הקדמה
כבר ברגע הראשון שהגענו אליה, נשרכים ברגל מהנמל אחרי כמה נוסעים אחרים שירדו יחד איתנו מהאוניה, הרגשנו באווירה אחרת, באיזו מן קלילות ורוח חופש ונעורים השמורות אולי רק לערי חוף מסוגה של ברצלונה (Barcelona). ככל שהתקרבנו אל שדרות לה רמבלה (La Rambla), אל המוני האנשים ההולכים ברחוב, עשרות הברים ואמני הרחוב המתחרים זה בזה על מקוריות הופעתם, התחזקה ההרגשה הזו, של הלמות הקצב, של החופש לעשות כרצונך, של הצעירים שרוחם מורגשת מאוד בעיר של התעוררות והתחדשות ושינויים בלתי פוסקים שעדיין מתרחשים בעיר הזו, מאז התגלתה מחדש לפני כעשור, כשהתקיימה כאן האולימפיאדה של שנת 1992. האנדרטה לזכר כריסטופר קולומבוס שקיבלה את פנינו בתחילת השדרות הסואנות הייתה סמלית ממש למה שהרגשנו אנו: גילינו עולם חדש!
למודי ניסיון מפעמים קודמות הצטיידנו בלשכת התיירות (נקודות מידע פזורות ברחבי העיר בקיץ וקשה ממש שלא להיתקל בהן) במפה של העיר ומיהרנו לתא הטלפון הקרוב לברר בדיוק היכן יש מקומות לינה פנויים, כמה עולה ומה זה כולל, לפני שנמהר לכתת את רגלינו עם התרמילים הכבדים. אמנם כבר חודש ספטמבר ובכמה מקומות בעולם זה כבר נחשב אחרי "העונה הבוערת" (High Season), אבל בברצלונה החגיגה נמשכת והתפוסה ברוב האכסניות הייתה מלאה. "למזלנו" אפילו לא התקיים בעיר שום פסטיבל, שכן לפי מה ששמענו כאשר יש אירוע בעיר קשה מאוד להשיג מקום פנוי. לאחר כמה טלפונים התמקמנו באכסניה, נדהמים מחוסר הנחמדות שזעקה אלינו מההודעות שנתלו על הקירות בסגנון "מי שישכח לכבות את האור ייקנס"; "אסור להתקלח אחרי 23:00 ולפני 07:00"; "אסור לקחת מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי" וכהנה וכהנה...
לאחר שטיפלנו בבעיה העיקרית של נושא הלינה, וחופשיים ממשקל התיקים, יצאנו כהרגלנו לתור את העיר בדרך הטובה ביותר הידועה לאדם (או לפחות לנו) - ברגליים. פתחנו כמובן, בשדרות לה רמבלה, מתרגלים לקצב החיים, לזרימה ואפילו לניגון הספרדית (והקטלונית) השונים כל כך מאשר באיטליה. בשונה מרוב המקומות בהם היינו עד עכשיו, בספרד יש המון תיירות פנים, ואם להיות עוד יותר מדויקים, המון תיירות של דוברי ספרדית (בעיקר ממדינות דרום אמריקה) ולכן קשה בדיוק לומר כמה מההמונים שהלכו יחד איתנו ברחוב היו תיירים, וכמה מהם מקומיים. אל תטעו לרגע לחשוב שכאן אין אמריקאים ואפילו יפנים, הם כמובן לא יחמיצו גם את האתר הזה, אבל נוכחותם פחות מורגשת מבשאר המקומות. ובין מופע רחוב אחד למשנהו, לבין התפעלות מהבניינים היפים המפארים את העיר, מהאמנות, מהשדרות שלא נגמרות, מגאודי, מקצב החיים המסחרר, תפסנו רגע לנשום ופתאום הבנו - וואו! איזו עיר!!
אז כן, ברצלונה היא בהחלט במקום להיות בו, בין אם אתם בשנות ה-20 לחייכם ובין אם כבר חיתנתם את הילדים, כך או כך תוכלו למצוא משהו לאהוב בעיר הזו. היא כל כך צבעונית וכל כך ססגונית וסוחפת עד שקצב החיים המפמפם בעורקיה כאילו מתפרץ ודבק גם בך, גם בנו. היינו בה פחות משבוע, אבל איזה שבוע זה היה. לכל מי שנוסע, אל תעשו חטא לעיר והיו בה לפחות ארבעה ימים. לבטח לא תצטערו.
בקיצור, מאחר ואנחנו נורא פיקחים והצלחנו לתכנן את כל הטיול שלנו כך שתמיד נגיע אחרי או לפני האירועים החשובים, יצא שגם בברצלונה נחתנו בדיוק שבוע לפני הקרנבל הגדול של העיר La Merce (למעשה עזבנו למדריד בדיוק ביום שהוא התחיל, אילוצים של כרטיסי טיסה שכאלו...) למרות הפגיעה במוראל, החלטנו לא להתייאש, וקבענו להתמקד בגאודי ובאזור היותר סואן של העיר- ל`איישאמפלה (L`eixample). המטרה הייתה לצלם ולראות כמה שיותר, וכך בדיוק עשינו.
לה רמבלה
לה רמבלה הפכה להיות העורק המקשר בין האכסניה ובין שאר העולם. זרמנו דרכה בנחל האנשים עם בוקר ועם לילה, וניסינו לתפוס אותה באיזשהו רגע של הפסקה, של נשימה, אבל כנראה שזה פשוט לא קורה. השדרות הארוכות מפורסמות בזכות אמני הרחוב העומדים מחופשים לפסלים ולא משים ממקומם עד שמישהו יואיל לשים להם מטבע. אפשר לראות כאן דברים שונים ומשונים: איש שיושב בתוך מקרר ואיש שיושב על אסלה, איש תרנגול ואיש גורילה וכמה על אופניים ושערם "מתבדר" ברוח, מופע תיאטרון בובות של הביטלס ועוד כיד הדמיון הטובה על הברצלונאים הצעירים. אחד המוזרים במיוחד פשוט עמד במעיל חורף ארוך וסגור, וכל אימת שמישהו (ובעיקר כשמישהי) הניח לו מטבע, הוא חיקה את יעל אבקסיס בפרסומת ההיא של קסטרו, וחשף (את עצמו) זוג תחתונים זעירים שגרפו בכל פעם צחוקים בלתי נשלטים מצד הצופים. בקיצור, חגיגה שלמה. בלילה, אגב, כשחזרנו לאכסניה (שהייתה ממש ליד הקצה הדרומי של השדרה) לובשת לה רמבלה סגנון קצת אחר, ובין האנשים היושבים להם בבתי הקפה או המעיינים בדוכני הגלויות, מסתובבות להן זונות, איתן סרסורים, ועוד כמה "בני טובים" שבאו לרבוץ ברחוב.
לתחילת הכתבה
כיכר קטלוניה
בקצה הצפוני של לה רמבלה נפתחות השדרות אל כיכר קטלוניה (Placa de Catalunya) ופתאום אנחנו מבינים לאן הגענו. עיר של 2 מיליון תושבים לפחות, זו בהחלט עיר דינאמית ואם להוסיף את כל התיירים למספר הזה, אפשר לדמיין בקלות מעברי חצייה מתפקעים מאנשים, ורחובות שלמים הנראים מרחוק כמו מרבד אנושי (לרגע זה מזכיר אולי את יום כיפור, במקום המפגש המרכזי של העיר כשכל העולם מגיע לשם בלילה- רק שפה זה עם הרבה יותר מכוניות ורעש וכמובן, בקטלאנית). הסתובבנו קצת בכיכר, נתקלים באיזו הפגנה אקראית לא ברורה, ובהינו בעצב בפועלי הבמה שהכינו את העיר לפסטיבל בשבוע הבא. מול הכיכר עומד הבניין הענק של רשת חנויות הכלבו הספרדית הגדולה אל קורטו אינגלס (El Corto Ingles) שמזכירה קצת את המשביר לצרכן (רק הרבה יותר גדול). גם אם אינכם ממש רוצים לקנות משהו (כדאי שתדעו שהמחירים כאן לא ממש זולים) שווה להיכנס ולהסתובב בחנות, אם זמנכם בידכם, או לפחות לעלות לקומה התשיעית והאחרונה של הבניין, להזמין משהו בקפיטריה ולשבת ולהתפעל מהנוף של העיר המונחת פרושה לרגליכם בתקווה - באור שקיעה אחרון.
שדרות דה גרסייה
אחר כך יצאנו לטיול ארוך (מאוד) בשדרות דה גרסייה (Paseeig de Garcia), ואחרי חודש במרכז פירנצה, התיירותית והאינטימית, חטפנו ממש הלם. ברצלונה, לפחות בחלקים שלה שאנחנו ראינו, היא כל כך אירופאית וכל כך גדולה ושוקקת, והיא אפילו הזכירה לנו במידת מה את ברלין. שדרות ארוכות ורחבות, 4 או 5 נתיבי מכוניות, חנויות נוצצות, עצי אדר נטועים לאורך הרחוב (עליהם כבר מתחילים לעטות גוונים של חום-כתמתם), זו אירופה במיטבה. נעים מאוד ללכת באזור הזה, בין אם בעורקי התנועה המרכזיים ובין אם ברחובות הצדדיים, ועבורנו זה היה מעבר מאוד מהנה מהכפית רגיעון של איטליה לעודף הקפאין של ברצלונה.
מגיעים לבסוף לבית באיו (Casa Batllo), סוף סוף גאודי. כל הזמן רק שמענו גאודי פה וגאודי שם והיינו כבר רעבים לראות משהו. אולי בגלל רף הציפיות הגבוה, כשהגענו אל הבית לראשונה, באור יום, התאכזבנו מעט. נכון, הוא בהחלט מאוד מיוחד ומאוד יפה, אבל הוא היה אז קצת חיוור. לרוב הוא סגור, ובכל זאת פתחו אותו למבקרים במהלך ספטמבר, אבל אנחנו העדפנו להשקיע את כספנו ביצירה אחרת של גאודי (גילינו שבית באיו נראה במיטבו בשעות החשיכה, כשכולו מואר ומיוחד מאוד). בהמשך השדרה, מימין ניצב לו Casa Mila, או בשמו הנפוץ יותר - "המחצבה" (La Pedrera). מקור השם בתגובות השליליות לו זכה הבניין מצד הציבור בעת הקמתו. מלבד תערוכה פתוחה לקהל של הצייר הרוסי קנדינסקי שזכינו לראות בקומה התחתונה של הבית, שילמנו ועלינו לקומת הגג שלו (Passeig de Garcia 92, פתוח 10:00-20:00, דמי כניסה 7 יורו למבוגר, 3.5 יורו לסטודנט). בעליית הגג של הבניין הוצגה תערוכה על פועלו של האדריכל אנטוני גאודי ברחבי העיר ועל הטכניקות הייחודיות בהן השתמש על מנת למצוא פתרונות ישימים לשיגעונות האדריכליים שלו. גם אם הוא היה קצת משוגע (וזה הרושם שנוצר לפחות בנו מהתבוננות בבתים שתכנן) הוא בהחלט לא היה טיפש.
יוצאים אל הגג. גאודי לא אהב קווים ישרים. קל מאוד לראות זאת בגג. למרות שבכל הבית כולו כל המעקים מתפתלים וכל הידיות והעמודים והפינות מעוגלים, זה נראה כאילו בגג נתן גאודי דרור לתחושותיו בצורה העוצמתית ביותר. הגג כולו נראה כמו גלי ים גועשים ומתפתלים, שדמויות משונות ודמיוניות עולות וצצות מתוכם, ראינו כאן פרצופים מחייכים בארובות ועננים שלווים שטים ועוד המון המון קווים עגולים ומעוקלים, עד כדי כך שלרגע הרגשנו כאילו אנו מהלכים בתוך חלום והביקור בלה פדררה והעלייה בגג מומלצים מאוד לכולם.
כנסיית המשפחה הקדושה
אחרי הביקור במחצבה, שמנו פעמינו אל מה שנחשבת היצירה הגדולה ביותר של גאודי - כנסיית המשפחה הקדושה - לה סגרדה פמיליה(La Sagrada Familia, קו מטרו 2 או 5, כניסה 8 יורו למבוגר, 5 יורו לסטודנט). כמה שנים אחרי שקיבל לידיו את תכנון הכנסייה והקמתה, עזב גאודי את שאר יצירותיו בעיר והשקיע את כולו במונומנט האדיר הזה. בתקופה האחרונה לחייו הוא אף התגורר באתר העבודה של הכנסייה תוך התמסרות מוחלטת לעבודה. את הדוגמא הטובה ביותר, לדעתנו, להתמסרות הזו, אפשר לראות ב"חזית המולד" הפונה לרחוב Carrer Marina. קשה שלא לעצור את הנשימה לרגע אל מול עוצמת הרגש הטבועה באבנים המסותתות באופן כל כך אישי בידי האמן.
לרגע זה הזכיר לנו ארמון חול של ילדים שבנינו פעם על חוף הים. ההשקעה האישית כל כך בכל פרט ופרט (ויש כל כך הרבה פרטים קטנים כאן) בולטת בייחוד כשהיא נחה לצד החזית האחרת ההולכת ונבנית של הכנסייה (עפ"י התכנון של גאודי). העיצוב אמנם דומה, אך כמה זה שונה כשהבנייה היא טכנית ונעשית בידי מכונות ומתוכננת ע"י מחשבים. והבנייה כאן מתקדמת ומתקדמת, ובקיוסקים מסביב אפשר למצוא פוסטרים משונים המדמים איך תראה הכנסייה לכשתגמר בנייתה, בשנת 2021 עפ"י התחזיות. הקפנו את הכנסייה, עוברים מחזית המולד אל חזית הייסורים, ושוב חוזרים, וקשה היה לנו לשבוע ממנה. כל כך הרבה עושר, כל כך הרבה פרטים והקפדה על דיוק ועל שלמות קיצונית ומוחלטת ובלתי מתפשרת. התיישבנו מולה והבטנו בשקט. השמש בדיוק ניצבה מאחורי אחד הצריחים העצומים ופיזרה הילה זהובה סביב היונים המפוסלות המתעופפות קפואות בזמן בראש הצריח המרכזי של החזית. מבלי להיות מליציים, משהו זז בנו.
עשינו הפסקת צהריים בפארק La Ciutadella. יום ראשון בצהריים והפארק היה מלא באנשים שיצאו להתאוורר מעט בשמש הנעימה. הסתובבנו בפארק ונדהמנו מאווירת פסטיבל ערד שהייתה בו - המון רוכלים פרשו את מרכולתם על הדשא והציגו למכירה שרשראות וצמידים ודגלים ושאר פיצ`יפקס. לידם ישבו ברצלונאים חביבים ומכרו אוכל ביתי מבושל - פאייה (מאכל מקומי המבוסס על אורז) ובשר ומה לא. הסתובבנו בין האנשים ברחבי הפארק, בו יש בית קפה ומדשאות רבות, שני מוזיאונים וגם אגם קטן שאפשר לשכור בו סירות משוטים לשעה. קול הלמות תופים משך את אוזנינו, וכאשר התקרבנו גילינו חבורה ענקית של צעירים, מקומיים ומטיילים שהתקבצו בלב הפארק והעבירו שעות בתיפופים חסרי התחלה וסוף. כל אחד עם הדרבוקה או תוף אפריקאי או דרום אפריקאי שלו (ממש כמו בחוף התופים בתל אביב בימי שישי). ביניהם פגשנו אפילו כמה סטודנטים ישראלים שלומדים בעיר (שבוע לאחר מכן, פגשנו את גילי, בחור ישראלי שהתגורר קצת בברצלונה וסיפר לנו שהלימודים בספרד אמנם בספרדית בלבד אך ניתנים חינם אין כסף!).
פארק גואל
מרוצים מהפארק הלכנו אחרי כמה ימים לבקר בפארק אחר לגמרי - פארק גואל (Park Guell, נוסעים בקו מטרו 3 עד לתחנת Vallacra, עוקבים אחרי השילוט, עולים בסדרה של דרגנועים ומגיעים לראש הפארק. בקיץ הפארק פתוח בין 09:00-21:00, הכניסה חופשית). מהכניסה האחורית בראש הגבעה בה ממוקם הפארק נגלה נוף מקסים של ברצלונה, ניתן לראות את צריחיה הנישאים של הסגרדה פמיליה ובאופק את שני גורדי השחקים שנבנו על הים לאולימפיאדה של 1992. מבין כל האתרים הקשורים לגאודי, פארק גואל הרשים אותנו ביותר. הוא אמנם "רק" פארק, אבל ההליכה בשביליו והשהייה בו נסכו אלינו אווירה כל כך מיוחדת, כאילו אנחנו מטיילים באיזו אגדת ילדים. ישנם כאן הספסל המתפתל המפורסם, שדירות הדקלים האמיתיים ואלה העשויים אבן, אולם העמודים ומזרקת הדרקון ושני ביתני השומרים בכניסה לפארק, וכולם מעוצבים בקווים מתעגלים המתפתלים כנחשים ונדמים כמעט כיצורים חיים המתפתלים בסבך הג`ונגל. קשה להבין איך גאודי דמיין והגה כאלה דברים מופלאים וצריך להגיע ולראות בעיניים בשביל להבין מעוף מהו.
זו כמובן רק רשימה חלקית של אתרים שאהבנו במיוחד, בעיר שיש לה כל כך הרבה להציע. אבל לדעתנו, הדבר המעניין ביותר הוא האנשים הקטלאנים. בשביל הישראלי הממוצע חופשה בברצלונה היא אולי רק חופשה בספרד, אבל הקטלאנים (ברצלונה היא בירת מחוז קטלוניה - Catalunya שמעמדה האוטונומי אפילו מעוגן בחוק הספרדי) לוקחים את עצמם מאוד ברצינות. לאחר מאבק ארוך לעצמאות הוחזרה עטרה ליושנה ובכל מקום השלטים ושמות החנויות כתובים קודם כל בקטלאנית ורק אחר כך בספרדית, והקטלאנית חזרה להיות שפה מדוברת (ממש כמו תחיית העברית, והם גם נעזרו בניסיון של ישראל בהחייאת השפה והפיכתה לשפה יומיומית מדוברת). אנשים גאים הם הקטלאנים, כך הסבירה לנו המדריכה בסיור בארמון הממשלה הקטלאנית - הג`נרליטט (Plau de la Generalitat), וגאים במורשתם העשירה, ואנו נוכחנו בכך בעצמנו כשביום א` בצהריים, לאחר המיסה בקתדרלה המרכזית, התאספו עשרות אנשים לריקוד הסרדנה (Sardana) המסורתי. כשהתזמורת הקטנה החלה לנגן נוצרו מיד מעגלים מעגלים, ולמשך כחצי שעה הכיכר כולה חגה במעגל.
לקינוח, החלטנו ביום האחרון שלנו העיר לטעום מה-Crema Catalan שהמדריך שלנו הילל ושיבח כה רבות, ולהשאיר טעם מתוק של עוד. האוטובוס שלנו למדריד היה בשעה 01:00 בלילה ואנחנו משכנו ומרחנו את הזמן כמו מסטיק. לבסוף החלטנו שהשעה מאוחרת מספיק ויצאנו לתור אחר הקרם דה לה קרם. בכל מקום ששאלנו, מסבירים שוב ושוב למה אנו מתכוונים (בדיעבד הסתבר שהקינוח נפוץ גם בשאר חלקי ספרד ונקרא בפי המקומיים Flan או Crema Tostada), ובכל מקם נענינו בשלילה. באחד בדיוק נגמר, באחר לא מגישים, עד שלבסוף התייאשנו ונסענו עצובים בשעת לילה מאוחרת לתחנת האוטובוסים שבשעה זו נדמתה לא פחות עגומה מאיתנו. כשהגיעה השעה עלינו על האוטובוס למדריד (Madrid) מקווים להתעורר בבוקר למחרת בעיר הבירה- ולטעום משהו מספרד האמיתית.
