הקדמה
היסטוריה
חגיגות בעיר
בברצלונה המחולקת לשכונות יש בכל שכונה ועד המארגן אירועים שונים לתושבים. אצלי בשכונה נסגר קטע מהרחוב לתנועת כלי רכב, קושט בשרשראות דגלים, הוקמו בו במות עץ ודוכני ממכר בירה ומשקאות אחרים כך ממש באמצע הרחוב הצר.
בלילה שבין ה- 10 ל- 11 בחודש, בסביבות השעה 23:00 הצטרפתי לחוגגים. על בימת עץ אחת פיזזה להקה בסגנון אמריקאי שהשמיעה שירי אלביס וקליף ריצ`רד לכל שאגות ושריקות עידוד של הקהל שחלקו לבש בגדים ברוח התקופה ההיא, ג`ינס, סמלי דש ושיער ארוך בסגנון ילדי הפרחים משנות ה- 60. על במה סמוכה השמיעו מוזיקת פופ עכשווית שקהל רב פיזז ורקד לצליליה.
ב- 11 בחודש בשעה 13:00, כך היה כתוב בתוכניה, אמור היה להתקיים מופע של פירמידות אדם, תחרות בין שתי קבוצות: בידי מי יעלה להקים פירמידה אנושית מהר יותר וגבוה יותר. כאשר ירדתי בשעה היעודה לפינת הרחוב בה אמור היה האירוע להיערך לא מצאתי איש. אף לא תכונה מיוחדת שמשהו בכלל עומד להתקיים שם. חשבתי תחילה שמא טעיתי בשעה או במקום, אבל בעוד אני חוכך בדעתי אם לעלות חזרה הביתה, לבדוק שוב בתוכניה, החלטתי לעשות עוד טיול קטן.
בשעה 14:00 החלו מתגודדים בצומת הרחובות עשרות גברים, נשים וטף משתי הקבוצות המתחרות, האחת בחולצות כחולות ומכנסיים לבנים והאחרת בחולצות ירוקות ומכנסיים לבנים, כל קבוצה היתה מלווה בתזמורת משלה שכללה מתופפים ומחצרצים בכלי המכונה "גרייה" המזכיר בצורתו חצוצרה.
בהינתן האות ניצבו שתי הקבוצות במרכז הכיכר, מקימות את היסודות הרחבים הדרושים להקמת הפירמידה, אותם כוננו גברים בעלי גוף ובריאי בשר, שניצבו זה בצמוד לזה, יוצרים חומה איתנה כבסיס. על בסיס זה, מטפסת קבוצה שניה, של גברים, אם כי רזים יותר ועליה קבוצה שלישית, כך עד לגובה חמש קומות שם ניצבים ילד או ילדה קטנים המנופפים בידם ואחר כך גולשים למטה. עמדתי להביט בהם, מבחין במאמץ, בריכוז וברצינות המושקעת במבצע ההקמה ורק חשבתי לעצמי יפלו או לא יפלו? לסיום הוקמו חמישה מגדלים צרים יותר שבסיסם רחב, אמנם, אך גופם מורכב מחמישה אנשים המטפסים זה על כתפיו של זה. בכל הפעמים הם החזיקו מעמד ולא נפלו.
בינתיים במרכז הרחוב הצר אליו צופה מרפסת דירתי, החלו לערוך שולחן ארוך מכוסה מפה ולצידו כסאות עליו תוגש הארוחה השכונתית. עם תום המופע נהרו ההמונים לסעודת חג, שכללה ממיטב המטעמים הקטלאניים שהכינו נשות השכונה. זו היתה סעודה עממית ופשוטה אך ערבה מאוד לחייך.
במרכז העיר לצד כיכר פלאסה קטלוניה התקימו תהלוכות של נושאי דגלי קטלוניה מלווים בתזמורת. בכיכר העיריה והממשלה הקטלונית התקבצו המונים יוצרים מעגלים מעגלים, וכשלרגליהם נעלי בד לבנות, החלו רוקדים את מחול הסרדנה המסורתי, גירסה מסובכת של ההורה הישראלי, כשבמרכז המעגל נערמים כל חפציהם האישים.
בזכרוני עלו חגיגות יום העצמאות אחרות, בכפר סבא- עיר ילדותי ונעורי היו במה מרכזית והופעות אומנים, זיקוקי דינור, בניני ציבור מוארים באורות צבעוניים ומקושטים בדגלי המדינה, ובכל בית ברחוב של בית הורי התנוסס דגל ישראל. כשבגרתי ועקרתי לתל-אביב, התגוררתי במרכז העיר, ויום הרעש, פטישי הפלסטיק וסילוני הקצף, זכה לכינוי "יום העצבנות". מה ההבדל? שם זה היה שלי. כאן, למרות הכול, אני עדיין רק צופה, משקיף מהצד.
בשל החג היו מרבית החנויות בעיר סגורות והתושבים גדשו את הרחובות נהנים מיום חופש וממזג אויר מוצלח במיוחד. בדרכי הביתה ממרכז העיר, בסביבות השעה שמונה בערב, ביציאה מהמטרו פסע לידי בחור כבן 18 שהכריז על עצמו שהוא קטלוני. שאלתי אותו מה זה היום הזה ולרגל מה נערכות החגיגות? "אני לא יודע מה זה החרא הזה, אני בדרך לעבודה...." השיב.
