מהו עמק המוקני?
"ארנה הייתה אישה זקנה. אני לא יודע את גילה, אבל תמיד הייתה לה מטפחת ראש כחולה כהה עם נקודות והרבה קמטים על הפנים. חריצים, חריצים שיצרו עמקים קטנים בעיקר סביב העיניים. היו לה עור זהב ולחיים אדומות, מהקור ומהשמש. לארנה לא היה בעל. אולי הוא מת ואולי נעלם, אבל היו לה שדות רחבים, סוסים, פרות, תרנגולות ושתי עיזים. כל קיץ נסענו לבקר את ארנה, במדינה השכנה שבעמק הקרוב: אל חוץ לארץ של ילדותנו שנמצא מעבר לפינה". כך מספר לנו ההיסטוריון המשפחתי בארוחת הערב על פסטה א-פומדורו והרבה יין טרולדגו שחור. אווירת הנוסטלגיה מסעירה את דמיונם של הנוכחים: סיון, כבר חולמת על חיות המשק והחוות המסורתיות. עומר, רואה את עצמו גומע את עליות העמק ואמא מתכוננת למפגש עם התרבות האחרת.
בהסכמה גורפת אנו מחליטים להקדים ולצאת בבוקר למחרת, לגלות את עמק פרסינה (Fersina) השכן, או כפי שהוא מכונה בפי העם "עמק המוקני" (Valle dei Mocheni). העמק האלפיני שנמצא כ 20 קילומטרים מטרנטו (Trento) בירת המחוז, הוא פיסת חו"ל באיטליה. במדינה שמפורסמת כאחד מיעדי "אירופה הקלאסית", חיים אנשי המוקני, קבוצה אתנית שאנשיה דוברים שפה עם מקורות גרמנים, אך יודעים היטב איטלקית. הטריטוריה בה התיישבו בסוף המאה השלוש עשרה, בעידודה של אצולת טירול, ושורשיהם הגרמנים יצרו תרבות ומסורת ייחודיות לפיהן הם חיו במשך עשורים.
ריח של מוקני
לפני היציאה מהבית שבפרג`ינה (Pergine) הכפר הטרנטיני הסמוך לעמק המוקני, סנדרה עוד "דוחפת" לנו מעיל נוסף וצעיף כי אין לדעת מהי הטמפרטורה בעמק שמעברו השני של המנהרה. עם היציאה מכביש המנהרה המחברת את פרג`ינה ועמק המוקני מנחה אותנו ה"נוסטלגון" לנסות להתרכז ולהריח את ריח העמק הדביק- מתקתק: ריח של פרות ועץ רטוב, ריח של טחב ואדמה, ריח של בגדים שלא כובסו, ריח של אש ושל עוד כמה רכיבים נסתרים - ריח של מוקני. למרות שכל בלוטות הריח של חמשת בני המשפחה נחלצות למשימה, הארומה הייחודית לא מתגלה. "ניחוחון" מתעקש ודוחק ברכב לטפס בעליות העמק התלולות, בכבישים שבעבר נעו בהם בעיקר סוסים וכיום החליפו את מקומם בעיקר Apecarro (בן דוד של הווספה עם קבינה ושלושה גלגלים) שזקנות וזקני הכפרים "קורעים" בו את הדרכים. הרכב מתריע ומצפצף ומקטר ללא הפסקה: מפני שקר מידי, שתלול מידי, שקרח על הכביש ואולי פשוט מפני שלא מתאים לו לעבוד קשה מידי מוקדם בבוקר.
לאחר נסיעה של כחצי שעה, אנו מגיעים לכפר פאלו (Palù) שנמצא בקצה העליון של העמק, בגובה של כ 1400 מטרים. אנחנו יוצאים מהרכב, רכס ההרים שמעלינו סוגר את העמק כאמפיתאטרון ואנו צופים אל הבמה שתחתינו: עמק V הגולש דרך שדות ירוקים, אורנים ובתי עץ ובסופו עומד על המשמר קסטל פרג`ינה העתיק.
עוד פיתול אחד ומגיעים לבית של ארנה: בית עץ ובוץ, כמו שאר הבתים בעמק. בחצר עדיין מסתובבות תרנגולות ושתי עיזים, אבל המשפחה התחלפה. לארנה היו שני בנים ובת. שני הבנים עזבו את הכפר לטובת המטרופוליס- פרג`ינה, הכפר שנראה מבטיח ומלא אפשריות אל מול הכפר הקטן שבעמק. עזיבת העמק על ידי ילדיה של ארנה היא חלק ממגמה כללית: מאוכלוסייה שמנתה ב-1921 413 נפשות נותרו ב 2001 רק 195. לאחר שבמשך דורות רבים שמרו המוקנים על ייחודם על ידי בתי ספר דוברי מוקנית, סוחרים שבילו את חודשי החורף בגרמניה ונישואים פנימיים, עמדו השפה והאוכלוסייה בפני הכחדה. יתכן שמה שהאיץ את התהליך הייתה הירידה למסחר בשווקים האיטלקים שהחלה בשנות ה 30-50 של המאה הקודמת והחשיפה אל החיים מחוץ לעמק. כיום במסגרת חוק לשימור מיעוטים אתניים, נעשים מאמצים להחזיר את בני המוקני לעמק ולשמר את השפה והמסורת הייחודיות.
אפילו בבית של ארנה הניחוח החמקמק לא נמצא, אבל ה"דל פיירו" שלנו מוצא נחמה פורתא כשהוא מזהה את "מגרש הכדורגל" התלול שנראה כי הייתה בו עדיפות ברורה של גובה לאחת הקבוצות, בו שיחקו הוא ואחיו עם ילדים מוקנים קטנים. בשמונה בבוקר, כפי שתוכנן, אנו פוגשים את עמנואלה, או כפי שהיא מציגה את עצמה בגאווה -"עמנאולה מוקנה"- במרכז לחקר התרבות המוקנית בפאלו. עמנואלה למדה תואר ראשון בשפה הגרמנית בגרמניה, עתה היא חזרה לעמק להדריך וללמד על תרבותה. היא חולמת ללמוד אנתרופולוגיה ויום אחד להיות חוקרת של התרבות המוקנית, כמו הגרמנים שחוקרים היום את ההיסטוריה שלה. עמנואלה גדלה בכפר פרסינה הקטן ואביה, כמו מוקנים, אחרים היה חקלאי. לימודיה של הבת באוניברסיטה לא היו דבר מובן מאליו בתרבות השמרנית, אבל עמנואלה מקווה שהדור שלה בשיתוף הרשויות יצילו את שורשיה מהעלמות.
בינתיים בג`ינס ומעיל קצר היא לוקחת אותנו למוזיאון. מוזיאון? מצפים לבניין עם קירות לבנים ותמונות בשחור לבן, אז תחשבו שנית. המוזאון בפאלו הוא מוזיאון חיי ונושם. הוא מזמין את המבקר לבית מוקני אמיתי, על כל הריהוט והחפצים, לתחנת קמח שעדיין פועלת ולמכרות המפורסמים שסביבם התפתחו אגדות וסיפורים. שלוש התחנות פזורות ברחבי העמק, מה שכולל בעסקת החבילה גם טיול בנוף המרשים. סנדרה סיפרה לנו בערב שהשם מוקני מקורו במילה "מכן", עבודה, והוא נולד מעבודתם של בני העמק דוברי הגרמנית במכרות. בעמק, שצידו האחד וולקני ומכיל מתכות שונות וצידו השני מטמורפי ומכיל קוורץ קלציט ועוד, נוצלו עורקי הברזל והנחושת עוד מהתקופות הפרהיסטוריות. עם התיישבות הגרמנים בעמק החלו בכריית מינראלים נוספים כמו כסף וברזל והוקמו מכרות עם שיטות עבודה חדישות ואנשי מקצוע מיומנים.המאות ה14 וה 15 היוו את שיא הפעילות שנמשכה עד לפני מספר עשורים.
ב 1504 הוקם בעמק גוף שנועד לפקח על השימוש במכרות ובעץ. למכרות (The Mine), מתברר, לא נוכל להגיע היום, כיוון שהמדריך חלה, אבל עץ מחכה לנו והרבה. העצים, כמו המכרות ושדות המרעה היו רכושם המשותף של הקהילה, והיוו את אחד מענפי הפרנסה העיקריים של התושבים. עצי אורן, אשור, מייפל, דובדבן ועוד היו מהדברים הטובים שיכל העמק לספק, לא רק לצורכי מסחר, אלא גם לשימוש אישי. המוקני ניצלו את העץ לצורכי יום יום מחימום לתקופות החורף הארוכות וחומר בערה לבישולי הקדרות, דרך בניית כלי בית ועבודה ועד לבניית בתי העץ מהמסד ועד לטפחות.
דודות רווקות ושיפוצים
אנחנו פונים עתה אל בית משפחת פילצמוזר (Filzmoser), ה- Filzerhof. שביל הגישה לבית תלול וחלק ואנחנו נעזרים בגדר העץ. בעוד עמנואלה פותחת את הבית, אנחנו מסתובבים בגינה הרחבה מאוד. ה-Maso, בתי החווה, התפרסו על שטח של כ 20 הקטר לבית וכללו את חדרי המגורים והמטבח, וכן את אזור חיות המשק, שנבנה צמוד לחדרי השינה בכדי לבודד את חדרי המשפחה מהקור שבחוץ. החזירים זכו לחדרון משלהם עם דלת עבה במיוחד ונעילה מיוחדת, שלא יברחו. כמו כן כלל שטח החווה מחסן קטן ומזווה. בנוסף היה למרבית המשפחות בית קטן בשטחי המרעה המשותפים בו שהה המרעה בחודשי הקיץ. השמות ניתנו לבתים על פי תפקידם (בית החיות, בית הקיץ) או כמו בבית הזה על שם המשפחה הראשונה שהבית היה בבעלותה. לפי מפות עתיקות של העמק, בית העץ אליו אנו ממתינים להיכנס עמד במקום כבר במאה ה15, אבל על פי הרישומים הבעלים הראשון של הבית שנתן לו את שמו, הגיע למקום בסוף המאה ה 16.
זוכרים את ההגירה הגדולה מהעמק ומהתרבות המוקנית? ב 1967 הגיע גם שושלת פיצלמוזר לסופה. החדר הראשון בכניסה לבית הוא המטבח הישן שהיה אחד החדרים המלוכלכים בבית, מה שלא מפתיע, כשבמרכזו עומד התנור שנראה יותר כמו אזור למדורה שמעליה תלוי כמובן סיר הפולנטה. גם תנור אפיה היה, שדומה לטבון, ושפע של כלי מטבח, מעץ כמובן. החדרים הסמוכים היוו חדר שינה להורים ולילדים, וחדר לדודה הרווקה. עמנואלה צוחקת, "הדודה הרווקה הייתה תופעה נפוצה בעמק" היא מספרת, "אחת מבנות המשפחה נשארה לטפל בהוריה הזקנים וכשאלה הלכו לעולמם הסתפחה הבת המסורה למשפחתם של אחד מאחיה או אחיותיה וקיבלה חדר משלה". אחרי ש"חיטטנו" בארונות הבגדים של הדודה (סטנד פשוט מעץ עליו תלויות שמלות, חולצות לבנות, מיקטרונים וכובעים), הצצנו לכספת המשפחתית (ארון עם תחתית כפולה) והוצאנו את התינוק לטיול עם הסל- קל (עריסת עץ שקשרו אליה חבל וגררו, לא למרחקים גדולים מידיי), מזמינה אותנו עמנואלה לראות את השיפוצים. מוקניות או לא, נשים, שיפוצים ומטבחים זה שילוב חוצה תרבויות. במאה ה 19 שידרגה אם המשפחה המבוגרת את המטבח, למטבח "מודרני" עם תנור עם כיריים מתכווננות וכלים ממתכת. השיפוצים כנראה הפכו את החדר ליקר ביותר בבית שכן על דלת הכניסה הותקן מנעול מורכב למדי. אחרי שעומר בודק את השירותים ומדווח ש"יש שם נייר טואלט", אנחנו עוברים עם עמנואלה להכין את הקמח לפולנטה.
כוח המים
קטניות ודגנים היוו את המזון העיקרי בעמק עם חודשי חורף ארוכים ומושלגים שמנעו את היציאה מהבית כמעט לגמרי. שיפון ושעורה היו הגידולים הפופולאריים ביותר, עקב החסינות לקור, משך הגידול הקצר והיבול הרב שהם הניבו. היבול הובא לאחת מתחנות הקמח (The Mill) שפעלו על אנרגיית המים, לאורך העמק. "נוסטלגון" נזכר איך שיחקו בתחנת ניסור העצים ההרוסה שפעלה על מים, את המסור כבר הוציאו אז והם יכלו לשחק. עמנואלה מכירה את המסור מסיפורי הוריה אך לא הכירה אותו כשפעל, אבל את התחנה הזאת, היא בהחלט יודעת להפעיל בעצמה.
הליכה קצרה מובילה אותנו אל הנחל והמפל המהווים את מקור האנרגיה לתחנה ואל שדות הדגנים. בעוד אנחנו שואפים לקרבנו את ריח העמק הרענן, ומתפעלים מנוף ההרים וזרימת המים, פותחת עמנואלה את הסכר. מים ממלאים את הצינורות, ומפעילים את גלגלי העץ הכבדים. אנחנו נכנסים אל תוך הבית הקטן, באור הצהבהב. תחת תמונתה של סנטה לוצ`יה המגנה על המקום עומדים שלושה זוגות של אבני ריחיים, כל זוג מחובר בעזרת מוט עץ לאחד הגלגלים שבחוץ. עמנואלה מכוונת את הצינורות ובוחרת איזה מאבני הממל להפעיל. המים זורמים בעוצמה, שוצפים ורועשים כמפל על הגלגל אליו כוונו ואבן המלל מתחילה לכתוש את זרעי התירס. סיבובים קצובים, איטיים וזרעי התירס הופכים לאבקה צהבהבה בהירה שנשפכת ביחד עם הזרעים שסירבו להיטחן אל הנפה שם התערובת מסובבת במהירות, והקמח והפסולת נפרדים. הנה יש קמח לפולנטה לארוחה הבאה. עמנואלה ממשיכה ומדגימה את כישוריה ואת יכולות המים והמכשור הישן והמורכב גם באבני הרחיים הבאות, ויוצאת לסגור את הסכר. אנחנו יוצאים בעקבותיה, רואים איך הזרם השוצף על הגלגלים הופך לזרזיף דק ואלה עוצרים מגלגולם, מניחים לערוץ המים לחזור למסלולו, למלא את העמק במנגינת זרימתו. את הריח לא מצאנו, אבל אנחנו כבר יכולים לדמיין, ריח דביק- מתקתק, ריח של מוקני, ריח של ילדות. בינתיים אנחנו חוזרים לרכב מתגלגלים בירידות העמק חזרה לפרג`ינה סקרנים לגלות אילו זיכרונות יעלה יין הטרולדגו הערב...
