הזמן רץ
הצצה מהירה בקלנדר גילתה לנו את העובדה עם הניסוח הנדוש - שהזמן רץ מהר כשנהנים. במקור חשבנו להקדיש לפלורידה את החודש הראשון. עכשיו מסתבר שנשארו פחות משבועיים, ו"הספקנו" רק רבע ממה שרצינו. הדבר הנכון לעשות היה בעקרון פשוט להחליט להשאר עוד. אבל דווקא בנקודה זו של הטיול, לא יכולנו להיות גמישים. כשהזמנו את הקראוון מהארץ, החלטנו בגלל קוצר הזמן (הכל יחסי), לא לעשות את הדרך מפלורידה למערב ארה"ב בנסיעה, אלא להחזיר את הקראוון, לטוס למערב, ושם לקחת קראוון להמשך הטיול. זאת אומרת שלהשאר עכשיו בפלורידה כרוך בשינוי תאריך החזרת הקראוון במיאמי, שינוי תאריך הטיסה ללאס וגאס, ושינוי תאריך לקיחת הקראוון בוגאס. ברור מהיר העלה שלסנכרן את כל זה, זאת משימה מאד יקרה (כרטיסי הטיסה הפנימית למשל הם לא ברי שינוי, כלומר
דחיית הטיסה משמעה ויתור על הכרטיסים הקודמים ורכישה של חדשים). בקיצור, הבנו שצריך להחליט על מה מוותרים בפלורידה, ובצער רב החלטנו לוותר על העליה לצפון המדינה ולאיזור שהמקומיים קוראים לו ה"ידית" (אפשר לדמות את צורתה של פלורידה למחבט עמוק עם ידית. החלק הצפון מערבי הוא הידית).
החוף המערבי
האיזור הבא שהחלטנו לנסוע אליו היה החוף המערבי של פלורידה. חצינו את המדינה ממזרח למערב דרך כביש Tamaiami היפה (פעם שלישית גלידה). העיר אליה כיוונו היתה פורט מאיירס (Fort Myers). העיר שוכנת על חוף מפרץ מקסיקו וחוצה אותה נהר עם השם הציורי קאלוסהצ`י שלשתי גדותיו בתים מסוגננים עם ניחוח אריסטוקרטי. מעבר לכך שהעיר נחשבת ליפה, הסיבה האמיתית שהחלטנו להגיע אליה היתה העובדה שהיא שימשה בעבר כמשכנו של תומס אדיסון, והמעבדה בה עשה את נסיונותיו משמשת כיום כמוזיאון. אני מניחה שהקורא הממוצע לא ממש מתעניין בפרטי המצאותיו הרבות של האיש המרשים הזה, אבל אי אפשר בלי להזכיר את נורת החשמל, הפיכת המצאת הטלפון (של בל) לשימושית על ידי התאמתה למרחקים ארוכים, המצאת הפטיפון, מחקר שיטתי שהביא לפיתוח זן צמח גומי להפקה מסחרית וכו`. מעבר לעניין בהמצאות והפיתוחים המרשימים (את ארז אי אפשר היה להוציא משם), המוזיאון ממוקם בתוך האחוזה בה גר אדיסון, ובכניסה נטועים עצי פיקוס באניאני (Banian ficus) מדהימים. קשה לתאר במילים את גודלם של העצים והתמונה המיוחדת שהם יוצרים עם שורשי האוויר העצומים שלהם שחלקם ננטעו בקרקע ויצרו מין עץ רב תמוכות, ספק עץ ספק רוח רפאים ענקית. עותק נשימה.
לתחילת הכתבה
האי סניבל
למחרת עלינו על כביש 867 המחבר את פורט מאיירס לאי סניבל (Sanibel Island). תאום טלפוני הבטיח לנו (יותר מזל משכל) 3 לילות בקמפגראונד היחיד באי (Periwinkle Park 239-4721433 38$ ללילה). איזור החוף המערבי של פלורידה (מ-Naples דרך Venice, Sarasota, ועד St. Petersburg ו-Tampa), והאיים Sanibel ו-Kaptiva הפכו למקום הנופש המועדף על אמריקאים עמידים מאיזורים צפוניים וקרים יותר, ולפי כך האיזור מלא (במיוחד בחודשי החורף) במועדונים אקסלוסיביים של צלילה וגולף, כפרי נופש מעוצבים ומסעדות גורמה. הקמפגראונד היה מעט יוצא דופן בנוף הזה. פה למדנו לראשונה על תופעה אמריקאית מעניינת - קהילות לבני 55+ (55+ community). אנשים (בדרך כלל לבנים, בדרך כלל עם רקע כלכלי טוב) מגיעים לגיל ~60 ומחליטים לנטוש את אורח החיים העירוני התזזיתי, הם רוכשים או שוכרים יחידות שנראות כמו קראוון ענק נייח, במקום רגוע, עם אווירה של כפר נופש. במקום יש פעילות חברתית מאורגנת, חדר הרצאות, חדר כביסה, בריכה, שרותי דואר, וכו` (במבט שטחי נראה קצת כמו קיבוץ קטן. אבל בלי החובות). ואיך זה נוגע לנו? מסתבר שבחלק מה"קומונות" הללו, כדי להרוויח כסף לרווחת הקהילה, הם משכירים חלקות דשא עם חיבורי חשמל ומים לקראוונים עוברי אורח (כמונו), וכך כנראה ממלאים את הקופה הציבורית במזומנים נוספים. פתקים אותנטיים לדוגמא מלוח המודעת בחדר הכביסה: "הזוג המילטון מארח לקפה ומאפינס בשבת בבוקר. נא להביא כסא וספל", "בימי רביעי ריקודי שורות ב-10:30 במועדון", " למסירה - ספה זוגית עם כיסוי חדש, וסיר לבישול איטי. ניתן לבוא לקחת מג`יין ואנדרו גייטס". קצת כמו בית אבות מודרני, אבל בלי אווירה גריאטרית ועם ניחוח של חופשה כללית.
בכל אופן, האי סניבל התגלה כפנינה אמיתית. המרחק מהקמפגראונד לחוף הים (מפרץ מקסיקו) היה קצת פחות מק"מ ,והדרך עברה בין בתי המקומיים ואיפשרה הצצה לסגנון החיים שלהם (חוויה אהובה עלי. מציצנות כזו). הבניה היא מעץ, הבתים מאד גדולים, עם חלונות רחבים ומרפסות עץ יפות. בכולם גאראג` ענק שמאכלס חוץ ממכוניות ענק גם סירת מנוע, ושלל ציוד ספורט ימי. כל האנשים שפגשנו בדרך (או הצצנו לחצרם) ברכו אותנו ב-Hello מחוייך. אולי זה בזכות החיוך הרחב של ניר, אבל עושה רושם שלא רק. אמריקה זה בכל זאת לא רק גורדי שחקים ואנשים נוירוטים שמכורים לטלויזיה ולדיאטות. חוף הים השאיר אותנו פעורי פה, או ליתר דיוק עם גב תפוס. החוף פשוט גדוש בצדפים ענקיים, קונכיות בצבעים ודוגמאות שלא ראינו אף פעם, שלדי יצורים ימיים וכוכבי ים שנפלטו אל החול הלבן. אם לא היינו מטילים וטו על העניין, הבנות היו ממלאות מזוודה שלמה כדי לחלק לכל החברים בארץ... באיזשהו שלב, אני חזרתי לקמפגראונד (בטח להכין סנדויצ`ים או משהו אחר בשרות האומה), ומסתבר שהפסדתי חוויה "מהסרטים". בעוד הבנות ממשיכות להתלהב מהצדפים, ארז הבחין במרחק 20 מטר מהחוף בזנב של "כריש". בעודו מסב את תשומת ליבן של הבנות, התברר שהכריש הוא בכלל לא כריש אלא צמד דולפינים שהתקרב לחוף, תוך קפיצות חינניות! (וליהודים היתה שמחה וצהלה).
(אוי כמה שהייתי רוצה לצרף פה תמונה !)
למחרת, חוץ מלהמשיך להתחרדן על החוף, נסענו למוזיאון הצדפים (Bailey-Mallhews Shell Museum). התצוגה לא רק יפהפיה ומעניינת אלא גם מתאימה מאד לילדים. אישה נחמדה ציידה את הבנות בדפי פעילות, שעם מינימום תיווך שלי הפכו את הביקור במקום מחוויה חושית, לחוויה חושית מלמדת. פתאום לא רק נדהמנו מהקונכיות היפות אלא גם ידענו איך קוראים להן ואיך הן נוצרו. באמת כיף אמיתי. כמתנת פרידה ופרס על מילוי דפי הפעילות קיבל כל ילד במוזיאון - איך לא - קונכיה גדולה מתנה. אחרי הצהריים תכננו ללכת ברגל מסלול של 8 ק"מ בשמורת חיות הבר Ding (או Ding National Wildlife Refuge), אבל כשהגענו למקום התברר שבימי שישי הוא סגור. זה דווקא לא הפתיע אותנו (קראתי על כך ב-Lonely Planet), מה שכן הפתיע אותנו זה שפתאום נהייה יום שישי. ככה זה כשאין חוג בלט (ביום ראשון), ושיעור פסנתר (ביום שלישי), ומקהלה (ביום רביעי) - האחיזה ב"מציאות" נהיית קצת רופפת... מיהרנו לקראוון להכניס עוף עם אורז לתנור, ואת חווה אלברשטיין לדיסקמן, ועל השולחן החגיגי של יום השישי נוספו גם צדפים וקונכיות יפות (שאלוהים ברא בטח ביום הרביעי).
למחרת, אחרי ארוחת בוקר כיפית (ארז מתמחה פה בהכנת פנקייקים ) נסענו לשמורת חיות הבר. המקום היה עמוס בעיקר בצלמים (כנראה טיול מאורגן של חובבי צילום). חיות בר פחות ראינו. בעיקר עופות מים שקיננו בלגונות ציוריות. אולי אחרי ריכוז החיות המדהים באיזור האברגליידז, סף ההתפעלות שלנו קצת עלה, בכל אופן גם אנחנו וגם הבנות סיכמנו את הביקור בשמורה ב"o.k. לאן נוסעים עכשיו?". נפרדנו מאי הצדפים בהרגשה שזה מקום שהלוואי שפעם נחזור אליו.
הלאה לסנט פטרסבורג
הנקודה הבאה היתה העיר סנט פטרסבורג (St. Petersburg). שתי נקודות העניין (מבחינתנו) היו מוזיאון סלבאדור דאלי ופארק פורט דה סוטו (Fort DeSoto Park). תוכנת הניווט בה נעזרנו (Microsoft Streets & Trips 2006) הובילה אותו לפארק המהולל דרך גשר Sunshine Skyway היפה שמאד מצא חן בעיני הבנות. תמר שאלה אם הגענו לסן פרנסיסקו. זה נראה לה גשר הזהב. מזג האוויר הלך והקדיר, וה-sunshine הפך מזהוב לאפור. עוד לפני שהגענו לפארק עצמו כבר התחיל לרדת גשם, אבל אז עוד היינו בתוך הקראוון ולא ידענו מה צפוי לנו מחוץ לו. כשהגענו לקמפגראונד בפארק המטופח שמשתרע בינות לאיים מפורצים מקסימים, לא עזר כל המקסימים וכל הציפיות, הרוח העזה, הגלים המתנפצים והגשם הבריחו אותנו (ואת התוכניות) לתוך הקראוון. שוקו חם (עם מרשמלו), קפה רותח ועוגיות chocolate chips עזרו לנו לחזור לחייך, ו"נמלטנו" לכיוון מוזיאון סלבאדור דאלי.
המוזיאון היה עמוס (אולי בגלל שכולם נמלטו מהגשם הלא צפוי?). המוזיאון העיקרי של יצירות האומן הסוריאליסטי הוא כמובן בספרד, אבל המוזיאון בסנט פטרסבורג נחשב למוזיאון הכי גדול של עבודותיו מחוץ לספרד. שמחנו מאד שניר התכרבלה לה בעגלה עם שמיכת פליז, דבר שאיפשר לנו התבונן בתמונות ובמוצגים בקצב שלנו. ארז מיצה את העניין די מהר (והיה מוכן מצידו, גם להתכרבל בעגלה עם שמיכת פליז מלטפת), אבל גאיה, תמר ואני מאד נהננו. תמר לא הפסיקה למצוא עוד ועוד פרטים נסתרים בחלק מהתמונות, ואני מאד אהבתי את הצורה שבה בחרו להציג את העבודות - ליד כל תמונה של דאלי הוצגו הסברים וצילומי תמונות של ציירים אחרים, מהן הושפע או אליהן התייחס בציירו את התמונה המסויימת. מאד מעניין. לסיום היום הצטרפנו כולנו לניר, להתכרבלות דובית בינות לשמיכות הפליז והפוך, בתקווה למחר עם שמש זורחת וים רגוע.
