דאונטאון קוזיקוד
נמל התעופה בקוזיקוד (Kozhikode), המכונה גם קאליקוט (Calicut), המכונה גם חור מזעזע אי-שם בצפון קראלה, או בדרום הודו, תלוי איך מסתכלים על זה. אני לא זוכר אם זה היה רעיון שלי או של אבא שלי שהם ינחתו כאן וננסה איכשהו לרדת לקוצ`ין בסירה דרך ה-Backwaters, אבל זה היה רעיון טפשי. בשש השעות שביליתי כאן עד כה, התרשמתי שקוזיקוד מזכירה בעיקר את אזור התעשיה של ירושלים ביום רע. רק עם מזג אוויר של אזור התעשייה של נתניה. ביום רע. עכשיו אני פה בנמל התעופה הקטן והמוזנח, מקווה שהריקשה-וואלה שסיכמתי איתו שיחכה לנו, לא יברח, מאזין לטרטורי הקונגו שחופר פה לקראת איזשהו שיפוץ עתידי, מצפה לנחיתת הטיסה היומית ממומביי, שתביא לכאן את אמא ואבא שלי.
הנוסעים מתחילים לטפטף החוצה- פנים כהות, שפמים, בארים ופתאום גם ראש גבוה עם זקן מתחת לקודקוד קרח וראש נמוך, מתולתל ונרגש. איזה קטע! אמא ואבא שלי פה!
אחרי חיבוקים, נישוקים ומחמאות הדדיות ("אתה נראה מצויין", "לא- אתם נראים מצויין"..) אנחנו נדחקים לריקשה (הוא חיכה) עם התיקים והכל ומתחילים את הנסיעה לכיוון מרכז העיר. אמא שלי מבסוטה כי היא איתי ואבא שלי מבסוט מהריקשה. מבחינתו זו כניסה קלאסית לעניינים פה בהודו, אבל אז הוא מתחיל לשים לב לנהיגה: לצפצופים, לעקיפות המטורפות, לכביש שמזגזג ולעיתים הופך מדרך משנית לאוטוסטראדה ארבעה נתיבים בלתי אפשריים. הפנים מחווירות מעט, עיניים נעצמות והראש מורכן. אני מכיר את הפרצוף הזה - ככה הוא נראה כשהוא חולה, מחכה בשקט שזה יעבור כבר. אבל למרות הטראומה הראשונית המסע למלון הוכתר כסיפור הצלחה ובעתיד אבא שלי עוד יתאהב בריקשה עד מעל לאוזניים.
הם מכירים אותי, ההורים שלי, הם יודעים שעברו עלי שבעה חודשים של געגועים עזים. של כמיהה שלא באה על סיפוקה, של רצון להרגיש בבית, ולו רק לרגע קצר. הם פה כדי לתת לי את זה. וזה עטוף בשתי שקיות ניילון מעט שמנוניות, וזה מריח כמו בית, וזה מאבו-גוש. ויש גם פיתות. המחייה!
בלילה אבא כבר נוחר ואני ואמא יורדים לחוף הים של קוזיקוד. חוף לא אטרקטיבי, מוזנח וכהה. אנחנו יושבים על צלחת צ`אנה מסאלה שקנינו באחד הדוכנים (מסכנה אמא שלי - חריף לה נורא), ומדברים. שנינו קשקשנים לא קטנים, וכמו שחשבתי - כאן בהודו, הדיבור מתגלגל יותר בקלות. פתאום גיליתי שמושגים שהיו זרים לי עד לאחרונה, ורק לאחרונה התחלתי להכיר אותם, ואפילו להעריך אותם, הם חלק משגרת החיים של אמא שלי. מאנטרה, אנרגיה, יוגה ושות`, כולן מילים חדשות בלקסיקון שלי וישנות בלקסיקון שלה. אמא שלי היא לא מהטיפוסים ה"רוחניים" עם סדנאות בשיטים וארון ספרים מלא בניו-אייג`, אבל היא אשה שכבר היתה פה ושם וכבר עשתה כך וכך, מעל הכל היא אמא, ובלב היא יודעת מה שאני רק מתחיל לנחש עם הראש.
למחרת אנחנו במשימה תיירותית לגמרי - לנצל עד תום את קוזיקוד וסביבתה כי אנחנו רוצים לעוף מפה כמה שיותר מהר, דהיינו יום אחרי זה. מקפצים מריקשה ללוקאל ושוב לריקשה בדרך לאזור ה-Backwaters, ההורים מבסוטים מחופש וקלות התנועה, מעצי הקוקוס הענקיים, מצבעוניות הרחובות, במיוחד מהסארים של הנשים וגם קצת מהבן, שכדי להרשים אותם מנסה לקשקש בהינדי שלא שווה פה כלום, כי כולם מדברים רק מאלילאם, ומתמקח על שקלים בודדים. בסוף הגענו ועלינו על סירה שלקחה אותנו אל לב ליבו של השקט אל חיקה של השלווה.
נהר רחב, עצי קוקוס מכל עבר, פה ושם בית, מדי פעם עוברים ליד קאנו קטן שחותרת בו אישה קטנה. נשרים בשמיים, פרחים על המים, צל עלי בננה, ועברו להן שלוש שעות של נעימות גדולה.
בהמתנה לאוטובוס אנחנו מזמינים צ`אי וביסקוויטים (זו לא הודו בלי צ`אי וביסקוויטים) ואז מתגלה בעיה - לאמא שלי יש טראומת ילדות עם הקרום של החלב (וזה לא צ`אי אם אין בו קרום) ואין סיכוי שהיא תשתה את זה. נו, מה לעשות? את אמא שלי אני כבר לא אחנך. עוברים לתה שחור, אני פותח בהרצאה רבת ערך על ההבדל בין הביסקוויטים של "פרלה-ג`י" לכל יתר החקיינים. נחמד לי להיות קצת מורה דרך, למרות שעל קראלה אני לא יודע שום דבר, מרבית ההסברים שלי הם מהסוג של "הסברי פרלה-ג`י" כמו ההבדל בין ריקשה של באג`אג` לזו של פיאג`ו (פיאג`ו יותר רחבה ויש לה דש-בורד) או התאוריה שגורסת שככל שהצ`אי יותר זול הוא גם יותר טעים. כשאבא שלי שואל למה לעזעאזל כל הגברים כאן מסתובבים עם חצאיות, אני נתקע. לא ממש שמתי לב לזה, לא ראיתי בזה דבר חריג. אני מהרהר בדבר רגע או שניים ואומר לו את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני: "זה נראה לי נורא נוח".
חוף קאפאד
יש עוד כמה שעות לשרוף עד הערב ואנחנו פונים לכיוון Kappad Beach שנמצא 16 ק"מ מצפון לקוזיקוד, שני לוקאלים, ריקשה אחת ואנחנו שם. בינתיים ההורים נושאים בגבורה את נטל התחבורה הציבורית ואני מרגיש אופטימי לקראת הנסיעה ברכבת מחר, מקוזיקוד לקוצ`ין. חוף קאפאד הוא תגלית מופלאה - רצועת חוף נקייה, קוקוסים על קו המים, חול לבן פריך, ים כחול וכפר דייגים קטן שדייריו ידידותיים להפליא. חוץ מאיזה ריזורט נטו בקצה הדרומי של החוף אין פה שום תשתית תיירותית, מי שמחפש ימצא כאן שקט ושלווה שעליהם שומעים באגדות של שועלי הודו הותיקים ("כשאני הגעתי לגואה היה שם חצי דוכן צ`אי, קניתי צאפאטי בהקפה, וישנתי בבית של משפחה תמורת 2 רופי ללילה").
אבל (תמיד יש "אבל") - טיילת לאורך החוף כבר נמצאת בשלבי בנייה טרומים ונראה שמישהו כבר שם עין על האזור הזה. אבא שלי מעריך שתוך שנתיים החוף כבר יתמלא בבתי מלון לנופשים אקסקלוסיביים, ואני, שמכיר קצת את הקצב ההודי, נותן לו עוד חמש או שש שנים. זה היה יום נפלא - אבא בסודוקו. אמא בספר, ואני מטייל בכפר, מצלם כמה מהחבר`ה המקומיים שממש מתרגשים לראות את עצמם במסך של המצלמה הדיגיטלית. הילדים לא מבקשים עט. מה עוד צריך?
אפטאון קוצ`ין
למחרת התחילו הצרות. עלינו על רכבת לא נכונה וירדנו באמצע. חיכינו שעה ועלינו שוב, בהתחלה לא היה איפה לשבת ובסוף התמקמנו על הדרגשים של ה-Second Sleeper. היה חם וצפוף ורועש. אני רגיל לזה, אבל שכחתי שההורים שלי כבר מזמן לא ילדים. הגב של אבא התחיל לכאוב אחרי כמה זמן, ואמא ישבה מכווצת בספסל לי איזה הודי משופם עם המבט הזה של "שיעבור כבר"... הרגשתי טמבל שלא חשבתי על זה מראש, ניסיתי לשפר את האווירה עם קצת מוסיקה מהמיני-דיסק, אבל הם לא היו צריכים מוסיקה. הם היו צריכים טקסי. מילותיו של גיא ממסע הטוקטוקים הנוראי בשיאחה (סין) לא חלחלו עד הסוף: "לקמצנים לא תהיה תקווה..."
במוניות מתחנת הרכבת של ארנאקולום לכיוון פורט קוצ`ין (כן, הפעם מונית) ההורים הגדירו את הנסיעה כ"חוויה מעניינת מאוד", אם כי חד-פעמית. אבל החוויה הזאת עלתה בבריאות ואבא שלי קיבל אנגינה. אבא שלי טיפוס חזק, הוא שתק, שתה הרבה תה, שכב במיטה ובלע את האנטיביוטיקה שאמא שלי (שגילתה בשמחה שפה לא שמעו על מרשם רופא) נתנה לו. חיכינו שזה יעבור, ובינתיים אני שברתי לעצמי שן וביום הסילבסטר ביליתי שלוש שעות אצל רופא שיניים (כן, אחד הודי) והלכתי לישון ב-22:00. ששה ימים עשינו בקוצ`ין החמה והלחה, וחיכינו לרפואה.
פורט קוצ`ין היא סוג של שכונת יוקרה הודית: בתים יפהפיים, גינות גדולות ורחובות מצוחצחים. האזור התיירותי בנוי על עונה קצרה של אירופאים בחופשת חג המולד, שיבואו וישפכו פה כסף. יש כאן בתי מלון ב-250 יורו ללילה, חנויות קשמיריות שלא מתביישות לנפח מחירים ושני בתי קפה שעומדים בקלות בכל סטנדרט מערבי. יש כאן משפחות עם תינוקות בלונדיניים בעגלות, נופשים מבוגרים בבגדי הנופש שלהם, ואת חיים.
את חיים פגשתי ב-Kashi Art Cafe מקום מעוצב שמשמיע ג`אז ושהמלצרים בו אף פעם לא מחייכים. חוץ מזה יש שם קפה קר מעולה, קונצרט סיטאר בערב ואת חיים.
חיים הוא יהודי אמריקאי לא צעיר, כחול עיניים, חבוש כיפה ולבוש בחצאית מונדו. ביום שישי בצהריים הוא ברך אותי ב"שבת שלום" במבטא אמריקאי ונקשרה בינינו שיחה. חיים מחלק את חייו בין ארצות הברית, הודו וישראל. בבנגלור הוא מארגן אחיות לעבודה בבתי חולים בארצות הברית, שם חסרות עובדות ומן הסתם גוזר קופון מסויים משני הצדדים. האחיות ההודיות עוזבות את ביתן כדי להגשים את החלום האמריקאי (שברוב המקרים עתיד להתפוצץ להן בפרצוף), בתי החולים מקבלים כוח עבודה מיומן, זול ואסיר תודה על ההזדמנות וחיים יכול לשבת בבית הקפה האהוב עליו ולפטפט עם העוברים והשבים. כבר ציינתי שהקפה הקר מעולה? נראה שכאן ידו בכל ויד כל בו. הודים מקומיים עוצרים ומברכים אותו לשלום. הוא זורק מילה או שתיים במאליאלם, עובר לאנגלית ומסביר לי בעברית מי האיש. הוא גם ממליץ לי על רופא שיניים טוב שעשה לו שני כתרים מזהב בעשירית המחיר שהיה משלם באמריקה, ומזמין את ההורים שלי ואותי לבית הכנסת היום בערב, לשם יסע (ויחזור) בג`יפ שלו, טויוטה חדשה עם נהג. ערב שבת בבית הכנסת האגדי של קוצ`ין, יכול להיות יותר משפחתי מזה?
כשהגענו לבית הכנסת בערב זכיתי לקבלת פנים מעט קרירה כששמש בית הכנסת שלח אותי להשיג מכנסיים ארוכים לפני שאכנס. אמנם הייתי צריך לחשוב על זה מראש, בארץ לא הייתי הולך לבית כנסת עם מכנס קצר, אבל בחום של 30 מעלות ו-80 אחוז לחות, קצת קשה לחשוב על הדברים האלה.. ועוד מראש!.. מצאתי את עצמי רוכש שרוואל לבן בערב שבת ועשיתי את דרכי אל תוך בית הכנסת לבוש במכנסי חילול שבת לכבוד השמש.
זה היה ערב שבת מוזר, ערבוביה כזאת של תיירים שעוברים פה לרגע, זקני הקהילה שהם יהודיה האחרונים של קוצ`ין, טיפוסים כמו השמש הישראלי שבחר לחיות בהודו, או חיים שחי קצת בכל מקום. תפילה חרישית, מקוטעת עם קפיצות בסידור שקשה לעקוב אחריהן, בין הקירות הצטיירה דמותה של קהילה יהודית שהיתה ובקרוב לא תהיה עוד. התגובה הראשונה למחשבה הזו היא עצבות, כאילו קורה כאן דבר טראגי, אבל בעצם קהילת קוצ`ין לא נעלמה, היא הלכה בדרכן של קהילות אחרות והתמזגה עם א�ם כל הקהילות (שהיא גם ב�תן) - זו של היהודים החיים בארץ ישראל. כמו ציפור נודדת עתיקה שמצאה לה בית. התפילה המהוססת בחברת חצי מניין קשישים אינה סממן שמצביע על חולשתה של קהילה, כי אם על כוחה. על מידת ההצלחה שלה.
Jew Town - האזור שמסביב לבית הכנסת, היה פעם "שכונה שוק" שבשל קרבתה אל הנמל שגשג בה המסחר, בעיקר בתבלינים. היום קצת קשה למצוא מחסני תבלינים (אם כי אפשר) ובחללים הגדולים שפעם אחסנו ערימות של ג`ינג`ר, הל, פלפל ועוד, ניתן למצוא כעת רהיטי עץ מקסימים, עתיקות, עבודות יד, כולם מסודרים למופת בחנויות הגדולות, הערוכות היטב לטעמו של התייר המערבי. את ריחם החריף של התבלינים החליף ריחו של עץ משוח בלכה, של אבק שכיסה כיסא ושל מטבע זר שמחליף בעלות, גם זה - ריח נעים.
טיול ברחובות פורט קוצ`ין מזמן מפגש מפתיע עם בתי מידות מצוחצחים מוקפים בגינות מוקפדות ועם נקיון ושקט שקשה למצוא בהודו. באזור הזה של העיר שמונים אחוז מהתושבים הם נוצרים וברור שיש כאן כסף. אבל, כמו תמיד- כסף מביא איתו חומות גבוהות ושערים נעולים, בניגוד למוחצנות הטבעית של הודו, שקרקס החיים שלה מוצג לראווה בכל פינת רחוב, כאן יש לעסוק בניחושים. מי גר כאן? ממה הוא מתפרנס? כמה ילדים יש לו? איזה מוסיקה הוא אוהב לשמוע? כל הפרטים האלה שהתרגלתי לנוכחותם הטבעית נסתרים מפניבשכונה הנעימה והריקה הזאת. אבל, עדיין בהודו עסקינן וקשה לעבור במקום בלי ליפול על איזו חגיגה או פסטיבל והפעם - הקרנבל שלכבוד השנה החדשה.
תהלוכה לכבוד השנה החדשה
ברחובות שבהן צפויה תהלוכת החג לעבור מתקבצים התושבים על המדרכות, צבעוניים וחגיגיים, על הגגות ובמרפסות יושבות משפחות שלמות והילדים לוטשים עיניים סקרניות לכיוון המגרש הריק שבו מתארגנת התהלוכה ובראשה פיל ענקי מקושט בנזר זהב וחמוש בשני חיטים קטומים. אחריו מגיעות העגלות והצועדים. אחרי קבוצת הקאתאקאלי, הריקוד התיאטרלי המסורתי של קראלה שמזכיר במשהו הופעות קאבוקי יפניות, אחרי לוחמי הקאלאריפאיאטו, אמנות הלחימה המקומית, מגיעים מתופפים ונגנים, בובות גדולות, מלכות דראג, שודדי-ים ומשאיות שבפלטפורמה שלהן הוקמה במה ססגונית שפעם היא מקדש הינדי ופעם מסיבת דיסקו עליזה. פעם היא כפר דייגים ופעם אפילו רוכב עליה מלאך המוות, נושא חרמש שעליו כתוב H.I.V ומתחתיו מספר קורבנות עם מזרקים בידיים (ובוודאי בלי קונדומים בכיסים). לא מפתיע לגלות שיש איידס בקראלה, אבל בהחלט מפתיע לגלות שהנושא מצוי מעל לפני השטח, בשיח הציבורי המקומי ואף מוזכר כאן בקרנבל שצריך להיות שמח. קראלה - מדינה קוראת וכותבת בארץ מלאה אנאלפבתיות, לא מטאטא מתחת לשטיח, אפילו ביום חג. שנה טובה שתהיה לכם.
יום חם ולח רדף יום חם ולח. קפה קר נמזג לכוסות גדולות ב-Kashi Art Cafe וצ`אי ריחני ב-Tea Pot המעוצבת למופת, שם עובד המלצר סונש שאין לו חלומות משלו, או מספיק מילים באנגלית לתאר אותם, או (וזו תקוותי) שהוא לא באמת חושב שהם יעניינו תייר עובר אורח.
- "מה החלום שלך?" הוא שואל אותי.
- "לטייל בכל העולם" (חלום כזה של מטיילים) עניתי. זה חלום שאין צורך להסביר אותו.
- "אה... גם שלי" הוא אמר.
- "ומה עוד?" שאלתי.
- "זה מספיק" השיב סונש
ואולי הוא צודק.
בינתיים אבא הבריא, לי הלבישו כתר (בעשירית ממה שהיה עולה לי באמריקה) ואמא שלי, בחכמתן של אמהות, הציעה לארגן מונית ליעד הבא.
ניפרד מקוצ`ין על רשתות הדיג הסיניות, מופעי המחול ומלכודות המזומנים שלה. ניפרד גם מהאוויר שליד הים, מהזיעה שמביאות שעות הצהרים, מסאלים, בעל הבית שלנו עם מבטו השמנוני ונעלה להרים במכונית טאטא אינדיקה מצוחצחת. אבא, אמא ובן בדרכם אל שדות התה של מונאר, אל עוד הרפתקאה משותפת ואל עוד גילויים, אלה שמבחוץ ואלה שמבפנים.
