קונצרט לסיטאר ולטאבלה
רוני דופקת על הדלת ונכנסת. בבוקר, כשיצאתי לבית הכנסת השארתי לה פתק עם תוכניותי להיום, אם תרצה להצטרף, אלא שהחום גמר אותה והיא נשארה לקרוא בחדר רוב הזמן. כעת היא באה להגיד לי שהיא רוצה להצטרף אלי לקונצרט הערב. אני כמובן שמח על החברה, ושנינו מצטערים שהיא לא באה אתי אתמול בערב למופע הקאתאקאלי. מעניין אותי לראות איך היא תתרשם מהמופע, והיא מבטיחה לי שתגיע לשם. היא מאוד אוהבת את פורט קוצ`ין ונראה לה שתרצה להישאר כאן תקופה ארוכה יותר, אפילו כמה שבועות, ולנוח קצת. בינתיים היא ממליצה על מסעדה טובה בשכנות לגסט-האוס שלה, "טאג` מאהאל" (Taj Mahal), ושם אכן אנחנו אוכלים מאוחר יותר, לפני הקונצרט. המסעדה באמת טובה מאוד, טיפה יקרה יותר מאנז`ונה, אבל מסעדה בסטייל, יפה מבפנים, מסודרת, נקייה, שרות טוב ויעיל, והאוכל מצויין!
הקונצרט מתקיים באולם בו ראיתי אתמול את מופע הקאתאקאלי, ואנחנו קונים כרטיסים בכניסה ומתיישבים. הערב זהו קונצרט לסיטאר וטאבלה, שניים מכלי הנגינה ההודים היותר עתיקים ומזוהים עם המוזיקה ההודית. נגן הסיטאר הוא הבכיר שבין שני הנגנים, וחלק מהמוזיקה שהם מנגנים הערב הוא עצמו חיבר. מדי פעם הוא מסביר בשפה המקומית (מאלאיאלאם) על הקטעים שהם עומדים לנגן, והבחור ששימש אתמול בערב במופע הקאתאקאלי כמספר, מתרגם לאנגלית. הקטעים שהם מנגנים הם בסגנון הקארנאטיק, האופייני לדרום הודו. סגנון זה, כמו הסגנון ההינדוסטאני שמאפיין את צפון הודו, מתבססים על הראגה, שהיא הבסיס המלודי של המוזיקה, ועל הטאלה שהיא המקצב, המשקל של המוזיקה.
לסיטאר, המזוהה בעולם עם נגינתו הוירטואוזית של ראווי שנקר (וכמובן גם עם ג`ורג` האריסון מהחיפושיות), יש צליל מאוד מרגיע. הצליל הזה מופק מתיבת תהודה עשויה דלעת, צוואר מוארך וחלול עשוי מעץ תיק, או סיסאם הודי, וכ-20 מיתרים. למרות בכירותו של נגן הסיטאר, אני מתלהב יותר מנגן הטאבלה, בחור צעיר יותר שמפליא לנגן בשני התופים, עד שלעיתים נדמה לך שזהו קרישנה עצמו, שמתופף ביותר משתי ידיים... הטאבלה, למי שלא מכיר, היא מערכת של שני תופים, אחד עשוי עץ, והוא הטאבלה (Tabla), והשני עשוי מתכת והוא הדאגה (Daga). על שניהם מתוח עור, אותו ניתן למתוח עוד בעזרת מותחנים, כאשר לדאגה יש צליל מתכתי יותר. נגן הטאבלה מנגן על שני התופים, יד בכל תוף, ומפיק מהם צלילים שונים המחזיקים את הטאלה ומאפשרים לסיטאר לפתח את הראגה בתוך מסגרת הקטע המוזיקאלי. הקונצרט הזה מזכיר לי את ערבי הנגינה הבלתי נשכחים שחוויתי בואראנאסי, בטיולי הקודם, ואני וגם רוני ממש נהנים, כיף אמיתי.
שיחה על דרום הודו
אחרי הקונצרט אנחנו נכנסים לשתות משהו במסעדה שכנה, ממש ליד התיאטרון. המקום לא משהו, וגם יקר, אבל נעים לשבת עכשיו בחוץ, אחרי שהחום הגדול התפוגג לו מעט, וליהנות מבריזה קלילה המגיעה אלינו מהים הסמוך. השוק בכיכר ואסקו דה-גמה, אותו אנו חוצים בדרך לגסט-האוס, ריק ושקט. מוזר לחצות שוק ריק. בשעות היום הכל כאן סואן ורועש, מוכרים מאחורי הדוכנים קוראים לך ומנסים לשכנע אותך לקנות, מוכרי תמונות המשי רצים אחריך, פורשים את תמונותיהם לראווה, "רק תסתכל", ובעלי המסעדות בהן מכינים את הדגים הניצודים ברשתות הדייג הסיניות הסמוכות מנסים לשכנע אותך להתיישב אצלם ולאכול, ולא נרגעים עד שאתה מתרחק ועובר לשטח השיפוט של המסעדה הבאה, שם מתחיל כל הסיפור מחדש. עכשיו הכל שקט וחשוך, וחוץ מכמה חבר`ה כמונו, שעדיין ערים ומסתובבים בחוץ הכל כאן נח, ישן, אוסף כוח למחר...
תוך כדי שיחה עם רוני על כל מה שמאפיין את דרום הודו (היא עדיין לא טיילה בצפון), אני חושב לעצמי ואומר לה שיש הבדל עצום בין הדרום לצפון. הדרום, ובמיוחד גואה וקראלה, המדינות שאחוז הנוצרים בהן גבוה (בגואה הם הרוב, ובקראלה 25%) והיו תחת שלטון פורטוגלי, הן אחרות לגמרי ממדינות הצפון, ולא רק בגלל הכנסיות שאתה רואה כאן בכל מקום. כאן בדרום הכל יותר רגוע, ואין לך את "הדבר הזה" שיש בצפון, בואראנאסי, ברישיקש, בהארידוואר, ובעוד מקומות. בצפון, במיוחד לאורך הגאנגס, הכל יותר אינטנסיבי, יותר תובעני, יותר חזק. המקדשים, טקסי הפוג`ה על הגאנגס, הבאבות, הסאדהו, יש חשמל באוויר ואתה נכבש ברוחניות האופפת אותך מסביב וסוחפת אותך אתה בשקט ובסבלנות.
קראלה במיוחד היא מדינה מתקדמת מאוד. אומרים שלמעלה מ- 90% מתושביה יודעי קרוא וכתוב, ויחסית למדינות אחרות בהודו זה הרבה מאוד. קראלה היא המקום הראשון בעולם בו נבחרה ממשלה קומוניסטית (1957) בבחירות חופשיות, ובפועל מיושמת במדינה מדיניות חברתית שוויונית יחסית. כשאני מביט במקומיים שסביבי ברחובות, בשוק, בכנסיות, ומשווה אותם לתושבי הצפון, הם אכן נראים לי פחות לחוצים ויותר נהנים, מחייכים. אלא שמי שהיה בצפון וניזון מכל האנרגיות המטורפות שרצות שם באוויר, מרגיש כאן שזה חסר לו. פתאום אתה מוצא הודו שונה, אחרת, הודו שלא הכרת. להודו הזאת, התיירותית יותר, קל להתרגל, והשאלה שאני שולח עכשיו לחלל הלילה הקוצ`יני החמים הזה היא האם זה אומר שגם הרושם והחוויה שהודו הזאת תשאיר אצלי יהיו פחותים? טוב, עדיין לפני ימים רבים כאן, בדרום, והתשובה לשאלה הזאת תצטרך להמתין. בכל מקרה אני מבטיח לשתף אתכם במה שאמצא...
שייט בתעלות
5.2.2007: מסביב שקט מוחלט, שקט של גן עדן. עיני עצומות, האם אני ישן, האם אני חולם? אני מרגיש שאני מתנועע ומתערסל, כמו על מזרון מים, במין קצב מונוטוני ומרגיע. עכשיו אני שומע קולות ציפורים שחוצות את האוויר במעופן ונעצרות לחנייה לא הרחק, וממש לידי מקרקרות כמה צפרדעים ואחר כך משתתקות. נביחת כלב מגיעה ממרחק, עייפה, עצלה, וקרוב יותר מלווה אותי רחש מונוטוני, מרגיע, של חתירה במים, איפה אני?
כשאני פוקח עיניים אני מגלה שאני רובץ על כיסא, על סיפונה של סירה המכוסה בגג קלוע ומעוצבת בצורת קאטו�באלאם, דוברה להובלת אורז, משהו שמזכיר סלסלת נצרים שבה היו הורינו שומרים את הצעצועים שלנו. הסירה משייטת לה עכשיו בתעלת מים צרה כשמעלינו דקלי קוקוס עמוסי פרי, בצידי התעלה צמחי בננה ושיחים ירוקים עבותים ובמים מעט שושנות ים. בחרטום הסירה, יחף, עומד שייט הודי רזה ושרירי, כבן 45 לערך, אולי יותר, לבוש דהו�טי, שזו חתיכת בד שהגברים ההודים כורכים סביב פלג גופם התחתון, כשחלק מהבד נמשך למעלה, בין הרגליים, ומחזיק בידו מוט במבוק ישר וארוך לחתירה. את המוט הזה הוא הודף כל פעם אל קרקעית התעלה ובעזרתו דוחף את הסירה קדימה. כשהסירה מתקדמת הוא צועד מקצה החרטום בעקבות המוט התקוע עד שכמעט כל המוט, שאורכו כ-4 מטר, מתכסה במים, ואז הוא מושך אותו החוצה, וחוזר חלילה. מדי פעם חולפים על פנינו סירת מוטור צרה וארוכה כשעליה שייט אחד או שניים ומטען כלשהו, או בית-סירה גדול המעוצב אף הוא בצורת קאטובאלאם, תוך שהן מפרות את השקט שמסביב, וכשהן מתרחקות להן חוזר השקט המרגיע ואופף אותנו מסביב. אז איפה אני בדיוק?
טוב, בואו נחזור מעט אחורה ונראה איך בדיוק הגעתי לכאן, זה יעזור. אז ככה, הבוקר התעוררתי בידיעה שאת היום הזה כולו אני הולך להקדיש לשייט בנתיבי המים הסכורים, ה-Backwaters המפורסמים של קראלה. נתיבי מים אלה, הכוללים 27 שפכי נהרות, שבע לגונות ואין סוף תעלות, חלקן טבעיות ואחרות מעשה ידי אדם, הם אחד מאמצעי התחבורה הפופולאריים והמהנים ביותר בין הכפרים והערים כאן בקראלה. למעשה, עוד טרם שידעתי שתהיה סיבה מיוחדת שבגינה אגיע לכאן (עוד מעט, עוד מעט...), תמיד הצטיירה קראלה בדמיוני כאוסף של תעלות מים ודקלים, לגונות טבעיות ואגוזי קוקוס, מין גן-עדן כזה, ומייד חשבתי לעצמי מה יכול להיות יותר כיפי מאשר לשוט לך להנאתך באיזו תעלת מים, או לגונה, כשאתה ישוב בסירה מחודדת חרטום החותרת את דרכה בסבך צמחייה עבותה של שיחים, דקלי קוקוס ושושנות מים, וכשמסביבך שקט מוחלט, רק אתה ואלוהים... אז אמנם מקוצ`ין עצמה אין חיבור לתעלות המים, אבל אתמול ראיתי שיש טיול שלוקח אותך (תמורת 450 רופי) עם מיניבוס, שאוסף מטיילים ממספר גסט-האוסים, ומביא אותך אחרי שעה נסיעה (כ-35 ק"מ) למקום שבו ניתן לקחת שייט של יום שלם, עם ארוחת צהריים, בתעלות קראלה, ומיד אמרתי זהו, הולכים על זה. פשוט, לא? אז עכשיו אני כאן, על הסירה, יחד עם עוד איזה 15 חבר`ה, צרפתים, הולנדים, אמריקאים, ויפני אחד, ליום מהנה של שייט בנתיבי המים הסכורים, ה-Backwaters המפורסמים של קראלה.
יש איתנו על הסירה גם מדריך מלווה, הודי נחמד רזה וגבוה, בן גילו של השייט, לבוש לו�נגי (מונדו), שזה כמו הדהוטי רק שכאן מסתפק הלובש בכריכת הבד סביב מותניו. רוב הזמן המדריך ישוב בירכתי הסירה, ליד השירותים, נהנה מהשייט כמונו, ורק מעת לעת הוא נזכר שהוא גם מדריך, בדרך-כלל כשמישהו מאתנו שואל אותו משהו, ואז הוא פוצח בהסבר קצר, בדרך-כלל דווקא מעניין, על דברים שאנו פוגשים בדרך. עכשיו למשל הוא מספר לנו, במבטא הודי כבד, משהו שלא שמעתי ולא קראתי עד היום בשום מקום, שהשם Backwaters אינו מתייחס לכך שאלה נתיבי מים פנימיים, בחלקו האחורי של החוף, אלא לעובדה שבין הגאות לשפל יש הפרש גובה של פיט אחד (כ-30 ס"מ). בשעות השפל מזרימה רשת נתיבי המים, הנהרות, הלגונות והתעלות את מימיה לים, אך לעומת זאת כשיש גאות בים, זורמים משם המים באותה מערכת לתוך פנים היבשת, והמים המתוקים נסוגים אחורה. מעניין לא? בתקופת המונסונים, כשיורדים גשמים רבים, יכול מפלס המים בתעלות ובנהרות לעלות אפילו במטר אחד, אך בדרך-כלל אחרי כמה ימי גשם יש הפוגה ואז המים יורדים חזרה. וואלה בהחלט מעניין הסיפור הזה.
בהמשך השייט מספר לנו המדריך על פרי שנראה כמו מנגו, ומדי פעם אנחנו רואים אותו בצידי התעלות. ובכן, הפרי הזה, שבאנגלית קוראים לו מנגו-הו�, הוא אפילו לא ממשפחת המנגו, ומה שגרוע יותר זה שיש בתוכו גרעינים רעילים. לכן יש גם הקוראים לו "פרי המתאבדים", לאור העובדה שמדי פעם נמצאים האנשים שעושים בגרעיניו שימוש למטרה זאת (אני מקווה שאני לא מכניס לכם רעיונות לראש...).
תעשיית הקוקוס והחול
לעיתים אנו שטים בתעלות צרות שרחבות אך מעט יותר מרוחב הסירה שלנו, לעיתים אלה תעלות רחבות יותר, ומדי פעם אנו חוצים נהרות, שגם בהם המים רדודים ואינם עולים על מטרים ספורים. בכל מקום רואים דקלי קוקוס, חלקם נמצאים כאן כבר שנים רבות, וגזעיהם צרים וגבוהים, וחלקם דקלים צעירים שניטעו זה מקרוב ועדיין לא מניבים פרי. kera הוא דקל הקוקוס, וכך כבר שם המדינה, Kerala, טומן בתוכו את המרכיב המרכזי המשפיע על חיי התושבים כאן. ישנן תעשיות רבות המנצלות את דקל הקוקוס, המשאב המרכזי כאן: פרח הקוקוס משמש להפקת סוכר, פרי הקוקוס משמש לאכילה, לבישול, ולהפקת שמן, את הנוזל המצוי בפרי שטרם הבשיל שותים, ומהקוקוס עצמו גם מייצרים משקה שיכר, הטודי (toddy) המוכר לכל מי שהזדמן למסעדת דגים או לאחד מהברים כאן. בקליפת הקוקוס ישנם סיבים אותם מפרידים, מייבשים, ומאוחר יותר יטוו אותם הנשים לחבלים בעוביים שונים ויארגו מהם מחצלות ושטיחים. מחצלות אחרות, עדינות יותר, נקלעות מעלי דקל הקוקוס ומשמשות לחיפוי גגות, גדרות וריפוד רהיטים, ועוד לא הזכרנו את חפצי הנוי שניתן לעשות מקליפת הקוקוס.
את ההסבר הזה כולו אנחנו שומעים מהמדריך בעת שסירתנו עוצרת לחנייה קצרה באחד הכפרים הקטנים המפוזרים לאורך רצועות היבשה הצרות המפרידות בין תעלות המים. ההסבר ניתן לנו בעת שאנו צופים בשלוש נשים הטווות חבלים מסיבי קליפת פרי הקוקוס. המבוגרת שבין השלוש, אשה כבת 70 לערך שפניה מקומטות, כנראה משנים של עבודה בשמש, לבושה בסארונג כתום וחולצת בטן ורודה ועדיין כוחה בידיה, מסובבת את גלגל הטוויה וסיבובים אלה הם ששוזרים והופכים את סיבי קליפת אגוז הקוקוס לחבל ארוך ונמשך. מולה עובדות שתי בחורות צעירות יותר, בנות 40-30, יחפות, שלמותניהן קשורים שקים גדולים מלאים בסיבי קליפת הקוקוס. כל אחת מהשתיים מחזיקה בידה שני חבלים הנמשכים מתוך הסיבים שבשק, והן צועדות לכוון גלגל הטוויה, ולאחר מכן חוזרות אחורה כ-15 מטר ושוב קדימה לגלגל הטוויה, במין תנועות ריקוד מיומנות שחוזרות על עצמן ומהפנטות אותך אליהן. לשתי הבחורות, שנראות רציניות ומרוכזות מאוד בעבודתן, יש שתי נקודות בינדו אדומות על מצחן כשביניהן קישוט מוזהב, ועגילים מוזהבים, ובכל זאת יש בהן משהו שונה. זו שמימין, הלבושה שמלה בגווני ורוד-קרם, נראית יותר נינוחה ורגועה, ולעומתה זאת שמשמאל, הלבושה חצאית כהה וחולצה כתומה, נראית קשוחה, מתוחה יותר, ולא מחייכת כלל! טוב, אני הולך עכשיו לגרום לה לחייך, אני אומר לעצמי, ומתחיל לעקוב אחריה עם המצלמה, עד שבסוף היא נשברת ומרביצה חיוך...
בדרך לארוחת צהריים אנחנו רואים, תוך כדי השייט, איך החול המצוי בקרקעית התעלות הופך לחומר בנייה עבור תושבי האזור כולו. במספר רב של מקומות אפשר לראות אנשים שצוללים למים שוב ושוב ומעלים לסירותיהם חול, ועוד חול עד שהסירה מתמלאת כולה, שקועה במים עד לשפתה העליונה, מאיימת לטבוע, ורק אז משיט אותה השייט לאט-לאט ובזהירות אל נקודת החוף המתאימה, שם נאסף החול מכל הסירות. כאן כבר ממתינה קבוצה עובדים הפורקת את החול מהסירה בעזרת דליים, סלים וקערות פלסטיק גדולות, ועורמת אותו לערמות גבוהות הממתינות למשאיות שיבואו להעמיסו ולקחתו משם. המדריך שלנו מספר שפעם שטח התעלות והלגונות כאן היה גדול הרבה יותר, לפחות פי שניים או שלוש, אך במשך השנים יובשו שטחי מים רבים כדי לבנות עליהם בתים בשיטה הידועה: מייבשים שטח קטן, בונים עליו בית, אחר-כך מבקשים חיבור לחשמל, וברגע שיש חשמל הכל הופך רשמי ואפשר לייבש ולהתנחל על עוד שטח קטן. נשמע מוכר, לא? לפחות בשתי גזרות אצלנו בארץ השיטה הזאת עובדת מצויין, בגזרת הכפרים הערביים, ובגזרת ההתנחלויות...
בצהריים אנחנו מסבים לארוחת תאלי על "צלחות" עלי בננה, המאורגנת בזריזות על ידי צוות הסירה ומספר נשים הממתינות במקום עגינת הסירה. כולנו ישובים בסוכת עץ פתוחה, שגגה מכוסה בענפים של דקל הקוקוס, ומהמטבחון הסמוך מגיע התאלי, עם הרבה אורז, ירקות חריפים מסביב, בננה, כוס מים ואפילו פאפאד. הצרפתים, שהגיעו כקבוצה גדולה ומגובשת, איזה שמונה חבר`ה, מאוד נרגשים ומחווים דעתם על התאלי בקולי קולות. כל השאר, כמוני, מתמודדים בשקט עם החריף ההודי ורק מבקשים עוד מים... אחרי האוכל אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות ומתנסים בשייט בסירות קטנות יותר, בכמה תעלות צרות. כאן יש צמחיה צפופה יותר, ואפשר לראות גם עצי לחם וקקאו, עצי גומי, עצי אגוזי מוסקט, שיחי אננס, ואפילו פרחי "אל תיגע בי" (מימוזה), הממהרים לקפל את עליהם כשאתה רק נוגע בהם.
זהו, עכשיו אחרי שאכלנו אפשר להתחיל לחזור. זה הזמן ליהנות מהצל של גג הסירה, וממעט רוח, ולקרוא את "רומן עם הרוח" שנתנה לי רוני לפני יומיים. אם להתחבר לאחד המשפטים שמופיעים בספר, אוכל לומר שעוד יום מזיע ולח "פושט את איבריו" ומפנה מעט מקום לרוח קלילה, כמעט בלתי מורגשת, שמגיעה מכיוון הים. ג`לאל ממשיך לחתור מקדימה ונראה שכבר די התעייף, אפילו שקודם ניסינו לעזור לו קצת במלאכת החתירה, בהצלחה חלקית בלבד, אבל למזלו יש מישהו מקצועי שעוזר לו. שכחתי לספר לכם קודם, אבל בירכתי הסירה, מאחורי השרותים, חותר העזר כנגדו של ג`לאל, גבר שרירי ומוצק העונה לשם ואנדאנה. לקח לי קצת זמן לגלות אותו (עד שהלכתי לשירותים), ואז הסתבר לי שבשקט בשקט יש כאן עוד מישהו שעובד קשה כדי שהסירה שלנו תתקדם בקצב הרצוי. ואנדאנה הזה, בדהוטי וחצי גוף ערום, נראה ממש חיה רעה, אבל כשאתה מחליף אתו כמה מילים שבורות (הוא בקושי יודע אנגלית) הוא מתגלה כאדם אדיב ונחמד. כן, אז כדי שתכירו גם אותו אני מצרף תמונה שלו...
ארוחה בטאג' מאהאל
בערב, אחרי מקלחת טובה וקצת אינטרנט אני הולך לאכול בטאג` מאהאל, נראה לי שהתאהבתי במקום הזה... בדרך אני משאיר לרוני בחדר שני ספרים, את "רומן עם הרוח" שהשאילה לי, ואת "שיר דמדומים אחרון", מתנה ממני, בצרוף פתק שמחר אני מתכוון להמשיך דרומה. בטאג` אני מוצא את גדי, שכבר הזמין לעצמו אוכל, ומצטרף אליו לשולחן. מי זה גדי? ובכן גדי זה מישהו שרוני הכירה בהאמפי ואתמול פגשה כאן בפורט קוצ`ין והכירה בינינו. גדי הוא בחור מוצק, לא גבוה, כבן 35-30, שמין שלווה הודית חייכנית נסוכה על פניו, והוא אחד שמושקע בהודו כבר הרבה שנים. אני מספר לגדי על השייט ופתאום הוא נזכר: "אוי, שכחתי לגמרי, רוני ביקשה למסור לך שהיא הולכת לקונצרט של סיטאר, טאבלה וחליל שמתקיים הערב בתיאטרון הקאתאקאלי והיא תשמח אם תוכל לבוא". עכשיו אני נזכר שאתמול, בסוף הקונצרט ששמענו לסיטאר וטאבלה סיפר המנחה על הקונצרט הערב ואני אמרתי שבטח יהיה כיף לשמוע ואולי נלך. טוב, עכשיו קצת מאוחר להצטרף, וחוץ מזה אני רעב, ומחליט להזמין לעצמי דג קינג בסגנון מאסאלה, עם נאן, ובננה לאסי וצ`אי.
מסתבר שגדי נמצא בפורט קוצ`ין כבר שבוע, אבל לא הרגיש טוב (קלקולי קיבה וכאלה) ולא הסתובב הרבה. הגסט-האוס שלו מרוחק יותר, ורק עכשיו הוא מתחיל להתאושש ולטייל. בכל מקרה החום והלחות שכאן הם יותר מדי בשבילו, ומחר הוא עוזב למו�נאר, שבהרים (לשם גם אני מתכנן להגיע מתישהו). אנחנו מתחילים לגלגל שיחה ומסתבר שב�כללי הוא במגמה צפונה, ומתכוון לטוס ממדראס (צ`נאי) לאמריצר כדי להגיע לדהאראמסלה לאירוע של שיעורים הניתנים על ידי הדלאי-למה לקהל מתוכנן של 10,000 מאזינים! "וואו", אני אומר, "10,000 זה משהו! מעניין איפה זה יתקיים, אולי במרכז טושיטה, אבל זה לא נראה לי מקום מספיק גדול". גדי עדיין לא היה בדהאראמסלה וזו הזדמנות שהוא מחכה לה. מכאן אנחנו מגלגלים שיחה על הדלאי-למה כמנהיג, ולעומתו איך נראית המנהיגות הדלה וחסרת החזון שיש לנו היום בארץ. "הכל מתפורר בארץ", אומר גדי. "אני מאמין בציבור, באנשים", אני אומר לו, גם כשאני מסכים אתו לחלוטין לגבי המנהיגות היום בארץ. "השינויים והמהפכות יתחילו מלמטה, מהציבור", אני מוסיף, "וצריך לגרום לכך שיותר אנשים בארץ ירצו לקחת אחריות ולשנות את מה שקורה היום".
אנחנו מדברים על עבודתנו בארץ, מה כל-אחד מאתנו עושה, ואחר-כך חוזרים לטיולים ולדלאי-למה. "הביקורת שלי כלפיו", אני אומר, "היא שעם כל ההערכה שלי אליו כמנהיג ערכי-מוסרי ובעל חזון, מהמעטים שישנם היום בעולם, הרי שבמשך כל השנים בהן הוא מוביל את העם הטיבטי הוא לא הצליח לקדם בהרבה את ענייניו לכיוון עצמאות, או לפחות אוטונומיה בתוך סין". "את פועלו של הדלאי-למה", עונה גדי, "לא ניתן לשפוט בכמה עשרות שנים אלא בראייה היסטורית ארוכת טווח, ומהמקום הזה", הוא מוסיף, "החשבון הסופי יהיה בהחלט חיובי".
אוטובוס לאלפי
6.2.2007: בבוקר, בזמן שאני אורז את הבית לקראת הנסיעה דרומה, רוני מגיעה להזמין אותי לארוחת בוקר. אחרי צילום פרידה עם וינוד, מנהל אנז`ונה, מסעדת הגג שלנו, בחור חייכן, מלא רוח טובה, יעיל ונחמד (שגם משאיר לי את כתובתו, כדי שאשלח לו את התמונה), אנחנו מתיישבים לאכול. רוני מספרת שאחרי כמה ימים של מין רפיון וחולשה כזאת, וחוסר רצון לעשות הרבה, היא קמה הבוקר עם המון מרץ והתלהבות. היא חזרה ליוגה ולרייקי, וזה, היא מרגישה, מה שהחזיר אותה למסלול. "יופי", אני אומר לה, "כבר התחלתי לדאוג לך!". היום היא רוצה לטייל קצת בעיר ולראות, במיוחד את "העיר היהודית" ובית הכנסת, וגם את "הארמון ההולנדי", מה שהיא תספיק. אני מספר לה על בית הקברות היהודי, ומסביר לה איך להגיע לשם, אם תרצה לראות את המקום, והיא מודה לי על "שיר דמדומים אחרון", הספר שהשארתי לה ושואלת אם אני לא צריך אותו. "זו מתנה ממני אליך", אני אומר, "שתזכרי אותי". רוני מחייכת בתודה ושואלת מה דעתי על "רומן עם הרוח". השהות בהודו החזירה אותה לקריאה, דבר שלא עשתה הרבה זמן, והיא נורא נהנית. בינתיים היא מרגישה שכל מה שהיא קוראת טוב, וחוש הביקורת שלה עוד לא התחדד מספיק. "אני פשוט צריכה לקרוא יותר", היא מוסיפה. אני אומר לה שלא התלהבתי מ"רומן עם הרוח" ולכן גם לא סיימתי אותו. "אגב", אני מוסיף, "הספר הזה מזכיר לא מעט את "הנבואה השמיימית", שגם אותו אהבת, נכון?". כן, היא מחייכת לעצמה ואלי.
אחר-כך אני ממשיך ואומר שהספר כתוב לגמרי לא רע, אם כי הכתיבה בגוף שלישי קצת הכבידה עלי בקריאה, וחוץ מזה הספר בעיני צפוי מדי. "אבל מה שיותר קשה לי אתו", אני מוסיף, "זה שהספר בעצם מציע כל מיני כללים לחיים, איך נכון לחיות, כאילו הוא אינו סומך על האינטליגנציה של הקורא שידע להוציא מתוך העלילה את הכללים שהוא בוחר לאמץ. באופן אישי אני לא מתלהב מספרים שמציעים לי כל מיני כללים והנחיות לחיים, זה נראה לי קצת מוגבל ולא לעניין". רוני מביטה בי, מקשיבה, מחברת את מה שאני אומר עם התרשמויותיה מהספר, ואני מנסה לסכם ולהגיד לה שזה אני, ומה שמתאים לי, ואני בטוח שאנשים רבים מחפשים דווקא שכן יגידו להם מה נכון לעשות, ואם זה גם תופס אותם בשלב מסויים בחייהם, אז זה נהיה הרבה יותר משמעותי עבורם, כמו שאולי קרה לה.
אנחנו אוכלים (אח, איזה קרד מעולה...) ומדברים על המשך הטיול שלה. יש לה בתוכנית עוד 10 חודשים לטייל (איזה כיף לה!), והיא מנסה לזרום עם הדברים. יתכן שגם היא תעלה מכאן מתישהו למונאר, בגלל מזג האוויר, אבל היא עוד לא בטוחה. יש לה בעיה להתמיד עם דברים וללכת אתם עד הסוף, ולכן היא כל-כך שמחה שחזרה ליוגה, כי זה משהו שהיא מאוד מאמינה בו. בסוף הארוחה אנחנו נפרדים בחיבוק, אין דמעות אבל יש צביטה בלב, ועצב. בכל זאת עשינו כברת דרך משותפת, שבה כל-אחד מאתנו הלך לפי מה שהתאים לו, ועדיין ידענו למצוא את הזמנים לעשות דברים ביחד. יש מייל ונכתוב, אנחנו מבטיחים זה לזה, והולכים להרגיע את וינוד, שמביט בנו מהצד, נראה לי שהוא תכף יתחיל לבכות...
למטה בלובי אני משלם את כל חובותי, מתמקח בחוץ עם נהג הריקשה על המחיר לתחנת האוטובוסים המרכזית בארנקולם, ויוצא לדרך. זהו, שלום לפורט קוצ`ין, לא להתראות ליתושים אוכלי האדם, וקדימה לדבר האמיתי! בתחנת האוטובוס אני מאתר את האוטובוס לא�ל�פי (אלאפ�ו�ז�ה), שבדיוק נכנס לתחנה, ועולה למעלה. כשאני אומר לכרטיסן שאני רוצה לאלאפוזה הוא לא מבין בהתחלה ואחר-כך מתחיל לצחוק. כידוע במקומות רבים בקראלה הוחלפו שמות מקומות כפי שבוטאו באנגלית, לשמות במאלאיאלם, ואז אל�פי נהפכה לאלאפוזה. כשאני אומר אלפי הוא מבין, ואחר-כך הוא אומר לי שהם לא מבטאים את ה-Z, וצריך להגיד אלאפולה. טוב, למדנו משהו.
אין הרבה נוסעים באוטובוס, וכשהכרטיסן מסיים לגבות כסף מכולם הוא חוזר ומתיישב בספסל הראשון, ומזמין אותי לשבת לידו. אנחנו מתחילים לדבר, וכשהוא שומע שאני מישראל אורו עיניו פתאום והוא ממלמל: "הלוואי והייתי יכול לנסוע עכשיו לישראל", ואחר-כך מוסיף "אבל אין לי כסף". פניו השחומות מביעות כמיהה ורצון עמוק לבוא לארץ, ואני תוהה אם המשפט הבא שלו יהיה ניסיון לגייס ממני כסף למטרה הזאת... עכשיו הוא מספר לי כמה הוא חולם להגיע לארץ, ארצו של ישו, ואז אני נזכר שיש לי במצלמה כמה תמונות מטיול שעשינו כמה שבועות קודם לכנסיית הקבר בירושלים, מקום צליבתו וקבורתו של ישו, ומראה לו את התמונות האלה. טוב, מה שקורה עכשיו אפילו לי קשה לתאר. הכרטיסן הזה, ת`אמפי שמו, ממש רועד מהתרגשות ומשביע אותי באלפי שבועות שכשאחזור לארץ אלך לבקר בכנסייה בשמו ואשלח לו את התמונה שצילמתי שם. הוא רושם לי את כתובתו בעיר טריבנדרו�ם, בירתה של מדינת קראלה, ומספר לי שיש לו 3 בנים, תאומים בני 16 ובן נוסף בגיל 11. הוא עובד ככרטיסן כבר הרבה שנים, מאז 1984, ובדרך-כלל הוא עובד יומיים רצופים של נסיעות ארוכות ולינה מחוץ לבית, ואז יש לו יום חופשי. כשאני מספר לו על מטרת בואי לקראלה, הוא אומר לי שאם היום היה לו יום חופשי הוא היה בא אתי, ואני מהרהר לעצמי שהנה ההוכחה לכך שעוד לא תמה הרומנטיקה בחיינו, צריך רק לתת לה הזדמנות והיא כבר תדאג להיות שם...
ת`אמפי בן 50, חייכן ואיש שיחה, והוא משביע אותי שוב ושוב שאחקוק אותו ואת שם משפחתו בליבי ובזיכרוני, ושאשלח לו תמונה מביקור שאעשה בשמו בכנסיית הקבר. הוא מבקש שארשום גם את כתובתי ואתן לו, כדי שיוכל לכתוב ולהזכיר לי. אחר-כך הוא שואל אותי עם יש לי תמונות עם אשתי, עליה סיפרתי לו מעט, וכשאני מראה לו כמה תמונות שלי עם קסי הוא בוחר לו אחת ושואל אם יוכל לשמור אותה לעצמו... נו, אני אומר לו בסדר, מה, איך אני יכול לסרב ללהט ולהתלהבות הזאת? הוא חוזר על בקשתו ממני ואומר שהוא מדבר בשם משפחתו כולה, כולם יודו לי. אם הוא לא יוכל להגיע לישראל, לפחות אני אעשה זאת בשמו. הוא גם מבקש שאם אגיע בכל זאת לטריבנדרום, שאתקשר אליו מיד והוא ייקח אותי לסיור בעיר, ומיד הוא מוסיף על הפתק שנתן לי עם כתובתו גם את מספרי הטלפון שלו. לאחר מחשבה נוספת עם עצמו, כשבינתיים עולים לאוטובוס כמה נוסעים, אבל הוא ממש לא פנוי אליהם, הוא אומר לי שכשיחזור לטריבנדרום הוא יספר לכומר שלו על פגישתו אתי...
אנחנו נכנסים לאלפי, וכשאנחנו מתקרבים לתחנת האוטובוסים המרכזית הוא מראה לי את התעלה הצפונית החוצה את העיר ואת המקום ממנו יוצאת המעבורת לקוטאיאם, מבקש מהנהג לעצור שם בשבילי כדי שאוכל לרדת, ונפרד ממני בהתרגשות, בלחיצת יד, ובמבט שאומר: "אל תשכח אותי, אני סומך עליך!"...