חוויות בקוצין
העיר קוצין Cochin (או Kochi) מורכבת ממספר חלקים. על היבשה נמצאת Ernakulam שהיא החלק הצפוף, הרועש והמודרני של העיר, בה נמצאות גם תחנות הרכבת והאוטובוס. בים נמצאים מספר איים, שגולת הכותרת הוא חצי האי Matancherry שבו נמצאים Fort Cochin ובית הכנסת שב-Jewtown. את חלקיה השונים של העיר מחברת מערכת תחבורה ימית זולה ונוחה.
פרט לחום וללחות הגבוהה ביותר, אהבנו מאוד את חמשת הימים בהם בילינו בעיר. השתכנו באזור Fort Cochin, שהתגלה כמקום מקסים, המורכב מסימטאות ציוריות ושקטות. טיילנו לאורך הים, התפעלנו מרשתות הדייג הסיניות, ואפילו התנסינו בהורדתם ועלייתם מהים בעזרת משקלות האבן. צפינו במכירת הדגים שמגיעים עם בוקר אל המזח, ובגושי הקרח הגדולים שמנופצים לחלקים קטנים בהם נשמרים הדגים. צפינו בעוד הופעת Kathakali וביקרנו גם במספר כנסיות, כולל כניסת St. Francis, שהיא הכנסיה העתיקה ביותר בהודו, בה גם היה קבור מגלה הארצות וסקו דה גמה.
לאזור בו נמצא בית הכנסת כדאי להקדיש זמן רב. מה שהיתה פעם השכונה היהודית (ועדיין נושאת בשם זה -Jewtown) הוא היום אזור של חנויות תבלינים (Spice Market). חלק מהחנויות שפונות לרחוב מיועדות לתיירים אבל מי שיכנס פנימה יותר יוכל למצוא את עצמו בחדרים עם הררי ג`ינג`ר או בין נשים שממיינות ערימות תבלינים אחרים.
סוג נוסף של חנויות שישנן באזור הן חנויות לעתיקות. גם כאן מומלץ להיכנס פנימה אל המחסנים. מבוכים של ארונות, תיבות אוצר, פסלים, דלתות מגולפות, עריסות לתינוקות, כלי בישול, גזעי עץ שלמים וחלולים ששימשו בעבר כארגזי משלוח, חלקי מקדשים ובעצם מה לא. עושר (שגורם גם אושר) אין סופי של חפצים, רובם עשויים עץ שנאספים לכאן מכל חלקי הודו. נכון שחלק מהפריטים אינם ממש עתיקים, ורובם אינם מתאימים לא לכיס ולא לתרמיל של רוב המטיילים, אבל למי שאוהב סוג כזה של דברים החוויה עולה על ביקור במוזאון.
בסמוך לבית הכנסת נמצא ה- The Dutch Palace Museum (הכניסה לשניהם כשני רופי). מבחוץ, הבנין אינו מרשים, אך על קירותיו הפנימיים מצוירים הציורים העדינים, המפורטים, אפשר גם לומר, המדהימים ביותר שראינו בהודו. הארמון אמנם צנוע מאוד ביחס לארמונות אחרים, אבל ללא ספק שווה ביקור. פרט לציורי הקיר מוצגים במקום דיוקנאות של שושלת הרג`ות, וחפצים שונים ששימשו אותם. אין אפשרות לצלם בתוך הארמון ולהפתעתנו גם אין שום חוברת, ספר ואפילו לא גלויות שמתעדים את ציורי הקיר. אז פשוט צריך להתבונן בהם ולנצור בזיכרון. ישנה מעבורת בין המזח לאזור בית הכנסת וזו דרך נעימה לעבור בה את המרחק.
ב- Ernakulam, החלק היבשתי של אזור Cochin, ביקרנו (פרט לשימוש בתחנת הרכבת) רק פעם אחת. למעשה אכלנו בה ארוחת ערב. זהו כאמור החלק הפחות שליו של העיר, ויש בו כל מה שיש לעיר להציע (רעש, צפיפות, חנויות, מוסדות תרבות, וכו`). למעשה החוויה האמיתית היתה השיט במעבורת מחצי האי אל היבשה. בין חלקי העיר יש אפשרות לשוט בכלי שיט שונים, ולסוכנויות הנסיעות יש הצעות שונות כולל שיט שמטרתו צפייה בדולפינים. אנחנו בחרנו בשיט הפשוט ביותר שמשמש את התושבים (מעבורת - פחות משני רופי). אבל זכינו במהלכו גם לצפות בשקיעה, ומרגש אף מזה ראינו דולפינים שוחים במימי המפרץ.
עבורי (בראין) הימים הראשונים בעיר היו שקטים מדי. פשוט היתה לי סתימה באוזן שמאל ולא שמעתי טוב. עוד ב-Varkala ניסיתי לטפל בזה ללא הצלחה וב-Cochin החלטתי לנסות שוב. לאחר יום של חיפוש רופא מומחה (אף, אוזן, גרון) הגעתי לאיש הנכון ואחרי חמישה ימים שמעתי שוב. הביקור אצל הרופא עלה 50 רופי (כ-5 שקלים). כשסיפרתי לו שהייתי אצל רופא ב-Varkala הוא אמר לי, "תגיד, אתה לא יודע שצריך ללכת רק לרופא מומחה?" עכשיו אני יודע. לשמחתנו לא נזקקנו עד עכשיו לשרותים רפואים רציניים, אך נראה כי ישנה תשתית רפואית טובה בכל אחד מהמקומות בהם ביקרנו, לפחות כשמדובר במקרים פשוטים (כאלה שבארץ היינו הולכים בגללם לקופת חולים).
לתחילת הכתבה
ליל הסדר
ביום שלפני ליל הסדר נסענו לבית הכנסת כדי לברר האם מתקיים סדר במקום או שישנה אפשרות לקנות מצות. קהילה יהודית קיימת ב- Cochin כבר אלף שנה, והיום הקהילה קטנה ביותר, (לנו ידוע על ארבעה זוגות מבוגרים), אך נראה שבין תושבי האזור ישנם רבים שבשושלת היוחסין שלהם יש איזו סבתא רבא יהודיה. בית הכנסת היפיפה בסגנון ספרדי מתוחזק בצורה טובה ומהווה את אחת האטרקציות התירותיות החשובות בעיר. אנחנו הגענו בדיוק בזמן לצפות בשלבי הציחצוח האחרונים שלו לפני תפילת הפסח שהתקיימה למחרת בערב (במהלך כל החג וחול המועד, כמו גם בכל החגים היהודים, בית הכנסת סגור למבקרים). האנשים שעבדו במקום אמרו שאין אפשרות להשיג מצות, וגם לא ידעו אם מתקיים סדר, אך הודיעו לנו כי למחרת בשעה שש וחצי תתקיים תפילה בבית הכנסת (ורק למטרה זו יהיה בית הכנסת פתוח). לפיכך החלטנו לערוך סדר בעצמנו, והתחלנו בהכנות. בדיעבד הבנו שמי שענה על השאלות אינו חלק מהקהילה ולא ידע מה בדיוק מתרחש.
הוצאנו את ההגדה (של התנועה הקיבוצית) מתוך מלאי הספרים המוגזם בהחלט שאנחנו נושאים, דיברנו עם הבעלים של מסעדת גן ביתית קטנה בה רצינו לערוך את הסדר,סיכמנו איתם לגבי התפריט לארוחה, וקיבלנו את רשותם להשתמש במטבח להכנת חלק מהדברים בעצמנו. במהלך השיחה התברר שגם להם יש קשר ליהדות - סבתא שלהם היתה יהודיה שהתחתנה עם נוצרי. היום הם משפחה נוצרית אך ידוע להם על קרובי משפחה שעלו לארץ. היות וליל הסדר הוא חג משפחתי מאוד, שמחנו לקבל הודעה ב-email (שהגיעה עוד כשהיינו ב-Varkala) שדודה ימימה תפסה אומץ, השאירה את כל המשפחה, כולל הנכד, בארץ ויצאה לטייל בהודו. הפגישה הנרגשת בינינו התקיימה בבוקר של ליל הסדר ב-Cochin.
יכול להיות שההתרגשות וההכנה עלו על הסדר עצמו, אבל סך הכל האירוע כולו היה מוצלח ובודאי יכנס לרשימת "סדרי הפסח שלא ישכחו". הכנת החרוסת בניצוחה של אלקס היתה ללא ספק גולת הכותרת (המתכון המדויק חסוי, רק נציין שבין מרכיביו היו: אגוז קוקוס, אגוזי קשיו, תמרים, שקדים ומיץ ענבים) כשהיא מלווה בחזרה על שירי החג. לקראת ערב רחוצים וחגיגיים הגענו לתפילה בבית הכנסת. למקום נקבצו פרט לארבעת הגברים תושבי המקום כשלושים תיירים, רובם ישראלים. בתום התפילה הודיעו התושבים שהם יכולים להזמין עד עשרה אנשים לסדר וכמובן שהזמינו אותנו (בגלל הילדים). מכיוון שערכנו הכנות מראש החלטנו לסרב בנימוס ולאפשר לאחרים את החוויה שבוודאי היתה מענינת, אך קיבלנו בשמחה את חבילת המצות שהציעו לנו.
בסדר השתתפו פרט ל"דודות" עוד זוג ישראלים שפגשנו בבית הכנסת, סך הכול תשעה אנשים והגדה אחת שעברה בינינו בסבב. את צלחת הסדר אילתרנו (שורש ג`ינגר במקום מרור) אבל היו מצות, היתה חרוסת, היו ארבע כוסות (אבל לא של יין) והיתה אוירה נעימה ובלחץ הילדים היה גם אפיקומן.
במקביל לפסח חגגו בעיר את ההולי, חג הינדי שמתאפיין בשפיכת צבעים אחד על השני. החג נחגג בצורה רחבה יותר בצפון, אך גם ב- Cochin פגשנו קבוצות של צעירים שערכו בניהן "קרבות" צבע. במקביל ציינו הנוצרים את Good Friday וכל החנויות והמסעדות בעיר היו סגורות. כפי שכתבנו Cochin הפתיעה אותו לטובה, אבל יומיים לאחר הסדר היה כבר קשה לסבול את החום, והחלטנו לנסוע להרים ל-Madikeri. נפרדנו מהדודה ימימה שהמשיכה דרומה ויצאנו ברכבת לעיר Kannur.
לתחילת הכתבה