהצהרה, אלא נכנסו לתוך הרכב ,פתחו את המקרר על מנת לוודא שלא שכחנו חתיכת ירק שם. Kununurra העיירה הראשונה במערב אוסטרליה. באזור יש מכרה יהלומים והעיירה בהתאם, מקום מטופח ומחירים גבוהים. מיכל עומדת על כך שנחנה במקום יומיים. החום של 40 מעלות לא מרתיע אותה. הלא יש אטרקציות באזור ואסור לוותר עליהם. אבנים בצבעי זברה, סכר ואגם סביבו, נהר מלא צמחייה. אני ממושמע ואני יודע מתי מוכרח זה "Must". אני לעומתה, מתחמם מהמחשבה ומתנחם בעובדה שבעוד יומיים נתחיל במסע הארוך לציביליזציה והיא הלא עיר הקייט Broome.
לסיכום, אנו חוצים את המדבר החם והיבש לעבר מערב היבשת. אנו לא מחמיצים שום אטרקציות. המחשבות לגבי מהי חברות ומשקלה מלוות את חציית המדבר.
