מילות פתיחה
רבים מהמטיילים הישראלים בפרובאנס נוטים להתמקד באזורים הפנימיים ושוכחים שחבל הארץ הזה נהנה מקו חוף ארוך, מגוון ויפה -; ממונקו שבמזרח ועד הקאמארג שבמערב. יכול להיות שאתם חושבים שים יש גם בארץ ואילו כפרים מתוקים ושדות לוונדר קשה לפגוש בין חיפה לבאר שבע ולכן מעדיפים לוותר עליו. זה נכון, אבל כשתריחו את הים במארטיג, כשתראו את קו החוף באזור לה-פראדה, כשתשמעו את מאות השחפים בקארי-לה-רואה, תבינו שזה לא בדיוק אותו ים תיכון. בחלק הצפון-מערבי שלו הוא חי, עשיר ונקי בהרבה מאשר בקצהו המזרחי. בכתבה הזו אני רוצה לטייל איתכם לאורך החוף ולהציע כמה אטרקציות וכמה פינות חמד, ששווה להכיר מקרוב. כדי לפשט את העניינים גאוגרפית, נלך ממערב למזרח.
שמורת הטבע קאמארג
בכתבות הקודמות הזכרתי כבר את ה-Camargue, כאן אנסה לסכם. הקאמארג היא שמורת טבע, שנמצאת בשפך נהר הרון לים התיכון. אנשים מעטים, ציפורים רבות, אגמים מלאי פלמינגו ורדרדים ועופות נודדים, שצובעים את השמים בדרכם הלוך ושוב. הכי כדאי לבקר שם בסוף מאי -; בתקופה זו מתאספים צוענים מכל אירופה בעיירה סנט מארי דה לה מר (Saintes-Maries de la Mer) כדי לחגוג שם את "חגיגות שרה השחורה", הקדושה הפרטית שלהם. לבושים לבן הם מובילים את פסלה של שרה מהקריפטה של הכנסיה, שם הוא שוכן, בדרך כלל, אל הים, והמצעד מלווה במוזיקה, אוכל ושעשועים. שרה, דרך אגב, יחד עם ה"מארי"ות שעל שמן העיירה, נמלטה מארץ הקודש ונחתה שם בדרך נס, לפי המיתולוגיה המקומית. בנוסף, זה בדיוק הזמן הנכון לבקר בקאמארג, כיוון שעוד לא חם מאד והיתושים, שבקיץ קשה להתעלם מהם, רק מחממים מנועים. על האורז והמלח של הקאמארג כבר סיפרתי לכם בכתבת השופינג והזכרתי את הטיול היפה ברכבת המלח. ישנם סיורים אחרים באזור, ברכבות או בלעדיהן, בהם אפשר לראות את הסוסים המקומיים, שנולדים כהי שיער וכשגדלים הופך שערם לבן (נשמע מוזר עד שמבינים שזה בדיוק מה שקורה גם לנו...), ואת הפרים שגדלים שם. בסיורים האלה תפגשו גם את הבתים האופיניים לאזור: לבנים, גגותיהם קש, צידם האחד ישר והאחר מעוגל. הם נבנו כך שהצד הקמור יפנה לכיוון ממנו מגיע המיסטרל (משבי רוח עצבניים ששוטפים את פרובאנס), מחשבה אדריכלית נבונה.
לתחילת הכתבה
ממארטיג עד מרסיי
מארטיג יושבת על שפת אגם בר: לא אגם ציורי במיוחד, רובו מוקף אזורי תעשיה, אבל Martigue עצמה חיננית ופרחונית. כשמסתובבים בעיירה הקטנה, המרושתת בתעלות מים שעליהן גשרונים קטנים וגדולים, מרגישים בבירור עד כמה הים שם עשיר. החופים מלאים אצות, צדפים, שחפים וריח חריף של ים, מהסוג שעושה שמחה בלב. הנה מה שאלכסנדר דומא אמר עליה: "מארטיג היא עיר הבנויה לא לצד הים כי אם בתוכו; לא מאורגנת, לבנה, מחייכת, נחתכת על ידי תעלות וגשרים" (עוד קצת מאלכסנדר דומא בהמשך הכתבה, בהקשר אחר). אין פלא שציירים רבים, בהם דלאקרואה, רנואר וראול דופי, בחרו בנמלים הקטנים ובתעלות האלה כנושאים לציוריהם.
אזור החוף שממארטיג מזרחה, בו נמצאות העיירות סוסה-לה-פאן וקארי-לה-רואה (Carry-le-Rouet, Sausset-les-Pins), הוא אזור נופש וקיט. במילים אחרות: נתניה א' של פרובאנס (תהיה גם נתניה ב' בהמשך; האיות לא מדרג, רק מבחין ביניהן). טיילת עם דוכני גלידה, פיצה במחיר מופקע, ספורט ימי, נמלים זעירים והרבה ים. הרבה הרבה ים. לפעמים אפילו מדוזות, אבל הזן המקומי הוא סגלגל, זעיר ולא נוראי לעומת המפלצות התכלכלות והעצומות המוכרות לנו. החופים העירוניים לא ריקים בקיץ, אבל בין עיירה לכפר משתרעים קילומטרים של חולות, סלעים ומים, שמחכים רק לכם.
לתחילת הכתבה
מסלול הליכה במרסיי
כן, אני יודעת שאצטרך לעמול קשה בשביל לשכנע מישהו מכם לתת צ'אנס למרסיי. ישראלים רבים הצהירו שאת החופשה שלהם לא יבזבזו שם. לא מתווכחת, אבל מציעה מסלול הליכה קטן בעיר וגם הפלגונת אחת. שתהיה לפחות אופציה לאלה מהקוראים, שמגיעים למרסיי לצורך כנס מדעי או ועידה כלשהי. ועוד אזכיר בכמה מילים שמרסיי היא העיר העתיקה בצרפת, שניה רק לפריז בכמות האוכלוסין, יש בה מטרו ושער ניצחון (כן, כן), יש בה קהילה יהודית ותיקה, שפע בתי כנסת, מסעדות וחנויות כשרות. בנוסף, יש בה כיכר על שמו של הכלב סוסיס (נקניקיה), כלב שהיה גם מועמד לבחירות לעירייה ב-2001 וזכה ב-4% מהקולות, ובכך ודאי אין להקל ראש!
כולם מבקרים בנמל הישן במרסיי, שהוא באמת ססגוני ומוקף מסעדות דגים ריחניות, אבל אנחנו נתרחק קצת. מתחילים מהקוֹרְנִיש שעל שם JF Kennedy, ממש ליד הים. משתהים לרגע במצפה, שואפים אויר ים, מרגישים את הרסס המלוח ויוצאים לדרך. הולכים עם הרחוב שמתרחק מהים (לכיוון ההפוך מהנמל הישן), וכשהוא מתעקל שמאלה מחפשים סמטאות שיורדות ממנו ימינה, כי אנחנו רוצים להשאר קרוב למים. בוחרים למשל ב- rue de Malmousque, ומתפתלים איתו גם כשהוא הופך לשביל סגור למכוניות, עד שפתאום מימינכם ים. כבר בכלל לא מרגישים מרסיי, לא מרגישים עיר, אלא כפר דייגים, שבו בתים זעירים בנויים ממש על החוף, לאורך מין מעקה מאולתר. לכל בית קטן בחוץ שידה רעועה ועליה רשתות דייגים, כמה זוגות נעלים בלויות, מעיל גשם שראה ימים טובים יותר. בנמל הזעיר, שלרגלי הבתים האלה, סירות דייגים שאין שום קשר בינן לבין היאכטות לסופי-שבוע שעוגנות בנמלים מפוארים יותר. ממשיכים ללכת הכי קרוב לקו המים, יש אזור שבו חייבים להתרחק כדי לעקוף קבוצת מבנים סגורה, אבל מיד אחר כך יורדים במדרגות ונצמדים למים. לחלק הזה אופי שונה -; בתים גדולים ומטופחים יותר, אין רשתות דייגים שנשארו בחוץ. עוד קצת, ומשמאלכם סלעים שצמודים לאיזה מלון קטן ואורחי המלון משתזפים עליהם בלבוש מינימלי או בלי בכלל. אתם ממשיכים בטיולכם עד שרואים את הקורניש, שקודם נפרדתם ממנו, עובר לכם כגשר מעל הראש. מבוססים קצת באצות שמתחת לגשר, עוברים מתחתיו ומחפשים דרכים לעלות למעלה חזרה. תמצאו בקלות, אל דאגה. כל הטיולון הזה הוא כלום, בקושי קילומטר, אבל מאפשר מבט אחר על העיר ואהוב עלי מאד.
הבטחתי לכם עוד מפגש עם אלכסנדר דומא. זוכרים את הספר הכייפי "הרוזן ממונטה כריסטו"? איך נכלא דַנְטֵס על לא עוול בכפו בבית הכלא שבשאטו ד'איף שליד מרסיי, איך הכיר שם איש שלימד אותו כל מה שאפשר על העולם ובזכותו הצליח לצאת ולנקום את נקמתו. אח, תענוג. במרסיי לא שוכחים את הסיפור, והכלא-לשעבר בשאטו ד'איף הפך למונומנט זיכרון עצום לדמותו הספרותית של דנטס. לא אפרט יותר, כדי לחסוך ספוילרים ממי שלא זוכר או לא קרא עדין את הספר (בטח יש עותק בספריה הקרובה לביתכם). בכל מקרה, הפלגות לעבר שאטו ד'איף יוצאות מהנמל הישן של מרסיי. שייט קצרצר ואתם שם. בשאטו עצמו אפשר לבקר לבד או להצטרף לביקור מודרך (יותר מעניין, לטעמי. יש גם באנגלית). כל הפרטים באתר האינטרנט של השאטו.
ממש שם, בנמל הישן בואכה לה קנבייר, נמצאת גם לשכת התירות של מרסיי. הם ודאי יוכלו להציע לכם עוד הרבה דברים נהדרים לעשות ולראות בעיר -; מוזיאון וייה שאריטה לאמנויות ממקומות רחוקים, ביקור בכנסיה הזהובה-מבפנים-ומפוספסת-מבחוץ שבפסגת העיר (נוטרדם דה לה גארד), טיול ברכבת תיירים בשכונות השונות, מוזיאון קנטיני היפה ועוד. אבל אלה כבר לא ים, לכן חורגים מגבולות כתבה זו.
לתחילת הכתבה
אזור טולון
בקיץ אחד, לפני שנים ספורות, יצא שלא תכננו מראש שום בילוי חופשתי -; לא הזמנו כרטיסים, לא בחרנו איזה חלום תיירי להגשים. ברור שבדיוק בקיץ הזה הזדמנה לנו החופשה הטובה ביותר (עד עכשיו): אמא של חבר שגרה באזור טולון נסעה למרחקים לשבועיים ונזקקה למישהו שישמור על הבית, העציצים והחתול. אמרנו כן, בעיקר כי לא היו תכניות אחרות, בלי ציפיות ענקיות. רק כשהגענו וראינו את המרפסת, שכל מה שנשקף ממנה אלה העצים שבחצר והים, ואת השביל הפרטי לדיירי השכונה שיורד אל החוף הסלעי, הבנו עד כמה שפר עלינו גורלנו. שבועיים שלמים של וריאציות על נושא ים (פלוס ביקור אחד בקידי פארק, לרגל יום הולדת חמש לאחד מאיתנו).
משתפת אתכם במסקנות לגבי האזור:
טיפה לפני טולון נמצאות ערי החוף באנדול (Bandol) וסאנארי (Sanary-sur-Mer). ליד באנדול טיול נחמד שאפשר לעשות בפורט ד'אלון. פרטים בקישור. הילדונת הפרטית הלכה לשם בטיול השנתי בכיתה ג' ונהנתה מאד. אנחנו בילינו פעם יום-ים נעים בבאנדול, בחוף שליד שדרות ג'ורג' החמישי (ave. George V), שממנו יוצא חצי אי סחוף-רוחות. החברים, שאיתם באנו, אכלו בתור פיקניק את קיפודי הים ששלו שם, אנחנו ויתרנו. סאנארי היא הנתניה ב' שהבטחתי קודם: עיר חוף מתוקה בטעם קיץ, גלידה של תיירים עם קצפת ודובדבן, הפלגות קצרות לכיוון באנדול. יש משהו תמים בעיירות החוף כמו סאנארי או קארי-לה-רואה שהזכרתי בהתחלה, משהו שאולי לא עובר נכון בהשוואה עם נתניה, שנושאת צלקות ומכאובים. ההיסטוריה לא פסחה, כמובן, על פרובאנס, אבל איכשהו השמרנות הצרפתית משאירה את הערים האלו כמו שערי חוף אמורות להיות, כאלו שבהן יריד הקיץ הוא המקום בו הנערה הפריזאית המטופחת ונער החוף השזוף יושבים זה לצד זה על ספסל אחד בגלגל הענק ומשם מתחיל סרט רומנטי ומתקתק.
חופים ציבוריים נעימים ב-La Garonne, ב-Les Oursinières ובהמשך ליד הפניה לחצי האי Giens. בחופים האלה לא תהיו לבד בקיץ, גם אם הצפיפות לא תדמה לחופי תל אביב ואף אחד לא ישחק לכם מטקות באוזנים. עם זאת, הצרפתים לא שמעו על כך שצריך להזהר מהשמש והם נוטים לבלות בים בשעות הצהריים החמות, כך שמאותגרי שמש כמונו, שמשתדלים לא להגיע לפני ארבע, מוצאים את עצמם בחוף שהולך ומתרוקן במהירות. ברור שאין שום צרפתי שמכבד את עצמו שיאכל את ארוחת הערב שלו בפיקניק על החוף (צהריים דוקא כן), כך שאם תתכננו את צעדיכם בתבונה, תוכלו להרגיש פרטיות גם בחופים ציבוריים. שימו לב -; לא כל החופים חוליים ולפעמים פוגשים קיפודי ים, כך שכדאי להצטייד במנעלי-ים.
חופי פרא: אם למרות זאת אתם מעדיפים למצוא לכם פינת חוף פרטית יותר, זה אתגר אבל אפשרי. לפני שאפרט, אזהיר ששם לא מדובר בכניסה מתונה אל המים, אלא לקפוץ מהסלעים ולקוות לטוב. מצד שני, גם אם לא קופצים למים העמוקים, הסלעים, שעל החוף, מלאים ברכונות קטנות ומקסימות ובהן סרטנים פצפונים ומלא רכיכות חינניות. טיול ובילוי שם הם עונג גדול גם אם לא מתרחצים ממש. כל רצועת החוף שמהקצה הדרומי של Les Oursinières ועד אזור Le Canebas מספקת פינות כאלו -; לא בכל מקום אפשר לרדת ממש עד המים, צריך להיות שם ולראות. באזור שמתחת ל-Bau Rouge בילינו שעות ארוכות ויפות. אפשר לחנות לאורך הכביש לפני או אחרי השכונה הסגורה, להקיף אותה ולרדת לכיוון הים בשבילים הקטנים ששם. לא בדקנו, אבל נראה שגם באזור Les Bonnettes חופים כאלה מוצלחים. אם תגיעו אליהם, ספרו איך היה.
פורקרול: ממש לא רחוק מהחוף נמצא האי החביב Porquerolles. האי, שפעם עשיר משקיען אחד קנה כמתנת נישואין עבור אשתו, שייך כעת ברובו למדינה והוא חלק משמורת טבע ואזור פיתוח חקלאי מוגן, מה שאומר שלא נבנים שם מלונות עתירי זכוכית וכן מטפחים שם את החורש הים-תיכוני הטבעי. יש באי כפר אחד בן מאתיים שנה בערך, אנשים מעטים והרבה הרבה הרבה אופניים -; התירות שם בעיקרה רכובה על שני גלגלים. גם שם הרבה חופים פראיים ופרטיים, שאפשר להגיע אליהם באופני שטח. כדי להגיע לפורקרול צריך לשוט, כמובן. יש הפלגות מחצי האי ז'יאן, מטולון, מלבאנדו ולעיתים גם מנמלים נוספים באזור. פרטים כאן. אפשרות אחרת היא לשוט מחצי האי ז'יאן לעבר פורקרול וחזרה בסירה עם רצפת זכוכית. החיסרון הוא שהסירה הזו לא עוגנת בפורקרול ולא ניתן לרדת ממנה. עם זאת, הילדים הפרטיים שלנו נזכרים לעיתים מזומנות בהתרגשות בהפלגה ההיא, למרות השנתיים שעברו, ביערות של האצות ובדגים שחלפו ליד החלונות. לדעתי -; שווה.
מה אוכלים: כשהיינו שם המליצו לנו על מסעדה שווה ב-לה גרון שנקראת קורטו. לא בדקנו, אז לא יודעת מנסיון אישי. ארוחות של Moules-Frites (מולים וצ'יפס) עם יין רוזה קר במסעדות הקטנות שליד החוף או פיצה שאוכלים ליד המים -; מי צריך יותר מזה?
לינה: כמו שאמרתי, התמזל מזלנו להתארח בבית מופלא, כך שלא חיפשנו. אבל שמתי לב שבסביבה המון קמפינגים, כאלה שאפשר להקים בהם אוהלים או לשכור בונגלו במחיר ידידותי יחסית. הנה כמה דוגמאות.
לתחילת הכתבה
הריביירה הצרפתית
הריביירה, הידועה גם בשם "חוף התכלת" (Cote d'azur), משתרעת בין בריז'יט בארדו (שמתגוררת באחוזה בסן טרופה) לבין מונקו, שהיתה מכורתה של גרייס קלי, שנישאה לנסיך רנייה. בין נחלותיהן של שתי השחקניות האלו חופים לבנים ויפים, פסטיבל קולנוע שנתי (בעיר קאן) והרבה זוהר ועושר.
כמה דברים ששווה להתעכב למענם אם אתם בסביבה:
המוזיאון הימי במונקו. הנסיך אלברט הקים מוסד מחקרי מרשים ביותר, עם תצוגת שלדים של חיות-ים וספינות וקומת מרתף, שבה אקווריומים מרהיבים שמכילים את כל יצורי הים הססגוניים והמוזרים שלא ניחשתם שקיימים בכלל. מצד שני, יש דיבורים על כך שאיזו אצה שנמלטה משם הגיעה לים התיכון (המוזיאון בנוי על צוק, ממש מעל הגלים), ומתפשטת בו ומזהמת אותו ברגעים אלה ממש. לכו תדעו...
מרינלנד בעיר אנטיב -; כאן לא מדובר במוסד מחקרי, אלא בפארק מים המשולב באקוריום ובריכת דולפינים וכל הג'אז הזה. תענוג לילדים, פחות לדולפינים, כנראה.
המלצה אחרונה, לגמרי לא שייכת לים ואף לא ממש לריביירה, אבל ישר מהלב: בעירה ואנס (Vence), שבהרים שמעל ניס, נמצאת כנסיה שתכנן ועיצב מאטיס עבור הנזירות הדומיניקאניות, כאות-תודה לאחת מהן שטיפלה בו בעת מחלתו. הוא עשה שם הכל: בחר את האבן ממנה נבנה הדוכן, עיצב את הויטראז'ים בחלונות, הספסלים, בגדי הכמרים. עבורי, הביקור בכנסיה הזאת פותח את הנפש, מרחיב את הלב, מזכיר שהעולם בו אנחנו חיים הוא מקום שלם וטוב. לא בגלל הדת, בגלל מאטיס.
לתחילת הכתבה
רוצה לקרוא עוד על טיול בפרובאנס? הנה כמה קישורים נוספים שיעניינו אותך:
