החזרה להודו: תיאטרון הקאתאקאלי - המאבק הנצחי של הטוב ברע - פרק ז`

תיאטרון הקתאקאלי בקראלה מציג סיפורים על שדים ואלים והמאבק ביניהם. איציק גונן מתרשם מרזי התיאטרון ומתוודע לקהילה היהודית של קוצ`ין ממנה נותרו רק כמה משפחות, מבקר בבית הכנסת היחיד ובבית הקברות היהודי, שמעידים על עברה של "עיר היהודים", שהיה ונעלם.
איציק גונן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: החזרה להודו: תיאטרון  הקאתאקאלי - המאבק הנצחי של הטוב ברע - פרק ז`
© Depositphoto/Javarman

לקראת מופע הקאתאקאלי

בחמש אחר-הצהריים אני כבר במרכז הקטאקאלי של קראלה בקוצ`ין, כמה דקות הליכה מרשתות הדייג הסיניות וכיכר ואסקו דה-גמה. הערב אני הולך לראות הופעה של מחול הדרמה המפורסם של קראלה, הקאתאקאלי (קאתא – סיפור, קאלי – הצגה). תיאטרון הקתאקאלי נחשב כאחד מתיאטראות הדמיון המפוארים והחשובים ביותר במסורות האמנותיות של הודו, זירת עימות בין האלים לשדים, המאבק שאף פעם לא מסתיים בין הטוב והרע. לפי המיתולוגיה ההודית שלושת אלי השילוש ההודי מעורבים ביצירת הדרמה: בראהמה יצר את אמנות הדרמה, שיווה הוסיף לה את המחול, ווישנו את צורת ההגשה. ישנם כ-500 מחזות המבוססים על האפוסים ההודים ראמאיאנה ומאהאבאראטה, וכך גם על הפוראנות, ומחזות אלה עוסקים בכל הנושאים הגדולים - צדק ורשע, מלחמה ושלום, עוני ועושר, אומץ ופחד, הארצי מול האלוהי. כיום מבוצעים בין 30 ל-50 מחזות מתוך כל המכלול העצום, ובמחזות אלה מתקיימים קרבות איתנים בין הכוחות המנוגדים, ובסופם מבוטאים בעוצמה דרמטית ניצחון האמת על השקר, והטוב תמיד מכניע את הרע. הופעות מסורתיות של הקאתאקאלי מתקיימות במקדשים ונמשכות לילות שלמים, אך יש גם גרסאות קצרות יותר, כמו זו שאני הולך לראות הערב, שמיועדות למבקרים וזרים ומבוצעות במספר מקומות בקראלה.

למעשה ההופעה עצמה מתחילה רק בשש וחצי, אבל מי שרוצה, כמוני, לראות את השחקנים מתאפרים מוזמן להגיע כבר בחמש. בכניסה לתיאטרון אני פוגש את אנה ורוברט, הזוג הסלובקי החמוד שהמתין אתי על הרציף בגואה לרכבת לקוצ`ין, והשמחה רבה. אנחנו מחליפים רשמים על מה שקרה לנו מאז אותו לילה ברכבת, ומסתבר שהם אפילו לא ידעו שהרכבת עצרה בגלל שהיא דרסה כמה פרות. כשהם שאלו את ההודים בקרון למה הרכבת עצרה, הם אמרו להם שמשהו בטח התקלקל... טוב, עכשיו הם כאן ואנחנו נכנסים יחד ומתיישבים במקומות המסומנים. מולנו, על הבמה, כבר יושב שחקן אחד ומתאפר בריכוז רב. במיומנות רבה הוא מכין לעצמו צבעים המבוססים על פרי ושמן הקוקוס והאורז, כותש אותם בקערה והם משמשים לו לצורך האיפור. לאחר מכן הוא טובל בצבע שזה עתה הכין מקלון עץ דק וארוך המשמש לו כמכחול האיפור, ומתאפר כשהוא אוחז בו ביד אחת, ובידו השנייה הוא מחזיק מראה שבה יוכל לראות את עבודתו. הוא מתאפר לאט-לאט, בסבלנות. מתחיל בצהוב, עובר לירוק בהיר ולשחור, אחר-כך אדום, ושוב ירוק, המסמל טוהר פנימי, גבורה והתעלות מוסרית, ומתקן מדי פעם כשהצבע חורג מעט מדמות המסכה הצבעונית שהוא מעטה על פניו מדי ערב. מעט מאוחר יותר נכנס לבמה שחקן נוסף אשר יבצע את החלק המסובך יותר של האיפור הכולל הדבקה, בעזרת דבק אורז, של מין תוספת כזו מקרטון, שנועדה להרחיב את החלק התחתון של פני השחקן הראשון, שבהמשך יסתבר לי שהוא ממלא את תפקידו של ג`ינטאן, בנו של אינדרה, הגיבור הטוב של המחזה.

ג`ינטאן לעתיד נשכב על גבו ומניח את ראשו על ברכי השחקן השני, וזה מתחיל במלאכת גזירת והדבקת התוספת מהקרטון על פניו. כמה דקות מאוחר יותר נכנסים עוד שני שחקנים וגם הם מתחילים להתאפר. אחד מהם, המתחיל להתאפר באדום, צהוב ושחור, ימלא בהמשך את דמותה של נאק�ראטו�נדי השחורה, ש�דה המשרתת את נארקה, מלך השדים, ואילו השני ימלא את דמותה של ל�ל�יטה הצהובה, שהיא התגלמותה המפתה של נאקראטונדי. לקראת סוף תהליך האיפור מאדימים השחקנים את עיניהם בזרעי חציל אותם הם תוחבים מתחת לעפעפיים, דבר המוסיף ליופי המוזר והדרמטי של הפנים. במופע הקאתאקאלי שיוצג לפנינו הערב ייקחו חלק חמישה שחקנים, מהם שלושה בתפקידים ראשיים, ושניים (אחד מהם המאפר) ישמשו בתפקיד של מחזיקי המסך המפריד בין המערכות. כמו כן משתתפים בהצגה שני מתופפים וזמר-מספר, המתאר ומלווה את העלילה בדקלומי שירים, אליהם הוא מוסיף מדי פעם הקשות במצלתיים, כדי לסמן מפנה דרמטי בעלילה.

המחזה שיוצג הערב, כך מסופר בדפים המחולקים לנו על ידי הזמר-המספר לפני תחילת המופע, לקוח מהמאהבאראטה, ועוסק במותו של נר�ק�סו�רה. סיפור המאהאבאראטה, יש לדעת, חובר כנראה כבר בסביבות האלף הראשון לפנה"ס, והוא מתמקד במעללי האל קרישנה. זוהי למעשה היצירה הספרותית הארוכה ביותר שנכתבה מעולם, ואורכה פי 8 מהאיליאדה והאודיסאה גם יחד, תתארו לכם! הסיפור במקור עוסק במלך השדים האיום, נאר�ק�ה, אשר מצליח להפחיד אפילו את אינד�ר�ה, מלך השמיים וגן העדן. בסופו של דבר קרישנה הורג את מלך השדים ומציל את תושבי כל העולמות, זה שלמעלה וזה שלמטה.

 לפני תחילת ההצגה מדגים לנו אחד השחקנים (זה המגלם את דמותה של לליטה) את תנועות הידיים, הפנים, והגוף בריקוד הקאתאקאלי, כשהוא מבצע את התנועות השונות והזמר-מספר מסביר משמעותה של כל אחת מהן. השחקן בתיאטרון הקאתאקאלי מתרגם את השירים המדוקלמים לצורות "מודרא" (תנועות ידיים סימבוליות) המהוות את האלף-בית של שפת המשחק. 24 צורות המודרא הבסיסיות המבוצעות בעזרת הידיים והאצבעות, ובשילוב עם תנועות עיניים והבעות פנים, יוצרות כ-700 תנועות המוסרות רעיונות ומבטאות עצמים, מעשים ורגשות. תנועות הידיים, שיסודן בפולחנים וטקסים דתיים, מהוות את פסגת אמנותו של רקדן הקאתאקאלי, שמתחיל להכשיר עצמו לתפקידו זה כבר בגיל 10, ולומד 8-7 שנים רק כדי לרכוש את הטכניקות הבסיסיות.

לתחילת הכתבה

עלילת המחזה

כשמתחיל מופע הקאתאקאלי, לאחר הזזת המסך, הולכת ונפרשת לפנינו עלילת המחזה המוצג לפנינו: ראשונה נראית נאקראטונדי השחורה, כשהיא מגיעה לגן העדן כדי לתפוס יצורים טהורים-טובים עבור נארקה מלך השדים, אותו היא משרתת. נאקראטונדי מאוד בטוחה בעצמה וביכולתה, ובחצי השעה הראשונה של המחזה היא מהללת את עצמה בליווי קפיצות וצווחות קרב, תוך שהיא מדגימה את יכולתה. בחיפושיה בגן העדן היא פוגשת את ג`ינטאן, בנו של אינדרה, צעיר יפה וגיבור, ומתאהבת בו ממבט ראשון. כדי לזכות באהבתו היא משנה את דמותה לל�ליטה הצהובה, נערה יפהפיה, ומנסה לתנות אתו אהבים. אלא שג`ינטאן עשוי מחומרים שונים, ולא רק שאינו נענה לחיזוריה, אלא שהוא גם גורם לכך שהיא נאלצת לחשוף את זהותה האמיתית (לבמה חוזרת נאקראטונדי השחורה) ולתקוף אותו כדי לנצחו. ג`ינטאן נלחם חזרה ("הו שדים, איך אתם מעיזים לחדור לגן העדן בתחפושת, אני עומד לצוד את כולכם עכשיו"), והקרב מסתיים בניצחונו, לאחר שהוא כורת את אזניה, אפה ושדיה של נאקראטונדי...

לוקח זמן להתרגל לסוג כזה של הצגה, אני מודה, אבל אם אתה מרשה לעצמך ללכת עם זה, להתעמק ולנסות להבין את משמעות התנועות, כל רמז קטן, כל עפעוף עין, אתה מרגיש איך אתה מתחיל להיכנס לכל העולם הזה. לכאורה לא קורה הרבה על הבמה, וכשלא קורים דברים חיצוניים אתה פנוי להביט פנימה, להתעמק בדמויות ולנסות להבין מה הן מנסות לבטא לא רק בסיפור העלילה עצמו, אלא הרבה מעבר לכך. זה מה שקרה לי. ניסיתי להבין ולפרש לעצמי מה עומד מאחורי הדמויות, איך הן מתחברות לכל סיפורי האלים ומלחמותיהם בשדים, כפי שהם מופיעים במיתולוגיה ההודית, ומה המשמעות של הצגה כזאת להודי פשוט שחי במחסור יום-יומי ואיזו תקווה זה נותן לו לעתיד, הניצחון הזה של הטוב על הרע, של הצדק על הרשע, ושל האומץ על הפחדנות והתבוסתנות. וכך קרה לי שלמרות שלא הבנתי את משמעות מרבית הסימנים המבוטאים בתנועות הידיים והאצבעות של הרקדנים, הרגשתי שהצפייה בכל התהליך של האיפור שלפני, והמופע עצמו, הפכו אותי לשותף לחוויה מאוד מיוחדת ומשמעותית, והרגשתי גם שתיאטרון הקאתאקאלי הוא סיפור שהוא גדול מהחיים, סיפור שמגלם בתוכו את הודו כולה ואת כל מה שהיא מייצגת, על מסורותיה ותרבותה...
אני לא בטוח שהצלחתי לבטא את כל מה שהרגשתי במהלך ההצגה, ולכן אני מבקש להיתלות באילן גבוה ולהיעזר בדברים שכתבה הסופרת ארונדהטי רוי, בת קראלה, על רקדני הקאתאקאלי: "לאיש הקאתאקאלי הסיפורים האלה הם ילדיו וילדותו. הוא גדל בתוכם. הם הבית שבו חונך, השדות שבהם שיחק. הם החלונות שלו ודרך הראייה שלו. וכך, כאשר הוא מספר סיפור, הוא מטפל בו כמו שהיה מטפל בילד שלו. הוא מקנטר אותו. הוא מעניש אותו. הוא מעלה אותו כמו בועה. הוא מכריע אותו, מצמידו ארצה ואחר כך משחרר אותו שוב. הוא צוחק לו כי הוא אוהב אותו. הוא יכול להטיסך דרך עולמות שלמים בתוך דקות, הוא יכול לעצור לשעות כדי לבחון עלה קמל, או לשחק עם זנבו של קוף ישן. הוא יכול, ללא כל מאמץ, להפוך מט�ב�ח של מלחמה לאושר של אשה שחופפת את שערה במעיין הרים... מחושניותה של אשה עם תינוק שיונק משדה לשובביות המפתה של קרישנה. הוא יכול לגלות את גרעין העצב שנח באושר. את דג הכלימה החבוי בים של תהילה. הוא מספר סיפורים על אלים, אבל את החוט הוא טווה מלב אנוש, שכולו בשר ודם...".

 אחרי ההופעה, באחת ממסעדות פורט קוצ`ין (לא משהו), אני שומע שני זוגות ישראלים מדברים ביניהם, זוג צעיר שמטייל בהודו כבר כמה חודשים, וזוג קצת יותר מבוגר, בני 30 לערך, שהיום הגיעו לקוצ`ין, ישר מהארץ. הזוג הצעיר מספר להם על מופע הקאתאקאלי בו היו קודם לכן, והבחורה שביניהם אומרת:"איזה שיעמום, ברחנו משם באמצע, סתם משעמם, ועוד באינטרנט כתבו שזה כזה מעניין והמליצו לראות...". כן, אז הנה לכם שתי נקודות מבט שונות לחלוטין זו מזו, אחת שאהבה והתרגשה ממה שהיא ראתה במופע, והשנייה שהשתעממה, וכל אחד מכם הקוראים מוזמן לעשות לעצמו את הבחירה שלו...

לתחילת הכתבה

הקהילה היהודית בקוצ'ין

4.2.2007: משהו על היתושים של פורט קוצ`ין: יש כאן יתושים בגודל של פיל, והם אוכלים אותך בלי חשבון ובלי מלח. אתה מתמרח, מדליק ספירלה שעושה עשן וריח שאמורים לגרש אותם, מפעיל את המאוורר בשיא המהירות, וכלום, שום דבר לא משפיע עליהם! הבוקר ספרתי על יד אחת, בשטח של 10 סמ"ר, 32 עקיצות, נשבע לכם, וכולן אדומות, בולטות, זוהרות, כמו פנסים סיניים התלויים בפתחי המסעדות. היתושים האלה מגיעים אליך בטיסה נמוכה, בלי להשמיע זמזום או התרעה (כמו אצלנו), המכ"ם שלי פשוט לא מסוגל לקלוט אותם, ורק אחר-כך אני מגלה את תוצאות עקיצותיהם. מה אפשר לעשות, אני שואל את עצמי ואת רוני, שמספרת לי שגם היא נטרפה על ידי היתושים? כילה היתה יכולה לעזור, אבל מי חשב לסחוב הנה כילה? "אני", אמרה רוני אחרי מתקפת העקיצות של הלילה הראשון. "טוב, לא כולם מאורגנים כמוך", אני אומר, ותוהה אם כדאי עכשיו להתחיל לחפש כילה, האם היתושים האלה ילוו אותי עכשיו בכל קראלה, או שאלה רק יתושי קוצ`ין???

מכאן לשם יום ראשון היום, ומבזיליקת סנטה קרוז (Basilica Santa Cruz) הסמוכה שומעים את המיסה עד לרחוב. המוני מאמינים צובאים על פתחי הבזיליקה הקתולית המרשימה הזאת, שנבנתה ב-1902, וגם אני מסתקרן ומצטרף. אמנם אני בדרכי לבית הכנסת היהודי, אבל מול שירה כזאת קשה לי לעמוד, ואני מתקרב ומציץ פנימה. האולם היפה והצבעוני מלא עד אפס מקום, כל מקומות הישיבה על הספסלים והעמידה לידם, ומאחור, הכל מלא, וכולם מתפללים בדבקות. אני נשאר קצת להתרשם מאווירת יום א` הנוצרית, לפני שאני ממשיך לחלק היהודי של קוצ`ין (Jew Town), השכונה שהוקמה ב-1567 במאטאנצ�`רי (Mattancherry), ושפעם גרו בה יהודים רבים, לפני שמרביתם עלו לישראל.

 סיפור הקהילה היהודית בהודו ובקוצ`ין הוא סיפור מעניין, רווי יריבויות ומאבקים שבמהלך השנים הולכים וגוועים, יחד עם הקהילה כאן. על פי הסברה המקובלת הגיעו ראשוני היהודים לדרום הודו בספינותיו של שלמה המלך, כן-כן, לא פחות! מאוחר יותר הגיעו יהודים להודו בתקופת גלות בבל, ואחרים נמלטו לכאן לאחר חורבן בית שני. ישנן עדויות על הגירה של יהודים ממיורקה במאה הרביעית, ובהמשך הגיעו לקראלה פליטי גירוש ספרד ופורטוגל. ההגירה החדשה יצרה הפרדה בתוך הקהילה היהודית במקום בין הוותיקים, יהודי מאלאבר, שכונו גם "היהודים השחורים", ובין המהגרים החדשים, הפרד�סים (זרים), שכונו גם "היהודים הלבנים". הפרדסים היו עשירים יותר ובעלי השפעה, והצטרפו לאצולה העשירה המקומית, וכך נוצרה בפועל חלוקה מעמדית-כלכלית בין שתי קהילות היהודים כאן. עדות לחלוקה של שתי קהילות נפרדות בתוך הקהילה היהודית בקוצ`ין ניתן למצוא בספרו של הרב יעקב ספיר, "אבן ספיר", שהגיע לכאן ב-1860 כדי לגייס כספים, והוא מבקר את חברי הקהילה היהודית על כך שחבריה "לא יתערבו זה בזה ולא יתחתנו זה עם זה ואף לא יידמו אלו לאלו". תודו שזה נשמע מוכר, ההיסטוריה שלנו מלאה בכל מיני מריבות וסכסוכים על שטויות ודברים לא חשובים אחרים, שבסופו של דבר פוגעים בקהילה או בעם כולו ומובילים אותנו אל חורבננו.

לתחילת הכתבה


בית הכנסת פרדס

בקוצ`ין, בארנקולם ובכפרים שבסביבתם היו כעשרה בתי-כנסת. חלק מבתי-כנסת אלה התפוררו והפסיקו לתפקד לאחר עליית מרבית יהודי קוצ`ין - כ-2800 יהודים מקוצ`ין וסביבותיה עלו לישראל בשנות ה-50, באחר יש משתלת נוי ואילו חלקים משני בתי כנסת נוספים הובאו לארץ ונמצאים במושבים נבטים ונחלים, ורק בית כנסת אחד ויחיד, בית הכנסת פרדס (פראדסי) שבמאטאנצ`רי, פועל עד היום, וגם הוא רק לסירוגין. בכניסה לבית הכנסת של הפרדסים, שהוקם ב-1568, תלויים על הקיר כמה שלטי הדרכה באנגלית וגם בעברית, המבקשים מהמבקרים להגיע בלבוש צנוע. שומר הודי מבוגר, שעומד ליד פתח הכניסה, בוחן האם הנכנסים עונים לקריטריון הצניעות, ומווסת את התנועה. בשעה ויותר שאני שהיתי כאן הגיעו למקום לא מעט מבקרים, חלקם בקבוצות מאורגנות, חלקם מטיילים לבד, וגם משפחות הודיות, ואין ספק שבית הכנסת הזה מהווה אטרקציה תיירותית משמעותית כאן. בתוך חדר הכניסה עצמו יושבת אשה קטנה בעלת שיער שחור, מקורזל דק, וגובה 2 רופי מכל אחד שרוצה להיכנס פנימה ולראות את בית-הכנסת. לשאלתי היא עונה שקוראים לה יעל. היא נראית לי משהו שבין 40 ל-50, חיוורת פנים ועצובת עיניים, וכל הזמן היא ממלמלת בשפתיה משהו בלתי ברור. מה שכן ברור הוא השלט שקבוע בקיר מעליה ואומר שאסור לצלם בתוך בית-הכנסת. אני פונה אליה ומבקש, אולי אצליח לקבל יחס מיוחד, אבל יעל אפילו לא שוקלת את העניין, "לא, אסור לצלם!". טוב, אם לא לצלם אז לשוחח קצת, אני אומר לעצמי ושואל את יעל על הקהילה היהודית כאן. "יש כאן 13 יהודים", היא אומרת בתשובה לשאלתי כמה יהודים נשארו בקוצ`ין. "כמה משפחות זה?", אני שואל, "שבע", היא עונה, ומול מבטי התמה היא מוסיפה ש"רק הזקנים נשארו, כאלה שכבר לא עובדים, כל הצעירים עזבו". במשפט זה היא מצרפת את עצמה לזקנים שנשארו, בני ה-70 וה-80, ואני תוהה מה זה אומר לגביה. אשה הודית שעומדת לידנו ומקשיבה לשיחה, אומרת "כמה חבל...", ויעל אפילו לא מביטה לכיוונה, ורק ממשיכה לקבל 2 רופי מכל אחד שנכנס, וממשיכה למלמל לעצמה. נראה שאין לה עניין רב לדבר, או שכבר התעייפה מלייצג את הקהילה יום-יום ולענות לשאלות, ועכשיו נסוב כל עולמה סביב גביית 2 רופי מהמבקרים בבית הכנסת. באולם הראשון, מימין, עוד טרם שנכנסים לבית-הכנסת עצמו, תלויים על הקירות 10 ציורים המספרים את ההיסטוריה היהודית בקוצ`ין: תמונה של חורבן בית שני, הגעת היהודים לנמל קראנגאנור, מצפון לקוצ`ין של היום, ביקורי מהאראג`ות בבית-הכנסת, ואפילו תמונה המעידה ששלמה המלך סחר עם מאלאבר, המקום בו נמצא פורט קוצ`ין, ואשר מוזכר במקורות בשם "ODHU", וייבא מכאן לארץ ישראל עץ טיק, שנהבים, תבלינים וטווסים, כן-כן, טווסים!

 לפני הכניסה לבית-הכנסת עצמו חולצים סנדלים/נעליים, כדי לא לפגוע באריחי החרסינה הסיניים, בהם מרוצפת רצפת בית-הכנסת. אריחי חרסינה אלה, 1100 אריחים שצויירו ביד ובכל אחד מהם ציור מעט שונה של ערבה בוכיה בגווני כחול-תכלת, הובאו מסין ב-1762 על ידי הסוחר והדיפלומט היהודי אזקיאל (יחזקאל) ראהאבי. יחזקאל זה, שהיה אחד מפרנסי הקהילה, שימש גם כסוכן ראשי של החברה ההולנדית להודו המזרחית, והוא גם זה שהיה אחראי לבנייתו של מבנה מגדל השעון הסמוך שנתיים קודם. באולם התפילה המרכזי של בית-הכנסת ישנן שתי בימות עץ, האחת במרכז אולם התפילה, והשנייה בחלק האחורי, אליה ניתן לעלות במדרגות עץ והיא מהווה את עזרת הנשים. ארון הקודש מכוסה וילון אדום כשמימין לו לוחות הברית עם עשרת הדיברות, ומשמאל, על לוח שיש בצורת לוחות הברית, שלושה עיקרים חשובים: "שמע ישראל ה` אלוהינו ה` אחד", ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וגם "ואהבת את אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". תקרת העץ צבועה לבן-לילך כזה, ובמרכזה גוש של ריבועים חרוטים וצבועים בזהב ובתכלת כשפרח במרכזו של כל אחד מהם. מהתקרה יורדות עשרות מנורות זכוכית ונברשות. נראה לי שבגלל שאני לא יכול לצלם אני מציף אתכם בפרטי-פרטים של בית-הכנסת, אז תסלחו לי, הא? כך או כך, הרושם הראשון שמשאיר עליך בית הכנסת הוא רושם של מקום שהוא יותר מוצג למבקרים ופחות מקום שאנשים באים להתפלל בו. ברושם השני יש לך מול העיניים אוסף עצום של מנורות ונברשות התלויות מהתקרה, והתחושה היא כאילו נכנסת זה עתה לחנות למוצרי תאורה, אבל כזו מהדור הישן, איפה שהוא ברחוב הרצל בת"א או משהו, כשנכנס קונה פעם או פעמיים ביום, והבעלים יושב וממתין ללקוחות על כסא בכניסה לחנות, ומדי פעם קם להתמתח ולהחליף כמה מילים עם המוכר בחנות שלידו, והוא מקדם כל לקוח בציפייה שאולי סוף-סוף מישהו יקנה כאן משהו. פאתטי, עצוב, אפילו מדכא.

 לפני היציאה חזרה לרחוב אני שואל את יעל אם עדיין מתקיימות בבית-הכנסת תפילות. יעל אומרת שכן, אבל רק בסופי שבוע ובחגים. "ואיך אתם מסתדרים עם מניין?", אני שואל, והיא עונה שמגיעים הנה במיוחד יהודים ממקומות אחרים, לא בדיוק הבנתי מאיפה. לאור כמות הישראלים המטיילים כאן, אני חושב לעצמי, הם בהחלט היו יכולים לפרסם ולהזמין אותם לתפילות והשלמת מניין בבית-הכנסת, אבל משום מה נראה לי שהם לא מעוניינים בקשרים כאלה עם מבקרים ישראלים, והאמת שלא כל-כך ברור לי למה.

לתחילת הכתבה

בית הקברות היהודי

מסביב לבית-הכנסת, בתוך חומה סגורה, מונחות מצבות על הקירות ונמצאים מספר קברים, ביניהם קברו של יחזקאל ראהאבי, אבל את בית הקברות היהודי עצמו ניתן למצוא בסמטת בית הקברות, מרחק כמה דקות הליכה מבית-הכנסת. השומר ההודי שפותח לי את השער הנעול בשרשרת, מוביל אותי בין הקברים כדי להראות לי את העתיקים ביותר. תוך כדי הליכה אני מזהה את הכתובות בעברית על המצבות, שמרביתן נראות כמו מלונות כלבים מבטון שמשחירות מרוב עמידה בגשם והזנחה. יעקב, אהרון, שרה, שבתאי, חיה, שמחה, הם חלק מהשמות שאני קורא על המצבות, ויש כאן אפילו כאלה שנפטרו רק לפני מספר שנים והמצבות שלהם כבר הספיקו להשחיר.

בית הקברות כולו מוזנח ועשבים שוטים מכסים את כל שטחו וגם חלק מהקברים. נראה לי שבית הקברות הוא אולי הבבואה הטובה ביותר למצבה של שארית הקהילה היהודית בקוצ`ין, שהולכת לה ונעלמת, ונראה שבתוך מספר שנים כבר לא יישאר כאן אף אחד. מי ישמור אז על בית-הכנסת, שומר הודי בכפכפים וגופיה, כמו זה שיושב ליד השער החלוד של בית הקברות? אני יוצא מבית הקברות עם המחשבה הזאת בראש, ונותן לשומר 10 רופי, שיזכור אותנו לטובה...

עוד קודם שהגעתי לבית הקברות ראיתי לא רחוק מבית הכנסת את חנות הרקמה של שרה כהן, "רקמת שרה", עם שלט גדול המספר מה יש בחנות ומגן דוד כחול. שרה עמדה בחוץ מביטה בי בעת שקראתי את השלט, בחנה אותי בחשדנות, וכשאמרתי לה שלום היא אמרה: "אתה לא נראה יהודי". נראה לי שהיא בעיקר בחנה אותי במבט של יש או אין סיכוי שאקנה אצלה משהו, וההופעה שלי (כפכפים, גופייה, וכל זה) בטח לא נתנה לה יותר מדי תקווה. "אפשר להיכנס?", אני שואל, והיא מסמנת עם הראש ופונה ונכנסת, ואני אחריה.

שרה מראה לי את הדברים שהיא מוכרת - מפות רקומות, מפיות, כיסויים לחלה, כיפות רקומות, את כל אלה היא רקמה בעצמה, כך היא אומרת, ויש בחנות גם בגדי ילדים צבעוניים שרוקמות נזירות מארנקולם. כשאני שואל אותה למחירה של מפית אחת רקומה היא לא זוכרת בדיוק וקוראת לשכנה מהחנות הסמוכה, צעיר הודי. זה בוחן את המפית ואומר לי "200 רופי". קצת הרבה בשביל מפית, אני חושב לעצמי. ההודים תפסו את העניין שהרבה מבקרים מגיעים לבקר בבית-הכנסת, אומרת לי שרה אחרי שהשכן ההודי יוצא, ורכשו כמעט את כל החנויות ברחוב היהודים המוביל לבית הכנסת. אני שואל ושרה מספרת לי שמשפחתה חיה בארץ וגם היא עצמה ביקרה פעם, בשנת 72. "לא", היא עונה לי בתשובה לשאלתי, "אני לא עוזבת לישראל, אני נשארת כאן". "עד הסוף?", אני שואל, "עד הסוף", היא עונה. היא נשמעת מאוד ריאלית ונחרצת בדבריה, ותוך כדי שיחה אני מבין שבעלה נפטר רק לפני מספר שנים, והיא חיה כאן בבית, שחלקו משמש כחנות, יחד עם בתה, יעל, אותה פגשתי בבית-הכנסת. כשאני עומד לצאת היא מאוכזבת שלא קניתי כלום, אפילו לא את אותה מפית רקומה ששאלתי למחירה, והיא מראה לי אותה שוב. "זה יקר מדי בשבילי" אני אומר לה בחיוך הכי מעודד שאני מצליח לגייס, ונפרד ממנה באיחולים שתשמור על בריאותה ואריכות ימיה.

 כשאני יוצא מהחנות של שרה אני מטייל לי מעט ב"עיר היהודים", שהיום נותר ממנה כמעט רק השם, יחד עם רחוב מרכזי אחד, בית-כנסת ובית-קברות, וכמה שלטי רחוב ושלטים עם שמות יהודיים המזכירים את עברה. לבד מחנויות המזכרות הרבות המכוונות לתיירים המגיעים לבית-הכנסת, המקום היום הוא אחד ממרכזי סחר התבלינים של קוצ`ין, והאוויר אכן מוצף בניחוחות מעוררי תיאבון. ריח חמוץ של זנגביל (ג`ינג`ר) מתייבש, ריח חריף של פלפל שמתחיל לדגדג באף ולא נרגע עד שאתה מתעטש, וריחות של הל (קרדמון), כמון, אגוזי מוסקט, כורכום וציפורן. כשאתה מציץ לתוך המחסנים, אתה יכול לראות את הנשים היושבות שם וממיינות את התבלינים השונים, ויכול לשער שכך בדיוק ישבו כאן נשים ומיינו תבלינים גם לפני מאות ואלפי שנים. אכן, כפי שהיה לפני אלפי שנים ולאורך כל ההיסטוריה, כך גם עתה, התבלינים ממשיכים להוות מוקד משיכה עבור סוחרים ממזרח וממערב, והחנויות הרבות המוכרות כאן תבלינים מעידות על הביקוש הרב שיש לתבלינים אלה.

לתחילת הכתבה

ארמון מאטאנצ`רי

בדרך לארמון מאטאנצ`רי ("הארמון ההולנדי") אני מצטרף לכיתת בנות (וכמה בנים), תלמידי בית-ספר, הצועדים גם הן לכיוון הארמון. הבנות והבנים, כבני 14-12 לערך, מלווים על ידי מספר מורים ומורות-נזירות, צועדים בשורות שמדי פעם מתערבבות, כשכמה בנות עוצרות לקנות להן שתייה ביום החם הזה. שערן השחור של הבנות אסוף או קשור, ועל המכנסיים השחורים שלהן הן לובשות שמלות משובצות בגוון של אדום. על כתפיהן מונח מין צעיף בד שחור, היוצר מקדימה צורה של "וי", וכל ההופעה האחידה שלהן מרשימה מאוד בעיני.

ארמון מאטאנצ`רי, אליו כולנו נכנסים יחד דרך שער מקושט המוביל לחצר גדולה, נבנה על ידי הפורטוגלים בשנת 1555, והוענק במתנה לראג`ה של קוצ`ין באותה עת, וירה קראלה וארמה, כמחווה של רצון טוב (וככל הנראה גם כדי להבטיח לעצמם את זכויות הסחר במקום). יותר מאוחר היו אלה ההולנדים ששיפצו את הארמון, ב-1663, וכך זכה לשמו החלופי, הארמון ההולנדי. האמת, השם ארמון די מטעה, כיוון שהארמון הזה הוא בעצם מבנה בן שני קומות, לא שונה בהרבה ממבנים גדולים אחרים שאתה רואה פה ושם, בדרך-כלל מבני משרדים של הממשלה ההודית, או אחוזות מגורים פרטיות.

היום משמש המבנה כמוזיאון, ותמורת 2 רופי דמי כניסה (והנחייה מפורשת שאסור לצלם) אפשר לראות בו ציורי קיר מיוחדים ויוצאי דופן המתארים תמונות מהראמאיאנה, מהמאהאבאראטה, ומהפוראנות. למי שמגיע לכאן, וזה בהחלט מומלץ, אל תתעצלו לרדת במדרגות העץ הצרות לחדר השינה של הגבירות בקומה התחתונה. כאן תוכלו לראות בתמונות מצוירות איך ידעו האלים לחיות טוב וליהנות. ורק הערה אחת ללונלי פלנט, שמספר על ציור שבו רואים את קרישנה שוכב מוקף ב-16 רועות בקר מאושרות, ומשתמש בשש ידיו ושתי רגליו כדי לענג שמונה מהן. ובכן רבותי, שכחתם עוד שתי ידיים שיש לו, שמנגנות בחליל במהלך כל האורגיה הזאת... אם לצטט קטע מ"המיתולוגיה ההודית", שכתב עמרם פטר, אזי "עם בוא הסתיו, בליל ירח מלא, יצא קרישנה אל היער וניגן בחלילו כדי לשבות את ליבן של רועות הבקר. לשמע המנגינה סערה נפשן והן זנחו באחת את מלאכות הבית, חמקו מבעליהן וחשו אל היער לחבור לאהובן. לאחר שהקניט אותן, לעג להן ועלב בהן, אמרו לו הנערות, "איזה צורך יש לנו בבעלינו ובילדינו הגורמים לנו רק סבל וצער? תשוקתנו אחת והיא לתנות אתך אהבים!". כעת התחיל הריקוד. קרישנה רקד עם מוכות הירח, חולות האהבה... והעלמות נסחפו בסערת תשוקות ויצרים. קרישנה הכפיל את בבואותיו כמניין העלמות, ונטע בליבותיהן את התחושה שהוא רוקד ואוהב כל אחת מהן בנפרד. וכך חוללו רועות הבקר מוכות האהבה עם קרישנה לילות רבים, לאורו החיוור של הירח ולצלילי חלילו של האל, והשתעשעו במשחקי האהבה". אגב, נחמד במיוחד היה לשמוע מדריך שהגיע עם זוג תיירים מבוגרים-קשישים לתמונה של קרישנה עם רועות הבקר, והסביר להם ברצינות תהומית מה בדיוק עושה קרישנה עם הרועות הערומות ששוכבות סביבו...

 תלמידות בית-הספר שהגיעו אתי לכאן מסתובבות בין חדרי המוזיאון (אם כי שמתי לב שלקומה התחתונה הן לא ירדו), ומדי פעם מישהי מהן שולפת מחברת ורושמת משהו. "יש להן כאן משימה של בית-הספר?", אני שואל מורה צעיר שמתלווה אליהן ופוקח עין בוחנת. המורה מביט בי ומחייך. אני שואל שוב, אולי הוא לא הבין, והוא שוב מביט בי ומחייך. נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו, חוכך בדעתו, ואחרי היסוס מחליט שעדיף שלא, ואז הוא עושה מין תנועה כזו עם היד (סליחה/שלום/להתראות), מסתובב ונעלם לו בין סיפורי הראמאיאנה...

 את הדרך חזרה מכאן לגסט-האוס שלי אני מחליט לעשות בעזרת שתי מעבורות. החום בחוץ מתחיל להיות בלתי נסבל, ושייט נראה פתרון אידיאלי. את המעבורת הראשונה אני לוקח ממזח מאטאנצ`רי למזח טרמינוס (Terminus), על האי הסמוך ווילינגדון (Willungdon). זהו אי מלאכותי שנוצר מב�ו�צ�ה שנחפרה בעת שהעמיקו את הנמל, ובקצהו הצפוני ישנם בתי אחוזה יפים ומשרדי ממשל, רחובות רחבים ופארק משחקים, מראה שונה לחלוטין מזה של פורט קוצ`ין. את המעבורת השנייה אני לוקח ממזח טרמינוס למזח קאסטומס (Customs), שנמצא בפורט קוצ`ין, לא הרחק מכיכר ואסקו דה-גמה. השייט בכל מעבורת עולה 2 רופי והרי לכם גם הסעה זולה וגם הזדמנות ליהנות מרוח הים בעת ההפלגה. בדרך לגסט-האוס אני לא מוותר על עוד סיבוב לאורך רשתות הדייג הסיניות. זמן שקיעה עכשיו, והתמונות של רשתות הדייג על רקע הכדור האדום של השמש השוקעת הן מה זה רומנטיות, חבל לכם על הזמן. זהו, עכשיו נלך להתקלח ולנוח קצת לפני הקונצרט שמחכה לי הערב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קוצ'ין

הזמנת חופשה לקוצ'ין

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם