הדרך להאמפי
כמו עוד כמה מקומות בהודו, האמפי (Hampi) הוא כפר שנכבש על ידי הישראלים. אני לא יודעת אם הם אלה שגילו אותו מלכתחילה, אבל היום המקום ברובו "מאוכלס" על ידי בני עמנו העליזים והשמחים ועוד כמה תיירים זרים. נראה כי ההודים המתגוררים בהאמפי עושים זאת רק כדי לשרת אותנו ואת התיירים האחרים.
את הדרך מפאלולים להאמפי עשינו באוטובוס-סליפר של לילה, ההמצאה הכי גאונית שהודו המציאה בתחום התחבורה. האוטובוס-סליפר, שלמיטב ידיעתי מתפקד רק בדרום הודו וקצת באיזור רג`סטן (מעדות שמיעה ולא מידיעה אישית), הופך את אחת הצרות הגדולות של הודו (הנסיעה ממקום למקום) למשהו נסבל.
עולים לאוטובוס בסביבות תשע-עשר בלילה, משתרעים על דרגשים בנויים (לא כאלה שמתקפלים ועלולים ליפול), מרופדים, נסגרים בוילון או ב"דלת" הזזה (תלוי באוטובוס) ונרדמים עד הבוקר, כשעוזר הנהג עובר ומכריז על קרבתה של התחנה הסופית. פשוט המצאה גאונית. מי שצריך לשירותים במהלך הנסיעה, צריך רק לחכות עד לעצירה היזומה של נהג האוטובוס, ברוב המקרים זה לא ייקח הרבה זמן, אז אפשר לרדת, לחפש "שירותים" בטבע (עדיף), או כאלה שמישהו כרה וסגר באיזה מבנה בטון (מסריח) וזהו. נסיעה של עשר, שתים עשרה שעות עוברת כאילו כלום והנה הגעת ליעדך.
נפרדנו מחוף פאלולים הנפלא (עכשיו אנחנו יודעות עד כמה) וחיכינו לאוטובוס בתחנתו בכפר. שני אוטובוסים, משל שתי חברות שונות, יוצאים באותה שעה מפאלולים להאמפי. התחרות בין החברות מולידה המצאות וצ`ופרים שונים לנוסעים. חברה אחת (פאולו) גובה חמישים רופי יותר עבור הנסיעה (500 רופי לעומד 450 באוטובוס המתחרה), אבל נאמר עליהם שהאוטובוסים שלהם טובים יותר. לעומת זאת, החברה השנייה, (איילנד) מביאה את נוסעיה לצד השני של הנהר בהאמפי, מקום שבו רבים מהתרמילאים מעדיפים לישון. עובדה שחוסכת את המעבר עם התרמילים הכבדים בסירה העגולה הקרויה בפי בני ישראל "קססונית". "קססונית" על שום מה? בשל דמיונה של ה"סירה" העגולה לאותו כלי העשוי מתחתית אגוז קוקוס ובו "קוססים" את הג`אראס לפני שמערבבים אותו עם הטבק לעישון.
נסענו ארבע - חנה, אביה, תמי (אותה הכרנו בפאלולים) ואני. כשעלינו לאוטובוס-הסליפר גילינו שהדרגש האחורי מיועד לארבעה. ביקשנו יפה מהזוג ששכב שם להתחלף איתנו (עם דרגש זוגי בתחילת האוטובוס) וכך היינו ארבע על "מיטה" רחבה שתפסה את כל חלקו האחורי של האוטובוס. כיף אמיתי. כדאי לבקש זאת מראש אם אתם ארבעה.
הגענו להאמפי בשעת בוקר מוקדמת כשבידינו המלצה לגסט האוס (גם מחברים וגם מהטיפים באתר "למטייל") בשם "גואן קורנר", אותו מנהלת ביד רמה הגברת שרמילה. מיד עם הירידה מהאוטובוס התנפלו עלינו נהגי הריקשה אותם ראינו רודפים אחרי האוטובוס עד עצירתו. נסיעה קצרה עם שתי ריקשות (שתיים שתיים עם שני תרמילים כבדים בכל אחת) הביאה אותנו אל גדת הנהר בהאמפי, שם מחכות ה"קססוניות" לנוסעים.
לתחילת הכתבה
הנוף המוזר של האמפי
הלומות שינה ירדנו במדרגות אל הנהר, התיקים הועמסו במרכז הקססונית וכולנו, פלוס אנשים רבים שמילאו את הקססונית עד שכמעט שקעה במים העכורים, עלינו והתחלנו לנוע לעבר הגדה השנייה. בקססונית אסור לעמוד ולא לשבת על שפת הסירה, צריך לכרוע בשוליים, עובדה שאינה קלה לכל אחד, בוודאי לא למי שכריעה היא לא תנוחה טבעית לו מלידה, כמו להודים. מזל שהשייט קצר. אני, בשל גילי המופלג, הורשיתי פעם אחר פעם כשחצינו עם הקססונית, לשבת יחד עם ה"סקיפר" שלה, על חצי ארגז הפוך. כל השאר כרעו.
עם הירידה מהקססונית, התנדבו שני נערים לקחת אותנו לגסט האוס של שרמילה. הם העמיסו את התרמילים על גבם (מזל) והחלו לצעוד ואנחנו בעקבותיהם, שיירה של שני נערים וארבע נשים התנהלה לה אל מחוץ לכפר, דרך שדות אורז ירוקים בחלקם ומלאים מים וחלקם יבשים וטומנים בחובם סכנות כמו נחשי קוברה (אלא שלא חשבנו על כך באותם רגעים). הייתה זו דרך ארוכה למדי, במיוחד למי שעבר את הלילה באוטובוס (בכל זאת...).
שרמילה קיבלה אותנו בחיוכה הרחב והמזמין ואמרה ש"בטח, יש חדרים בשבילכם". היא גם לא איכזבה ואמרה את המשפט הידוע שלה, אותו היא אומרת לכל ישראלי והוא נוגע לאסוציאציות שיש לשם "שרמילה" עם "שרלילה" ועוד כמה מילים דומות שאפשר רק לדמיין. הגסט האוס של שרמילה הוא כמעט הבית של הישראלים, אבל היא גם לא כועסת אם אחרי יום יומיים אנשים עוזבים כי נמאס להם לכתת רגליים בשדות האורז בכל פעם שהם צריכים לצאת ולבוא.
ה"כפר" של שרמילה בנוי בקתות בקתות בין מטעי הבננות ושדות האורז. בקתות העשויות בוץ עם גגות קש או רעפים, חלונות ללא זכוכית, הפרוצים לרוח הלילה הקרה, ועכברים, חולדות, שממיות ועכבישים לרוב, שמטיילים חופשי בתוך חדרך, כבתוך שלהם.
אז לא רק המרחק עשה את שלו. אחרי שני לילות מסויטים, עם ריחות חזקים של שירותים ונבלות עכברים, הבנו את הפרינציפ והחלטנו לעבור לחלק המרכזי של גדת הנהר הזו.
לפני שעברנו עשינו חיפוש יסודי בין הגסט האוסים באיזור, ברובם החדרים היו תפוסים, (העונה, העונה), אבל אצל "לקשמי גולדן ביץ` ריזורטס" מצאנו חדרים ברמת לוקסוס, עם רצפת שיש, שירותים סבירים, חלונות גדולים ומסוגננים, במחיר מציאה - 200 רופי לחדר עם שירותים מערביים ו-150 רופי לחדר קטן יותר, עם שירותים הודים. (לעומת שרמילה - 120 רופי לבקתה, זו מציאה אמיתית).
הגסט האוס של "לקשמי" השקיף אל שדות האורז, סביב הביתנים הבנויים טופחו גינות, דשא, פרחים ועצים והכל יכול היה להיות מושלם, לולא הבעלים של המקום. מיד כשהגענו סיפרו לנו שיש להם גם מסעדה מצוינת וכדאי שנטעם ממאכליהם. אמרנו "בסדר" ולא כל כך התכוונו, כי כבר גילינו כמה מקומות "איניים" כמו ה"מוגלי" וה"שנטי" שבהם ישנה פעילות תוססת של חבר`ה לאורך כל שעות היום, האוכל מצויין, יש אינטרנט צמוד ואין שום סיבה שנחליף.
אבל רצונותינו לא כל כך נחשבו בעיני בעליו של "לקשמי". לו יש את שיטות המכירה הייחודיות לו. בכל בוקר, רק פתחנו את דלת חדרנו, המתין לנו בחוץ "סידי", נציג הבעלים עם "בוקר טוב, בוקר טוב", בעברית בקול ובנוסח אומלטה מ"ארץ נהדרת". הוא המתין שם עם פנקס בידו, כדי לרשום את הזמנתנו לארוחת בוקר. מאוחר יותר הסתבר גם, שבעליו של הגסט האוס שלנו שולח מרגלים אחר דייריו כדי לבדוק היכן הם אוכלים את ארוחותיהם. לא פעם ראינו את "סידי" מסתובב במתחם המסעדה של "מוגלי" ובודק אם דייריו אוכלים שם.
באחד הערבים ציפתה לנו משלחת על אם הדרך לחדרנו. הבעלים, מתוגבר בכמה מעוזריו, עצרו אותנו ואמרו לנו, בתחילה בנימוס, שאנחנו חייבים לאכול במסעדה שלהם, אחרת נצטרך לשלם יותר עבור החדרים. ישראלים אחרים שהתגוררו ב"לקשמי" קיבלו טיפול נמרץ יותר. בוקר אחד הם התעוררו מוקדם (שבע בבוקר) לקול דפיקות חזקות על דלת חדרם. כשפתחו, מנומנמים, גילו את "סידי" עומד בחוץ עם נער השירותים שלו, בידו מברשת והוא מבקש להכנס פנימה לנקות את השירותים. הם טרקו בפניו את הדלת. אבל מאוחר יותר קיבלו איום מפורש מהבעלים, שאם לא יאכלו במסעדת הגסט האוס הם צפויים להעלאת מחיר החדרים שלהם. לאות מחאה עזבו כל הישראלים את הגסט האוס של "לקשמי" ועברו למקומות אחרים.
שני הדברים הייחודיים להאמפי הם המקדשים העתיקים שבה ותצורת הנוף המוזרה במקום. האמפי זרועה סלעי ענק עגולים וחלקים, כאילו מישהו סיתת אותם ביד אמן. הם פזורים סביב ומונחים אחד על גבי השני בכל מיני "פוזות" מוזרות, כשלפעמים סלע קטן נושא סלע גדול ממנו ונקודת החיבור כל כך קטנה, שלא ברור לך איך האחד עומד על גבי השני. ויש כאלה אלפים. אתה נוסע או הולך בתוך הנוף הזה ונדהם בכל פעם מחדש איך זה יכול להיות ששום דבר לא מתמוטט כאן.
בין המקדשים והסלעים עובר נהר המפריד בין שני חלקיה של האמפי ובין כל אלה נטועים שדות אורז ומטעי בננות שנותנים את נקודות הצבע לנוף. התפאורה המושלמת הזו גורמת להרבה אנשים "להתקע" בהאמפי ימים רבים. אפשר לטייל כאן לבד בין הסלעים בתוך הנוף הבראשיתי הזה ולחשוב שאתה על פלנטה אחרת. אנחנו היינו רק חמישה ימים בהאמפי והספקנו לחרוש אותה לאורכה ורוחבה ולראות כל פינה בה.
לתחילת הכתבה
שווקים ואגמים
יום אחד הקדשנו למקדשים שמעבר האחד של הנהר. פשוט חצינו את הנהר בקססונית, המשכנו בהליכה בהאמפי באזאר (השוק והרחוב הראשי בהאמפי) ונכנסנו לבקר במקדש המחודד שבקצה הבאזאר. משם הלכנו לאורך הרחוב הראשי עד סופו ופנינו שמאלה לכיוון האגם. במרחק הליכה של כשני קילומטרים לאורך האגם, בין הסלעים המוזרים מגיעים לבסוף למקדש ויטלה, קומפלקס של מקדשים שעברו בשנים האחרונות עבודות שיחזור. הכניסה לאתר עולה 250 רופי, תמי נכנסה ואנחנו נשארנו לשבת בחוץ וצפינו באוטובוסים של תלמידים הודיים שבאו לבקר באתר, ומצאו שאנחנו, שלוש נשים זרות, מעניינות יותר מהאתרים הארכיאולוגיים שלהם. הם סובבו אותנו, הצטלמו איתנו, שאלו שאלות ורק המורים שזרזו אותם להכנס לאתר, הצילו אותנו מחנק.
אחת הפעילויות החביבות עלינו (כמו על נשים רבות אחרות) היה הסיור בבאזאר הצבעוני של האמפי ורכישת פריטים שונים. עשינו זאת לפחות פעם ביומיים, לאחר חציית הנהר בקססונית. המחירים בבאזאר של האמפי זולים בהרבה מאלה שבפאלולים. אם בפאלולים מכנסי דייגים עלו 150 רופי לאחר התמקחות, בהאמפי אפשר להשיגם ב-90 רופי. חנה קנתה ארבעה תיקים רקומים יפהפיים, במחיר של תיק וחצי בפאלולים.
עוד אהבנו לשבת במתחם ה"מוגלי" יחד עם חבורות של ישראלים, לשוחח, לשיר ביחד בליווי גיטרה, עד השעות המאוחרות של הלילה. באחד הימים לקחנו ריקשה מאלה שכל הזמן, בעוברנו בשביל, לא הפסיקו לשאול אותנו: "ריקשה מאדאם"? "מייבי תומורו?", "פרומיס?", ונסענו לראות את "האגם" הידוע. בדרך לאגם עברנו בתוך כפר הודי שנעצר אי שם לפני כמה מאות שנים, עם מים הנשאבים מבארות, תינוקות וילדים מתרוצצים עירומים, גברים הולכים עם "חיתול" ובלי כלום חוץ מזה ונשים אופות "נאן" ו"צ`אפטי" על טאבון מבוץ בחצר הבית.
בסופה של הדרך (6 ק"מ בסך הכל) חיכה לנו האגם. מקווה מים קסום מוקף אבני ענק עגולות. רצינו לצפות בשקיעה מהמקום, אבל מיד עם הגיענו לשם, צצו להם מבין הסלעים מוכר הצ`אי, ו"קיוסקאי" עם ארגז קרטון מלא חטיפים ואיתם עוד כמה מלווים. כולם התיישבו לידינו על הסלעים, פטפטו בשפתם בקולי קולות והפכו את החלום שלנו לראות שקיעה שלווה ורומנטית, לחלום שווא.
ביום אחר החלטנו שאנו מטפסות אל מקדש הקופים. לקחנו שוב ריקשה, הפעם בכיוון הנגדי, ונסענו עד לרגלי מקדש הקופים. נהג הריקשה חיכה במקום ואנחנו התחלנו לטפס 570 מדרגות עד לראש ההר. הדרך לא קלה, בעיקר כשהשמש קופחת על הראש, אבל מה שמצנן את האווירה הן משפחות הקופים היורדות ועולות במדרגות ומקפצות בין האנשים המטפסים. למעלה, בראש ההר, המקדש לא מרגש במיוחד, וגם לא סביבתו, שהייתה מלוכלכת ומלאה פסולת בנייה. אבל על הכל פיצו הנוף המדהים הנשקף משם, והקופים המקסימים שקיפצו בינינו, נזהרים, כמונו, לא להתקל האחד בשני יותר מדי.
ישראלים רבים שוכרים אופנועים, טוסטוסים ואופניים בהאמפי ומטיילים כך בסביבה. (טוסטוס - 150 רופי ליום, אופניים - 5 רופי לשעה) אנחנו קצת פחדנו לנהוג בין הנהגים ההודיים, אבל חנה ואביה שכרו אופניים לכמה שעות וטיילו להן בין השבילים, כשאני ותמי סבלנו מהאינטרנט האיטי והיקר להחריד, בהאמפי.
את הכרטיסים לאוטובוס הנוסע חזרה לגואה (ארמבול) קנינו כבר כשהגענו להאמפי וידענו מתי אנחנו רוצות לעזוב. ביום המיועד נפרדנו מחבורת הישראלים שהכרנו שם, בחיבוקים ונשיקות וכמעט בדמעות ולקחנו מונית ל"תחנת" האוטובוס - קיוסק וחנות ירקות הממוקמים בשום מקום על ה"כביש הראשי" היוצא מהאמפי. האוטובוס צריך היה להגיע בסביבות השעה שבע וחצי שמונה ורק בסביבות עשר הבנו שמשהו מוזר קורה. היו איתנו עוד כחמישה ישראלים ושני תיירים זרים, וכולנו תהינו היכן האוטובוס.
הקיוסקאי הודה שאיחור כזה לא זכור לו מאז התחיל האוטובוס לגואה לאסוף נוסעים ליד הקיוסק שלו, ואחד החבר`ה לקח יוזמה, שלף את הטלפון הנייד שלו וצלצל לחברת האוטובוסים. אז הסתבר שהאוטובוס תקוע ולא מתכוון בכלל להגיע ואנו יכולנו לשבת שם עד הבוקר ולחכות לו, כי איש לא התכוון להודיע לנו על כך.
בלית ברירה חזרנו להאמפי, היישר לזרועותיה של החבורה הישראלית שקיבלה אותנו בשמחה רבה. סוכן הנסיעות "שלנו" הרגיש מאוד לא נוח עם הטענות שהיו לנו נגדו, והסכים לפצות אותנו בסכום של 50% מעלות הלילה הנוסף בהאמפי, ועלות המוניות לתחנת האוטובוס. קיבלנו עוד יום במתנה בהאמפי, אבל החלפנו את חברת האוטובוסים (מפאולו לאיילנד) ולמחרת בשש וחצי בערב, עלינו על האוטובוס של איילנד שבא לאסוף אותנו ליד ה"מוגלי" ולא על הכביש הראשי. הפעם היינו רק שלוש, תמי החליטה להשאר בהאמפי ואנחנו - חנה, אביה ואני יצאנו בדרכו אל חופי גואה הצפוניים ואל מסיבות הקריסטמס והסילבסטר.
לתחילת הכתבה
