תולדות הנצרות בדוברובניק
ההיסטוריה הדתית של דוברובניק משולבת בהיסטוריה של האימפריות הגדולות במהלך 2,000 השנים האחרונות, החל מקבלת הנצרות על ידי האוכלוסייה המקומית, ועד כוחות עולים של מסדרים דתיים שונים ומארג כוחות בין מזרח למערב (בתוך הכנסייה ומחוצה לה). עבור האפיפיורים של תקופת הרנסנס הייתה דוברובניק סוללה שהגנה מפני התקדמות האסלאם המתפשט. עבור סולטאני האימפריה העות`מאנית היא הייתה חוליה מקשרת לים התיכון ולפרובינציות העות`מאניות בבלקן. הקרואטים קיבלו עליהם את הנצרות בצורה וולונטרית בין המאות השביעית והתשיעית לספירה, בתהליך שרק מעט ידוע עליו. השליטים הקרואטים מיסלב (Mislav ) וטרפימיר (Trpimir) ששלטו בקרואטיה בשנים 852-839, בנו כנסיות ומנזרים, עדות לעובדה שהנצרות הייתה מושרשת בקרב הקרואטים זה מכבר. בשנת 879 שלח השליט הקרואטי בראנימיר (Branimir) איגרת לאפיפיור ג`ון השמיני שבה הוא מתחייב לשמור אמונים לנצרות. במכתב התגובה מסר האפיפיור כי הוא "קרא לאלוהים" לברך את ארצו של בראנימיר ואת עמו.
במהלך תקופת השלטון העצמאי של ממלכת קרואטיה היה המסדר הבנדיקטי רב השפעה והפעיל ביותר בקרב הקרואטים. לאחר שממלכת קרואטיה ויתרה על עצמאותה וחברה להונגריה (1102), איבדו הבנדיקטים את כוחם לטובת הפרנציסקנים ואלה פינו את מקומם לדומיניקנים ובשלב מאוחר יותר לישועים. בזכותם של אמנים, אנשי רוח ויוצרים, בייחוד מאזור דוברובניק, הופצה היצירה הספרותית הקרואטית ומיסדה את הזהות הקרואטית. במאה התשיעית קיבלה קרואטיה זכות ראשונים מיוחדת מהעולם הקתולי: האפיפיור אינוסנט (Innocent) הרביעי אישר למאמינים ולממסד הדתי לשאת את הדרשות והמזמורים בשפה הסלבית בכתב ובעל פה. הקרואטים היו העם היחיד באותה עת שניתנה לו הזכות להשתמש בשפתו הוא, ואילו שאר העמים נאלצו להשתמש למטרות פולחן דתי בשפה הלטינית. במשך למעלה מ1,300 שנות אמונה קתולית תרמו הקרואטים לכנסייה עשרה מבורכים וכמה קדושים. במהלך ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בדוברובניק ביוני 2003, הוא בירך את הנזירה מריה של ישו הצלוב (Venerable Marija Propetoga Petkovic), אשר הקימה בקרואטיה ובדרום אמריקה בתים לילדים נטושים.
סנט בלייז
הפטרון סנט בלייז (St. Blaise) - לאן שמפנים מבט בעיר העתיקה של דוברובניק, החל מהכניסה בשערי העיר, מציצה דמותו המחייכת (לפחות כך היה נדמה לי) של פטרון העיר, האוחז בידו האחת מקל ארוך עם צלב בקצה (מסמלי הבישוף) ובידו השנייה את דגם העיר דוברובניק. סנט בלייז היה רופא שריפא ילד שכמעט מת כאשר עצם דג נתקעה בגרונו. בעקבות המקרה ונסים נוספים שיוחסו לו, הפך סנט בלייז לפטרון של הריפוי הגופני ((Physical healing. בדברי ימי דוברובניק מופיע סנט בלייז במאה ה12. לפי הכתבים, הוא זה שהציל את דוברובניק במאה העשירית מפני פלישת אויבי הרפובליקה, שהגיעו באניות מפרשים ונציאניות. צוותי הספינות, שעגנו באי לוקרום (Lokrum), ביקשו מתושבי העיר להצטייד במים לפני המשך מסעם למזרח. התושבים גילו כלפיהם חביבות אך הוונציאנים תכננו כל העת לכבוש את העיר ולהשתלט על ביצוריה. סנט בלייז נגלה לסטוז`קו (Stojko), נציג קתדרלת סטפן (St. Stephan`s Cathedral), שראה בחלומו איש זקן בעל זקן ארוך ובגדי בישוף שהזהיר אותו מפני כוונותיהם האמיתיות של "האורחים" הוונציאנים. תכניתם של הפולשים נחשפה והרפובליקה של דוברובניק שמרה על עצמאותה. תושבי העיר שהיו אסירי תודה למושיעם, הפכו את סנט בלייז לפטרון העיר. כנסיות רבות נבנו על שמו, פסלי דיוקנו הוצבו בכל עבר ותמונתו וראשי התיבות של שמו - SB, הופיעו על דגלה הרשמי של הרפובליקה ועל מטבעותיה (עד למאה ה18). תושבי דוברובניק חוגגים לכבודו מדי שנה בפברואר את חג סנט בלייז.
כנסיית סנט בלייז (מהמאה ה18), שתכנן האמן הוונציאני מארין גרופלי (Marin Gropelli), הוקמה על הריסותיו של מבנה רומסנקי שנהרס ברעידת האדמה שפקדה את דוברובניק במאה ה17. חלקים משרידי הכנסייה המקורית נשמרו, כאשר המפורסם שבהם הוא פסלו של הקדוש בלייז האוחז במודל העיר דוברובניק בידו. פסל רב ערך אחר של הקדוש בלייז, עשוי מכסף, ניצל מהשרפה הגדולה אשר השתוללה בכנסייה בליל 25 במאי 1706. הפסל פונה לכנסייה צדדית, ולאחר שנבנתה הכנסייה החדשה הוחזר (בשנת 1715) לכנסיית סנט בלייז בלוויית כיתוב המציין שכל שאר פסלי הזהב, הכסף והארד הותכו בשרפה, ורק הפסל הזה ניצל בדרך נס.
המזנר הבנדיקטי באי לוקרום
המנזר הבנדיקטי באי לוקרום - על פי האגדה (ובגיבוי מסמכים היסטוריים) פרצה באזור העיר שרפה ביום החג לסנט בנדיקט (St. Benedict) בשנת 1023. דלקות היו דבר שבשגרה באזור דוברובניק, בגלל השילוב של טמפרטורות גבוהות, יערות אורנים, שטחים פתוחים נרחבים והיום גם תיירות מפותחת. עם פרוץ הדלקה נדרו תושבי דוברובניק נדר לקדוש בנדיקט, שאם העיר לא תינזק, הם יקימו מנזר. האש כבתה מיד והתושבים אסירי התודה, הארכיבישוף של דוברובניק ויטל (Vital) ונציגי השלטון והמשפחות האריסטוקרטיות, בנו מנזר בנדיקטי וכנסייה על שם הבתולה מרי באי לוקרום הנמצא מול העיר. המנזר הובטח כרכוש המסדר הבנדיקטי על ידי מועצת העיר דוברובניק בשנת 1198, והאפיפיור איוון (Ivan) הוסיף להבטחה זו איום כי מי שיתנגד להחלטה "קללה תיפול על ראשו".
קללת האי והמנזר הבנדיקטי החלה לפעול כאשר חילות צרפתיים שפלשו לעיר הורו על סגירת המנזר וגירוש הנזירים. נציגי המשפחות האריסטוקרטיות של העיר אולצו להביא את הבשורה לנזירים שהוכו בתדהמה ועשו כל שביכולתם לבטל את רוע הגזרה. משנכשלו, קיימו באחד הערבים את המיסה האחרונה בכנסיית "הבתולה מרי". לאחר המיסה, עטו גלימות שחורות, וחגו ללא הפסקה מסביב לאי כשנרות דולקים בידיהם. הם הפנו את הנרות כלפי הקרקע והותירו אחריהם שובל של חלב שעווה. במהלך הלילה הקיפו את האי שלוש פעמים כשהם מזמרים את מילות הקללה בפזמון חוזר "ארור ומקולל יהיה מי שיבקש חזקה על האי לוקרום למען הנאתו האישית". עם עלות השחר עלו על ספינה ועזבו את האי, מבלי להביט לאחור ומבלי לשוב לעולם. קללת האי פעלה מיד. אחד משלושת נציגי המשפחות האריסטוקרטיות שעליהן הוטלה משימת ההודעה, קפץ מהחלון, האחר טבע בים והשלישי נרצח על ידי משרתו.
הקללה לא עזבה את האי ועם נפילת הרפובליקה של דוברובניק וכיבושה על ידי כוחות נפוליאון (1808), רכש קפטן טומסביק (Tomasevic) את החזקה על האי. האיש העשיר פשט את הרגל לאחר הרכישה ומכר את האי למקסימיליאן, אחיו הצעיר של פרנץ ג`וזף השני, שליט האימפריה האוסטרו-הונגרית (שגילה את המקום בשנת 1859 כשספינתו טבעה מול האי). מקסימיליאן החליט להקים על שרידי המנזר הבנדיקטי את אחוזת הקיץ שלו, אך לא ידע כי השיפוצים שערך, נטיעות העצים וסלילת השבילים, שנועדו לשוות למקום גוון אריסטוקרטי, העצימו את שהתרגש לבוא. בשנת 1864 מונה מקסימליאן לשליט מקסיקו, ושלוש שנים לאחר מכן נאסר על ידי חיילי המהפכה ונורה למוות.
האי הוצע למכירה למועצת דוברובניק אשר סירבה לרכוש אותו למרות הסכום המגוחך שנדרשה לשלם עבורו (20,000 מטבעות כסף). זמן קצר לאחר מכן נרכש האי על ידי אריסטוקרט מקומי שגם הוא פשט את הרגל לאחר הרכישה, והמקום עבר לידיו של ד"ר ג`אקופוביק (Jacopovic) מבודפשט. לאחר זמן מה נתגלה שהאיש שהעניק לעצמו את התואר ד"ר למדעים לא היה אלא ספר. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, ואחיינו, קצין בחיל הפרשים, ירש את האי. כשהגיע לאי בפעם הראשונה, כלאה רוח חזקה את ספינתו בין האי לבין העיר והוא טבע. בני בית הבסבורג שבו להיות בעלי האי כאשר רודולף, יורש העצר, התאהב במקום והוסיף לצמחייה שתילים אקזוטיים. הוא ניהל רומן סוער מחוץ לנישואין והוא ופילגשו שמו קץ לחייהם בהתאבדות כפולה, מעשה שמניעיו אינם ברורים עד עצם היום הזה.
הקיסרית אליזבת שקצה במעללי "קללת האי" החליטה שעל משפחתה להיפטר מהנכס המפוקפק. היא הציעה את האי לאנשי המנזר הבנדיקטי בקורפו, אולם הם נשארו נאמנים להחלטת אחיהם שלא לשוב לאי לעולם. משפחת הבסבורג אשר חרדה מהאפשרות כי אחד מבניה יהיה הקרבן הבא לקללה, נתנה את האי לאנשי המסדר הדומיניקני בלוויית הערה שכל אחד מבני בית הבסבורג שיחפוץ בכך יוכל לרכוש את האי מחדש. מכירת הנכס לוותה באירוע דרמתי. הבישוף ג`וזיף סטרוסמאייר (Josip Juraj Strossmayer) הציע 30,000 מטבעות זהב, אך מברק שהגיע במהלך המכירה הפסיק אותה. הנסיכה אליזבת, בתו של יורש העצר רודולף ונכדתו של הקיסר פרנץ ג`וזף הראשון, שכנעה את אביה לרכוש עבורה את האי. ב1 באוקטובר 1879 חזר האי לוקרום לידיו של בית הבסבורג, והנסיכה אליזבת מצאה את מותה בשנת 1898 כאשר מתנקש איטלקי רצח אותה מתוך טעות בזיהוי. סופו של בית הבסבורג ידוע. בנו הבכור של יורש העצר נרצח בסרייבו ב18 ביוני 1914, אחותו נרצחה במועדון לילה בפראג, ולאחר 700 שנה ומלחמת עולם אחת, איבד בית הבסבורג את כתרו והאימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה מכל נכסיה. היום שטות אל האי, שנודע בצמחייה הטרופית שבו ובחופי הנודיסטים, ספינות-מוניות מדוברובניק. עם רדת החשכה שבות הספינות עם התיירים אל העיר והוא הופך לצללית שחורה ודוממת.
בית הכנסת השני הכי עתיק באירופה
במעלה רחוב היהודים (Zidiovska Ulica), בלב מתחם הגטו היהודי, שהיה קיים בדוברובניק החל מהמאה ה14, שוכן בית הכנסת היהודי הנחשב לבית הכנסת השני הכי העתיק באירופה. בהתבססה על קשרי מסחר עם מדינות הים האגאי והאדריאטי, קיימה דוברובניק קשרים עם ערים שבהן היו קהילות יהודיות מבוססות, ולאחר גירוש ספרד ופורטוגל הגיעו יהודים גם אליה. היהודים לא קיבלו בדוברובניק מעמד של תושבים, אולם הם הורשו לקיים קשרי מסחר וחיי קהילה. לאורך השנים מנתה הקהילה היהודית לא יותר מ260 איש. בית הכנסת קטן הממדים הוקם בשנת 1408 בקצה סמטת הגטו הקרוב לרחוב המרכזי (Placa Stradun), במבנה אבן בן שלוש קומות. גרם מדרגות צר מוביל לקומה הראשונה (שם ממוקמים היום המשרד והקופה של בית הכנסת, המשמש גם מוזאון). הקירות עמוסים בתמונות ובמסמכים הכוללים בין היתר את רשימת הקרבנות מרעידת האדמה שהתרחשה בעיר בשנת 1667, תמונת הכותל המערבי ומכתב מאת משה מונטיפיורי, המודה לקהילת דוברובניק על האיחולים לרגל יום הולדתו ה100.
מדרגות נוספות מובילות אל היכל התפילה. בית הכנסת שופץ בין השנים 1670-1652 בסגנון ברוקי. באגף הגברים הוצבו ספסלי עץ גבוהי משענת לאורך הקיר הצפוני והדרומי. ארון הקודש המעוצב גם הוא בסגנון ברוקי מכיל כמה ספרי תורה מהתקופה של טרום גירוש ספרד. מהתקרה משתלשלות מנורות שמן המשמשות לזיכרון (בסגנון המזכיר מנורות שמן בכנסיות ובמסגדים בבלקן). וילונות קטיפה כבדים בצבע בורדו תלויים על קשתות בגב ארון הקודש ועל החלונות הגבוהים של המבנה. הפריט בעל הערך הרב ביותר בבית הכנסת הוא שטיח אמנות מורית מהמאה ה13, אשר האגדה מספרת כי איזבלה, מלכת ספרד, נתנה אותו לרופאה האישי כאשר זה "נאלץ" לעזוב את ספרד במהלך הגירוש. השטיח משמש בחגים כפרוכת) כתובת: Zudioska 5, טלפון: 412219).
"דוברובניק רדופה על ידי כוחות אפלים מעברה, ובלילות שקטים אפשר כמעט לשמוע את הרוחות. יש קסם ממגנט בעיר הזאת" אמר בריאיון עיתונאי דיקן הפקולטה לאמנויות, מיז` מארטינוביק. ואכן, לכל מי שמגיע לעיר מומלץ לטייל בה בכל שעות היממה. קסמה של העיר אינו פג ואף מתעצם כשהירח שט לו בנינוחות על מימי הים האדריאטי, צלליתו השחורה של האי לוקרום מזדקרת ממול ובין החומות, ומעל ראשי המטיילים מחייכים הפטרונים את חיוכם המסתורי. במהלך מפקד האוכלוסין האחרון שנערך בקרואטיה בשנת 2001, בקרב 4,437,460 התושבים, הצהירו 88 אחוז כי הם קתולים, 4.42 אחוזים הצהירו שהם אורתודוקסים, 1.28 אחוזים הם מוסלמים, פחות מאחוז הם בני דתות אחרות וכחמישה אחוזים לא שייכים לדת זו או אחרת.
*הכותבת היא בעלת חברת "ארגונים - אסטרטגיה שיווקית באירועים" ומפיקה אירועי אינסנטיב בדוברבניק.
