אני נוסעת לי באוטו שלי בכביש החוף. השעה חמש בבוקר וזה עתה נחתתי. פתחתי חדשות כדי לשמוע בפעם הראשונה מזה חודשיים מה באמת נשמע בארץ, אבל בעברית, ותוך פחות מחצי שעה חזרתי למציאות..
לפני מספר חודשים חזר חבר טוב שלי מאוסטרליה וניו-זילנד לאחר למעלה משנה, וכשעברנו ליד זכרון-יעקב הוא אמר בזלזול "זה הרים זה ? זה בסה"כ גבעה קטנה.." נורא התרגזתי עליו, ואמרתי לו שלא משנה מה יש בארץ, זה הארץ שלנו ושיאהב אותה כמו שהיא... והנה, אני נוסעת בדרך הביתה, שזופה ועייפה עייפה, מסתכלת על הרי הכרמל ואומרת לי בלב "זה הרים זה? זה גבעות בקושי...". ככה זה. חוזרים הביתה הכל נעשה קטן ותוך זמן כל כך קצר שוכחים שעד לפני מספר ימים הייתי חופשיה, אכלתי גבינות, שתיתי יין, שכבתי יום שלם בים מבלי לעשות שום דבר..
קשה לסכם טיול של חודשיים בעמוד או יותר של כתבה. ניסיתי מאוד מאוד להעביר תחושות, מראות, תמונות תוך כדי טיול ואני מאוד מקווה שהצלחתי דרך המילים שלי להעביר לכם את הכיף שהיה לי, המפגש עם המקום הזה, שכמו שכתבתי בכתבת הפספורט שלי ולא התבדיתי - כל כך קרוב לבית וכל כך רחוק מכל השאר. קסם של ארץ. נופים משתנים, אוכל נפלא, אינספור פעילויות אפשריות, יעד שאפשר לטייל בו שבוע או חצי שנה ואף פעם זה לא יהיה מספיק. מקום שפוגשים בו חברים לטיול מכל העולם, והמון אנשים מקומיים נחמדים, חמים ומתעניינים בך כאדם, וגם (באופן מפתיע) בך כישראלי. וזה מעביר אותי לנושא הבא.
המתבקש. יוון היא מקום שיותר ויותר ישראלים נוסעים אליו היום (ואני מאוד מקווה שגם תרמתי את שלי בעידוד הבחירה ביוון כיעד לטיולים). חשוב לי לנצל את הבמה הזו, הכתבות שלי, ולבקש בקשה קטנה - שמרו על הפאסון כישראלים, הדגישו את הצד הישראלי החברותי, החם, המפרגן, זה שעוזר לכל אחד שצריך אותו, ותחביאו טוב טוב את הישראלי המכוער - ביוון עוד אין לישראלים בכל מקום שם רע של טיפוסים רעשניים, ונדאליסטים וכאלו שמתמקחים על כל דבר. חבל חבל שגם כאן אנשים "יעשו פרצוף" כשהם יגלו שאתם ישראליים, כמו בתאילנד ובנפאל שיש גסט-האוסים שפשוט לא מקבלים אורחים ישראליים. בבקשה ? לפני שהתחלתי לכתוב את הכתבות סיפרתי שנסיעות זה הכוח שמניע אותי להמשיך הלאה, האוויר והחופש המוחלט הזה, העצמאות האין סופית, היכולת לחיות במין אשליה זמנית שאין כרגע שום מחויבויות או מגבלות, למעט אלו שאני לבד קובעת לעצמי.
כשחזרתי, החיידק נרגע. מדי פעם גם הגוף והנפש צריכים לנוח קצת, להיות במקום אחד, לשים את התרמיל בארון, להנות מהמציאות הכל-כך לא נוחה הזו של הארץ. לא ייאמן שבמרחק שעתיים טיסה כל הפיגועים, המתיחויות, הפוליטיקה, הבנק.. נראים כמו נקודות קטנות וחסרות חשיבות אמיתית. על האי קפלוניה קראתי ספר, שקטע ממנו שינה לי קצת את הפרספקטיבה לגבי טיולים ומסעות - " ואולי סוסי המוסטאנג לא קיימים כלל. אולי הם רק דמויות רפאים, יצירי הדימיון. ואולי אין סוסים ללא אוכף וללא רסן, וגם לסוסי הבר רסן המציאות ומושכות יצריהם הבסיסיים. `לעשות מה שאתה רוצה` הוא מושג בעלמא, שכן `מה שאתה רוצה` אינו אלא מה שדורשים הגנים שלך, ואתה אינך אלא עבדם הנרצע.
אתה רץ, רץ, רץ בין אלפי סוסים בענן האבק והריר ניגר מפיך. אתה נסחף עם העדר - מי מחליט לאן ? ולמה? אקראיות אינה רצון חופשי. המרחבים לא קוראים לך. המרחבים לא קוראים לאף אחד. זוהי רק הפילוסופיה הבלתי גמורה המחכה להיפתר." (מתוך הפילוסופיה הבלתי גמורה של העכברים / של ברמן) נגמר. להפעם. נהנתי מאוד ואני מקווה שגם כל מי שהצטרף אלי, אם לא פיזית אז לפחות בכתבות. עכשיו אני כאן, לומדת, עובדת, פותחת מדי פעם את האלבום. הכתיבה הוסיפה לטיול הרבה, להפעיל את הראש, להוציא רגשות ומחשבות על הנייר, לנהל כמו יומן שבו כל אחד יכול לחטט לחיים הפרטיים שלי............ אני מאחלת לכולנו חיים מלאי הרפתקאות. ושלום.
