החזרה להודו: סוף הסיפור- פרק ט``ז

אלפי בקראלה היא מרכז תיירותי המשלב בין שוק גדול, שייט תעלות ומוקד לפסטיבלים, איציק גונן מספיק לבקר במקדש אחרון לפני שהוא ממשיך לארנקולם הסואנת, על מרכזי הקניות הפארקים והטיילת היפה שלה. זוהי גם תחנתו האחרונה בטיול, וכאן גם מסתיים הסיפור לשמו הגיע להודו. פרק בניחוח של סיום, עד הפעם הבאה!
איציק גונן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: החזרה להודו: סוף הסיפור- פרק ט``ז
© Depositphoto/Javarman

ב-אלפי

המואזין במסגד הסמוך מתחיל לקרוא ברמקול ואני נקרע משנתי, מה השעה עכשיו? אני מחפש את השעון שלי ובסוף מוצא, ארבע בבוקר, מה, הוא השתגע? אחרי כמה דקות הוא מפסיק ואני חוזר לישון, אבל בחמש הוא שוב חוזר לדרוש, וואי, איזה בלגאנים, בסרט כזה כבר מזמן לא הייתי, לזה כנראה התכוונו ב"לונלי" כשכתבו "קרבה מציקה למסגד רועש". לא רק מציק, גם מעצבן! לפחות עכשיו אף אחד לא מתרגם את השטויות שלו לאנגלית, כי זה כבר היה מוגזם, גם להעיר אותי וגם להטיף לי לא לחטוא...

 דרך החלון נראה לי שהולך ומתפתח יום יפה, ואני מתהפך במיטה וחושב לעצמי שהמסע הזה שלי לגואה ולקראלה מתחיל להתקרב לסיומו, ואני כבר מתגעגע ומצטער שאין לי יותר ימים. הייתי בקלות יכול להשקיע כאן עוד כמה שבועות, גם בחופים, כולל אום-ביץ` בגוקארנה, איזה שבוע בהאמפי, לקחת את הטרק ממונאר לקודאיקאנאל, ולהמשיך בטאמיל נאדו למדוראי, ו... כן, אין לזה סוף, רק שמתישהו צריך לחזור לעבוד, אין מה לעשות. הדבר היחידי שמרגיע אותי קצת זה שלמשימה שלקחתי על עצמי, מסע בעקבות הספר "אלוהי הדברים הקטנים", היה לי כל הזמן שהייתי צריך. כן, ועכשיו, כאן באלפי, יש למשימה הזאת ריח מיוחד של סיום, ותכף תבינו למה.

אז ככה, לאלפי הגיעה אמו, אמם של רהל ואסתה, (זוכרים?) לראיון עבודה כמזכירה של מישהו, וכאן, בחדר מזוהם באכסניה בשם Baharat Lodge, היא סיימה את חייה, לגמרי לבדה, בלי ילדיה לצידה, בלי בני משפחה, ובלי חבר או מכר, לבדה. אמו היפה, החושנית, המרדנית, שבתוכה התחבטו "הרוך האינסופי של אמהות והזעם חסר המעצורים של מפציץ מתאבד", ושהיתה לפעמים "האשה היפה ביותר שאסתה ורהל ראו מעודם, ולפעמים לא". היא היתה בת שלושים ואחת כשמתה, "לא זקנה, לא צעירה, אבל בגיל שהוא בר-חיים ובר-מוות".

 בארוחת הבוקר אני חוזר לקרוא בספר `"אלוהי הדברים הקטנים" את 15 העמודים האחרונים, ושוב אני בוכה, כל-כך עצוב. כן, תסלחו לי על הרגשנות, אבל הספר הזה מצליח לרגש אותי כל פעם מחדש, גם אם אקרא אותו מאה פעמים, וגם להראות לי שוב כמה דברים, אם במקרה הספקתי לשכוח: מה קורה למי שפוגע בסדר החברתי, בכל מקום, לא רק כאן בהודו, מה קורה במאבק בין הציוויליזציה לטבע, ומהו הפחד הזה של בעל הכוח בפני חסר הכוח. מהו הדחף שיש באדם להרוס את מה שהוא לא מצליח להכניע, איך הטבע האנושי הורס את הרעיונות והמסגרות שהמוח האנושי מקים, ומהם חוקי האהבה שקובעים את מי צריך לאהוב, כיצד וכמה... וכמובן גם מותה של אמו, כאן באלפי, המוסיף לעיר הזאת נופך מעט מבלבל עבורי, איזו מין עיר זאת שנותנת למישהו למות ככה?

 בשני משרדי אינפורמציה אליהם אני נכנס מאוחר יותר ומנסה לברר, אומרים לי באופן נחרץ שאין באלפי שום אכסניה הנקראת Baharat Lodge, פשוט אין. טוב, אז שם האכסניה הוא פשוט המצאה מדמיונה של הסופרת (שלא כמו שם הקולנוע, אבהילש סינימה, שקיים במציאות רק נמצא בקוטאיאם במקום בקוצ`ין). ואולי בעצם זו לא המצאה מקרית, כיוון שבאהאראט (baharat) בהינדית משמעותו הודו, וזה אומר משהו על כל הספר.

 מה שכן נמצא באלפי, לפי מה שאני מברר, זו המשרפה החשמלית שבה נשרפה גופתה של אמו, לאחר שהכנסייה סירבה לקבור אותה. צ`אקו, אחיה של אמו (ואיתו גם רהל בתה), שכר מכונית מסחרית והוביל את הגופה למשרפה החשמלית, מונחת על אלונקה ומכוסה בסדין מלוכלך. במשרפה, שבה שרפו רק קבצנים, חסרי בית ועצירים מתים, עמד אוויר רקוב ודלוח של תחנת רכבת, אלא שהיא היתה שוממה, שום רכבות ושום אנשים. "דלת הפלדה של המשרפה התרוממה, והנהימה המהוסה של האש הנצחית הפכה לשאגה אדומה. החום זינק עליהם כמו חיית פרא מורעבת. ואז הזינו אותה באמו של רהל. בשערה, בעורה, בחיוכה, בקולה...". כמה עצוב. טוב, למשרפה אני לא הולך, זה כבר יותר מדי בשבילי. במקום זה אני יוצא לטייל מעט בעיר שזה עתה קמה לבוקר חדש, מנסה לעודד את עצמי בדברים יפים יותר.

לתחילת הכתבה

סיור בעיר

מולאקאל רואד הומה וסואן ממאות הולכי רגל, רבים מהם תלמידות ותלמידים בתלבושות ססגוניות הממהרים לבית הספר ברגל או עם אופניהם. חמודות במיוחד נראות הבנות, כשהן מסיעות-מתמרנות את אופניהן, וחוצות את התנועה הסואנת בדרכן לבית הספר. רואים גם אבות המסיעים את ילדיהם על אופנועיהם, לעיתים שניים או שלושה ילדים מקדימה ומאחורה, חלקם גם הם לבית-הספר ואחרים, קטנים יותר, אולי לגן. על האופנוע מאחורי הבעל יושבת לעיתים גם האשה, בדרכה למקום עבודתה, תמיד שתי הרגליים בצד אחד, ולא תראה כאן באלפי, ובקראלה בכלל, את הנשים של פאנאז`י ושל גואה דוהרות על הטוסטוסים שלהן, רגל בכל צד, מוכנות להתחרות בגברים. חוץ מאופניים ואופנועים למיניהם מלא הרחוב גם בריקשות, מכוניות ואפילו אוטובוסים עמוסי נוסעים, והכל מתנהל במין סדר הודי שכזה, חייכני ורגוע. יום חדש שמביא עמו תקווה חדשה לכל אחד, גם אם אין לו הרבה, או שאפילו אין לו כלום.

מוכר האננס לא הרחק ממני מסדר ערמה גדולה של אננסים בפאתי הכביש, מוכן להתחיל למכור, ואכן מיד מתחילים להיעצר לידו אנשים, לשאול על המחיר, ואחר-כך גם לקנות. אלפי ידועה כעיר שוק, עוד מתקופות קדומות (יוון ורומי), וחוץ מאננס אפשר למצוא כאן הרבה אגוזי קוקוס (כמובן!), אורז, פלפל אדום חריף, ג`ק פרוט, ענבים, תבלינים למיניהם, ועוד מלא פירות. בעיר הזאת חיים קרוב ל-300,000 תושבים, וחוץ מהיותה מרכז לתעשיות העושות שימוש בסיבי קליפת הקוקוס, היא גם מהווה מרכז תיירותי לטיולי שייט בתעלות המים המקיפות וחוצות אותה. אלפי היא גם מקום לבוא לראות בו את מירוץ סירות הנחש המפורסם על גביע נהרו בשבת השנייה של אוגוסט, מרוץ המעלה על נס את מסורות הספנות והלחימה של קראלה העתיקה, ויש כאן עוד הרבה אטרקציות של חגיגות ואירועים במקדשים, כולל הדורגא-פוג`ה שנחגג לכבוד האלה במשך תשעה לילות רצופים.

 חסר לי איזה מקדש לקינוח, לפני שאעזוב את אלפי בדרך לקוצ`ין (משם יוצאת מחר הטיסה שלי לסרי-לנקה ולבנגקוק), אז אני שואל אנשים ברחוב איפה יש כאן מקדש קרוב, והולך לבקר בשניים מהם. לראשון שבהם, מקדש שרי באהובאנשווארי, המוקדש ככל הנראה לאלה בדמותה של שרי, אשתו של וישנו, יש צריח גבוה ומרשים המקושט בתבליטים רבים ויפים של האלים, בתמונות שונות הלקוחות מהראמאיאנה ומהמאהאבאראטה. המקדש ועץ הבאניאן הגדול שלידו נמצאים במרכז מגרש חול, אבל מה שמעניין הוא שכמעט ואין כאן מאמינים שמגיעים למקדש, והמקום ממש ריק לחלוטין. מוזר. המקדש השני, שאת שמו לא הצלחתי לגלות, שוקק חיים ופעילות, ואפשר לראות כאן הרבה בחורות צעירות, אמהות, וזוגות הורים צעירים שמגיעים, לפעמים עם ילד קטן אחד, לקבל את ברכת הפריון והשפע מהאלה דווי.

 בכניסה למקדש עצמו עומד פסל גדול של פרה לבנה, מכוסה פרחים, ועל שער הכניסה אפשר לראות את תמונותיהם הגדולות של שיווה, פארוואטי וגאנש בעל ראש הפיל, בנם הבכור של שיווה ופארוואטי, הידוע כאחד האלים האהובים ביותר בכל הודו. את הסיפור יוצא הדופן של לידתו של גאנש כבר סיפרתי במקום אחר, ולכן רק אציין כי גאנש ידוע בכוחו להסיר מכשולים ולהבטיח הצלחה, ועל כן עובדים אותו כשפותחים במשימה כלשהי – כשמניחים אבן פינה לבניית בית או כשיוצאים למסע, למשל. ידוע כי פולחנו של גאנש בעל ראש הפיל מקובל במיוחד בקרב תלמידים וסטודנטים, סוחרים, ואנשי עסקים, לתשומת לב כל מי שמחפש סעד במרומים כדי להצליח בלימודים או בעסקים...

לתחילת הכתבה

ארנקולם וקוצ'ין

בצהריים אני אורז את עצמי, הולך לתחנה המרכזית, ולוקח אוטובוס local לארנקולם. אני מסתכל סביב, אולי אפגוש במקרה את ת`אמפי הכרטיסן, בתחנה או על אחד מהאוטובוסים שנכנסים לתחנה או יוצאים ממנה, אבל הוא לא כאן ואני עולה לאוטובוס, ואחרי שעה וחצי מוצא את עצמי בתחנה המרכזית של ארנקולם, שהיא חלק מהעיר שנקראת היום קוצ`י (קוצ`ין). לא הרחק מכאן נמצא הגסט-האוס של YMCA, לשם אני צועד ברגל כדי למצוא חדר ללילה אחד, אלא שהמוסד הזה מארח היום ומחר כנס של להקות ריקוד מבתי ספר תיכון ממדינת קראלה, ואין כאן אף חדר פנוי לרפואה. טוב, לפחות אפשר להתיישב במגרש המופעים המוצל בחוץ, וליהנות קצת מריקודים. אחרי המנוחה האמנותית אני מעמיס את הבית ויוצא להמשיך בחיפושים, ובסוף מוצא חדר ב-Sapphire Tourist Home, חדר זוגי ליחיד ב-250 רופי, והחדר הזה הוא באמת ברמה גבוהה. בלי להתכוון יצא לי החדר הכי מפואר עד עכשיו בטיול, חדר הולם ללילה האחרון שלי בהודו, בטיול הזה כמובן...

אחר-הצהריים אני יוצא לטייל קצת בעיר, ומגיע לפארק ילדים, לא הרחק מהטיילת היפה שלאורך אגם ומבאנאנד, המתחבר לים לאקשאדוויפ. הפארק יחסית גדול, והוא מלא במשפחות צעירות, הורים וילדיהם הקטנים, שהגיעו הנה לבילוי משפחתי של אחר-הצהריים, ועכשיו הם עסוקים בסולמות ובמגלשות. בהמשך הפארק יש מגרש אספלט עליו מתקיים כעת שיעור גלגיליות, והילדים הקטנים, בגילאי 7-5, מסובבים את המגרש בהתלהבות, כשבמרכז המגרש עומד המדריך, ומעיר לכל אחד מהם על הטעויות ואיך לשפר את השליטה. מדי פעם מתרסק אחד הקטנים האלה על המשטח, אבל אין בכי, או חיפוש היסטרי אחרי אבא-אמא, והקטנים האלה קמים, מתאוששים במהירות, וחוזרים לקבוצה. אני קונה לי ארטיק ומתיישב ליהנות מהחבר`ה הקשוחים האלה, מהפארק, ומאווירה רגועה ועצלנית של סוף טיול.

 היום בגסט-האוס ביררתי שוב, כדי להיות בטוח באלף אחוז, ואכן הסתבר לי שמה שרג`י אמר היה נכון, בית קולנוע בשם אבהילש סינימה אין בקוצ`ין (למרות שזה מה שמופיע בספר), אלא רק בקוטאיאם, ואליו, כזכור לכם, הגעתי. טוב, אז עכשיו נשאר לי לראות רק עוד דבר אחד: את שדה התעופה של קוצ`ין, אליו הגיעו אמו, צ`אקו, בייבי קוצ`מה והילדים אסתה ורהל, כדי לפגוש את סופי מול ואמה שהגיעו בטיסה מלונדון. הרצון שלי לראות את שדה התעופה הזה של קוצ`ין בעצם גרם לי לתכנן את הטיול כך, שאקח מכאן את הטיסה לבנגקוק, מה שגם יחייב אותי לבלות לילה אחד בדרך בסרי-לנקה, אבל זה כבר יהיה שייך לסיפור אחר.

 בינתיים אני עוד בסיפור של הודו, ושל קראלה, ושל קוצ`ין, ושל "אלוהי הדברים הקטנים", ואני ממשיך מפארק הילדים לטיילת, וצועד לאורכה, כשממול השמש הולכת ושוקעת, והצבע הצהוב-כתום-אדמדם שוב חוזר ומשתלט על מימי האגם. במרכז הקניות הגדול GCDA, שנמצא על הטיילת, חצי מהחנויות מוכרות טלפונים סלולריים, והחצי השני אלה מסעדות, מכל סוג ומין. אני נכנס לאחת מהן, לאכול דג עם צ`יפס ולשתות מילק שייק, תופס שולחן ליד חלון גדול המשקיף על השקיעה, ורואה מרחוק את פורט קוצ`ין, שם ביליתי ארבעה ימים רק לפני שבועיים. כן, שבועיים שנראים לי עכשיו כמו חודשיים, כל-כך הרבה חלף מאז!

 אני יושב ואוכל, לאט-לאט, עד שהשמש נעלמת בים והחושך יורד על העיר, ומדליק אותה כאן מסביבי בשלל נורות צבעוניות ושלטי פרסומת מוארים. האזור הזה ליד הטיילת מלא בחנויות ומרכזי קניות, ובכל מקום אנשים נכנסים ויוצאים, רובם חבר`ה צעירים, ורק סיפור הטלפונים הסלולריים נשאר חידה בעיני, מה זה הסיפור הזה של עשרות חנויות, זו ליד זו, שכולן מוכרות טלפונים סלולריים, מישהו יכול להסביר לי? בדרך חזרה לגסט-האוס אני נכנס לכמה חנויות בגדים ברחובות צדדיים, לחפש מה אפשר להביא כמתנות, בדים צבעוניים, חולצות, שארוולים וכל זה, ומסיים את הסיבוב ב- Coffee Beanz לכוס קפה טוב לפני השינה, ויש כאן באמת קפה טוב! ארנקולם ופורט קוצ`ין, שתיהן חלק מקוצ`י (קוצ`ין) של היום, אבל איזה הבדל בין השתיים: פורט קוצ`ין קטנה, נחמדה, אינטימית, מלאה אתרים מעניינים, מטיילים מכל העולם ואווירה של כיף ושל fun, ואילו ארנקולם גדולה, רועשת, ממהרת, עם מרכזי קניות גדולים וסואנים, ומנוכרת, ללא אינטימיות. ורק יתרון אחד יש בעיני לארנקולם, היתושים כאן רגילים, נורמאליים, ולא כמו הטורפים האלה של פורט קוצ`ין...

18.2.2007
ההשכמה המוקדמת שלי הבוקר התאחרה, כיוון שהבחור מהקבלה שהבטיח להעיר אותי בחמש וחצי נזכר בי ממש מאוחר. תוך חצי שעה עשיתי מקלחת, ארזתי את הכל לטיסה והיידה בריקשה לשדה התעופה. כן, רק שמישהו כאן כנראה לא רוצה שאעזוב. אז קודם העניין של ההשכמה, ועכשיו מסתבר שהריקשה הזאת לא סוחבת בעליות, כן, כן, מה שאתם שומעים! כל עליה קטנה היא יורדת לאיזה 10 קמ"ש ונראה לי שתכף אני יורד לדחוף אותה... הנהג עושה לי בידיו תנועות נואשות, אבל כמו שאני מכיר את ההודים הוא ממש לא מופתע מביצועי הריקשה שלו והבעיה הזאת שהיא לא סוחבת בעליות בטוח שהיא לא חדשה בשבילו. שדה התעופה של קוצ`ין נמצא איזה 30 ק"מ מהעיר, ועכשיו אתם יכולים לתאר לכם על קוצים באיזה גודל אני יושב עכשיו... טוב, בסוף הגענו, לא לפני שנסיעה שאמורה היתה לקחת לא יותר מ-45 דקות, גם בריקשה לא מהירה, הפכה לנסיעה של שעה וחצי וטונה עצבים.

 כשהגעתי לשדה הסתבר לי שכל העצבים היו לשווא, והטיסה נדחתה ותצא באיחור של כמה שעות. אמרתי לכם שלא רוצים כאן שאעזוב... מכיוון שלא יכלו להשיג אותי, גם לא הודיעו לי על העיכוב, כך הם אומרים. טוב, עכשיו יש לי זמן לעשות סיבוב בשדה ולחפש אותם, את הקנגורים העשויים מלט, כפי שכתוב בספר: "באולם הנוסעים הבאים היו ארבעה קנגורים ממלט בגודל טבעי, עם כיסי מלט שאמרו השתמש בי. בכיסים, במקום קנגורי מלט קטנים, היו בדלי סיגריות, גפרורים משומשים, פקקי בקבוקים, קליפות בוטנים, כוסות ניר מעוכות ומקקים. כתמי רוק של פלפלים אדומים היו מותזים על בטני הקנגורו שלהם, כמו פצעים טריים. חיוכים של פה אדום היו לקנגורים של שדה התעופה. ואוזניים עם קצוות ורודים...". הקנגורים האלה העסיקו מאוד את רהל הקטנה בעת שכולם ניסו לראות את סופי מול, שהגיעה בטיסה של בומביי-קוצ`ין, "חבושה בכובע, לבושה במכנסיים מתרחבים, ואהובה למן ההתחלה". כשסופי מול ירדה מהמטוס וצעדה עם אמה במסלול פנימה, שאלה אמו "את רואה אותה, רהל?", ואז הפכה ראשה "ומצאה את בתה הארוזה בתחתונים טריים משוחחת עם חיות הכיס ממלט"...

לתחילת הכתבה



ובכן, מסתבר שלמרות ששדה התעופה של קוצ`ין הוא קטן ולא מרשים, בכל זאת הוא עבר כמה שינויים מאז והקנגורים נעלמו, אם היו בכלל, ולא נותר סימן מאותה קבלת פנים חגיגית שנערכה כאן בשדה התעופה לסופי מול ולאמה האנגליה, מרגרט, קבלת פנים שאחריה הכל החל להתדרדר במורד, מבלי שמישהו מהמשתתפים יוכל לעצור את הרכבת הזאת.

 כשהמטוס שלי ממריא בסופו של דבר לסרי-לנקה, אחרי עכוב של כמה שעות, אני מביט למטה על קוצ`ין ההולכת ומתרחקת, ואיתה קראלה, טאמיל נאדו וכל חלקה הדרומי של הודו, כולל השפיץ, ולא יכול שלא להרהר שוב באמו, בולותה, ברהל, באסתה, וב"אלוהי הדברים הקטנים", המספר במובנים רבים את סיפורה של הודו כולה. הרבה דברים למדתי במסע הזה, את חלקם אני מנסה לעכל גם ממש עכשיו, ועל חלקם האחר עדיין לא הספקתי לתת את דעתי, ובטח ייקח עוד זמן או דברים שייקרו לי כדי שיחדרו לתודעתי. ובכל זאת, הדמויות שחוזרות אלי כל הזמן אלה דמויותיהם של התאומים בני השבע, אסתה ורהל, שחייהם השתנו ברגע אחד. "בשעה שילדים אחרים בגילם למדו דברים אחרים, למדו אסתה ורהל איך ההיסטוריה נושאת ונותנת על תנאיה וגובה את המגיע לה מאלה שעוברים על חוקיה. הם שמעו את חבטתה המחליאה. הם הריחו את ריחה ולעולם לא שכחו אותו, את הריח של ההיסטוריה. כמו ורדים זקנים שנישאים ברוח".

 אפשר כמובן גם לטעון כי למעשה הכל החל "לפני אלפי שנים. הרבה לפני בוא המרכסיסטים. לפני שהבריטים כבשו את מאלאבר, לפני שלטון ההולנדים, לפני שואסקו דה-גמה הגיע, לפני כיבוש קליקט בידי זמורין... אפשר לטעון שזה החל זמן רב לפני שהנצרות הגיעה באוניה וחלחלה אל תוך קראלה כמו תה מתוך שקיק-תה. שזה החל באמת בימים שבהם נחקקו חוקי האהבה. החוקים שקבעו את מי צריך לאהוב, וכיצד. וכמה". אלוהי האבדון. אלוהי הדברים הקטנים.

לתחילת הכתבה

על הודו

גם הפעם, כמו במסעי הקודם לצפון הודו, היה עבורי תהליך העלאת הסיפורים מהיומן למסך המחשב תהליך מאוד מרגש ומיוחד. שוב ושוב חלפו מול עיני כל המראות, עלו הריחות ונשמעו הקולות של גואה ושל קראלה, ושל ארונדהטי רוי עם "אלוהי הדברים הקטנים" שלה, וכל שורה שקראתי ביומן החזירה אותי אחורה, על אף שפרק הזמן שבין הטיול ובין העלאתו על המחשב היה הפעם קצר יותר, והזיכרון עדיין טרי. שוב שאלתי את עצמי לא פעם, כשקראתי את היומן, למה בדיוק התכוונתי כשכתבתי את מה שכתבתי, ולא תמיד ידעתי לענות, כי יש שעות (מאוחרות בלילה/מוקדמות בבוקר) שאתה כותב דברים שאחר-כך קשה לך לפענח, או אפילו לקרוא...

 איך הדרום, בהשוואה לצפון, שואלים אותי רבים, וגם אני שאלתי את עצמי לאורך כל הטיול. ובכן, אין ספק שהשוני עצום. הצפון אכן יותר קשה, מחוספס, יותר מחשמל, עם יותר אנרגיות באוויר, וגם יותר סוחט רגשית. הצפון עם הגאנגס ועם ואראנאסי, רישיקש והארידוואר מייצג במידה רבה את הודו כפי שאנו רגילים לראות בדמיוננו, עם כל הסיפורים ששמענו עליה. ויחד עם זאת הדרום, ואני הייתי רק בחלקו, יש לו ייחוד משלו, וכל מי שבאמת רוצה להכיר את הודו כולה חייב לטייל בו. בדרום, מעבר לחופים הבטלניים והמהנים של גואה וקראלה, אתה פוגש את הודו הנוצרית, על כנסיותיה הלבנות, את דקלי הקוקוס וכל התעשייה שסביבם, את מטעי התה והגומי, אגוזי הקאשיו והמוסקט, עצי המנגו, הפאפאיה, הלחם, הקקאו, והקינמון, שיחי הבננה והאננס, שדות האורז וכל התבלינים למיניהם: קרדמון (הל), ג`ינג`ר, פלפל שחור ופלפל אדום חריף, כורכום, ציפורן ועוד כל מיני.

בדרום אתה גם פוגש הודים שונים, הם רגועים יותר, מחייכים, ומעמדן של הנשים גבוה יותר. בגואה במיוחד יש שוויון בתחומים מסויימים בין הנשים לגברים, מצב שהוא יחסית נדיר בהודו השמרנית והפטריארכלית, וכך אתה מוצא שהנשים בגואה, וגם בקראלה, פחות ביישניות ופחות מסוגרות, וזה בהחלט מוסיף משהו חדש ומאוד מושך להודו שבנית לך בראשך במשך כל החודשים שאתה מטייל כאן.

 מבחינה דתית, שלא תהיינה אי-הבנות, אפילו שהנצרות בדרום חזקה ופעילה, עדיין ההינדים הם הרוב, וגם כאן ישנם כמובן הרבה מקדשים הינדיים, כמו בצפון, שהרי בסופו של דבר ההינדים מהווים כ-82% מכלל אוכלוסיית הודו. גם כאן אתה יכול להיחשף לחוויות דתיות-רגשיות חזקות, כפי שקרה לי במקדש קומארי אמאן בקאניאקומארי, שהחוויה שלי שם ממשיכה ללוות אותי בכל עוצמתה, עד היום.

 ובמסע הזה כמובן, לגואה וקראלה, היה המפגש שלי עם "אלוהי הדברים הקטנים" לב-ליבו של המסע, עילת הדברים. המסע שערכתי בעקבות הספר לא רק שגילה לי דברים שלא ידעתי על המקום והאנשים העומדים ברקע הסיפור, אלא שגם עזר לי להבין טוב יותר את הסיפור עצמו, ואיתו יחד גם את סיפורה של הודו. גיליתי שכשאתה קורא ספר במקום שבו הוא התרחש, אתה עצמך, כמעט בלי להרגיש, הופך להיות חלק מההתרחשויות שבספר. המראות שבחוץ, הריחות, הטעמים, האנשים, הזמן, כל אלה מתחברים לך עם כל מה שאתה קורא בספר. כל הדברים שעד כה רק דמיינת לך אותם, ופתאום אתה קולט שהפכת להיות חלק מכל זה! אתה כבר לא רק צופה ומאזין מהצד, המנסה להכניס את עצמך לאווירה המתוארת בספר, לדמיין איך נראה הבית או הכפר או הנהר, אתה בתוך זה, אתה מוקף בזה, ואתה מתחיל לחשוב כמו הדמויות בספר, מתוך המציאות שאתה רואה סביבך. יש בזה קסם, משהו מאוד שונה ומיוחד, ורק בשביל החוויה הזאת היה שווה להגיע עד לכאן!

 וגם, חוץ מכל הדברים האחרים, ובעיני זה לא פחות חשוב, המסע הזה גם הראה לי שעדיין יש מקום לרומנטיקה גם בימינו אלה, הציניים והמנוכרים כל כך. הברק בעיני האנשים ששמעו ממני על מטרת נסיעתי לקראלה, וההתלהבות שגילו לשמוע את הסיפור שמסביב, כולל רצונם להצטרף אלי, או לפחות לקרוא את הספר, הוכיחו לי זאת שוב ושוב, וגם זה היה שווה!

לתחילת הכתבה

על המשתתפים

אם אתם תוהים מה עלה בגורלם של האנשים המוזכרים בסיפור מסע זה, הרי שלפחות לגבי כמה מהם אני יכול לעדכן אתכם מעט:

רוני עדיין מטיילת בהודו, ולפני מספר שבועות חזרה באופן מפתיע ובלתי מתוכנן לקוצ`ין, המקום שבו היו לנו כמה חוויות משותפות. היא לא מפסיקה להודות לי שלקחתי אותה לקוצ`ין, ואני מסביר לה שהבחירה היתה שלה. אני הייתי הזדמנות, כמו הרבה הזדמנויות שנקרות בדרכנו, והבחירה ללכת עם ההזדמנות הזאת היתה שלה.

ליפז חזרה בינתיים לארץ ולחבר, הספיקה לקחת קורס לפסיכומטרי וגם להיבחן, עבדה בחנות בגדים כמה חודשים ועכשיו בחברת השכרה וליסינג, ומתגעגעת להודו, שהעניקה לה, לדבריה, חוויה מאוד מיוחדת ומשמעותית, והפגישה אותה עם אנשים מיוחדים.

אודליה חזרה לארץ ביום בו אני חזרתי, ובאוקטובר התחילה ללמוד מדעי המחשב (אם לא שינתה כיוון, בעקבות התכתבות שהיתה בינינו) באוניברסיטה העברית בירושלים. עד הלימודים היא עבדה בחנות בגדים ולמדה איפור כלות, גם בשביל הכיף וגם, אולי, שיהיה מה לעשות וממה להתפרנס בחופשות. גם היא מתגעגעת להודו.

דקלה, המושבניקית מהיוגב, כבר הספיקה לעשות מילואים מאז שחזרה, ובאוקטובר התחילה ללמוד עבודה סוציאלית במכללת תל-חי.

עופרי מנהלת להקת נוער ייצוגית, חבר`ה צעירים ומוכשרים שרוקדים, שרים ומשחקים. כרגע היא מחפשת איפה אפשר ללמוד את כל העבודה המעשית של הפקה, בימוי, עריכה, וכל זה. מתכוונת לחזור להודו בעוד שנתיים, בחופשת סמסטר או בקיץ.

ת`אמפי הדפיס ושלח לי מכתב נרגש, אחרי ששלחתי לו את התמונות שצילמתי. אם לצטט לכם כמה משפטים מהתחלת המכתב, שהצליח לגרום לי להסמיק כמה פעמים, אז זה הולך ככה:
 My unforgettable friend from the Holy Land of Israel. I can`t get the words out of my spontaneous and powerful feeling coming from my open-heart to grace about you. First of all I thank to God how I met you, the great hearty man from the Holy Land of Jerusalem visited India and meet the poorest man in India, merely a Bus Conductor working in the Kerala State Road Transport Corporation…

אורסולה שולחת לי מיילים כשנחה עליה הרוח, או בעצם כשהיא מרגישה שהכל תקוע והיא לא מצליחה להתקדם לאן שהיא רוצה. לא אוכל לפרט יותר מסיבות של צנעת הפרט, ורק אומר שבסך הכל היא אחלה בחורה, ואני מאמין שיום אחד היא תצליח ותגיע.

 קרישנאן
ואני מתכתבים במייל באופן קבוע, והוא מעדכן אותי על דברים שקורים בקראלה. למשל, שכמה ימים אחרי השייט שלנו התהפכה סירה שהיו עליה יותר מדי נוסעים, בשמורת הציפורים תאטקאד (Thattekkad), לא הרחק ממונאר, וחמישה-עשר סטודנטים, כולל שני מורים, טבעו במים. כתוצאה מכך קורקעו סירות רבות שהסתבר שהן משיטות נוסעים ללא רישיונות מתאימים. בינתיים הוא גם הספיק להיות בשבוע של מדיטציה בקאניאקומארי, באולם המדיטציה שנמצא באנדרטה לזכרו של סוואמי ויוקאנאנדה, והשיג ספר של עמוס עוז.

 לורה
הגיעה לאשראם של אמה, "האם המחבקת", וכתבה לי שדווקא הביקור היה מאוד משמעותי עבורה, כולל הדרשאן והחיבוק שקיבלה מאמה. היא כבר חזרה לליברפול וללימודים, ואולי תבוא לבקר בארץ בשנה הבאה, אחרי שהבטחתי לה שאקח אותה לראות קיבוץ.

לתחילת הכתבה

תודות

תודה גדולה לעמית מצוות למטייל ברשת, שהצליחה להיכנס לראש שלי, ואחרי כמה הבהרות ו`יישורי קו` ביחס שבין כמות הסיפורים לכמות הפרטים האינפורמטיביים, דאגה לערוך ולהעלות לרשת את סיפורי, יחד עם התמונות, ועשתה זאת במלוא המרץ וההתלהבות הראויים! המון תודה גם לשאר חברי צוות למטייל, בראשות טל, כולל תמר, גיל, איציק ואיתמר. כידוע, בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בעבודת צוות, אז המון תודה לכולכם!

המון, המון תודה, מעומק ליבי, לכל הקוראים שהתמידו וקראו, שבוע אחרי שבוע במשך ארבעה וחצי חודשים, ולאלה ששלחו תגובות, ישירות אלי או לאתר: עירית, פנינה, אלינור, שחר (אני מקווה שאתה נהנה עכשיו בקראלה), שיר, רוני, רחל, שימי, יעל, אביב, ארז, ועוד רוני, באבאג`י, יובל, ליפז, דין, נטע, ועוד פנינה, ועוד רחל, חזי, דוד, יהודית, סיגל, ענת, אלעד, נעמי, נמרוד, אורי, דה-לה-באבא, אודליה, דורית, ציפי, דור, אברהם, דנה, ערן, דקלה, עופרי, מאיר, דליק, ועוד ציפי, רונית, גלי, מאיה, יורי, נועה, תמי, בל, הדסה, אליה, מירון, אפרת, שני, עמי, חיים, רן, שלומי, דפנה, ועוד ציפי, יאיר, מיכל, הדה, נעמה, רותי (שחזרה מקראלה זה עתה, תודה על התמונות), לילך, יניב, רעיה, אמנון ו... אני מקווה שלא שכחתי אף אחד. התגובות שלכם הקוראים שקיבלתי אלי הביתה, או לאתר, שימחו וריגשו אותי מאוד, עודדו אותי כשהתחלתי להתעייף מהכתיבה, וידעו גם להאיר ולהעיר כשהיה צריך, אז שוב – המון תודה!

תודה מיוחדת לשלושת הקוראים הכי נאמנים שלי, פנינה, עירית, ויובל, ששלחו לי תגובה אחרי כל פרק; מה אומר לכם, הייתם אחלה!

 ותודה גם לאלה שהיו שם לפני והעלו את רשמיהם על הכתב באתר למטייל ובמקומות אחרים – משפחת עדוי, אסף, אפרת המר ופנינה מרקו, שבאמצעות כתיבתם וסיפוריהם עזרו לי להתמקד ולהוסיף עוד ידע טרם שיצאתי לטיול.

 אז זהו, לכולכם כולכם תודה ענקית מעומק ליבי, ולהתראות (באתר) בטיול הבא!!!

חיוך של פרידה...ואם תרשו לי, ממש לסיום, לחזור ולצטט משהו שכתבתי בסוף מסעי הקודם להודו, אז הנה זה: "אנשים נראים מוקסמים ואחוזי פליאה כאשר אני מספר להם על ההשפעה שהיתה למסע בהודו עלי. הם אומרים שהם מקנאים בי, ומי ייתן ויוכלו לנסוע לשם בעצמם יום אחד. מדוע שלא ייסעו? כל מי שאומר שהוא משתוקק לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה, או להימצא במקום שונה מזה שהוא נמצא בו, משקר לעצמו. להשתוקק אין פירושו לרצות בלבד; להשתוקק פירושו להפוך למה שאתה בעצם מהותך…".

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קוצ'ין

הזמנת חופשה לקוצ'ין

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם