הקדמה
יום שישי, 1 באוקטובר 1999, השעה כמעט 9:00 בערב. מטוס האירבוס של חברת בריטיש אירוויז מנמיך לקראת נחיתה בנמל התעופה של ברצלונה. באור אחרון של טרם סתיו, ניתן היה עוד להבחין במתקני הנמל, ובעמוד קולון שבפאתי הרמבלה, וגם שם במרחק באור האדום המהבהב בראש מגדל התקשורת של קויסרולה. והנה כבר אורות המסלול, ומיד החבטה הנוקשה של מגע הגלגלים בקרקע. כיום, ממרחק של שנתיים, אני נזכר ביום ההוא בחיוך... אותו בוקר הייתי על סף היסטריה.
לאחר כמה חודשים של מגורים בלונדון, בהם ראיתי עשרות הצגות תיאטרון, שיפרתי באופן משמעותי את האנגלית שבפי והיכרתי אנשים ממקומות שונים, הבנתי שאני על זמן שאול. על אף ההכנסה הקבועה שהיא מנת חלקי לא עלה בידי להדביק את יוקר המחיה הבלתי אפשרי. בראשית חודש ספטמבר החלטתי לחתוך. הודעתי לבעלת הדירה, שבדעתי לנצל את סעיף השבירה שהוכנס לחוזה השכירות, ולפנות את המושכר באוקטובר. הזמנתי חדרים במלון בברצלונה וכרטיסי טיסה ב`דבונאייר` חברת הצ`רטר הזולה ביותר שיכולתי למצוא. 30 לירות שטרלינג לכרטיס.
כמה ימים קודם כבר התחלתי לארוז. הוצאתי את כלי המטבח והודעתי לכל ידידי על הימים בהם תיערך חלוקת החיסול של הציוד, בהם ניתן יהיה לרכשם בשיטת קח ולך. בבוקר הטיסה, הגיע רוג`ר ידידי, אותו מיניתי לבא כוחי כדי שיסדיר עניינים אחרונים שלא היה בכוחי לסגור, יחד עם בעל הבית שבא לוודא כי הנכס מוחזר במצב בו הושכר ולבדוק שהחשבונות כולם שולמו כנדרש. בצהריים הזמנתי מונית לשדה התעופה, עמסתי עליה את הציוד שמשקלו הגיע לכ- 100 ק"ג, נפרדתי מרוג`ר ויצאתי לדרך.
בדרך לשדה פתח הנהג רדיו, המוסיקה הקצבית גוועה לאיטה כשבעקבותיה בא אות עדכון החדשות: "התחרות בענף טיסות השכר תובעת הבוקר קורבנות כלכלים חדשים" נאמר בהודעה "חברת דבונאייר הודיעה על ביטול כל טיסותיה המתוכננות ומסירת הטיפול בעניינה לכונס נכסים. כתבנו מדווח על מאות נוסעים נרגזים, שהדבר נודע להם רק בהתייצבם לטיסה, הצובאים על דלפקי המודיעין". תחילה לא הייתי בטוח אם הבנתי כשורה את משמעות הדברים, אבל הנהג מיהר להסביר לי.
היה ברור שכל ניסיון לחזור ללונדון בשעה זו, לאתר חדר במלון, עם כמויות החפצים שלי, יעלה לי הרבה יותר. לפיכך, עצרתי את המונית ליד תא טלפון ציבורי, תוך שאני מנסה להתקשר לכל חברות התעופה העשויות להגיע הערב לברצלונה שמא נותר להן מושב פנוי באחת מטיסותיהן. מיותר לומר שלא הייתי היחיד. "מצטערת, אדוני, הבהירה לי פקידת ההזמנות של חברת בריטיש אירוויז, זו הטיסה האחרונה בה נותרו מקומות כלל, ושניהם במחלקת עסקים. הם לא יישארו עוד זמן רב, האם אתה מעוניין לבצע את ההזמנה?" בעצבים מתוחים להתפקע, שלפתי את כרטיס האשראי, נפרד בדאגה מ- 300 לירות שטרלינג, שעלה הכרטיס. בשבתי במטוס מעביר בעיני רוחי את אירועי היום החולף, שאלתי את עצמי אם היה זה אקורד סיום צורם ללונדון או שמא מכת פתיחה בלתי מעודדת לברצלונה.
מגיע לברצלונה
לומר את האמת, תמיד חלמתי ללמוד ספרדית, אבל מעולם לא חשבתי להישאר כאן הרבה יותר מדי, התכנון היה לבוא, ללמוד קצת, חצי שנה גג ולחזור כמו גדול לארץ. עם הזמן התחלתי לקשור קשרים עם ישראלים אחרים המתגוררים כאן בברצלונה. מי שלא חסכו מאמץ לסייע לי בכל בעיה או שאלה היו דינה ואבי ועל כך אני חב להם תודה עמוקה. אי היכולת להשיג כאן עיתונים בעברית, היוו עבורי תחושת ניתוק מוחשית מצינור החמצן שלי. אי השליטה בספרדית, חוסר היכולת לתקשר עם ספקי השירותים השונים כגון: טלפון, גז, חשמל, מים או אינטרנט, זימנו לי חודשים ארוכים של תעיה באפלה. בעזרתם עלה בידי להתחבר לאינטרנט ולקרוא את העיתון מהרשת. דינה גם נאותה להשאיל לי ספרים מספרייתה הפרטית.
המשפחה, אגב, כבר נמצאת כאן 13 שנה. אבי, כבר זכה לאחרונה באזרחות, אשתו וילדיו, אשר שניים מהם כבר עומדים בזכות עצמם, עדיין ממתינים. בשנה האחרונה, על מנת לקבל אזרחות נאלצה דינה, הנשואה לבעלה באושר כבר למעלה מ- 30 שנה, לשוב ולהינשא לו על מנת לקבל אישור שהיא אשת אזרח. "אני דוקא הייתי מלובשת בסדר" היא מספרת בצחוק "עוד הספקתי לקפוץ למספרה בבוקר, אבל החתן, אבוי, הגיע בג`ינס".
היא והילדים נאלצו להתייצב כארבע פעמים במשרד הפנים על מנת להסדיר את התהליך. בפעם הראשונה, היה זה הבן הגדול ששכח את הדרכון בבית. בפעם השניה, התנצלו במשרד שבשל עומס העבודה ומיעוט הפקידים לא יוכלו לטפל בהם. כאשר סוף סוף התקבלו במשרד והטפסים נחתמו כדין "הייתי תמימה מספיק עוד לשאול אותם" מספרת דינה "כמה זמן זה יקח עד שנקבל תשובה?" "שנה וחצי שנתיים" השיבו לה ברצינות הכי גמורה.
כמי שנמצא כאן על אשרת תייר, הייתי מחויב לצאת מן המדינה כל שלושה חודשים:
"יש לך כרטיס חזרה?" שאלה אותי דיילת הדלפק בבואי להפקיד את כבודתי בנמל התעופה בשובי מן הביקור הראשון בארץ.
- "לא גבירתי," השבתי "אני גר בברצלונה."
- "דרכון אירופאי?"
- "לא. אני אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל."
- "מצטערת אדוני, אני לא יכולה לתת לך לעלות לטיסה הזאת" הבהירה לי בטון שאין לערער עליו. "חברת התעופה דורשת שיהיה לך כרטיס חזרה" הסבירה לי.
בלית ברירה נאלצתי לגשת לדלפק אל-על ולרכוש בו במקום כרטיס פתוח לשנה, חזרה לארץ. מאז בכל ביקור בישראל נאלצתי לבזבז זמן יקר במשרדי אל-על כדי לשנות את מועד החזרה עד לפעם הבאה בה אולי אעשה בו שימוש...
הבקשה לאזרחות
ישנן נקודות בחיים שחייבים להכריע בהן... לאחר שנה בברצלונה מצאתי עצמי מתחבט בשאלה האם להמשיך לחיות כאן או לשוב לישראל... היה ברור שאם אני מחליט להישאר יהיה עלי להתחיל לטפל בהסדרת מעמדי והניירת הכרוכה בכך. מה שלא ידעתי עד כמה ארוך, ממושך ונסחב יהיה התהליך. לתומי חשבתי, שאם כל חברי האחרים שהכרתי כאן הצליחו לצלוח זאת, ותוך פרק זמן לא ארוך במיוחד, הרי שאין שום סיבה שאני לא אצליח. לו רק הייתי יודע עד כמה אני טועה.
תחילתו של התהליך חייב להיעשות בפניה לשגרירות ספרד במדינה ממנה מבקשים להגיע. יש לספק להם מספר נכבד של מסמכים, כאשר החשוב מכל הוא הוכחה חד משמעית לגבי גובה וסדירות אמצעי המימון של מבקש האשרה לבל ייפול לנטל על משאביו המדולדלים של הביטוח הלאומי המקומי. כל המסמכים אמורים להיות מתורגמים לספרדית בתרגום נוטריוני, דבר העולה גם לא מעט כסף. כמה וכמה פעמים הריצו אותי פקידי השגרירות ב"לך ושוב" עד שזכיתי סוף סוף לוויזה הנכספת.
עד כאן היה הכול בסדר. ידעתי שאני מצויד במקורות כספיים המספיקים לחיים טובים אפילו ללא צורך לעבוד, ולא חששתי. עם קבלת הוויזה, היה עלי לסור לנציגות משרד הפנים, כדי להפוך ויזה זו לכרטיס תושב. לתושבי הקהילה האירופית, יש תור נפרד והם יכולים לתאם פגישה בטלפון ולהגיע למקום ללא צורך בהמתנה בתור. אחרים, יאלצו להמתין בתור משך שעות בשמש המרתיחה את המוח או בגשם המעצבן, כדי שלא ישכחו לרגע את מעמדם ואחרי ככלות הכול הם לא יותר מזרים, מהגרים, לא ממש רצוים...
את משרד הזרים פותחים לקהל בשעה 09:00. כלמוד אזהרות על עומס הצובאים על הדלתות והתארכות התורים התייצבתי במקום כבר בשעה 07:00 בבוקר. בהגיעי כבר התגודדו במקום עשרות רבות של אנשים שהמתינו לפתיחת המשרדים. מאחורי בתור עמדה בחורה מברזיל, שזו לה הפעם הרביעית, כך נודע לי, שהיא ממתינה בתור הזה. בפעם הראשונה התארכו התורים במידה כזו, שלא הצליחה אפילו להגיע ולזכות במספר. בפעם השניה כאשר כבר עלה בידה להיכנס פנימה, התברר שחסר לה איזה טופס... ושוב נאלצה לחזור בפעם השלישית ועכשיו היא כאן בפעם הרביעית. "אלוהים ישמור" הרהרתי לעצמי "רק שהכול יהיה בסדר, שלא יחסרו לי מסמכים." לאט לאט התחלתי להבחין בדינמיקה במקום. סמוך לשעת הפתיחה, עומדים במקום "ראשי החמולות" ממרוקו הבאים לשמור תור לקרובי משפחה או חברים, ככל הנראה תמורת תשלום עליו סוכם קודם לכן, ומחדירים אותם לתור לפני כולם. משעה 7:00 עד 13:00 המתנתי בתור הבלתי נגמר... ואז כשעמדתי כבר על סף החלטה לנטוש ולהגיע ביום אחר, יצא השומר וחילק מספרים לאלה שעוד נותרו בחוץ, והורה לנו לשוב לאחר הפסקת הצהריים (של הפקידים, כמובן) בשעה 15:30.
מספרי היה 44 כאשר הגעתי בשעה 15:30, נאלצתי להמתין שלוש שעות נוספות עד השעה 18:30 בה נתקבלתי אצל הפקידה היחידה שנכחה אותו אחר-הצהריים במקום ועסקה בקבלת קהל: 11 שעות וחצי של המתנה מורטת עצבים ושלוש דקות של עבודה הגיעו בזאת לסיומם.
- "כמה זמן יהיה עלי להמתין כעת?" אני שואל את הפקידה שסיימה זה עתה להטביע את החותמת הנכספת על גבי המסמכים שהגשתי לה.
- "כשלושה, ארבעה חודשים" היתה התשובה בטון עייף משהו "אדוני יקבל מכתב הביתה לגבי המשך הטיפול." מעתה נדרשת רק סבלנות. הסכנה לקצב האיטי של ההליך הביורוקרטי כאן, היא כמדומה, חלק מהעניין...
חבר אחר שלי בברצלונה שיש ברשותו דרכון אירופאי קיבל כבר ביום הגשת המסמכים זימון להמשך הטיפול. במשך ארבעה חודשים המתנתי לזימון לתחנת המשטרה על מנת להשאיר אצלם טביעת אצבעות המופיעה על גב התעודה, במהלך החודשים הללו כתבתי דואר אלקטרוני, צלצלתי בטלפון בניסיון לקבל תשובה מתי אקבל את הזימון ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן לקבלו בשעה שגם אני וגם הם יודעים שבקשתי אושרה. הזימון לטביעת האצבעות הגיע באותו יום בו נסעתי ארצה, כך שרק עם שובי התיצבתי בתחנת המשטרה ביחד עם עוד קבוצה גדולה של אנשים. "אל תתנגד" הורתה לי הפקידה תוך שהיא מוליכה את אצבעי מכרית הדיו אל הטופס ואחר-כך מורה לי להגיע כעבור חודש לתחנת משטרה אחרת כדי לקבל את התעודה.
לבסוף הגיע התאריך בו היה עלי לקבל את התעודה, התכוננתי נפשית לתור ארוך ולזמן ממושך בו יהיה עלי להמתין בתחנת המשטרה. כמה דקות לפני השעה תשע התיצבתי בתחנת המשטרה, כבר היו שם כחמישים אנשים שהגיעו לפני. לאחר כרבע שעה התיצבתי מול הפקיד, מגיש לו את פתק הזימון. בהבעה משועממת שלף את תעודת התושב שלי והגיש לי אותה. אז זהו, קיבלתי תעודת תושב שבראשה למעלה מופיעה המילה "אקסטראנחרו" כלומר זר.
שלב א` בתהליך הסתיים. במהלכו למדתי רבות על התרבות הספרדית על הביורוקרטיה, על היחס למהגר ועל היחס השונה למהגרים ממקומות שונים. בשלב מסוים, זה כבר הפך לאתגר לנצח את המערכת ולזכות בתעודה ואני מרגיש שעשיתי זאת. אז מה? נכון, אין בסיפור הזה מוסר השכל כלשהו וגם לא מידע תיירותי רב ערך, אבל הוא מיצג מאפיני תרבות להם אני נחשף כל הזמן.
