הנוף של הוספט
בהוספט (Hospet) העיירה שבה עוצרת הרכבת ושממנה מגיעים להאמפי, עדיין לא מרגישים בזה. בריקשה שנוסעת בדרך הכפרית עם מוזיקת פופ הודית בפול-ווליום זה מתחיל להתבהר. כשמגיעים להאמפי זה כבר ברור. גושי הגרניט הבהירים, המוזרים, העצומים והמקדשים הנטושים שפזורים ביניהם, שדות האורז הירוקים והנהר המתפתל מכריזים על זה בקול רם וברור: אין עוד מקום שנראה ככה, גם לא מקום שדומה לזה.
זה לא סתם שכשאנשים מנסים לתאר את הנוף של האמפי הדוגמאות הכי שכיחות הן השוואות לנוף של "הפלינסטונס" או "Road Runner" ("מיפ-מיפ") המצויירים, או לירח. דבר כזה פשוט לא רואים. המקום היחיד שהשאיר אותי בלי שום אפשרות להשוות עד עכשיו היה אזור יאנגשו בסין. כששואלים על מקום כזה איך הוא נראה, אי אפשר לענות "כמו שוויץ", "כמו תאילנד", "כמו הערבה".. והיות ואין שום סיכוי שתמונה, או מספר תמונות יעבירות את המראה, את ההרגשה של המראה, צריף פשוט לנסות להסביר אבל קשה להסביר כי הנוף פה מנוגד לעצמו, מין נוף כזה רב-תחומי, ולכן צריך לפרק לשכבות.
שכבה אחת היא שכבת האבנים
זה נוף סלעי, גרניטי, בהיר. הרים נמוכים, או בעצם גבעות גבוהות עשויות ממפולות או מסחף של סלעים בגדלים שונים ובצורות שונות, מתווים את הטופוגרפיה המקומית. קצת כמו ארמונות החול שבונים הילדים בחוף הים, הם מטופטפים פה. עירומים, מתקשטים בארעיותם בלבד, בגינדור של עצירתם הפתאומית היכן שנעצרו. לא פעם סלע גדול מונח על סלע קטן ונדמה לך שאם תתנדנד עליו, אפילו רק קצת, תוכל להפיל אותו, אפילו שהוא כבד מאוד וזקן אפילו יותר.
את הסלעים פה פיסלו המים והרוח והזמן, ומי שפותח את העיניים יכול לראות איך מסתתרים בין הבליטות והשקערוריות פילים ותנינים ונזירים זקנים, והכל באותו סלע, שבלי לזוז הוא לובש ופושט צורה כמו היה ענן בשמיים. ולפעמים הוא רק צורה מופשטת כנגד שמיים כחולים, אך זו מופשטות חומרית, נוכחת, צועקת את עצמה. כאן הסלע הוא נפח ומשקל, מסה, דמות, מידה כנגד שמיים רחבים, אווריריים, פתוחים. שם הוא סטאטיות אילמת בלתי משתנה כנגד נהר זורם, מפכה, משתנה תמיד, משתנה לתמיד.
מכאן לשכבה השניה - המים
נהר זורם בהאמפי, כחול, רחב, עצל בשוליים וחרוץ במרכזו. הוא מפריד בין האמפי באזאר שלדרומו, לוירופאפור גאדי שלצפונו, וכך גם בין תיירים אירופאים לתיירים ישראלים. הוא מפרנס את בעל הסירה שעושה את ימיו על המים בהעברת נוסעים מגדה אחת לגדה השניה, מספק מזון לאנפות לבנות כנף, אתר חיזורים לשפיריות שקופות כנף ואכסניה נוחה למיליוני ביצים של יתושים שאחר כך בוקעים והופכים לשליטים הבלתי מעורערים של חיי הלילה בהאמפי. יש קני סוף ואיים קטנים מסולעים ואגדה שאומרת שיש מקום מסויים בו ניתן לחצות את הנהר ברגל, וכך לחסוך את דמי השיט בסירה - 10 רופי.
יש גם סירות עגולות קטנות שנקראות "קססוניות" בעברית טיולית ואפשר לשוט בהן ולטייל במורד הזרם, וחוף חולי אחד קטן ומיוחד, שבו תיכננו לעשות מדורה אבל לא עשינו. ושבו שברתי שיא אישי נוסף: 7 הקפצות עם אבן אחת שטוח הוחקלה, כמו שצריך. גם אגם יש בהאמפי. סכר גדול שהוקם בסביבה יצר אגם יפהפה, כחול ושקט כמו השמיים, שאפשר לשחות במימיו (למרות השמועות על תנין), ולנוח לגדותיו ורק הגזלנים ההודים וצעקותיהם של אלו שקופצים למים מסלע שגובהו 8 מטרים, עלולים להפריע לשלווה הטבעית שהמקום משרה. במימי האגם משתקפים הסלעים, דוממים למעלה, מתנועעים למטה. רוקדים זה עם זה, משלימים. במקום כזה שיש בו אדמה, מים ואנשים, דברים חייבים לצמוח.
לתחילת הכתבה
הרבה ירוק, הרבה מקדשים
שכבה שלישית - שכבה ירוקה
ירוק של קוקוס, ירוק עלי בננה, ירוק של שדות אורז. שדות האורז נחים בעמקים שבין גבעות הסלע. צפים במים המתועלים מן האגם ותוחמות אותם משוכות צרות שעליהן גדלים עצי קוקוס גבוהים וזקופים, ביחד הם שואבים מן הנוף את מדבריותו ומעניקים לו את המשהו האחר הזה, שאין בשום מקום אחר. עובדי השדות זורעים, מדשנים, מלקטים, בעיקר מדשדשים בבוץ, בנונשלנטיות, באיטיות ובחיוך, הרי זו הדרך ההודית. אם מי שזורע בדמעה קוצר ברינה, מעניין מה קורה עם מי שזורע ברינה...
"בהתחלה אני זורע שדה אחד, בלי סדר, פשוט ממלא אותו בזרעים. אחרי תקופה מסויימת, כשהאורז צומח ומגיע לגובה של בערך 15 סנטימטר, אני מביא חמישים או מאה נשים שעוקרות אותו ושותלות אותו מחדש ביתר השדות שבינתיים הכנתי בהם גומות מסודרות - טורים טורים ושורות שורות. אחר כך אני נותן לו לצמוח וכשהוא מגיע לגובה הברכיים, או המותניים, או החזהתלוי בסוג האורז- מנערים ממנו את הגרגרים, מאוד פשוט".
כך תיאר לי את הדברים ראג`ו, המלצר של הגסט האוס, שהייתי שמח לדעת מתי בפעם האחרונה הוא התעסק עם שתילת אורז. גם בננות מגדלים כאן, מטעים גדולים, מסודרים, שופעי פרי. את הפרי הזה מוכרים ברופי אחד תמורת בננה אחת ואת עלי העץ קוטפים ופורסים מתחת למנות הטעימות במעדת ה-Mango Tree.
השכבה הרביעית היא שכבת מקדשים
הם פזורים בכל הסביבה, ממגדל בן 20 קומות ועד צלמית של גאנש חקוקה בסלע, כמעט נסתרת מן העין. מקדשים של אבן מסותת, מגדלים, פירמידות, חו�פו�ת סלע "מטון הנג`יות" בארות מים בסגנון רג`סטן וגוג`אראט. מסויידים לבן או בצבע האבן, מאוכלסים בקופים או בבאבא מזדמן, או בכלל נטושים לנפשם. מקדש לכל פועל ולכל מצב רוח. בשתיקה הם מספרים את עושרה ואת אדיקותה של אימפריית ויג`אינאגאר ששלטה פה לפני מאות שנים וכשנעלמה השאירה מאחוריה אבנים וסודות. זו דרכן של אימפריות - לבוא, לראות, לכבוש. אחר כך להיעלם ולהופיע מחדש על מסכים של מצלמות דיגיטליות בידי תיירים זרים. כאן בהאמפי, המקדשים הופכים את הנוף מקסום - למכשף, מנוף של אגדה לנוף של מעשייה עממית שמסופרת ליד מדורה בליווי של תוף, לחישות ועשן.
אז זה מה שרואים בהאמפי - מדבר סלעי מנוקד שדות אורז ועצי קוקוס, נהר זורם בו, אגם משקה אותו ומקדשים עתיקים בנויים בו. אבל אי אפשר באמת להסביר את זה, צריך לראות כדי להבין איך כל השכבות האלה מסתדרות אחת עם השניה, משפיעות אחת על השניה.
יפה פה, יפה מאוד, אבל עם יד על הלב - זה לא היופי של האמפי שהשאיר אותי כאן עשרים ימים. זו הקלות של החיים ב"כפר הנופש האמפי". הערסלים, הנדנדות, האוכל המערבי, הגינה והזולה של הגסטהאוס, המורה ליוגה, הג`ם-סשן כל ערב, האנשים, הצ`אראס ואולי גם עייפות משמונה חודשי טיול די אינטנסיביים.
מסלול החורף הקלאסי של התרמילאי בהודו כולל היתקעות בגואה מלפני חג המולד ועד אחרי הסילבסטר, ואחר כך ישר באוטובוס שינה להאמפי. מסות התיירים הביאו לפריחתם של עסקי התיירות ויש כאן מגוון גדול של גסט האוסים, מסעדות עם אוכל מערבי (מג`חנון ועד לזניה), משרדי נסיעות, חנויות להשכרת אופנועים, עיסוי איורוודי ושיעורי יוגה.. וכמובן - בית יהודי. בקיצור: כל מה שצריך כדי להנות מהחיים. כל אלה הם ממש לא תופעות נדירות בהודו, אלא שכאן, ובמיוחד מצפון לנהר, כמעט ולא מתקיימים חיי שיגרה הודיים ולכן מתקבלת תחושה לא בלתי נעימה, של כפר נופש לתרמילאים.
לתחילת הכתבה
מקום לכל אחד
אם יושבים 10 דקות ברחובה היחיד של וירופאפור גאדי, מושבת התיירים (ובמיוחד הישראלים), אפשר לראות חבר`ה שוכרים אופנועים או אופניים כדי לנסוע לאגם, אחרים מסתובבים עם ציוד של טיפוס סלעים על הגב (האמפי היא גן עדן לחובבי טיפוס) אחרים בדרך לשיעור יוגה, חלק מלקקים גלידה או משווים דעות על השניצל בגסט-האוס של איציק ומי שלא נמצא ברחוב בטח מתנדנד על ערסל בגסטהאוס עם כוס לימונענע ביד. כך עוברים הימים.
הייתי קם, שותה כוס תה, הולך לשיעור יוגה, חוזר, מתיישב על הנדנדה שמתחת לעץ הגדול בגינה, או בזולה שצופה על השדות, הנה וההרים, מנשנש איזה טוסט עם גבינה צהובה, כותב קצת, קורא קצת. אנשים באים מגלגלים משהו, מעבירים בסיבוב, ממציאים תיאוריות ושוכחים אותן, מתכננים תוכניות לאחר הצהריים וזונחים אותן לאור העובדה שאחר הצהריים באו והלכו. כמעט שבוע לקח לי מהיום שבו החלטתי להתגלח ועד היום שבו חציתי את הנהר כדי לעשות את זה.
מכור לעצלנות ונטול סכין גילוח, נשארתי נתון לחסדיו של הספר בהאמפי באזאר, בסוף קיבלתי שם את הגילוח הכי מבזה שקיבלתי בהודו. חזרתי ממורמר לפוזה הקבועה, מתחת לעץ עם ספר ביד והפעם עם פרצוף חלק, אבל כואב. מסקנה אישית: לעולם לא אפקיר שוב את לחיי בידיו של ילד בן 12 עם מבט תמים. להבא אני רוצה שמי שמגלח אותי ידע מהי ההרגשה של תער על הלחי.
בחזרה לספר, לנדנדה, לצל. באופן מפתיע דווקא כשהחיים מקבלים איזו מין זרימה איטית שכזו, הזמן מצידו מגביר את הקצב. דווקא יום עצלני שעובר רובו במצב מאוזן, תוך כדי קריאה או שיחה, חולף בלי ששמת לב. בוקר קריר, שעות צהריים חמות ופתאום שקיעה והיתושים תוקפים, ושוב מתמרחים באודומוס (הסנודי המקומי), מדברים על היתושים ועוברים לנושא אחר. אחר כך הנדנוד המרגיע של הנדנדה והעיניים נעצמות, אני מגרד את עצמי בקושי, מאחל לכולם לילה טוב, עובר לחדר ונרדם מיד. ולמחרת? יום עצלני רודף יום עצלני, לפעמים מטיילים קצת לאורך הנהר או במעלה ההרים או לאגם, והיופי גדול, גדול מאוד.
ערב אחד, לעת שקיעה, הלב כבר לא יכול היה להכיל את כל זה. כל כך הרבה יופי. העיניים לא יכולות להפסיק להסתכל. אבן, מים, ציפור ואשה הולכת בצד הדרך. זקופה, בסארי צהוב בוהק, עם כד חרס על הראש. שני שוורים חורשים שדה, מקדשים חרבים באופק ומאחוריהם השמש, כתומה ועגולה. מנמיכה את עצמה לאט לאט, שוקעת, ומשאירה עולם שמהבהב באור ורוד לעוד כמה רגעים. העיניים רואות והלב שואל: "מה עושים עם כל זה?"
האמפי מזכירה לי עד כמה העולם יפה, עד כמה הוא קסום. גם אחרי כל הפינוקים המערביים, המקום נשאר מרהיב, נוגע ללב ביכולתו לאפשר לך להרגיש משהו ראשוני, פשוט וטוב. אני מניח שיש בהאמפי משהו שפשוט מתאים לכולם. מי שרוצה לבוא הנה ורק לנוח ולרבוץ יכול לעשות את זה בקלות. מי שבא להתפעל מהנוף לטייל ברגל או באופניים, לצלם, לא ישתעמם פה. מי שרוצה להתחקות אחר עוד פרק בהיסטוריה ההודית או לטעום מההינדואיזם יכול להעביר פה ימים שלמים בין המקדשים. ולמי שרוצה קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה (כמוני) - יעופו פה 20 ימים בלי שהוא ירגיש אפילו.
ככה זה - כאן גרים בכיף ספל של אספרסו קצר והוד קדומים נוראי, וזה עובד יפה, אבל צריך לבוא כדי לראות.
לתחילת הכתבה
