יום 1 - קופרוישטיצה
נחתנו בעשר בערב. קיבלנו את הרכב השכור שהוזמן עוד בארץ- טויוטה קורולה אדומה, ולמלון Expo (שהוזמן גם הוא בארץ), על הכביש המהיר בין נמל התעופה ועיר הבירה. מלון מודרני כמוהו יש בכל עיר מערבית. על החניה במלון משלמים בנפרד, די מרגיז.
יום רביעי ואנחנו יוצאים לדרך. שנינו לא צאצאי בולגרים ושנינו לא יודעים אף לו מילה אחת בבולגרית. אני לימדתי עצמי את הא"ב הבולגרי. א"ב קירילי. שדומה לרוסית אך לא זהה. זהו תנאי בל יעבור לכל הרוצה לטייל עצמאית בבולגריה. בכבישים ראשיים ובערים גדולות מופיעים השמות גם באותיות לטיניות, אך כשנוסעים בכבישים הצרים שבין ההרים הכפרים והעיירות אין כל אפשרות להתמצא. ואם עוסקים באזהרות הנה עוד שתיים: הבולגרים ככלל לא דוברים אנגלית. הם מאוד רוצים לעזור אך לפעמים קצרה ידם (או שפתם). כשנזקקים לעזרה כדאי לפנות לצעירים, הילדים היום לומדים אנגלית בבית ספר וגם מרבים לראות MTV. ואזהרה שניה: כשבולגרי מהנהן בראשו מעלה מטה הוא מתכוון ללא. זאת למדנו לראשונה מספרו הנפלא של בקונין "גמביט תורכי" שמתרחש כולו (אומנם במאה ה-19) בבולגריה. הצעירים מודעים ל"תקלה" הזאת וחלקם מנידים ראשם "נכון" וחלקם למרבית המבוכה בתנועה מעגלית. כדי לעבור לכביש 6 נאלצנו להכנס לסופיה. למזלנו טעינו רק פעם אחת ותיקנו במהרה.
כך עלינו לראשונה על כביש בולגרי והחל מסענו. בתחילה נוף די שטוח, "לא משהו". מסביב שדות חמניות והרבה שדות בור. הכל ירוק. אט אט הכביש יוצא מהעמק ועולה בהר ומתרבים היערות סביבנו. אחרי כשעה עוברים את צלטיצה עוד קצת מזרחה ופונים ימינה לעיירה קופרוישטיצה. הכביש צר, מתפתל במעלה ההר, צמוד לפלג. כאן אנו נתקלים לראשונה בסגולותיו של הנהג הבולגרי: זה ינסה תמיד לעקוף. קו לבן, תמרור אין עקיפה, ראות למרחק 0 (בגלל העצים והפיתולים), כל אלה לא אומרים לו דבר. כשבא לו הוא עוקף. מומלץ בקטעים אלה להפקיד את ההגה לבעלי עצבים חזקים.
קופרוישטיצה היא עיירה לתיירים. בקיץ הרחוב הראשי לאורך הנחל מלא דוכנים, שטיחים מקומיים, מטפחות מסורתיות, איקונות, חפצי בית מסורתיים וכדומה. לעתים קרובות יש פסטיבלים. על פי הספר יש שם מוזיאון אך אנחנו לא חיפשנו אותו. חזרנו לכביש 6. המשכנו מזרחה עוד כ-30 ק"מ ואז פנינו צפונה למעבר טרויאן. זה מעבר הרים לכל דבר. כביש שמתפתל ועולה עד לגובה של כ-2000 מטר. למרות שביציאה מסופיה המדחום הראה 35 מעלות צלסיוס, כאן היה קריר. מסביב יערות. אחרי הפסגה הפסקה בבית קפה קטן. מרחוק נראה על ההר משהו מוזר שלא מצאנו תיאורו בשום ספר: "שער ניצחון" ענק ממוקם על הר קרח ונראה מכל זוית. הצלחנו להגיע אליו. "פסגת" האומנות הסובייטית. שער שעליו פסלים ענקיים של דמויות לוחמים הירואים בעלי סנטר רבוע ומבט מאיים. איש מלבדינו לא ניגש לשם.
כאן המקום להזכיר שבתור מדינה שפעמיים ב-140 השנים האחרונות שוחררה בידי זרים- רוסים, ולא בידי עצמה, מרבים הבולגרים באנדרטאות של גיבורים, לפחות אחד בכל כפר או עיירה ואחדים בערים היותר גדולות. ובכלל מסתבר שלבולגרים תסביך רוסי רציני. הרוסים הם אלה ששיחררו אותם מהתורכים ומהגרמנים, אך הרוסים הם אלה ששלטו בהם עד לפני 15 שנה לכן אף שהבולגרית קרובה לרוסית וכל המבוגרים יודעים שפה זו הם לא אוהבים לדבר בה.
המשכנו לעיירה טרואין שהדבר היחיד שנראה בה מענין זה פסל ענק שחולש על העיר, ומשם למנזר טרויאן. היה זה הראשון מבין שלושה מנזרים שביקרנו בהם בסיורינו. אולי בגלל זה, ואולי בגלל היותו פחות מתויר הוא זכור לנו כמיוחד ויפה שבהם. כדאי ביותר. משם המשכנו (כן אנחנו עדיין ביום הראשון) לעיר לובץ`. ראינו את הגשר המקורה והמשכנו הלאה. היה יום חם במיוחד ולובץ` בעמק, ולא היה ממש איפה לעצור. הפעם פנינו לכיוון העיירה לבסקי. איזור גבעות ובו כפרים דלים. הרבה מבתי הכפר נטושים. כלי התחבורה הנפוץ: עגלה עם סוס או עם חמור. מובילים חציר ועצים לקראת החורף.
מתחיל להיות מאוחר ואנחנו בבעיה: עוד לא מצאנו מלון. באחד חדר קטן בלי מיזוג ומעל למסעדה. בשני מחירים בשמיים. בלית ברירה המשכנו דרך פאבליקני עד וליקו טארנובו. בכביש יותר בורות מאספלט. הגענו למרכז העיר. הומה מאנשים, רובם צעירים. אחרי חיפושים מצאנו מלון. בדיעבד נראה שאפשר היה לוותר על הקטע האחרון. מצד שני טוב ללון בווליקו טארנובו ולהתחיל סיור בעיר למחרת.
יום 2 - מעבר שיפקה
התחלנו בנסיעה בתוך החלק העתיק של העיר: סמטאות צרות, בתים ישנים ומאוד מטופחים. כיכר השוק של העיר העתיקה משומרת ומטופחת. חוויה. בהמשך טיפסנו על גבעת סארבאץ. יפה ביותר מזכיר קצת את מבני הצלבנים הגדולים בארץ (אותה תקופה), ובמיוחד המראות מאותה גבעה. הקדשנו לעיר כחצי יום. המשך נסיעה דרך גאברובו. אין הרבה מה לראות. ביציאה מהעיר בעיות עם המכונית: האזעקה לא נכבית. כאן נגלה לנו אופיים הטוב של הבולגרים. ישבנו מחוץ לקפה קטן על אם הדרך ומצאנו בחורה דוברת אנגלית. היא ישבה עמנו כשעה, טילפנה בשבילנו פעמים אחדות אל חברת ההשכרה בסלולרי שלה, וכך גם בעל הקפה, עד שקיבלנו הנחיות מה לעשות. המשכנו לכפר אטרה.
הכפר אטרה זה מוזיאון הכפר הבולגרי של פעם. רחוב לאורך ערוץ נחל ולאורכו בקתות שבהם מתקנים המופעלים בזרם הפלג. הנה "מכונת כביסה" קערת עץ שלתוכה מוזרמים המים דרך צינור עץ. המים מסובבים את הקערה שבתוכה הכביסה, במקרה שלפנינו שטיח. והנה טחנת קמח, ואחריה מנסרה, מנגנון מיוחד הופך את התנועה הסיבובית של הגלגל לתנועה מעלה מטה של המסור. וכך הלאה. ורק אזהרה אחת: נראה שהשרותים גם הם מאותה תקופה.
מכאן למעבר שיפקה המפורסם. מבחינת מעבר הרים כבר הכרנו אחד אבל כאן חיכתה לנו בפיסגה אנדרטה ענקית לניצחון על התורכים. טיפסנו בלי להתעצל את 220 המדרגות. כדאי. מחצית בולגריה לרגלינו (צילום עם התותחים חובה). אחרי הירידה משיפקה חיפשנו את מוזיאון הוורדים. מצאנו אותו על הכביש כמה ק"מ לפני העיירה קאזאנלאק אבל היה כבר אחרי 5 אז היה סגור. כיוון שזה קרה לנו גם בהמשך הנה עוד נקודה לתשומת לב המטיילים, במסגרת חוסר הסתגלותם של הבולגרים לתיירות גם שעות הפתיחה מוגבלות. סביב קאזאנלאק ראינו אומנם שדות וורדים אך קשה להגיד שהותירו רושם מיוחד. נראה שתעשיה זו נמצאת בירידה.
עכשיו עמדה לפנינו הברירה בין המסלול הארוך והטוב דרך סטארה זאגורה או המסלול היותר קצר (רק 100 ק"מ) בכביש 56 המשני. בחרנו באופציה השניה. כביש צר, מצבו טוב אך הוא מתפתל בין הרים לא גבוהים. כיוון שנוסעים בו מעט הצמחיה (הירוקה ויפה) פולשת אל הכביש מה שעוד מקטין את הראות, ועל הנהגים הבולגרים כבר דיברנו. כניסה לכל עיר גדולה היא בעיה וכך גם בפלובדיב. חיפשנו מלון במרכז ולבסוף מצאנו משהו קטנטן אבל סביר גם במחיר. זה היה ממש על המדרחוב, וכשהלכנו יותר מאוחר לחפש מסעדה עברנו ליד שרידי התיאטרון הרומי (שלנו בקיסריה יותר יפה) זה לא היחיד בעיר זאת. החלטנו שבעתיד ננסה למצוא מלון קצת יותר מוקדם.
יום 3 - צ'פלרה
לא רק להכנס לעיר גדולה קשה אלא גם לצאת ממנה. בצומת באור אדום עיינו במפה ואז הנהג שלידנו פתח את החלון ושאל מה אנחנו מחפשים. כזכור הם לא מדברים אנגלית ואנחנו לא בולגרית, ובכל זאת הבנו אותו ואמרנו אסנובגראד. והוא רמז לנו לבוא אחריו והוציאנו אל הכביש הראשי דרומה. את טוב ליבם של הבולגרים כבר הזכרנו?
לא עצרנו באסנובגראד אלא נכנסנו אחריה לכביש צדדי שמוביל אל מבצר אסנובגראד, הסתפקנו בלראותו מבחוץ. פה אנחנו כבר בכניסה להרי רודופי. זה איזור מתויר יותר מקודמו. אל אתרי תיירות מוביל תמרור בצבע חום ועליו ציור נשר. חזרנו לכביש 86 והמשכנו דרומה. אחרי מרחק לא רב כניסה למנזר באצ`קובו. מרשים, ציורי קיר עתיקים (ביזנטיים), איקונין, חצר יפה. חזרה לכביש ואנחנו נוסעים בנוף המקסים של הרי רודופי. היער, ההרים, פכפוך פלג המים שמלווה אותנו כל הזמן, משגע.
הגענו לצ`פלרה. אחרי חיפוש לא ארוך מצאנו את מלון רגטה. כרגיל לא מדברים אנגלית. לעזרתנו בא פיטר בן ה-11. בנם של בעלי הבית. קיבלנו חדר בקומה השלישית. אין מעלית וצריך לעלות את המזוודות ביד, אבל היה כדאי. זה לא חדר, זו ממש דירה. חדר שינה, סלון, חדר מבוא שמוביל לשרותים גדולים ומרפסת. הכל חדש. עץ בהיר מבריק, ומעל לכל הנוף אשר נשקף מהמרפסת, אין דומה לו: פסגות ההרים מכוסים באשוחים וביניהם אחו שעליו רועה סוס. נפלא. היה לנו עוד די זמן לחושך. לאחר התייעצות עם בעלי המקום שמנו פעמינו אל צ`ומנטי מוסטוב. כ-40 דקות נסיעה. קצת חוזרים בכביש הגישה לעיירה ואחר כך פונים לתוך ההרים. יש שילוט אל "הגשרים המופלאים". הגענו. כ-100 מטר טיפוס רגלי ואנחנו על גבעה שהנה גשר טבעי כך שיש ממש מנהרה בגבעה ובתוכה זורם נחל. איך נוצר מבנה כזה? לא היה לידינו גיאולוג שיסביר אבל המראה מדהים.
החל לרדת גשם. התחזיות מדברות כבר יומיים על סערת ברקים וגשמים, והנה זה מתחיל. במקום בית קפה קטן ולידו סככה. אנחנו מוגנים מהגשם שהלך והתחזק. בצמוד מחנה צופים. כ-6 אוהלים אדומים. נראה שרק המדריכים כאן. גם הם מוצאים מחסה מהגשם. בהפוגה קצרה חזרנו למכונית ונסענו בגשם. אחרי כמה ק"מ, זוג מבקש טרמפ. אספנו אותם. שני אמריקאים שגרים באיסטנבול. חשבו לעבור את הלילה באוהל בהר אבל מזג האוויר הבריחם. עוד נפגוש בהם. חזרנו לצ`פלרה. טוב שכבר היה לנו מלון. סערת הברקים והגשם לא פסקו. אין טעם להתרוצץ בחוץ כשלמלון מסעדה טובה. ביקשתי שיביאו לנו נר לכבוד שבת, אבל המלצרית לא הבינה אותי והתייאשתי. הסערה גברה ואז כבה החשמל. קיבלנו את הנר הדולק (וכמונו שאר יושבי המסעדה). לאור הנר שרנו שירי שבת. ממרפסת חדרנו הסתכלנו על הסערה. הברקים האירו כמעט ברצף את רכס ההרים. מדהים.החשמל חזר רק לפנות בוקר אלא שאז פסקו המים במלון.
יום 4 - שטפונות
התוכנית הייתה לצאת לכיוון פאמפורבו ומשם לשירוקו לוקה. ממש ביציאה דרומה מצ`פלרה אנחנו כבר רואים את השיטפון. הנחל הצלול והתמים הפך לזרם אדיר בצבע בוץ. הכביש חתוך עד מרכזו. עץ אשוח מוטל לרוחב הכביש וחוסם אותו, ובעודנו מסתכלים נופל עוד עץ לרוחב הכביש. הבנו שהכביש לכיוון זה חסום. חזרנו למרכז העיירה ורק אז הבנו שזה ארוע מאוד יוצא דופן. גשרים נישטפו, קטע כביש צמוד לנחל נשטף חצי בית "ירד" המיימה. אנשי העיירה מתרוצצים ולא מבינים מה ירד עליהם. בקצה העיירה במעלה הנחל יש מנסרה גדולה אליה מובאים בולי העץ לניסור. עכשיו הקורות האלה נסחפו בזרם והן מכות בגשר.
בתחילה חשבנו שזה עניין קצר והכביש יפתח לכן לאחר כשעה חזרנו לצד דרום. כאן כבר העניינים התארגנו. שוטר הוצב והורה לכל הנוסעים להמתין עד פתיחת הכביש כי חסימות של מפולות על הכביש וכדומה יש עד פאמפורבו. התייצבנו בטור כמו כולם אבל תשובה לשאלה כמה זמן זה יקח לא קיבלנו. חיכנו כשעה, בינתיים הבולגרים הוציאו סנדויצ`ים, בירה, איש לא צעק, איש לא מיהר. בסוף נמאס לנו ויצאנו לבדוק מה קורה ביציאה הצפונית. גם כאן נאמר לנו שהדרך חסומה. מתי תפתח? לא יודעים. בנתיים השקפנו על הנעשה בגשר הצפוני. צבר עצום של קורות שהנחל הגואה סחף אתו יצר סכר, והמים עלו והציפו את מפעל הקורות הצפוני. מכוניות עמדו במים עד גובה הגג. מבני המפעל וכל המגרש היו מכוסים מים לגובה מטר ויותר. משאיות מנוף החלו לפנות את הקורות אבל היה ברור שזה יקח ימים אחדים. אבל לא זה מה שחסם את הכביש, אלא מפולות בוץ בהמשך הדרך, ואותן החלו לפנות.
לעת ערב שוטטנו בעיירה והנה בחנות מכולת קטנה ראינו את זוג האמריקאים שהיצלנו ערב קודם. שמחנו ביחד והחלטנו לצאת למסעדה. הארוחה נמשכה עד מאוחר. ניסיתי מאכל בולגרי שנראה כמו סולת על בסיס של חביתה. לאחר הסעודה, בדרך למלון נכנסנו לבנין המועצה המקומית ושאלנו על הדרך. נאמר לנו שהדרך דרומה לפאמפרובו עדיין חסומה ולא ידוע מתי תפתח. הדרך צפונה לכיוון פלובדיב נפתחה אך יש לנסוע בזהירות (שיגידו את זה לבולגרים).
יום 5 - קניון טריגראד
שינינו תוכניות ויצאנו צפונה. הנחל געש אבל כללית הכביש היה בסדר. גם עם פה ושם עוד היו קטעים מכוסים בגלישת בוץ. הצלחנו ללא קושי לעקוף את פלובדיב מדרום ולנסוע מערבה ואחר כך דרומה עד לעיירה קריסים. היה שוק של יום ראשון ושוטטנו בין הדוכנים. זה שוק מקומי שאינו לתיירים והיה מעניין לראות מה קונים: מירקות ופירות ועד מזון לבהמות וחלקי רתמות מקושטים לסוסים. וכמובן בגדים וסידקית כמו בכל מקום. כאן אגב, בחנות לחומרי בנין מצאנו את המיכל לקמפינג גז. מהיום הראשון חיפשנו כזה בסופרמרקטים (מעטים), ובתחנות דלק שכתוב עליהן גז ורק כאן מצאנו.
המשכנו דרומה לאורך נחל ואצ`ה. הגענו לסכר ענק שמאחוריו משתרע אגם מלאכותי יפה ביותר. זה אגם מיחלקובו. מהעבר השני אנדרטה לבנה מודרנית, כנראה כבוד לבוני הסכר. בתוך האגם אי צף. האגם משתרע לאורך קילומטרים בעמק צר שהעצים משני צידיו נוגעים במים, עד לעיירה מיחלקובו. ליד הסכר כנסיה קטנטונת ולידה ביתן פתוח מיועד לפיקניקים. כמובן ניצלנו את המקום ופגשנו על ידינו רוכב אופניים צעיר ששמח לשפשף קצת את האנגלית (החלשה) שלו. הוא יצא מפלובדיב ובכוונתו לדווש עד דוספאט. המרחק לא מאוד גדול אבל הדרך מלאה עליות וירידות. כיבדנו אותו בקפה והמשכנו בדרכינו.
הדרמנו עוד, עברנו בלי לעצור את דבין ועד טשל. בטשל עזבנו את הכביש לדוספאט ופנינו לעבר טריגראד. אחרי כמה ק"מ נכנסנו לקניון טריגראד. איזה מראה עוצר נשימה. קירות סלע גבוהים וזקופים שביניהם מרחק קטן בקושי מספיק לנחל ולכביש הצר שבנוי ממש על מדרגה. ביציאה מהקניון, קצת לפני הכפר נמצאת מערת השטן עליה מספר כל מדריך. לא נכנסנו. אבל אי אפשר לפספסה. המשכנו לכפר טריגארד. במרכז הכפר מסגד לידו הככר המרכזית וממנו רחוב אחד. ברחוב זה חיפשנו וגם מצאנו מלון צנוע עם בעלת בית נחמדה שמיד כיבדה אותנו בקערית גרגרי יער. אומנם החדר לא היה מפואר אך מהמרפסת שלו, שמלאה בעציצי גרניום פורח, נשקפו אלינו ההרים הירוקים, ומתחתינו חיי הכפר. הנה מכינים את העצים לחורף, והנה הפרות חוזרות מהמרעה. את היום הן בילו באחו ביחד ועכשיו הן חוזרות לאיטן פרה פרה לביתה, שצליל הפעמון על צווארה מזהה אותה.
בטיול לפנות ערב נכנסנו לחוות גידול דגי השמך. ראינו כאלה אחדות כבר קודם. תמיד צמודות לנחל צלול. בחווה תאי בטון ובהם שוחים הדגים בצפיפות רבה, במים שהוטו מהפלג. פעמיים הזמנו דג שמך במסעדה. מנה לא יקרה וטעימה מאוד במיחד עם ציפוי (אולי של סולת).
יום 6 - בנסקו
טריגראד הנה הנקודה הדרומית ביותר שלנו. יוון נמצאת ממש מעבר לרכס הקרוב. מכאן אנו נעים צפונה. אחרי טשל פנינו מערבה והגענו לבורינו. חשבנו בתחילה רק לעצור לקפה של בוקר והנה ליד הקפה ראינו בנין עליו נכתב מוזיאון אתנוגראפי. ירדנו לקומת המרתף. מצאנו מוזיאון קטן ובו בגדים מסורתיים, כלי בית של פעם וכדומה. עבדו שם שניים, בחור ובחורה שניסו לשונם באנגלית וכשחסרה להם מילה נעזרו במילון שבמחשב. שאלנו האם תושבי העיירה הם מוסלמים, שכן כך נראו לפחות חלקם בחוץ, והנה נאמר לנו שרוב תושבי המקום והסביבה הם אחמדיים. מלימודי הקודמים ידעתי שהאחמדיים הם דת שפרשה מהאיסלם. מקורם בהודו, הם דוגלים באי אלימות ובתאום מלא עם המדינה בה הם חיים. יש להם גם סניף אצלנו על הכרמל בכפר כבביר. בשום ספר לא מצאנו על כך, אבל הבחור במוזיאון הדגיש שאין הם מוסלמים.
בהמשך שאלנו להדרכתם בדבר אתרים מענינים בסביבתם והם כיוונו אותנו אל "גשר השטן". נוסעים כ-4 ק"מ לעבר כפרון בשם צ`לה, שלט מראה את המשך הדרך ליד כניסה למפעל נטוש (כמו רבים אחרים, מפעל למה?). עוד קצת נסענו בדרך עפר ומכאן המשכנו רגלית. כעבור ק"מ או שניים עקף אותנו בחור על אופנוע שגרזן ופטיש גדול מאחוריו. עד מהרה פגשנו אותו במקום שעצר ושאלנו אותו לכיוון הנכון (דיאוולסקיה מוסט). האיש- חוטב העצים נקרא לו- סימן לנו לבוא אחריו. הניח בצד את כלי עבודתו וצעד איתנו כ-2 ק"מ עד לאתר. כלומר 4 ק"מ הלוך וחזור, כשהוא מסרב בכל תוקף ובחיוך מבויש לקבל ולו לבה אחת. כאלה הם הבולגרים. הגשר הוא מעשה הטבע שכבר ניתקלנו בו, כלומר המים חצבו להם מנהרה שבה זורם הפלג. כל המסע הרגלי הזה והמפגש הרשימו אותנו ביותר. חזרנו לבורינו וממנה לדוספט. את האגם ראינו בעיקר בנסיעה בלי ביקור של ממש בעיר. האגם ענק וחלקו משמש לרחצה ונופש.
עכשיו אנחנו נוסעים צפונה בארץ האגמים. אלה כולם אגמים מלאכותיים. בתחילה לאורך אגם דוספאט הגדול, אחר כך ליד שני אגמים נוספים, ולבסוף לאגם באטק. לא ניכנסנו לעיירה אלא פנינו בצומת שמאלה. כאן סרנו מעט מהכביש הראשי אל שפת האגם בו מצאנו מסעדה שמהמרפסת שלה נראה כל אגם באטק הגדול. המשך מערבה לעיר וולינגראד ומשם דרומה.
השיטפונות שהכרנו יומיים קודם עשו שמות גם כאן. בהמשך למדנו מהטלוויזיה ומאנשים שדבר כזה לא היה כבר 60 שנה. בכל אופן הכביש נשטף בחלקים גדולים וצוותי מ.ע.צ מקומיים עמלו להחזירו לשמישות. בקושי עברנו. לפנות ערב הגענו לבנסקו שבחרנו דווקא בה ללון על סמך המלצות, ולא בעיר ראזלוג היותר גדולה. לא היה קשה למצוא מלון. בערב התקיים במקום פסטיבל ג`ז בכיכר העיירה. לא משהו, רמה של חובבים.
יום 7 - מנזר רילה
מבנסקו מערבה לכביש מספר 1, ואיתו צפונה. בתור הכביש הראשי בין יוון ובולגריה היינו מצפים לקצת יותר. חלקו משופץ בעזרת השוק האירופאי וחלקו כביש בולגרי רגיל (אגב בעינין האירופאים: אף שבולגריה איננה חברה באיחוד האירופאי הם כנראה מאוד רוצים להיות, רק כך אפשר להסביר שלצד הדגל הבולגרי בעל שלושת הצבעים, מונף תמיד גם דגל אירופה). קצת צפונה מבלאגוגראד פנינו מזרחה. השילוט לכיוון מנזר רילה די ברור. עצרנו בעיירה קוצ`רינובו לקפה של בוקר, והנה מולנו על הגג קן חסידות גדול, והנה עוד אחד ועוד אחד, ובכל קן יושב לו הזוג ועושה מה שעושות חסידות בקן. צעקנו להן שנפגש בסתיו והמשכנו למנזר.
מנזר רילה הוא אתר תיירות הומה. הוא בהחלט גדול ומרשים. חובה לבקר בו. מעבר לציורים, האיקונות והמבנים, אותם (בקטן יותר) כבר ראינו, היה מענין כאן איך מתייחס אליו העם הבולגרי. ניכר שזה אתר בעל חשיבות לאומית ודתית. נכנסים, קונים נר בכניסה ומדליקים אותו. מתפללים בפינות מיוחדות שהם מכירים, ומזמינים את הנזיר המקומי (שמן, לבוש גלימה שחורה ועליה סינר צבעוני, ובעל שיער שחור וארוך), לברך את תינוקם שרק נולד.
אחרי המנזר חזרנו לכביש מספר 1 עד לעיר דופניצה ומשם מזרחה לסאמוקוב. דופניצה היא עיר די גדולה וצריך לעוקפה בכביש המהיר בלי להתקע בתוכה. חיפשנו מלון בסאמוקוב. זה לקח יותר זמן ממה שרצינו. אחרי שמצאנו יצאנו למצוא את בית אסראף. לא כל מי ששאלנו ידע היכן המקום לבסוף כשמצאנו הגענו ממש כשעובדת המקום נעלה את שער החצר. ביקשנו להכנס אך ללא הועיל. ככה זה בחמש סוגרים. לך תסביר להם שבשביל תיירים זה מוקדם. במקום זאת נסענו לבורוביץ`. זאת עיירה של סקי ובה בתי מלון גדולים ומפוארים לצד פאבים לאין סוף. טיפסנו בכביש למעלה, וגם הלכנו רגלית במסלול שמשמש בחורף להחלקה. נחמד. אחרי שראינו גם את סוסי הרכיבה לתיירים חזרנו לסאמוקוב.
יום 8 - סיכום
יומנו האחרון בבולגריה. יורדים בכביש בולגרי טיפוסי, כלומר יפה, צר ומתפתל. אחרי שעה וחצי הגענו למרכז סופיה. איפה חונים? כל מיני חאפרים לוקחים סכומי עתק בעד חניה מסביב למרכז, אבל אין צורך. ליד הקתדרלה המרכזית של אלכסנדר נייבסקי יש מגרש חניה ענק. אומנם לפי התמרורים נראה כאילו החניה אסורה כאן, אבל כולם חונים, אז כנראה שזה בסדר. אפשר לראות את כל מרכז סופיה בהליכה ברגל, וזה מה שעשינו. מה ראינו כאן: את קתדרלת אלכסנדר נייבסקי, את תחנת הרכבת שהפכה לקניון, את המוזיאון האתנוגראפי (מבנה שהיה ארמון המלך בעבר), את שוק הפשפשים בו מוכרים מדליות סובייטיות לצד אולרים עם צלבי קרס. את פסל אלכסנדר השני על סוסו, את האריה הרובץ, את המסגד המרכזי (מבחוץ), ועוד. מאוד התרשמנו מבית הכנסת. מזכיר במבנהו הכיפתי כנסיה אך מבפנים עיטורים יפים על רקע כחול משגע. אחרי שבע שעות של סיור עירוני עייפנו. לקחנו את המכונית ונסענו לשדה התעופה. כאן תם מסענו לבולגריה.
בכוונה הצטמצמנו בחלק מהארץ ובכוונה הוצאנו את החוף מלא התיירים מתוכניתנו. שלושה שבועות לפני הטיול עוד לא ידענו דבר על ארץ זאת. יש מעט חומר בעברית. ספרון של לאון אברהמי כמעט לא נותן כלום לסוג כזה של טיול. נעזרנו בחומר שמצאנו באתר "למטייל" וקצת חומר נוסף מהאינטרנט. מוכרחים מפה טובה לפחות בקנה מידה של 1/200.000. לא מצאנו בארץ אבל יש להניח שבסופיה ניתן למצוא. גם מצפן לא יזיק. כמה שזה נשמע מוזר ביום מעונן אפשר לאבד כיוון לחלוטין.
ועוד: חישבנו לבה אחת ל-3 ש"ח. מחירי מלון נעו בין 20 לבה ל-60 לבה (לפי הטיב והמיקום). ארוחה טובה במסעדה פשוטה לא עולה על 8 לבות לאיש. דלק כ-1.8 לבה לליטר (בערך כמו בארץ). הטויוטה בהחלט חסכונית, אבל מילוי מיכל 4 פעמים גם זו הוצאה.
מוקדש לבולגרים טובים שפגשנו בדרך.
