הקדמה
מכיוון שרבות כבר סופר על ההרים הכחולים, על ידי משפחת נדיב, משפחת פלג כשכבר חזרו ורבים נוספים- החלטתי הפעם לנסות ולהתמודד דווקא עם כתבה שונה.
לפני הטיול קראתי את הכתבות של כתבי למטייל, ותמיד חיפשתי בין השורות את התיאורים על אורח החיים החדש שצפוי לי. הפעם לא צריך לחפש בין השורות כי כל השורות יהיו על מהלך שיגרה של יום טיול, על המחשבות השונות וההתמודדויות השונות מערכת השיקולים השונה כל כך. בתקווה כי אצליח לשפוך קצת יותר אור על המשמעות של החיים בנדודים- במיוחד לקוראים שנמצאים לפני מסעם. (בקריאת הכתבה הזו יש לקחת בחשבון כי הכתבה מדברת על יום מסוים עם משפחה מסוימת מאוד עם חמישה ילדים לאחר שמונה חודשי טיול).
לטייל בקרוואן
ובכן מי שחושב שלטייל בקרוואן זה רק להתעורר בבוקר כשהנוף המדהים של הגרנד קניון או של הבלו מאונטנס למול חלונו כשהוא עם כוס קפה ביד, טועה. אני מתעורר, בחוץ כבר ניצני בוקר, רעש צווחני ונוראי של קקדו, תוכי ענק לבן עם ציצית צהובה או ורודה שבמשך היום הוא ממש חמוד ומתגלה כדי מעצבן בבוקר, אך אני מגלה שהסיבה שבגללה התעוררתי (כמו גם באמצע הלילה) הוא הלחץ על שלפוחית השתן, אני קם בשקט ובזהירות מהמיטה כי בקרוואן הקטן כל תנועה שלי מורגשת כאילו אנחנו בדוגית קטנה בים סוער, כשקורי שינה עדיין בעיניי אני יוצא לשירותים החוצה. כעיקרון יש כאן שירותים בקרוואן אך אני מעדיף בשקט הכללי ששורר בקרוואן ל"הרעיש" בחוץ. בכלל, בבחירה שבין שיתוף המשפחה בעניינים שכאלו, לבין השירותים הציבוריים, אני בוחר באפשרות השניה. תמר, שחושיה מיד מגלים מי ישב בשירותים הציבוריים לפניה, מעדיפה את ההיגיינה בשירותים שבקרוואן (אם היא הייתה יודעת שאני בכלל לוקח לשם ספר, היא הייתה מזדעזעת).
אני יוצא החוצה, פתיחת הדלת גם היא יכולה להעיר בבהלה את הישנים עם לא עושים אותה בזהירות ולאט, אפילו הירידה במדרגה הבודדה לא יכולה להיות בנפילה עליה כמו תמיד אלא, בזהירות- לא לנדנד מדי את ה"דוגית". אני מגיע לשירותים הציבוריים ומחשב איזה תא הוא סטטיסטית הכי פחות מבוקר. אני בוחר בשלישי לפני האחרון שהמנעול בו שבור. אני מגלה שאני לא היחיד שם וחושב האם גם הוא עשה את החישובים שלי ואם כן אז למה הוא בחר בתא אחר, אולי טעיתי? גם כשאני מסיים ישנו שיקול, מתי לצאת? לדעת שלידך יושב מישהו בשירותים זה דבר אחד, אך לפגוש אותו באתר ולקבל מין חיוך של "אני יודע מה עשית היום בבוקר" זה דבר אחר. מין פילוסופיה של שירותים ציבוריים.
אני חוזר לקרוואן בשקט מקווה שמישהו התעורר אך אצל תמר והילדים עדיין שש באמצע הלילה. אני מחליט להכין לי קפה, פעולה שבדרך כלל בבית לא מצריכה אפילו מחשבה קלה, כאן זה מבצע לא פשוט בכלל. שליפת הספל מערמת הכלים השטופים, כמוה כמשחק דוקים, כשהספל שלי הוא הדוק השחור ויש לשלוף אותם בסדר מסוים ובזהירות לפני שמגיעים אליו. הספל תמיד מונח בתחתית רק שכאן אי אפשר לקבל זריקה נוספת. אני מבטיח לי בפעם המיליון, שמחר אני אכין את הכל מראש.
לאחר שהצלחתי להוציא את הספל עם פסילה אחת בלבד שבה תמר רק התהפכה לצד שני, אני מרתיח מים בקומקום ועומד לידו לכבות אותו מיד כשהוא רותח. את הקפה והסוכר ניתן לשים בשקט אך איפה לעזאזל הכפית .ואז אני מגלה שהדוק השחור האמיתי עדיין בערמה. לאחר שהוא חולץ בהצלחה אני מתפנה לבחירת האוכל ביחד עם הקפה. זוהי הזדמנות מצוינת לאכול עוגה, עוגיות, חלבה, וכל דבר מתוק, שכעת כשכולם עדיין ישנים אף אחד לא יראה ולא יחשיב לי את זה. אין לי ממש את הפריבילגיה לבחור לפי הטעם- הבחירה כאן היא לפי מה שנמצא בקצה של הארון, שניתן להגיע אליו בקלות ללא רעש, והפעם לחם עם דבש זוכה בשל מיקומו הנכון.
אני יוצא לשבת בחוץ בשמש והפעם ממש נהנה מהתוכים שצווחים בקולי קולות מקווה שאולי הפעם הם יעירו את שאר המשפחה. אבל תמר, שבדרך כלל לחישה של אביב מהקצה השני של הקרוואן מיד מקפיצה אותה, לא מתעוררת מהתוכים הצווחנים. אני רוצה להעיר את המשפחה בתקווה שנספיק בכל זאת משהו היום, אך נשאר לשבת בחוץ, תוך כדי שאני נזכר במבטים המפהקים והמאשימים של תמר מאתמול: "כעיקרון, כל היופי בטיול כזה הוא שאתה מטייל בקצב שמתאים לך ולא רץ ממקום למקום"- זו המנטרה הקבועה של תמר כאשר אני מתחיל לזרז את העניינים.
ועם זאת, כיוון שבנוסף לתדמית הקפצון יש לי גם תדמית של מבין ויודע לחשב ולארגן, דברי מתקבלים בסופו של דבר. ואכן, כיום-לאחר שמונה חודשי טיול- אנחנו כבר יותר מסוכרנים, אני הרבה פחות "קפצון" כמו שתמר קוראת לי בדרכה המיוחדת (במקום לומר לי "תרגע") או שפשוט אני מוציא את האנרגיה שלי בטיול אופניים ותמר משתדלת יותר: "או קי, מחר תעיר אותי בשבע וחצי, ועכשיו תן לי לישון, בקושי ישנתי הלילה".
אני חוזר לקרוואן ומגלה לשמחתי שברק כבר ער וכבר העיר את כולם. "אני רעב"- ברק אומר, "המי הם"- איילת מחזקת את דבריו ומוסיפה "דיים"- וידיה הקטנות מושטות אלי להבהיר את רצונה. "איפה אוהדי?"- אני שואל את איילת, כאילו אני מנסה ללמד אותה את השמות של כולם, אבל בעצם אני מנסה להסיט את רצונה. לאיילת יש את כוח הרצון של סטלין והיא לא קונה את הפיתוי ועולה אלי לידיים. בדרך כלל אנחנו רבים על תשומת ליבה של איילת, אבל עכשיו, כשצריך לארגן את הקרוואן לתנועה, אני מנסה לפתות אותה לשבת לאכול- ללא הצלחה (נוח לה יותר לאכול אצלי על הידיים).
"סדרו את המיטה ונוכל לשבת לאכול כולנו"- אני פונה לבנים. אוהד קם ומזדנב לכיוון השירותים. "לאן אתה הולך?"- אני תופס אותו ברגע האחרון- "יום יפה, תשתין בחוץ"- אני מוסיף בהחלטיות. אני שומע את הקיטור הקטן שאוהד ממלמל על כך ששלחתי אותו החוצה ועדיין מעדיף אותו על הזעקה הגדולה שתמר או אביבי יזעקו אם יכנסו אחריו לשירותים. אני גם יודע שאי אפשר להסביר לבנות שלנו את הקושי (תרתי משמע) לכוון את הזרם בבוקר...
המיטה של הבנים הופכת לשולחן הבוקר. הבנים אוכלים קורנפלקס עם חלב סויה, ואביבי טוסט עם אבוקדו לימון ומלח. "איפה המלח?"- אני שואל את תמר שמרוכזת בתפילת הבוקר שלה, לא מדברת דברי הבל ולא רוצה שיפריעו לה וכך היא מצביעה עלי ולאחר מכן על הארון (עדיין מרוכזת בשלה), כמתכוונת לומר- "תסתכל בארון נודניק, איפה זה כבר יכול להיות?". ואני, שאוהב לפרש עקום את דבריה מיד אומר: "שאני אכנס לתוך הארון? שמעתם ילדים, אמא רוצה שאני אכנס לארון עד סוף הטיול". הבנים צוחקים בקולי קולות, אביבי מחייכת חיוך של "השטויות של אבא, ושאלוהים יסלח לי אבל לשמחתי גם אצל תמר צץ חיוך קטן שהיא לא מצליחה לעצור.
השעה שמונה וצריך לזרז את העניינים, אבל אני יודע שכשנארוז את הכל ליציאה ונאפסן את הטוסטר בארון, עמרי ייזכר שהוא לא אכל וברק ירצה טוסט ולכן אני שואל: "מי רוצה טוסט לפני שאני אורז אותו?". עמרי שישן למעלה מתעורר ואומר "אני", "בוקר טוב גם לך"- אני עונה לו ותוך חצי שעה נוספת מתחסלת כיכר הלחם שרק פתחתי הבוקר. אני מרתיח את המים לקפה של תמר, שאוכל לארוז את הקומקום החשמלי, ולאחר עוד חצי שעה כולם אחרי ארוחת בוקר ושתיה.
כשאני רואה שהכל מסודר אני שואל- "זזנו?", "לא זזים לפני שהכל מסודר"- עונה לי תמר ומסתבר שמה שנראה לי מסודר, בעיני תמר זה בלגן ולכלוך נוראי. "אתה לא רואה איך הרצפה נראית???"- מתפלאת עלי תמר. "אי אפשר לראות אותה, יש עליה מלא דברים"- אני מנסה להצטדק ומבין שנפלתי בתשובתי. עשר דקות של מאמץ משותף והקרוואן מוכן לתנועה גם בעיני תמר.
נהיגה וניווט
"לאן?"- אני שואל, שאלה שיש בה יותר מסתם דרישת אינפורמציה אלא גם הורדת אחריות והעברתה אל תמר, כאחראית מסלול. "צא לכביש 63"- תמר עונה בהחלטיות שמפתיעה את שנינו. כעיקרון יש מסלול כללי, אך ניתן לבצע אותו בכמה וכמה אפשרויות וכפי שכתבתי קודם ישנה ההתלבטות הקבועה בעניין הקצב ואצל תמר עולה ומבצבצת התלבטות נוספת והיא- "מה, הרי הגענו עד לכאן ולא נראה גם את זה וזה וזה וזה וזה" (רשימה בלתי נגמרת של הצעות שהלונלי פלנט מציע). השיטה היא להחליט כל הזמן על מה מוותרים ולתמר מאוד קשה לוותר.
אני נהנה מהנהיגה כי היא לרוב גם זמן האיכות שיש לנו לשבת לבד ולדבר על החוויות והתחושות שלנו ולהנות מהנוף. "תגידו לאוהד/ברק/עמרי הוא מציק לי"- אומר ברק/עמרי/אוהד, ומיד הם מקבלים את התשובה. "תבדוק איך אתם פותרים את העניין לבד ביניכם" (הגישה שלנו היא שהם צריכים להסתדר בעצמם- בסוף זה יעבוד). איילת נרדמת מול הטלוויזיה שעובדת בנסיעה ואביבי שקועה בשלה מאחורה, מה שמאפשר לנו להמשיך ולנסוע עוד כמה עשרות ק"מ בשקט ליעד הבא.
לאחר ברבור קל -אנחנו מעדיפים לחשוב כי האוסטרלים לעיתים מחביאים את אתריהם די טוב, אחרת נצטרך להודות שאנחנו לא יודעים לנווט- אנו מגיעים לנקודת העניין הבאה במסלולנו- אוכל (אחרי הכל, כבר נסענו שעתיים והילדים רעבים). "אי אפשר לקחת פרוסה ולצאת לטייל?"- אני מנסה ובכדי להפגין את רצינותי אני לוקח פרוסה. אך המבטים של הילדים ותמר מבהירים לי שהנה מתחילה לה ארוחת צהריים חמה וטעימה. לפי דעתי הצורך שלהם שכל דבר שהם אוכלים יהיה גם טעים, גורם לנו לבזבז המון זמן על הכנת האוכל, אבל תמר אומרת שבכלל אין לי טעם (ואין טעם להתווכח איתי). זה עוד אחד מהמקרים בו אב המשפחה מפנה את מקומו לאבות המזון, ולאחר שתמר הכינה פירה פתיתים ותבשיל ירקות וכולם יושבים לאכול, אני מצטרף כאילו לא הייתי בכלל נגד ובאמת טעים מאוד.
מטיילים
יצאנו לחקור את היעד הבא: "שביל עץ הביצות", "טיול מקסים"- כתוב בתנ"ך שלנו (הלונלי פלנט) ואנחנו יוצאים לטייל כשהבנים רצים קדימה יחד איתי. איילת בעגלה והבנות נהנות להם מאחור, "יש פה סרטנים?"- שואל ברק ואוהד מוסיף- "מה, אוכלים סרטנים?".
בניגוד למצב בבית, בו עם הרבה מהשאלות התמודדו המורים ואותי שאלו רק קצת מהשאלות ובמידה ולרוב, במידה ולא ידעתי- הייתי עונה- "לך תפתח אינטרנט", כאן בטיול, כשאין מורים ובית ספר, אני חייב לענות ללמד אותם. לרוב השאלות יש לי תשובות (שמהן הילדים לומדים שאבא שלהם לא יודע הכל וכי כנות זה דבר חשוב...), לחלק מהתשובות אני עונה- לרוב אני ממציא תשובות מצחיקות שהיו יכולות לעבוד אלמלא תמר הייתה מתערבת: "נו יוסי, באמת, הם עוד יחשבו שסרטנים באמת אוכלים מק ברגר".
בהמשך אנו מטיילים ק"מ וחצי בשביל ב-bush, אני רואה צמחים יפים בין העצים הגבוהים ונמלי ענק של 3.5 ס"מ, אך אביבי ולאחריה כל שאר הילדים רואים רק יתושים ושיחים דוקרניים. בעיני ובעיני תמר היה אכן מקסים, ואולם אביבי לא מבינה מדוע לקחו אותם למסלול זה...
אנחנו יוצאים שוב לדרך לחפש אתר קמפינג בקרבת מקום. כשאנחנו מגיעים, אנו יורדים לקבלה לברר את המחיר ומבקשים לראות את המקום לפני שאנחנו מחליטים. ההחלטה להישאר מושפעת ממספר גורמים כמו: מיקום נוח, צורת האתר, מחיר וקירבה לים/אגם/חוף/יער/מרכז העיר וכמובן- העייפות שלנו שלעיתים מכריעה, כי אין לנו כבר כוח לחפש מקום אחר. בשבתות שבדרך כלל אנחנו נשארים יומיים שלושה במקום, המיון יותר קפדני וחלקו נעשה מראש בחיפוש בחוברת של הקמפינג שיש לנו.
מיד כשאנו חונים, אני יוצא לחבר את החשמל ומעביר את המקפיא הנוסף מתקע המצית לחשמל. מחבר גם את המים והביוב ויוצא לתור את האתר. תמר מיד מוציאה את שואב האבק מסדרת ומנקה את הקרוואן שתוכל לנשום. "נו, לא הרבה יותר נעים ככה?", תמר שואלת תמיד כשהיא מסיימת, ואני והילדים מסתכלים כל אחד הצידה כאילו השאלה כלל לא נועדה לו. לעיתים תמר מתעקשת ושואלת אותי ישירות שוב: "אתה לא רואה הבדל יוסי, באמת". ואני עונה "אה... בהחלט", בקול מהסס שמסגיר את מה שאני חושב באמת. "אין לכם תקנה", תמר אומרת כשהיא מגלה בפעם המיליון שאין לה שותפים לצורך בסדר וניקיון, ואני יודע, שלמרות זאת, היא תמשיך לנסות מחר לשאול את אותה שאלה בדיוק.
"מה עם הלימודים?" שואלת אביבי, שהתעלמה מהם לחלוטין במשך 7 חודשים ופתאום נהייתה שרת החינוך. אביבי ותמר יושבות על מציאת נקודת הקיצון בפונקציות ריבועיות, ברק גומר במרץ חוברות עבודה ששלחו לנו מהבית, אוהד לומד איתי חשבון וקריאה בעזרת קופיקו (הספר המועדף עלי), ועמרי שצריך לשפר את הקריאה קורא הארי פוטר 5. אני ואוהד נשברים ראשונים, ברק לאחר מכן, תמר ואביבי ממשיכות עוד שעתיים עד שהן מוצאות נקודות קיצון משלהן ועמרי ממשיך ולא נשבר.
לאחר שתמר ואביב חוזרות מהמקלחת ומדווחות ש"המקלחות כאן נהדרות" (משמע: נקיות, מים חמים בשפע, וזרם חזק) מגיע תורי- ביחד עם הבנים. עמרי מתקלח לבד, וחשוב לו לנעול את הדלת, ברק ואוהד מתקלחים בשיטת הסרט הנע. ברק תמיד ראשון וכאשר הוא מסתבן זה סימן לאוהד להתפשט ושהוא מסיים הם מתחלפים וכששניהם מקולחים ומנוגבים אני שולח אותם עם עמרי לקראוון ונכנס בעצמי. אכן היום מקלחות מצוינות, אני חושב לעצמי, ונזכר בהצהרתה של תמר שהיא במקלחות ציבוריות לא תתקלח- אכן משהו השתנה. שחזרתי איילת כבר רחוצה בקרוואן באמבטיה משלה.
תפריט ארוחת הערב: חביתות טוסטים וסלט, שבמבט אחד מהיר בו ניתן לראות כמה אנחנו עייפים היום. לאחר הארוחה, תמר מכינה ומסדרת את המיטה שלנו (שזה גם הסלון ותוספת לחדר האוכל) ומרדימה את איילת שכבר חצי שעה מנדנדת.
אני רוחץ כלים ועמרי מנגב אותם בשביל להכניס אותם למגירות שיהיה מקום, אוהד וברק מסדרים את המיטה שלהם משולחן האוכל ופורסים שקי שינה, אני מסיים את הכלים ומקריא להם תוך כדי פיהוקים גדולים את הפרק "בדרך להוגוורטס" (הארי פוטר ארבע) ברק נרדם לי דווקא בשיא המתח ואני ממשיך עוד טיפה והולך לישון. "אתה יכול להביא לי כוס מים?" תמר מבקשת. אני קם ומגלה שאין מים, ויוצא עם הבקבוק וממלא אותו בברז שבחוץ. לאחר שאני שוב במיטה אני נזכר שלא הטענתי את המצלמות והפלאפונים- וקם לעשות זאת. במיטה אני נזכר שגם לא שמתי לי שוב את הקפה והסוכר בחוץ, אבל כבר אין לי כוח לקום. אני גומר חצי דף בספר "התנגשות הציוויליזציות" ונרדם.
לתחילת הכתבה
