הדרך ל-האמפי
סער אמר לנו שהאמפי הוא אחד המקומות היפים ביותר בהם היה בהודו, הוא דיבר על הסלעים העגולים, על נוף הקדומים ועל התחושה שחיים שם בסרט. אהבנו את התיאורים ושמחנו על האפשרות "להתגלח על הנסיון שלו" ולכן נפרדנו מגואה לשלום ונסענו להאמפי (Hampi).
Edwy 5x4 הפך לפתע לרכבם הנודד של שבעה. ואולי קופסת סרדינים ניידת היא הגדרה מדויקת יותר התיקים נערמו לגובה רב, אך גם הידוקם המדוקדק אל הגגון (ולאחר מטח גשם מפתיע הוספנו גם את "כובע הרחצה" הכחול) לא הקטין את ה"יבלת" שנוצרה על ראש הג`יפון שלנו ואת הרושם שהנה אנחנו נוסעים כמו הודים - דחוסים וצפופים. אחרי שכל אחד התרגל למושב פרטי משלו לפתע היה עליו לצמצם את עצמו ולהתישב באופן פחות נוח אבל אין ספק שהרבה יותר חמים. מדי פעם עצרנו בדרך, כל אחד איתר את איבריו האבודים ויצא לאוורר אותם, תוך השמעת אנחות כאלו ואחרות.
אני החלפתי מקום ותפקיד. מתפקיד הנווטת זו שיושבת עם מפות על הברכיים וצורחת להודים שמות של מקומות בתקווה שיבינו את אופן ההיגוי, הפכתי להיות אמא במשרה מלאה. סבתא רוזה ואני היינו האחראיות על הסדר והחינוך מאחור ואילו סער הפך לנווט והראה לנו איך אפשר לתקשר עם המקומיים במומחיות עילאית והכל בחיוך. יוסי בנאי זימר לנו :"אני שיכור ולא מיין" אחר כך עברנו ל"חברים של בני" ובסוף ערכנו תחרויות. התחלקנו לשתי קבוצות כשכל קבוצה מנסה להיות הראשונה שתתחיל לשיר שיר שמתחיל באות מסוימת, יצאנו צרודים אך מאושרים...
לפנות ערב לאחר ממטרי גשם פתאומיים, מפגש עם מע"צ הודו - אנשים שתפקידם למלא את החורים שנוצרו בכביש בחצץ, עבודה סיזיפית למדי מכיוון שכל מכונית הנוסעת בכביש מעיפה סילונות של חצץ מתוך החורים שזה עתה מולאו, ותיקון חירום של הצלב שהוחלף רק כשבוע לפני כן בגואה, הגענו להאמפי רק כדי לגלות שעלינו למצוא דרך חלופית המגיעה לצד השני, מכיוון שהאמפי מחולקת לשני חלקים שביניהם זורם נהר. אנחנו הגענו לצד הלא נכון.. זה שנקרא בפי המקומיים "The other side".
החלטנו למצוא לעצמנו מקום לינה ולצאת למחרת בבוקר לחיפושים אחרי הדרך המסתורית. נסענו להוספט (Hospet) הסמוכה ולנו במלון עלוב בדורמיטורי עם מים קרים ושרותי "בול פגיעה" הודים. נוסף על כך, אילאיל חטפה וירוס של כאבי בטן והרגישה רע מאוד, אך התנהגה בגבורה ותודות להומיאופתיה החלימה בן לילה.
למחרת בבוקר ארזנו את עצמנו, לקחנו משפחתנו ונסענו לצד הנכון של האמפי. הדרך שאורכה סך הכל כ-12 ק"מ ארכה כשעה וחצי כשהיא עוברת בין כפרים שכוחי אל בדרכי עפר מטלטלות עצמות. כשהבטן החלה לזמר את שיר הרעב, עצרנו באחד משדות האורז המוריקים והכנו ארוחת בוקר טעימה. תוך שניות התקבצה סביבנו עדת ילדים סקרנים שלא הירפו מאתנו כל זמן הארוחה. בשלב מסוים חשנו אי-נוחות קלה, כנראה כזו שחשות החיות בגני החיות כשיום יום נועצים בהן מבטים. הבעיה הנוספת היתה שבמחוז קרנאטאקה (Karnataka) לא מדברים הינדי אלא קאנאדה ולא ידענו איך לבקש מהם ללכת. מכיוון שהרגישו כמו בעלי הבית (הגיוני, לא?) עמדו בצד משוחחים, מגחכים ומחליפים דאחקות על האורחים המוזרים.
הם גם הרגישו חופשיים ללוות את סער לשירותים המאולתרים בחיק הטבע ולבקש ממנו כסף. רמי טוען שלו היו מפריעים לו בהתיחדותו עם הטבע, היה רץ אחריהם כמות שהוא... לאחר שסיימנו לאכול, חילקנו שקית עוגיות קוקוס שקנינו בהוספט בין הילדים והמשכנו בדרכנו, הם עמדו ונופפו לנו ביד ואחר כך הלכו מכות על חלוקה צודקת יותר של העוגיות.
הגענו להאמפי בעזרת הכוונתם של המקומיים. שילוט כמובן שלא קיים. חיפשנו מקום לינה והגענו לגסט האוס בשם Hema guest house לפתע שמנו לב שליד השער מופיע שלט קטן בעברית ועליו כתוב "הבית של איציק" החלטנו להכנס. נכנסנו ולא רצינו לעזוב. הגענו לביתם של איציק והמה כהן והתינוקת המתוקה שלהם - רותם. איציק טייל ותיק וחבר קבוץ חצרים לשעבר, עסק בפרוייקטים חקלאיים בהודו ופגש את המה, הודית מקאסטת הברהמינים, (הקאסטה הגבוהה ביותר). יחד הקימו גסט האוס מקסים שמזכיר קבוץ קטן.
הגסט האוס בנוי באופן המקצועי ביותר שניתן להעלות על הדעת. להבדיל מגסט האוסים אחרים שראינו, אין חשמל חשוף, הבניה "נקיה" ומקצועית עם שימת לב לכל הפרטים והתוצאה מלבבת. אם תוסיפו לכך יחס דואג ותומך, תחושה ביתית חמה ואוכל ביתי נפלא, תבינו מדוע לא רצינו לעזוב. וכמובן כדי שהתמונה תהיה מושלמת, פגשנו במקום חבורת צעירים, שאת חלקם כבר פגשנו בגואה והם אימצו אותנו ואת הילדים בחום. להילה, ליטל, ליאת, קובי, שולי, שגיא, ליאור, אוהד, נועם ורחלי הישראלים היפים, תודה על הכל!
לתחילת הכתבה
בצילומי סרט
זוכרים את הפלינסטונס, "משפחת קדמוני" בתרגום רע לעברית, זוכרים את הסלעים העגולים הענקיים שבסרט? ובכן, אין ספק שאת ההשראה לסרט לקחו מהאמפי ההזויה, הנראית כאילו מישהו שיחק בגולות ענק והותירן מצבורים-מצבורים. לא שבענו מלהביט על הנוף ולטייל בו. אבל אנחנו לא היינו היחידים שהתפעלנו מהנוף הייחודי וחוץ מאתנו ושאר התיירים הגיע למקום גם ג`קי צ`אן הגדול מכולם, כדי לצלם סרט חדש.
לסרט אין עדיין שם, אך הצלחנו לדלות מאחד מעוזרי ההפקה את המידע הבא - ג`קי צ`אן משחק דמות שגונבת תכשיט יקר ערך מאיזשהו ארמון וכולם רודפים אחריו ומנסים להשיב את התכשיט. הסרט צולם במספר אתרים בהאמפי. ברגע שהגענו להאמפי שמענו מאחד הישראלים על כך שג`קי צ`אן מצלם סרט ומיד החלטנו ללכת לשם. פלשנו לאתר הצילומים באחד המקדשים ולהפתעתנו התקבלנו שם בכבוד מלכים. התמקמנו לנו בנוחות במקום מוצל כשאנחנו משוחחים עם ההודים שהתגודדו שם.
ג`קי צ`אן היה עסוק באותו זמן במסיבת עיתונאים על הדשא. סער החליט שהוא רוצה לראות אותו מקרוב ולכן טיפס על עץ גבוה בקרבתו. אחר כך כולנו ייללנו: "למה לא לקחת איתך את המצלמה?" בשלב מסוים היינו משוכנעים שישלחו אותנו לדרכנו כי ג`קי צ`אן סיים לנהל את מסיבת העיתונאים ועמד להתחיל בצילומים.
רמי החליט לצלם כמה צילומים אחרונים לפני "הגירוש מגן העדן" ולכן צילם בזריזות כמה ניצבים הודים בבגדים הדוקים עד אימה (נשבעת לכם שאם היו מהדקים עוד קצת הם היו יכולים להצטרף למקהלה בסופרנינו דק וצלול למהדרין) וכן כמה חרבות ומגינים. אבל אז הופתענו לגלות שמכוונים אותנו הרחק מעין המצלמה וקרוב ביותר לג`קי צ`אן. ועוד לפני שהספיקו לומר לנו משהו רמי הנציח את ג`קי היקר בכמה פוטו רצח זריזים ביותר.
ובכן, כל מי שקורא את הכתבה, אנחנו מודים ומתוודים- אכן אלו תמונות בלתי חוקיות בעליל מתוך סרטו החדש של ג`קי צ`אן, הנקרא עדיין רק S04 (שם זמני). ג`קי התגלה כבחור צנום, נמוך וחביב שצילם את אותה הסצנה יותר מעשר פעמים בלי להניד עפעף. הניצבים ההודים כשלו שוב ושוב, אבל ג`קי נותר איתן והמשיך לנפנף בחרבו ולקפץ במקצועיות, למרות החום הנורא ששרר, הקהל הרעשן והמוני השפיריות שהחליטו לטוס בהמוניהן בשמיים. הערצנו אותו והלכנו לדרכנו, למצוא מקום מוצל יותר.
את הימים הבאים הקדשנו, בני משפחת עדוי המורחבת שתקרא כאן בקצרה בשם - השביעיה הסודית, לחריש עמוק בהאמפי שהיא קטנטונת אך גדושה בהפתעות. מי שמסתובב בין שרידי העיר ויג`יאנגאר (Vijayanagar) הסמוכה להאמפי יתקשה להאמין שזו היתה פעם בירתה של אימפריה! היא נוסדה בשנת 1336 ושיאה היה בתקופת המאה ה-16. באותה תקופה התגוררו בה כחצי מליון איש, והאימפריה שלטה על סחר התבלינים ותעשיית המשי באיזור כולו והיוותה מרכז סחר בינלאומי. האימפריה נבזזה ונחרבה בשנת 1565, כיום יש בה בזאר הומה עם נשים הלבושות בסגנון עתיק כדי למשוך תיירים, חושות עתיקות שהמקומיים גרים בהן בתת-תנאים, שפע מקדשים מעניינים והמון אווירה.
לתחילת הכתבה
מקדשים ושקיעות
לכל מי שמעוניין לעשות שופינג - מכיוון שהאמפי הפכה ליעד מועדף לתיירות רק בשנים האחרונות, הסוחרים רואים בתיירים "כספומטים מהלכים", הכל יקר, אפילו הבננות הגדלות שם יקרות פי שניים מבכל מקום אחר. אנחנו ממליצים רק להנות מהאווירה, לצלם הרבה תמונות - בהאמפי אפשר לעשות בוק מדהים של תמונות, ולנפוש בייחוד בצד השני של הנהר (הצד בו שהינו).
נהנינו במיוחד לבקר במקדש וירופאקשה (Virupaksha Temple) וירופאקשה הוא אחד מגלגוליו של שיווה האל ההורס והמחריב. המקדש מרשים ביותר, שפע פסלי אבן קדומים, תוף ענק כמו התוף של שיווה תלוי בפינה, שפע הודים הבאים לבקש ברכה, להביא מנחה של אגוזי קוקוס ולקבל שפריץ של מים מהברהמין המנהל את הטקס. שיא הביקור היה, לטעמנו, המפגש עם הפילה של המקדש אשר תמורת מטבע של רופי מעניקה ברכה - ליטוף קל בחדק על הראש. אנחנו כמובן עשינו כמה סבבים של ברכות ואף האבסנו אותה בשפע בוטנים, חומוס וגרעיני חמניות. טיפסנו יחד עם ליטל, הילה וליאת 600 מדרגות למרומי מקדשו של האנומן - אל הקוף.
הטיפוס היה מיגע אבל הנוף שניבט אלינו בזמן העליה היה מרהיב ביופיו והבריזה שנשבה עלינו השיבה את נפשנו. בזמן הטיפוס פגשנו גם קופים זעירים שגילו הרבה עניין בתיק שלנו, למרות שלא היו בו דברי מאכל. כשהגענו למקדש התפעלנו מהנוף ולאחר שחזרה אלינו הנשימה נכנסנו למקדש הקטן בו פגשנו ברהמין שסיפר לנו את סיפורו של האנומן, אל הקוף, המקושר למקום בכמה אופנים, קודם כל, פסל שלו, שנוצר לדברי הברהמין על-ידי הטבע ואינו מעשה ידי אדם, נמצא לפני 600 שנה בהרים והובא למקדש שנבנה אף הוא באותה תקופה. וחוץ מזה, סיפור האגדה על האנומן שיצר את סלעי האמפי:
האנומן הקטן הלך אל אמו ואמר לה: "אני רוצה לאכול תפוח". אמו אמרה לו: "אין לנו תפוחים בשמיים. אבל הדבר הראשון האדום שתראה, הוא התפוח שלך" האנומן הלך וחיפש משהו אדום ולא מצא. בינתיים עלתה השמש בשמיים והאנומן ראה אותה וחשב- זה התפוח שלי. הוא הושיט יד לקח את השמש ושם אותה בפיו. אינדרה, מלך האלים, נבהל ואמר לעצמו: "היום הוא אכל את השמש, מחר הוא יאכל אותי!" לכן ירה אינדרה חץ ברק בהאנומן שנפל בעוצמה רבה על האדמה ומעוצמת נפילתו נוצרו סלעי ענק עגולים. כל האלים ירדו אל האדמה ושכנעו את האנומן שישחרר את השמש בתמורה לכוחות מיוחדים- לשנות את גודלו לפי רצונו ולקפוץ למרחקים אדירים. האנומן הסכים ושחרר את השמש. אם תסתכלו בציורים ופסלים של האנומן תראו את פיו העגול והבולט כמו מי שמחזיק משהו חם ולוהט בפיו.
אחר כך סיפר לנו אחד מבאי המקדש שג`קי צ`אן שהה אף הוא מספר ימים במקדש וצילם שם חלק מסרטו. שאלנו אם ג`קי צ`אן טיפס כל פעם את כל המדרגות, הבחור חייך ואמר שג`קי צ`אן הוא כמו הקופים של המקדש - זריז וקופצני, אבל הוא הגיע למקדש במסוקו הפרטי.
באחד מהערבים טיפסנו במרומי אחת הגבעות כדי לצפות בשקיעה. פגשנו שם ישראלים נוספים שהגיעו לשם לאותה מטרה בדיוק, ביניהם היה אוהד שבנה לעצמו דיג`ירידו - כלי נגינה אוסטרלי. הוא לימד את יעלה בסבלנות רבה כיצד לנשוף בכלי הנגינה ואחר כך ניגן לנו בעצמו. השילוב של השקיעה, צליליו המהפנטים של הדיג`ירידו, הנוף היפהפה והחברה הנעימה יזכר בליבנו לנצח כאחד הזכרונות המאושרים שלנו ביותר בהודו.
עזבנו את האמפי בעצב רב. לסבתא רוזה ולנו היה זמן קצר וקצוב יחד, והיה עלינו להמשיך הלאה. בכתבה הבאה- פסטיבל דוסרה במייסור.
לתחילת הכתבה
