שביל ישראל - לא מה שחשבתם

יומיים ראשונים באזור ירושלים

החלטתי ללכת ברגל את "שביל ישראל" - 940 קילומטרים של שביל. לא כולם שמעו על השביל. יש שחושבים שמדובר בכביש חוצה ישראל ולא מבינים מה מעניין כל כך ללכת לאורך כביש 6? אז נבהיר: ממש אין קשר בין השניים.

 לפני כ 10 שנים סימנה ועדה מיוחדת שקמה אז, "ועדת שביל ישראל" בראשות אורי דביר, שביל הליכה מדן בצפון ועד למעבר טאבה בדרום. השביל כמעט ולא עובר על יד כבישים, להיפך, הוא משתדל להתרחק מהם. הוא עולה על הרים, יורד לגאיות, עובר בתוך חורשות ויערות, על יד מקווי מים ובמדבר הצחיח, על יד ובתוך מושבים, קיבוצים וכפרים ערביים. כאן לא הולכים בשביל להגיע - הולכים בשביל הדרך.

לכל ארכו מסומן השביל בסימונו המיוחד – שלושה צבעים: לבן (כשלג בצפון) כחול (כים במרכז) וכתום (כצבע החול בדרום) .

הרצון אצלי ללכת בשביל התחזק מאד בעקבות בתי סמדר בת ה-22 שסיימה ללכת בשביל לפני כחודשיים. היא הלכה שמונה שבועות רצופים מדן ועד אילת, כאשר על גבה "כל הבית": שק שינה ומזרון דק, גזיה ואוכל ומים, בגדים, קוסמטיקה ומצלמה כמובן. לפעמים זה שקל 15 קילוגרמים, לפעמים יותר - אם לא היו מים זמינים והיה צריך לסחוב על הגב מים ליומיים. בגלל שהכול היה אתה היא יכלה לישון היכן שחפצה לאורך השביל. רב הזמן זה היה בשטח, אך היו גם "מלאכי השביל" - אנשים שלא הכירה קודם, ופתחו את ביתם לה ולחבריה.

אני בגילי המתקדם (חמישים ושש לפני שבועיים), אמנם אוהבת ללכת, אך ממש לא מעוניינת לישון כל הזמן בחורף הקר תחת כיפת השמיים, וגם לא רוצה לסחוב מטען של כמה ימים על הגב. וכאן נכנסת לתמונה הנשמה הטובה סוזן למדן שבזכותה קבוצה של אנשים, כולם צעירים ברוחם, הולכים בשביל בלי מטען כבד וישנים רב הזמן במקום יבש וחם. סוזן שכנתי היקרה ארגנה לעצמה ולחבריה, לכבוד יום הולדתה העגול (לא בקשתי רשות לכתוב כמה) ולכבוד סיום בהצלחה של קורס מורי דרך, את ההליכה בשביל.

 חודשים רבים היא שקדה על הלוגיסטיקה. איך נגיע כל יום לנקודת ההתחלה, ומי יאסוף אותנו בסוף היום, היכן נישן, היכן יישאר המטען, איך נקבל מים לשתיה בעודנו הולכים ימים שלמים במדבר ללא שום נקודת יישוב? ועוד נושאים רבים אחרים. כאן אני אנסה לספר לכם מחוויות השביל: על המסלול, על האנשים, על האווירה.

23 בינואר – היום הראשון בשביל ישראל

סטף – עין חנדק – שביל המעיינות – חורבת סעדים – נחל רפאים – עין קובי – בר גיורא - 18 ק"מ

כן, הבוקר התחלנו את דרכנו דרומה. התייצבנו, תשעה הולכים, בשעה שבע בבוקר במגרש החנייה של הר איתן. כל אחד הגיע עם תרמיל קטן, מים ומזון לכל היום, לרובינו היו שני מקלות הליכה. עשרות פעמים הגעתי למקום כדי ללכת את מסלול ההליכה סביב ההר, אך היום היה שונה מכל אותן פעמים, מכאן אני מתחילה מסע רגלי של 500 קילומטרים דרומה שיסתיים בעוד 5 שבועות, וזה "לא הולך ברגל" למרות שכולו ברגל...

 ירדנו לאורך הטראסות החקלאיות בסטף. בשעת בוקר מוקדמת יש לקרני השמש צבע מיוחד. האוויר הצלול והנקי, ראשוני השקדיות הפורחות, והריח "הטרי" של אחרי גשם, הוסיף להרגשת הרוממות שהנה אני הולכת אל הרפתקה שמשתתפים בה כל החושים. הירידה לנחל שורק רק סימנה את תחילתו של יום מרובה בעליות וירידות. מתחתית הנחל התחלנו לטפס לעבר עין חנדק והסכר הענק שלפניו, סכר בן אלפיים שנה שנקרא עד מלחמת ששת הימים "הכותל הקטן".

 המשכנו לטפס באחד השבילים היפים באזור – "דרך המעיינות" כשאנחנו עוברים בתוך יער אורנים ובו 5 מעיינות נקבה יפים עם בריכות אגירה מלאות במים. בסיום העלייה הגענו לחורבת סעדים. בינות לעצים חגגנו את המנוחה מהטיפוס בארוחה קלה ובכוס תה חם. מייק הירושלמי סוחב אתו לכל מקום גזיה משוכללת בה הוא מכין תה או קפה לפי דרישה אישית (אני מתנצלת בפני "ארומה" בקניון הראל, שבשבועות הקרובים לא אוכל לפרנס אותם כפי שהורגלתם בשנים האחרונות – יש לי את מייק). אחרי ההפסקה התחלנו לגלוש מטה לתחתית נחל רפאים. בזכות מקלות ההליכה אפשר היה לרדת במדרון החלק ביתר קלות. בנחל רפאים עוברת הרכבת מירושלים לבית שמש - הנוסעים חולפים בנופים היפים ואילו אנחנו התהלכנו בתוך הנוף עצמו.

 אחרי הליכה לא ארוכה בדרך מישורית לאורך נחל רפאים, התחלנו לעלות בצלעותיו של נחל קובי העמוק, כאשר ספסלי עץ יפים מונחים בדרך למנוחה, עד לעין קובי. המעיין היה די יבש ובריכת האגירה יבשה לגמרי אך החורשה מסביב מטופחת ונעימה ובשמש החורפית החמימה ישבו להם ליד אחד השולחנות שני אברכים מביתר הסמוכה ולמדו דף גמרא. הם אפילו שיתפו אותנו בוויכוח התלמודי. לפני שהגענו לתחנתנו הסופית בבר גיורא, סטינו מעט מהדרך למעיין נוסף – עין יואל. סיום יפה ליום עתיר מעיינות. בבר גיורא אסף אותנו נביל, האיש של סוזן , והביא אותנו בחזרה למכוניות בסטף.

היום השני – עדיין קרוב לבית

בר גיורא - עין מטע- חורבת חנות- דרך הקיסר- נתיב הל"ה- צומת עזקה- צומת האלה- 20 קילומטרים

 הבוקר התייצבנו 6 אנשים בבר גיורא במקום בו סיימנו אתמול. בניגוד ליום הראשון, רב הדרך הייתה מישורית, נוחה מאד להליכה ומזג האוויר היה חמים. רקפות וורודות, כלניות הבולטות בצבעם האדום החזק, האירוס הארץ ישראלי והתורמוסים הכחולים שהקדימו מאד לפרוח - כולם ליוו אותנו לאורך הדרך. לפני פרידתנו ממעיינות הרי יהודה ביקרנו מעיין נוסף – עין מטע שנמצא בתוך חורשת איקליפטוסים ועץ תאנה גדול. על בית הרוס ליד המעיין כתבה יד נעלמה כתובת גרפיטי אירונית Home Sweet Home...

 משם המשכנו לחורבת חנות. במקום יש שרידי מנזר ביזנטי עם כנסייה שרצפת הפסיפס שלה מכוסה חול כדי לשמור עליה. המטיילים יודעים שכדי לחשוף את הפסיפס מותר להזיז את החול מעט, בתנאי שמכסים חזרה כדי לשמרו למבקרים הבאים. על יד הכנסייה ההרוסה מצוי גל אבנים גדול שלפי המסורת מתחתיו קבור גליית הפלשתי. את אלפי האבנים השליכו הצליינים שביקרו במקום. סוזן הוסיפה עוד אבן על גליית הענק.

 השביל ממשיך על תוואי של דרך רומית קדומה שעלתה מאשקלון דרך בית גוברין לירושלים. הקרן הקיימת הכשירה שביל משולט העובר בתוך האורנים וקראה לו "דרך הקיסר". האזור אהוב מאד גם על רוכבי אופניים ואכן פגשנו כמה מהם רוכבים בדרך בה הלכנו. מייק מכנה אותם "מועדון הלייקרה". בסופי שבוע רואים מאות מחברי מועדון זה רוכבים באזור. המשכנו לעמק האלה, עברנו בשולי קיבוץ נתיב הל"ה ומשם כבר לא רחוקה הייתה הדרך לסוף המסלול - לצומת עזקה. גדעון אישי היקר והמפרגן כל כך למסע שלי, הגיע כדי להחזיר את החבורה למכוניות בבר גיורא, ומשם חזרה הביתה.

 בשבוע הראשון שלנו בשביל ישראל הלכנו רק יומיים- "חיממנו את הקנה". משבוע הבא זה כבר יהיה יותר רציני...

לתחילת הכתבה

מתל עזקה ועד הר עמשא

שבוע שני בשביל 

 את השבוע שלנו התחלנו ביום ראשון בבוקר בתל עזקה, לא רחוק מבית שמש, וסיימנו ביום חמישי לפנות ערב בהר עמשא לא הרחק מתל ערד. התצפית היפה מתל עזקה הייתה התחלה טובה לשבוע מרתק. מתחתינו, בעמק האלה, התנהל הקרב המפורסם בין דוד לגליית. על התל סידרה הקרן הקיימת שילוט עם הפסוקים המתארים את הקרב, כך שאין צורך לבא עם תנ"ך למקום.

 מתל עזקה הולכת דרך יפה בתוך פארק בריטניה, דרך מצפה משואה, תל גודד עד לבית גוברין. משם גדעון לקח את האנשים חזרה למכוניותיהם.

 ביום שני טיילנו בעיקר בחבל לכיש - מבית גוברין ועד למושב אחוזם. קילומטרים ארוכים של כרמים. "ענבי טלי" המפורסמים גדלים כאן. לצערנו הבציר היה מזמן, אך נשארו עדיין כמה אשכולות בקצה השורות והענבים הפכו לצימוקים טעימים ביותר. חלקם תססו וטעמם היה כיין, חלקם נהיו "בשריים" (עם תולעים שיכורות). אחרי הסעודה הבלתי צפויה טיפסנו הלומי יין לתל לכיש וסוזן הפליגה בהסברים מרתקים על התל.

 את המשך הדרך עד לאחוזם, דרומית לקריית גת, עשינו לאורך קילומטרים של שדות חיטה. אסם התבואה של ישראל מתחיל כאן ומגיע עד קרוב לבאר-שבע. והשדות הצבועים ירוק בהיר השתרעו מלוא האופק. בין השדות חצינו את התוואי של כביש 6, חלקו כבר סלול ומוכן לאספלט. לא רחוק משם עובדים גם על מסילה כפולה חדשה של הרכבת לבאר שבע. הליכה בחצר האחורית מאפשרת לגלות דברים שלא נראים מהכביש הראשי. באחוזם חיכינו לנביל שייקח את הנהגים למכוניותיהם שבבית גוברין והם באו כעבור חצי שעה לקחתנו חזרה הביתה.

ביום שלישי התחלנו באחוזם. השמים היו שחורים וקודרים. נראה היה שכל רגע ירד מבול. למרות שהיינו מצוידים בבגדים אטומים לגשם מייק צייר מעגל דמיוני סביבנו והתפלל יחד עם תפילת הדרך שהגשם ירד רק מחוץ למעגל בו אנו הולכים. ואכן תפילתו נענתה ובכל הימים בהם ירדו גשמים ברחבי הארץ, אף טיפה לא ירדה עלינו. הגשם ירד תמיד לפני שהגענו, ואולי גם אחרי שעזבנו ולכן לא ניצלנו מהבוץ שליווה אותנו בחלקים נרחבים של הדרך. אדמת הלס הבוצית הכבידה מאד על ההליכה וכל אחד "סחב" עוד כמה קילוגרמים של בוץ עם נעליו.

 עברנו את שמורת פורה המפורסמת עם הכלניות שלה. הקדמנו בשבוע-שבועיים את שיא הפריחה אבל זכינו לראות כבר כלניות ספורות פה ושם. עלינו גם על תל נגילה ורקדנו הורה סוערת עם שירת הבה נגילה. בהמשך הדרך שמענו רעש של דחפורים שהפרו את השלווה הפסטורלית. משהתקרבנו, גילינו שמניחים צינורות גדולים בעומק כמה מטרים. זהו קו הגז שיעבור מקו אשקלון-אשדוד ועד לסדום. סולל בונה וחברה איטלקית בונים יחדיו את הצנרת שתעביר את הגז שמגיע ממצרים עם הגז שנמצא מול חופי אשדוד. שוב הרגשנו שגילינו תגליות מהחצר האחורית.

 את היום סיימנו בצומת דביר. (המכוניות חיכו לנו שם בזכות בתיה, חברתה של סוזן, שבאה במיוחד בבוקר כדי להקפיץ את הנהגים לתחילת המסלול). לראשונה, לא חזרנו לביתנו אלא נסענו לעומר, לביתם של קרובי משפחה של סוזן, שביומיים הבאים יארחו בביתם 6 אנשים ללינה, רחצה וארוחות ערב חמות וטעימות במיוחד.

 את יום רביעי התחלנו בצומת דביר, הלכנו לאורך נחל שקמה, יער להב, וחורבת רימון. שם ראינו את בית הכנסת המרשים בצורת בזיליקה מהתקופות הרומית-ביזנטית, וגם מערות מגורים, בורות מים וגתות. המשכנו ללכת לכוון הישובים סנסנה ומיתר, כשבדרך עברנו קטעים נרחבים לאורך גדר ההפרדה. לא רחוק ממיתר נמצא המחסום ממנו מוביל הכביש לחברון. את הערב בילינו שוב בעומר. "התכנית האמנותית" היתה תצוגת ה"גאדג`טים" של מייק. מייק הלך אלפי קילומטרים בחייו, בין השאר את שביל האפאלצ`ים בארה"ב, במשך חצי שנה, וכלמוד נסיון בטרקים הוא נושא אתו כל פריט שאולי יזדקק לו: מצפן, דבק מיוחד ליבלות, כפית ופנס שקשורים לאולר ולמשרוקית ועוד ועוד ועוד...

למחרת נפרדנו לשלום מהזוג המקסים חנה וזאב כרפס שאירחו אותנו, לקראת יום צעידתנו האחרון לשבוע זה. ביום חמישי עברנו לאורך הקו הירוק, שמקבל כאן משמעות אמיתית, כשרואים את היערות של להב, מיתר ויתיר שנמצאים ממש על קו הגבול. מעבר לגבול ראינו את הישובים הערביים בדרום הר חברון וביניהם את ההתנחלות טנא על כיפת ההר. מזג האוויר היה שמשי אך קריר, עובדה שהקלה עלינו לעלות ולרדת חליפות במשך כל היום. להרבה משתתפים יש רצון עז להוריד קלוריות במסע הזה, ולכן כל עלייה תלולה מתקבלת באהבה רבה...

 באחת המנוחות ביער יתיר הגיחה פתאום דמות בלתי צפויה, ה"שביליסט" הראשון שפגשנו. דרור מחיפה, שרק השתחרר לא מזמן מהצבא, התחיל את מסעו מהחרמון והלך משם עם כל הציוד על הגב כולל אוהל. הלכנו יחד כברת דרך והיה נחמד להחליף חוויות מהשביל. הרגשתי כמו בחו"ל כשפוגשים במקום נידח מטיילים אחרים. במרכז היער נמצא בית היערן. במקום יכול להתארח, ללא כל תשלום, כל "שביליסט" שחפץ במקום לינה. מיטות, מקלחת ושירותים ואפילו טוסטר מוכן שם לטובת הלנים. אנחנו הצטיידנו שם במים ונהנינו מהשירותים המסודרים.

 שבעה קילומטרים אחרונים, רובם בעליה תלולה, הביאו אותנו לסיום השביל להשבוע. הגענו ליישוב הר עמשא. שם, בתזמון מופלא, הגיע אילן ממיתר (חבר מהצבא של בנה של סוזן) ועמו שתי מוניות שהחזירו אותנו למכוניות במיתר ומשם תוך שעתיים היינו שוב בציוויליזציה של מבשרת.

 מי היו בהולכים השבוע? מתחיל כבר להסתמן "הגרעין הקשה" שיעשה את השביל כולו. סוזן כמובן, מייק הירושלמי, גיטה שהגיעה במיוחד מדנמרק לעשות את "השביל", אשר מרעננה, והזוג היחיד בחבורה - עזריאל וחנה מפרדס חנה (עזריאל התחיל לצעוד כבר בהיותו ילד בתימן, בדרכו לארץ) ואני. השבוע הצטרפו גם סירל ואן שהגיעו מסקוטלנד לביקור בארץ והחליטו להקדיש 4 ימי הליכה לשביל. היו גם זאב ורוית וסיביל. דתיים וחילוניים, בעלי השקפות פוליטיות שונות (השתדלנו לא להתווכח), אנשים שבאים מרקעים שונים וארצות שונות אך מה שמאחד את כולנו זו האהבה לצעוד בטבע.

לתחילת הכתבה

מהר עמשא לעין ירקעם והמכתשים

השבוע השלישי - 

הר עמשא - פארק ערד – נחל יעלים – נחל חימר – הר צבאים – מצד תמר – המכתש הקטן – מעלה עלי – מצד צפיר – מעלה ימין – מעלה פלמ"ח – עין ירקעם

 אחרי מנוחה של יומיים בציוויליזציה עזבנו ביום ראשון בבוקר את מבשרת הגשומה והקרה. הגשם והערפל ליוו אותנו עד להר עמשא - אך שום מזג אוויר לא יזיז אותנו מתוכניתנו להמשיך וללכת. וכך, מצוידים היטב במעילי גשם ומכנסי גשם אטומים היטב, התחלנו בהליכה כאשר רוח חזקה מצליפה בפנינו. כעבור עשר דקות רטובות הפסיק הגשם ואת כל הדרך לתל ערד ואחר כך לערד עשינו "על יבש" – מלבד הרגליים שדשדשו לא פעם בבוץ.

 הימים הבאים היו התחלה של מדבר אמיתי. ביום שני יצאנו מערד דרומה דרך נחל יעלים. ביום זה ראינו צמחים זעירים שמכסים את הקרקע ואפילו פגשנו כמה בדווים עם צאנם שרעו באחו הדל. ביום שאחר כך כבר לא ראינו צמחיה בכלל. הדבר היחיד שהיה ירוק באותו יום היה הבקבוק של שמוליק שהביא איתו מיץ תפוחים לשתייה...

 סטינו מעט מהשביל כדי לעלות לתצפית יפה בהר צבאים. לא ראינו צבאים, אך ראינו את ים המלח, הערבה וצפון הנגב בתצפית של 360 מעלות. היה קור מקפיא אך מצאנו מקום חם יחסית מאחורי קיר שצופה לים המלח ושם סעדנו את סעודת הצהריים שלנו כשמולנו הנוף הנפלא. בסוף היום עברנו מתחת למסוע של מפעלי ים המלח, אשר מסיע אשלג על רצועות הנעות כל הזמן, מסדום למישור רותם – עליה של 80 מטרים – ומשם לנמל באשדוד.

 היומיים הבאים במדבר היו מהיפים שהיו לנו עד כה. התחלנו במצד תמר לעבר המכתש הקטן, המכתש המושלם והיפה מכולם, עם אבני חול צבעוניות בצבעי כתום וחום ואדום וסגול. הירידה אליו קלה יחסית אך העלייה ב"מעלה עלי" היא מפרכת וקשה, אפילו לבעלי נסיון של 200 קילומטרים של הליכה.
 ביום שאחר כך הלכנו על מישור ימין, ירדנו לנחל ימין וממנו לנחל חתירה. עברנו בגבי מים, עצים ושיחים ופריחה סגולה ויפה, והשיא היה העלייה הדרמטית ב"מעלה פלמ"ח" – טיפוס במצוק זקוף של 90 מעלות. רק בעזרת סולמות ויתדות אפשר להגיע למעלה, והמראה משם היה שווה את המאמץ. עין ירקעם הוא במרחק יריקה משם והיה קינוח לשבוע נפלא.

 השבוע חזרנו כל לילה לצימר שלנו בערד והבנים ישנו בתל ערד. בשבוע הבא כולנו ישנים בשטח: שקי השינה, האוהל והגטקעס כבר ארוזים בתרמיל, בשביל הלילות הקרים שמצפים לי.

השבוע למדתי בין השאר ש:

1. שאפשר ללכת בכל מזג אויר בתנאי שמתלבשים בהתאם.
2. שאפשר לטייל שבוע ימים במדבר כמעט מבלי לפגוש נפש חיה על שתיים או על ארבע (פגשנו 4 מטיילים, 3 בדויים, כמה עשרות כבשים עזים וגמלים).
3. שאפשר להיות שבוע בלי רדיו טלוויזיה ועיתון, ושזה לא חסר אפילו לרגע.
4. שאין כמו ללכת עם מקלות הליכה. מה שנראה אולי ברגע הראשון גריאטרי-משהו, מתגלה כאביזר הכרחי בהליכות ארוכות. את השיעור הרציני איך ללכת נכון עם המקלות קיבלתי השבוע מגיטה הדנית, שהלכה מקופנהגן ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד – מרחק של 3000 ק"מ – ובלי המקלות, לדבריה, לא היתה מסוגלת לעשות זאת. צריך להחזיק אותם בדרך מאוד מסוימת כדי שנשען עליהם נכון וכדי שידחפו אותנו קדימה. הם צריכים להיות באורך שונה בעליות במישור ובמורד. וכמו שגיטה אומרת: המקלות לא באו איתנו כדי לטייל וליהנות מהנוף, הם באו בשביל לעזור לנו ללכת.

שבוע רביעי – מהמכתש הגדול למכתש רמון

המכתש הגדול – הר כרבולת – חוד עקב – עין עקב תחתון – עין זיק – גבי חווה – מצפה רמון – שן רמון – קיר האמוניטים

 השבוע הרביעי היה ההרפתקני והאתגרי ביותר עד כה בשביל ישראל. את השבוע התחלנו בהליכה על "הר כרבולת" שתוחם את המכתש הגדול מדרום. ההליכה היא על קו רכס צר מאוד, כמו על להב של סכין, כאשר מצד אחד תהום המכתש ומהצד השני מדרון תלול. הולכים בזיגזגים של עליות וירידות (מכאן השם כרבולת) ובין הברירות - ליפול לתהום, או להידרדר בשיפוע החד - העדפנו ללכת קדימה בקצב איטי ביותר של קילומטר לשעה. אחרי כמה שעות מתישות שכאלה הגענו לחניון הלילה בנחל צין ושם הסתדרנו ללינת לילה בשקי שינה ואוהלים.

 שלושה לילות ישנו השבוע בשטח. אביתר משדה בוקר הביא לנו את הציוד כל ערב ולקח אותו שוב בבוקר. הוא הביא גם מים ועצים למדורה, וכולנו בני ה-50+ וה-60+ הרגשנו שאנחנו שוב בימי תנועת הנוער העליזים, עם שירים ושיחות ליד המדורה. בלילה השלישי בשטח היו קצת טפטופי גשם ואביתר גילה לנו מקום לינה מיוחד במינו: מנהרה באורך 250 מטרים שנחצבה במצוק הצינים כדי לאגור שם דלק כמאגרי חירום של מדינת ישראל. הפרויקט לא צלח, בין השאר, כי הנפט חלחל לתוך הסלע, כך שנותרה מנהרה ארוכה שעזרה לנו להימלט מהגשם שלא ירד בלילה. חוויה מעניינת וקלסטרופובית.

 עלינו השבוע כמה עליות יפות ומרשימות כמו מעלה חוד עקב, מעלה זיק, המעלה מנחל חווה שעובר בתוך סדקים טבעיים של הסלע, המעלה לשן רמון שבמכתש רמון. ראינו הרבה מים בגבים, הרבה ירוק בערוצים, פרחים כמו אירוס טוביה, רתמים פורחים, דקלים, וכסת ירוקה עדינה בואדיות שזכו למנת גשמים לא קטנה כמה ימים לפני שהגענו. ואי אפשר לשכוח את מעוף הנשרים מעל לחוד עקב, שכמעט נגעו בנו במעופם.

 לפני תחילת השביל הכנתי לי נגן mp3 עם הרבה שירים האהובים עליי. חשבתי שאזדקק לכך כשאני צועדת מאות קילומטרים. למרבה הפלא, אף לא פעם אחת היה לי רגע משעמם. אנחנו שבעה אנשים שצועדים את כל הדרך מהתחלה ועד לאילת – "הגרעין הקשה". אלינו מצטרפים כל שבוע 3-5 אנשים חדשים המגוונים מאוד את הנוף האנושי. כמו זאב מירושלים, שהיה תינוק בן שנתיים בדנמרק והועבר לשבדיה במסע הצלה מופלא בזמן השואה; או מוטי מיבנה, איש המשטרה בדימוס, שפיענח מאות רציחות ומעשי פשע במשך שירותו במז"פ. או הפסיכולוגית אלין מתל-אביב, המייעצת תוך כדי הליכה לאחד הצועדים מה לעשות כשהוא מטייל ברחבי העולם ובארץ, ואילו בת זוגו נותרת לבדה בבית. כל אחד וסיפור החיים שלו, שיכול למלא ימים ארוכים של צעידה.

לתחילת הכתבה

מסיימים את הדרום

שבוע חמישי, 18-24.2.07
הר סהרונים-פרסת נקרות-גב חולית-ספיר- מואה- קניון ברק- קניון ורדית-נאות סמדר-חולות כסוי-אתרים ניאוליתיים- שחרות

השבוע, האטרקציות העיקריות מלבד ההליכה בחלון הגיאולוגי הענק במכתש רמון, ביקור בתחנת הדרכים "מואה" שעל דרך הבשמים, והירידות ההרפתקניות עם סולמות וחבלים בקניונים ורדית וברק היו דווקא הישובים בהם עברנו בדרכנו, והמקומות בהם בילינו את לילותינו. כל לילה ישנו במושבי הערבה עין-יהב, פארן, ובקיבוץ קטורה, שאירח אותנו ללא תשלום באחד מחדרי הילדים. מלבד לילה אחד של לינה בשטח, בחניון גב חולית (חניון לילה במדבר אינו מקום עם מים ושירותים, אלא סתם פיסת קרקע שהוכרזה כחניון, בעיקר בגלל הנגישות של כלי רכב עם הנעה קדמית למקום. במקומות שלא הוכרזו כחניונים אסור ללון. אסור גם לקושש עצים במדבר והג`יפים שהביאו לנו את הציוד והמים לחניונים דאגו להביא לנו גם עצים למדורה).

 למשל, למדנו מעמוס אבירן ממושב פארן, שלקח אותנו לסיור מקיף בממלכת הפלפלים שלו, שאסור לאכול פלפל ירוק כי הוא בוסר, וכי בכל יום עוזבות שתי משאיות ענק את פארן עם מאות טונות של פלפלים צהובים אדומים וכתומים לארה"ב ואירופה. ביקרנו בחממות עמוסות הפלפלים, ובבית האריזה (כמוהו יש עשרות במושב זה בלבד) שמופעל כולו על ידי התאילנדים שבלעדיהם לא היו מגיעים הפלפלים לנמל. מפלפלים כמו שראינו וטעמנו בערבה נהנים רק הצרכנים מעבר לים. אלה שנפסלו מוצאים את דרכם לדוכני הירקות במרכולים ובשווקים אצלנו בארץ.

 אם המושבים מגדלים פלפלים הרי שבקבוץ קטורה מגדלים אצות מיוחדות שצובעות את דגי הסלמון בצבע כתום. להיט שנמכר כמו סמים, סיפרה לנו עופרה, חברת הקיבוץ, כשארחה אותנו בערב בספרייה המרשימה של המשק.

שביל ישראל עובר על יד ישובים הרחוקים מדרך המלך (כביש 90) כמו שיטים שנקרא גם "אשראם במדבר" וכשמו כן הוא – לא צריך לנדוד עד הודו הרחוקה. פגשנו שם צעירים מסבירי פנים עם אור מיוחד בעיניים, וכמעט התפתינו להישאר שם זמן מה... לא רחוק משם שוכן קיבוץ נאות סמדר, שהוקם ב 1989 ע"י הגורו יוסף ספרא ותלמידיו. הקיבוצניקים לא ששים למבקרים לא קרואים, אך ביקשנו רשות לבקר במרכז האומנות של הקיבוץ הממוקם במבנה יוצא דופן בצבעוניות והארכיטקטורה שלו. בנוסף, כמובן, לגמנו מהיוגורט האורגני שנמכר בפונדק של הקבוץ השוכן בצומת הקרובה –צומת שיזפון.

 בסוף שבוע זה , לא חזרתי הביתה כהרגלי - נשארנו ללון באוהל הענק ב"חאן שחרות", מקום פסטורלי ושקט המשקיף על הערבה והרי אדום. בשבת הגיעו סופות חול ממדבריות לוב וכיסו את הנוף המרהיב. מסך החול שירד עלינו במפתיע, רצה, אולי כמו בהצגת תיאטרון, לכסות את התפאורה היפה ולחשוף אותה רק כאשר ההצגה מתחילה. וההצגה היפה ביותר ב"שביל" אכן התחילה בשבוע האחרון שלנו.

שבוע שישי - ה"פינאלה" של הדרום.
שחרות- מעלה מילחן- פארק תמנע- הר תמנע- מכרות נחושת נטושים- נחל רחם- מעלה עמרם- קניון שחורת- עין נטפים – הר יואש- נחל גשרון-מעלה גשרון-הר צפחות –טאבה

זה היה אחד מהשבועות הצבעוניים ביותר בכל השביל. גם הנוף הגיאוגרפי וגם הנוף האנושי אצלנו בקבוצת ההולכים. צוקי גרניט כהים שלתוכם חדרו עורקים ורדרדים או ירוקים של חומר געשי מותך, הרים הבנויים מאבני חול במגוון של צבעי אדום וצהוב וחום, הרי גיר לבנים, גבעות חוואר, סלעי צפחה הבנויים לוחות לוחות, וכל החגיגה הצבעונית הזאת בתוספת עצי שיטה ושיחי הצלף הסחוסי הצבועים בירוק עז עם פירותיהם הכתומים. כל אלה אומרים לכל המפקפקים, שחושבים שהמדבר חדגוני ומשעמם, "בואו להרי אילת ותגלו מקומות שכמעט בכל עיקול שני תצא מכם קריאת התפעלות ממראה העיניים".

 לסיום החלק הדרומי הצטרפו לקבוצה גבי ואוה מגרמניה ושנדרה מהודו חברותיה של סוזן. דידיה וסופי מצרפת, שהגיעו עם גד הירושלמי. הקבוצה הבינלאומית הזאת נוספה למטיילים הקבועים שגם הם מגיעים מרחבי הגלובוס- עזריאל וחנה מבני תימן, גיטה וזאב מגולת דנמרק, מייקל האנגלי לשעבר, סוזן ילידת ניו יורק, אשר, מוטי ואנוכי ילידי הארץ הזאת.

אחרית דבר לקטע הדרומי:

 סיימנו 28 ימי הליכה רצופים (מלבד סופי השבוע) בשביל ישראל. התחלנו ב 23 בינואר במעיינות הסטף וב 1 במרץ בצהריים טבלנו את רגלינו במפרץ אילת על-יד טאבה. 550 קילומטרים של הרים וקניונים עמוקים, שדות ירוקים וערבות צחיחות, מעיינות וגבי מים עונתיים, יעלים ונשרים ועקבות של זוחלים בדיונות הרכות. מלבד המפגש הבלתי אמצעי עם יפי הטבע. המסע הזה יישאר חרוט אצלי כאחת החוויות החזקות שעברתי גם בגלל האנשים הנפלאים שפגשתי. היו בינינו דתיים ואפיקורסים, ימנים ושמאלנים, מההר והשפלה ילידי הארץ והגולה, בני 50+ 60+ ובשבוע האחרון גם בני 72, אך מה שאיחד את כולנו היא האהבה ללכת בשבילי הארץ.

 פגשנו גם אנשים טובים בדרך - שפתחו את ביתם וקיבוצם, שנתנו לנו קורת גג ללא תמורה, שהסיעו אותנו עם רכבם לנקודת ההתחלה או הסוף... וכמובן בלי סוזן כלום לא היה קורה. היא שתכננה הכול עד לפרט האחרון. ללינות, להסעות, ואפילו למזג האויר... במזגה הנח ובכושר המנהיגות שלה הובילה אותנו להרפתקאה שלא במהרה תשכח. ואחרי מנוחה של יומיים – ממשיכים לצפון....

לתחילת הכתבה

נחלים, ים והכרמל

מבצר אנטיפטרוס (מקורות הירקון) – נחל הירקון – תל אביב- חוף אפולוניה- חוף השרון- החוף הירוק – שמורת האירוסים- נתניה –חוף בית ינאי- נחל אלכסנדר- יער חדרה –נחל חדרה – קיסריה – ג`יסר א-זרקא – נחל תנינים -בית חנניה – חוטם הכרמל – רמת הנדיב –מצפה עופר – נחל המערות – עין הוד. ובגלל הגשם קפצנו לאזור הכנרת והלכנו: ירדנית -המושבה כנרת- יער שווייץ -טבריה עילית

 אחרי חמישה וחצי שבועות (28 ימים) של הליכה בשביל ישראל מהסטף לטאבה, חזרנו למרכז הארץ כדי להמשיך צפונה עד לדן (עוד 22 ימים). אחרי שהייה ארוכה במדבר, המעבר ל"ציוויליזציה" הוא חד וצבעוני מאד: במקום הרים קרחים וואדיות עמוקים, אנחנו הולכים במרכז הארץ לאורך שדות ופרדסים, נחלי איתן זורמים, חופים חוליים לאורך הים, והכל סביב צבוע בירוק ובשלל צבעי האביב.

 ההליכה לאורך הירקון ממקורותיו ועד לשפך ליד נמל תל אביב, מרחק של 28 קילומטרים, היתה הליכה רגועה לאורך שדות חיטה ופרדסים מלאי פרי שעדיין לא נעקרו לטובת נדל"ן כלשהו. קשה להאמין, אבל לעיתים פילסנו את דרכנו בתוך סבך צמחייה פראית כמעט כמו בג`ונגלים, כאשר אנחנו במרחק קטן מאד מכבישים עירוניים עמוסים. את יום ההליכה הארוך הזה סיימנו עם קפה טוב בבית קפה בנמל תל-אביב, קפה שבישר התחלה של שתיות קפה במקומות מיוחדים לאורך הים התיכון בהמשך השבוע. בהמשך היום גם "בית-חנקין" על הצוק שבגבעת אולגה (04-6214424) והמסעדה של אמציה בחוף הים היפה של בית ינאי מול הרציף ההרוס של אניות המעפילים שהגיעו לכאן מאז 1934.

 בימים הבאים הלכנו על חוף הים מתל אביב ועד לג`יסר א זרקא עם סטיות מזרחה לאורך נחל אלכסנדר עד ליער חדרה. אין כמו הליכה על חוף הים בסוף החורף, כאשר השמש מלטפת בנעימות יחד עם בריזה קרירה, כאשר המוני המתרחצים מתכרבלים עדיין במעיליהם הרחק מכאן. או-אז פוגשים את דיירי החוף האמיתיים, אותם דייגים העומדים שעות עם חכתם מול הים ובסוף היום חוזרים לא פעם עם סל ריק מדגים אך אולי רגועים יותר, ואת הדייגים המקצועיים עם סירותיהם שמטפלים ברשתותיהם ושותים קפה בחברותא.

ראינו גם נודיסט אחד ודי הרבה רצים והולכים השורפים קלוריות על החוף... ליד השפך של נחל אלכסנדר, גידרו שטח מיוחד לביצי הצבים הרכים, שם הם יוכלו לבקוע ללא הפרעת בני אדם. לא רחוק משם לאורך הנחל פגשנו חבורת גברים, עובדי חברת הייטק שלקחו חופש מעבודתם כדי לעשות פיקניק. הם לקחו לעצמם יום חופש דווקא ביום האישה הבינלאומי, אך הנשים נשארו בעבודה... בשבוע הראשון שלנו בצפון חזרנו כל יום הביתה. גילינו את רכבת ישראל כאשר אנחנו מתחילים כל בוקר מבית שמש וחוזרים אליה בסוף היום.

 ההליכה מקיסריה צפונה ואחר כך מזרחה עד למורדות הכרמל הייתה ברובה לאורך האמה הגבוהה שהביאה מים לקיסריה ממעיינות שוני ומאזור עמיקם עוד בתקופה הרומית. חלקים מהאמה קבורים בחול וחלקים אחרים בולטים מעל פני השטח וליד בית חנניה יש כתובת על האמה המספרת מי בנה אותה: "אימפרטור טריאנוס הדרינוס נעשה בידי יחידת הלגיון העשירי פרטנזיס". לצד הכתובת מתנוססת דמות נשר – סמל הליגיון העשירי. מבית חנניה המשכנו מזרחה דרך כרמים ושדות בר כשעתיים הליכה עם טיפוס קל ואנחנו כבר בנקודה הדרומית ביותר של הכרמל – חוטם הכרמל. הדרך על הכרמל מה"חוטם" ועד לרמת הנדיב היתה מהיפות שהיו לנו, בעיקר בגלל שפע הפרחים מסביב. לא היה צבע שלא היה לו ייצוג והכל בצפיפות רבה בשני צידי השביל בו צעדנו.

 עברנו את חורבת עקב שהייתה אחוזה של חקלאים יהודים מתקופת בית שני ומאוחר יותר נבנתה כאן וילה ביזנטית. המקום משוחזר חלקית ומטופח, כך גם עין צור עם מעיין הנקבה ובית המרחץ הרומי שלידו. עקפנו את זכרון יעקב ממזרח והמשכנו צפונה דרך צומת שפייה לנחל המערות ומשם לעין הוד. בעין הוד ביקרנו אצל ויויאן סילבר- ברודי חוקרת צילום וצלמת שהראתה לנו צילומים ישנים וסיפרה לנו על ראשית ימי הצילום בארץ (04-9541673). מי שפתחה את ביתה לכבודנו, הזמינה אותנו לקפה וסיפרה לנו מסיפורי עין הוד הייתה שולי ירקוני הנשואה לנכדו של בן ציון מגל, צייר ידוע ממייסדי עין הוד.

 בסלון הענק מוצגים חלק מציוריו ובסטודיו מתחת ממשיכות בנותיו התאומות לייצר בקרמיקה יודאיקה, צלחות אומנותיות ותכשיטים. (04-9842313). את הלילה בכרמל בילינו בצימר בדלית אל כרמל אצל זהבה וסרור חלבי (052-3601056), אח ואחות דרוזים. סרור מעביר שעורי יוגה ומטפל הוליסטי. בארוחות הערב והבוקר המדהימות שהכינה לנו זהבה שמענו מהשניים מעט על חייהם בכפר. ואי אפשר לסיים בלי "מלאכי השביל " של השבוע, הלא הם לורי וסטנלי מקיסריה, שארחו אותנו עם הרבה חום לשני ימים מקסימים ועם ארוחת ערב מיוחדת לאור נרות – לא נשכח במהרה את הפינוק לו זכינו שעומד בניגוד חריף ל"פינוקי" המדבר שהיו באוהל ושק שינה.

 ביום רביעי השבוע התחיל סוף השבוע הסוער שהביא אתו גם שלגים בהרים. החלטנו לא להמשיך לטייל בכרמל מחשש להחלקה בסלעים ודילגנו מזרחה. הלכנו בדרך יפה מהירדנית דרך המושבה כנרת עד לטבריה עילית. הגשם השיג אותנו גם כאן. אמנם היינו מצויידים היטב להליכה בגשם אך הבוץ הטובעני שנדבק לנעלינו והכביד מאד על ההליכה, הביאנו להחלטה לנטוש, בפעם הראשונה, את השביל לטובת הבית החם. וכך חזרנו יום אחד מוקדם יותר לחופשת סוף השבוע.

לתחילת הכתבה

ישובי בדווים ונחל עמוד

יגור-כפר חסידים- שמורת גוש אלונים- נחל ציפורי- אלון הגליל – יער הסוללים – קבר ר` יהודה הנשיא – ציפורי – משהד – הר יונה –שמורת האירוס הנצרתי – הר דבורה –הר תבור – רמת סירין –מצפה אלות – ירדנית – טבריה עילית – הר ארבל – מגדל – נחל עמוד תחתון ועליון –מירון

 אחרי סוף שבוע גשום וסוער, זכינו למזג אויר יבש ממעל, אך שלוליות רבות ואדמה כבדה ובוצית מתחת שלא הקלו על ההליכה. כל אחד סחב אתו מלבד המשקל האישי גם כמה קילוגרמים של בוץ בנעליים. את נחל ציפורי היפה עם טחנותיו הרבות הלכנו בכבדות, אך "כפיצוי" זכינו למרבדי פריחה מלוא העין. מי שעוד נהנה מאד "מהטבע המתפרץ" בעונה זו של השנה הן הפרות הרועות באחו. לפני ההליכה בשביל ישראל, חשבתי שרב הפרות בארץ נמצאות ברפת, אני כבר לא כל כך בטוחה שכך הוא המצב. פתחנו וסגרנו גדרות תייל רבים שתחמו את שטחי המרעה, ואלפי פרות הסתכלו עלינו בעיני עגל מטומטמות כאשר חלפנו לידן.

 השבוע עברנו דרך ישובים של בדווים כמו כעביה ושיבלי. במשהד, העיירה הערבית על כביש נצרת-כנא, עצרנו בבית קפה מקומי להפסקה קלה שנמשכה שעה ארוכה בשיחת רעים על חינוך ואחוות עמים. רק חוצים את הכביש ומצדו השני שוכנת נצרת עילית. השביל עובר בפאתי העיר ועולה להר יונה עם תצפית מרהיבה לגליל העליון והתחתון. לא רחוק משם גילינו את האירוס הנצרתי, פרחים אחרונים לעונה הנוכחית.

העלייה של השבוע, הייתה העלייה להר תבור, והירידה של השבוע הייתה הירידה מהארבל. בתחתית הר תבור חיכו עשרות תיירים למוניות שתעלנה אותם להר. אוטובוס לא יכול לעלות למעלה בגלל הכביש הצר והמתפתל. הם עשו זאת ב-7 דקות ואנחנו עלינו ב-60 דקות בשביל העולה בתלילות ישר לראש ההר. אחרי הטיפוס אפשר להירגע בתצפיות הנפלאות שיש מהמרפסות שמשני צידי הכנסייה. צליינים ששרו בכנסייה הוסיפו נופך נוסף לביקור בהר, בו, לפי המסורת הנוצרית השתנה ישו לעיני תלמידיו ונראה מדבר עם אליהו ומשה. כאשר מסתכלים על המצוק הישר של הר ארבל מלמטה, קשה להאמין שאפשר לרדת אותו. בזכות היתדות בסלע, זה הופך לאפשרי. החשש העיקרי הוא שהנוף עוצר הנשימה כל הדרך למטה יסיח את הדעת מהירידה התלולה.

 "הפיניש" של השבוע היה ההליכה בנחל עמוד. עם שמיים קודרים ואפורים, הליכה לאורך נחל זורם ועצי דולב גבוהים שמסתירים את השמים, נתנו הרגשה של טיול באירופה, אך טחנות הקמח ומבטשות הצמר שהיו פעילות לפני מאות שנים, עת תעשיית הצמר הייתה מפותחת בצפת, הזכירו לנו שאנחנו בארץ שלנו וקרובים מאד לצפת. בחלקו התחתון של נחל עמוד, עברנו את מרכז ה"סיפון" האדיר שמזרים את מי המוביל הארצי מצד אחד של הנחל לצד השני.

 "מלאכי השביל" של השבוע: חברי יעל ויעקב פוגלמן מגבעת אלה שארחו אותנו בחום. אחרי יום שכולו בוץ, נכנסנו לביתם (בלי הנעליים) וזכינו למקלחת חמה , מיטה וארוחת ערב נהדרת. יואל ודפנה מקבוץ אפיקים, חברים של סוזן, שהסיעו אותנו מנקודת סיום ההליכה למקום הלינה וארחו אותנו לארוחת ערב טעימה בביתם היפה בקיבוץ.

לתחילת הכתבה

שבוע אחרון במסלול

קבר רשב"י במירון - חורבת שמע - שמורת הר מירון - נחל צבעון - נחל דישון - יער ברעם - קרן נפתלי - קבר נבי יושע - מצודת כ"ח - קניון נחל קדש - רכס רמים - עין רועים - תל-חי - חציית נחל עיון - הליכה במים בתוך נחל שניר (חצבאני) - תל דן - בית אוסישקין – סוף שביל ישראל.

 אחרי מנוחת השבת באכסניה היפה בכרי דשא שלחוף הכנרת (לא יכולנו גם ביום המנוחה לוותר על ביקור בשרידי ארמון מיניה, ארמון מוסלמי מהמאה השמינית שנמצא ממש מול האכסניה), ארזנו את מיטלטלינו כדי להמשיך צפונה עד לסוף השביל.

 תחנתנו הראשונה הייתה קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון שגם בשעת בוקר מוקדמת זכה לביקורם של כמה מתפללים ומתפללת אחת. זה הזכיר לנו להתפלל את "תפילת הדרך" היומית שלנו כמו בתחילתו של כל יום, מזה חודשיים ימים -מנהג שהנחיל מייקל ומצא נתיבות גם ללבם של החילונים שבינינו. בצפון פזורים עשרות קברים הצבועים בצבעי השמיים הכחולים והוכרזו כקברי קדושים. יוצא דופן הוא המאוזוליאום המרשים הבנוי מאבנים ענקיות הנמצא בחורבת שמע על יד בית כנסת עתיק. קבר זה מיוחס לשמאי הזקן, אולי בגלל צורתו הפחות נפוצה הוא לא זכה לקופת צדקה התלויה בצידו...

 ההליכה בנחל דישון היפה עם שפע המים הזורמים בו, אילצה אותנו להרטיב את נעלינו כל פעם שחצינו אותו מצד לצד. לראשונה מזה זמן רב היו אתנו עוד הרבה מטיילים. מסתבר שנחל דישון הוא מקום חביב גם על מטיילי הטרקטורונים. לעומתו נחל צבעון היה אחד המקומות המיוחדים ביותר בהם עברנו. הנחל עובר בתוך יער פראי וסבוך של אלונים ואלות. הסלעים מכוסים טחב כי השמש לא חודרת בין הצמרות ואנחנו פסענו ביער האפלולי על שכבה עבה של עלים שנשרו. הרגשנו כמו בארץ צפונית.

 ההליכה במרומי הגליל העליון סיפקה לנו הרבה תצפיות מרהיבות. ממרומי הר מירון רואים ממזרח את פסגת החרמון המושלגת מציצה מעל העננים, וממערב את הים התיכון. במשך יום שלם של הליכה על המצוקים המזרחיים של הרי נפתלי ראינו את כל עמק החולה משתרע מתחתינו עם שדות בגוונים שונים, בריכות דגים ומקווי מים חדשים וישנים שנותרו מהביצה הגדולה. המכוניות על הכבישים מתחת נראו קטנות כמו מכוניות הצעצוע בחדר הילדים.

הפרחים פרחו בשלל צבעים, לא היה כמעט צבע שלא היה לו ייצוג. שיחי הקידה השעירה, מלבד צבעם הצהוב החזק, ליוו אותנו עם ריחם העז והנעים לאורך ימים ארוכים. את היופי הזה הפרו העצים המפוחמים מעל קריית שמונה שהזכירו לנו את התופת שהייתה כאן בקיץ האחרון. חלקים מהיער נכרתו והשאירו קרחות שברובם נשתלו כבר עצים צעירים. ראינו עצים שחורים שבצמרתם בצבצו עלים ירוקים רעננים והמרגש מכל היה לראות שטח גדול של עצים שרופים ובינותיהם מרבד אדום של נוריות מלוא העין.

 במצודת כ"ח שרנו את "דודו" ובתל-חי שרנו "בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל". לא פעם כשהלכנו בנופים היפים האלה ראינו לוחות זיכרון לזכרם של חיילים שנפלו בקרב. אלה היו כנראה הנופים בהם חיו את חייהם הצעירים, עולם ומלואו מאחורי כל שם, והלב נצבט. מצפור הר נריה שבשמורת הר מירון הוקם לזכרו של יוסף בוקיש שנפל ביולי 97 ומשפחתו חרתה על לוח הזיכרון את שירה של לאה גולדברג :

"יש בעולם הרבה דברים יפים
עצים ופרחים ואנשים ונופים,
ומי שיש לו עיניים פקוחות
רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות."

 היום האחרון שלנו בשביל התחיל ערב קודם בארוחה חגיגית במסעדה "דג על הדן". הבוקר למחרת התחיל בתל חי והסתיים בבית אוסישקין ליד תל דן. בדרך חצינו את נחל עיון והלכנו כשעה בתוך מימי נחל שניר, חוויה רטובה ומענגת. ביום זה הצטרפו שוב מוטי ואשר הלכו אתנו בחלק הדרומי של שביל ישראל. הצטרפו גם גם לורי וסטנלי מקיסריה, "המלאכים" שארחו אותנו בביתם ליומיים.

"מלאכי השביל" של השבוע היו אימקה מקדיתא וחמוטל ממושב רמות נפתלי שארחו ארבעה מאתנו בביתם. שתיהן חברות של גיטה משכבר. השהייה בקדיתא הייתה חוויה מיוחדת במינה. ישננו בבקתת עץ ללא חשמל ובמקום מרהיב ביופיו הרחק מהציביליזציה ומישוב כלשהו . הרגשתי כמו לפני 26 שנה בבקתה דומה בנפל.

 כל צעד אחרי הנחל קרב אותנו במהירות לסוף המסע הגדול, והנה כמה עשרות מטרים לפני בית אוסישקין מופיע בהפתעה מוחלטת נוויל, האיש של סוזן, שהגיע ממבשרת ציון לחגיגת הסיום, עם מיטב הסלטים והחומוס הישר מאבו-גוש. מלבד שני בקבוקי השמפניה שנפתחו, היו בלונים בצבעי סימון השביל: לבן כתום כחול. שרנו את "שיר השביל" של אהוד בנאי ("השביל הזה מתחיל כאן. בין סניף בנק למעיין") וסוזן חילקה מדליות. עשרים ימים הלכנו מהבית עד לדן בצפון. בחזרה עשינו את הדרך בשלוש שעות.

כמה מילות סיכום

 ארבעים ושמונה ימים ,תשעה וחצי שבועות של הליכה בשביל ישראל הסתיימו.

48 ימים של הליכה בנופי מדבר צחיחים, בנחלים שופעי מים, לאורך הים, בהרים גבוהים, בואדיות ומכתשים עמוקים.
48 לילות של שינה בשקי שינה במדבר הקר, בבתיהם של "מלאכי שביל" שפתחו לנו את ביתם, במיטות חמות בצימרים על הדרך.
48 ימים ומאות שעות של שיחות עם ההולכים אתנו בשביל. אנשים מארצות ומרקעים שונים, עם השקפות עולם מגוונות. דתיים וחילונים, ימניים ושמלאנים, סוציאליסטים וקפיטליסטים.
48 ימים בהם עברנו דרך מושבים וקיבוצים, ערים גדולות וחוות בודדים, כפרים ערביים ועיירות דרוזיות. פגשנו מגוון אנושי מרתק של החברה הישראלית.
48 ימים של התנזרות מתקשורת כתובה ואלקטרונית (ושום דבר לא השתנה כשחזרנו).

 פגשנו סוגים שונים של אנשים שבחרו ללכת בשביל ישראל: את שגב בן ה 30 וקצת שבדיוק התגרש ועזב את עבודתו ויצא לכמה שבועות של הליכה כדי לנקות את הראש ולחשוב מה הלאה. את אלי בן ה-60 מהרצליה שמכר את המפעל המצליח שלו ועכשיו רוצה להרגיש חופשי ומאושר. את איריס שלא יכלה להיפרד מהכלב ולקחה אותו אתה כשהוא נושא על גבו, בתרמיל מיוחד שתפרה לכבודו, בונזו וכמות מים ליום שלם. וכמובן את עשרות הצעירים החמודים שסיימו לא מזמן את שירותם הצבאי והחליטו שלפני הטיול הגדול כדאי להכיר את הארץ הקטנה הגדולה שלנו.

 לא פשוט לחזור "לחיים האמיתיים". ואולי החיים האמיתיים הם דווקא אלה שהשארנו מאחורינו בשביל ישראל?

לתחילת הכתבה