דברים שחשוב לדעת

הטיול במונטנגרו מומלץ לחובבי הטבע ולאוהבי הליכה. אין מה לראות מעבר לטבע. הכבישים במונטנגרו צרים ומסוכנים. יש לנסוע באורות דולקים, חגורים ובמהירות של עד 40 קמ"ש בעיר ועד 80 קמ"ש בכבישים הראשיים המעטים. המהירות הממוצעת בטיול הייתה בין 30 ל- 40 קמ"ש. סה"כ נסענו 850 ק"מ. מפות ניתן לרכוש במעבר הגבול (בחורה עברה ומכרה מפת כבישים ב- 2 אירו, בהמשך רכשנו מפה של 1:235 על כביש הסרפנטינות מעל קוטור. החשיכה יורדת בסביבות - 20:30 לפי שעון מונטנגרו. המדינה קלה לטיול עצמאי ומעבר להכנה כללית של המסלול אין צורך בהתארגנות מיוחדת.

  • סימוני שבילים: כל השבילים מסומנים בצורה אחידה של עיגול אדום ובתוכו מילוי לבן. אין הפרדה בין השבילים השונים. בצמתי המסלולים העיקריים מוצבים שלטי הכוונה נוחים.
  • מזג אויר: באוגוסט אזור החוף חם מאוד, כ- 35 מעלות. ככל שעולים גבוה יותר, מתקרר ובלילה מאוד נעים. בהרים יתכן גשם ולכן יש צורך במעיל ניילון דק. עקב החום, והמון הנופשים לא נשארנו ללון וכמעט לא טיילנו לאורך רצועת החוף. רצוי לטייל באמצע ספטמבר.
  • התיאור עוסק יותר במסלול ולא מעמיק בתיאורי האתרים. תיאורים אלו ניתן לראות בקישורים שבסוף הכתבה ובאתרים נוספים באינטרנט.
  • לא היה צורך להזמין לינה מראש, ובכל מקום מצאנו בלי קושי מקום לינה.
  • עלויות: לינה - צימר (Sobe) לזוג כ- 40 עד 50 אירו ללילה. דירה (Apartmen) כ- 40 עד 50 אירו ללילה לשני זוגות. גם הצימרים וגם הדירות נקיים וחדשים למדי. הם כוללים מטבחון עם כיריים חשמליות, מקרר וכלים להכנת ארוחה ואכילה וכן טלויזיה. מעבר הגבול למונטנגרו - 10 אירו לרכב. כניסה לפארקים - 2 אירו לאדם. ארוחה סבירה במסעדה באזור ההררי, כ- 20 עד 25 אירו לזוג. סה"כ עלות הטיול כולל טיסה ורכב טוב, היא בין 1,200 ל-1,300 אירו לזוג.
  • יצאנו ארבעה בסוף חודש יולי, שני זוגות חברים, בגילאי 50 פלוס מינוס, בכושר גופני טוב, פלוס מינוס. שכרנו רכב בצמוד לכרטיס הטיסה.

לתחילת הכתבה

ימים 1-2: מדוברובניק עד פארק ביוגרדסקו

יום 1: ישראל, דוברובניק- קרואטיה, מפרץ קוטור -; מונטנגרו, Cetinje.
המראה בשעה 07:30 משדה התעופה בן גוריון. נחיתה בדוברובניק-קרואטיה בשעה 09:20 לפי שעון קרואטיה (שעה אחת אחורה). קבלת הרכב השכור שהוזמן מראש וקבלת המזוודות. 10:15 יציאה לדרום מזרח (שמאלה בכביש הראשי מחוץ לשדה התעופה) לכיוון מעבר הגבול למונטנגרו (Crna Gora).
המתנה במעבר הגבול הקרואטי כחצי שעה (ללא סיבה, ותלוי ברצון הטוב של שוטרי מעבר הגבול. מרגע ההגעה לשוטר המעבר כולל בדיקת הדרכונים ואישור המעבר -; כחצי דקה) במעבר הגבול למונטנגרו השהיה קצרה ועניינית יותר ובשעה 11:15 אנחנו במונטנגרו. נסיעה איטית בכביש המקיף את מפרץ הפרפר -; Kotor, תוך הסתגלות לכביש הצר העובר בין עיירות החוף. הכביש עמוס ועיירות הנופש עמוסות בתיירים ונופשים. מעבר בעיירות Herceg Novi, Bijela, Risan, Perast.

ב-Perast עצירה לארוחת צהריים (השעה קרובה ל -; 13:00, הטמפ` 34 מעלות) במסעדה הצמודה לחוף (סטייה מהכביש הראשי ימינה לכוון החוף לאזור העתיק). המחיר מתברר בהמשך כיקר מאוד, וארוחה מלאה כולל דג גדול, צדפות, סלט ושתייה עולה 90 אירו ל- 4 סועדים. המשך נסיעה ל-Kotor, חניה (1 אירו) ליד הנמל הקטן וחציית הכביש לכוון העיר העתיקה המוקפת חומה (אתר מורשת עולמי). מעל העיר מתנוססת המצודה העליונה המוקפת בחומה המתפתלת בין ההרים. סיור של כחצי שעה בעיר כולל יציאה בשער הדרומי לכוון הנחל (מים צלולים) הזורם לאורך החומה. ניתן לעלות ולטפס למצודה העליונה, אך חום אמצע היום והשעה מרתיעים ולכן מחליטים להמשיך. בדרך חזרה, צמוד לשער הדרומי לגימה ממזרקת מים קרים וטעימים.

 התחלת טיפוס לכיוון Cetinje דרך Njegusi, עליה בכביש הצר והמתפתל ב-27 סרפנטינות (או 25- יש מספר בכל עיקול) כשמכל אחת מהן תצפית נפלאה על דמוי פיורד Kotor ומהסרפנטינות העליונות תצפית פנורמית על מפרץ Kotor כולו. לפני Njegusi ישנה פניה ימינה לכוון פארק Lovcen, אנחנו המשכנו ישר ל- Njegusi, אך ההמלצה היא לפנות לפארק ולעלות לפסגת ההר בפארק שם ממוקם המאוזוליאום לפטר פטרוביץ השני, ובכך לחסוך את העלייה הלוך וחזור ביום למחרת (המשך נסיעה לאחר מכן ל- Cetinje). ב- Njegusi ניתן לעצור לצד הכביש בבית קפה ולקנות גבינה ובשר מעושן וגם בירה טובה. מתברר שגם ב- Njegusi כמו בכל העיירות שנעבור בהמשך יש צימרים (Sobe). השעה מאפשרת המשך נסיעה ל- Cetinje (עיר הבירה העתיקה של מונטנגרו) ובשעה 17:00 הגענו. ערכנו סיור רגלי קצר באזור העתיק תוך עליה לכוון ההר המשקיף מעל (המקום ראה כנראה ימים טובים יותר בעבר) והזדרזנו לחפש מקום לינה. בתוך העיירה מצאנו Sobe אבל היה פנוי רק חדר אחד. בשעה 19:00 יצאנו לכוון היציאה מהעיירה מזרחה ובתחנת הדלק ביציאה הצלחנו להבין שישנם צימרים נוספים בכוון חזרה. ואכן 50 מטר מתחנת הדלק בחזרה לעיירה מתפצל הכביש ולכוון ימין ישנו שילוט ל Apartmen. נסיעה של כ-300 מטר ומצד ימין בית נאה ובו 2 דירות/חדרים חדשים ומאובזרים היטב כולל מטבח. עלות הדירות, 40 אירו לקטנה ו-50 אירו לגדולה (המחיר הגבוה ביותר ששילמנו). במרחק כ-200 מטר בהמשך נמצאת המכולת השכונתית- השכונה נראית כשיכון עלוב ומוזנח, אך המכולת נקייה ונעימה -; המחירים נוחים (למרות שלא זולים כל כך) ורכשנו מוצרים לארוחת הבוקר. בכל מקום שהתארחנו קיימת מכולת קרובה, הדבר דומה לישראל עד שנות ה-80 כשבכל רחוב הייתה מכולת קטנה. התקשורת אינה קלה, הרוב אינם דוברי אנגלית, אך הרבה רצון של המונטנגרים לעזור ולהבין מאפשרים להסתדר.

יום 2: Cetinje, פארק Lovcen, Rijeka Crnojevica, שולי אגם Skadarsko, פודגוריצה, נהר Moraca, מנזר Moraca, Kolasin, אגם Biogradsko.
לאחר ארוחת בוקר מלאה (כך היה בכל בוקר) יצאנו בשעה 09:30 לדרך כשהיעד הראשון הוא פארק Lovcen ועליה לפסגת יזרסקי למאוזוליאום לקבר פטרוביץ השני, מנהיג מונטנגרו הנערץ מהמאה ה-19. עליה מגובה כ-800 מטר לגובה כ-1,650 מ` בתוך יער הפארק מכניסה אותנו לאווירה של מונטנגרו ומכינה אותנו לפארקים הבאים (כניסה לפארק -; 2 אירו לאדם, כניסה למאוזוליאום -; 3 אירו לאדם).

מהחניה בראש ההר מובילות כמה מאות מדרגות דרך מנהרה חצובה לראש ההר ולמאוזוליאום ממנו תצפית נהדרת של 360 מעלות. אזור מפרץ קוטור מעורפל, כך שהתצפית היפה היא לכוון מזרח והתמונה המתקבלת היא של ארץ הררית ללא סוף. אנחנו מוותרים על הכניסה למאוזוליאום ויורדים חזרה לכוון Cetinje ומשם היעד הוא פארק Biogradska בצפון מזרח. תחילה אנחנו יורדים מהכביש הראשי (האוטוסטראדה של מונטנגרו -; כביש דו מסלולי עד 80 קמ"ש) לכוון דרום מזרח לעיירה Rijeka Crnojevica. הירידה היא בתוך חורש מרהיב והעיירה אותה עוברים במהירות נראית עלובה מאוד. מצד ימין זורם הנהר הנשפך לאגם Skadarsko. בקצה העיירה הגענו לגשר החוצה את הנהר ומצדו השני נמצא בית קפה קטן על קו המים. עצרנו לשתיה קלה וחצינו חזרה את הנהר תוך המשך על הכביש ימינה להתחברות לכביש המהיר המוביל לעיר הבירה פודגוריצה. הנופים בעליה מרהיבים כשלמטה מימין נשקפת ביצה, שהיא חלק מהאגם הגדול (ויתרנו על הירידה לאגם ועל השיט בו -; דבר שנראה לא מלהיב בחום של כ-35 מעלות).

חוצים את עיר הבירה פודגוריצה ללא עצירה וממשיכים צפונה לכוון Kolasin. בפאתי פודגוריצה במפגש ערוצי נהרות ליד גשר פונים שמאלה מבלי לחצות את הנהר. הנסיעה בכביש ה"מהיר" מלחיצה למדי ודורשת ערנות מרבית של הנהג. המקומיים עוקפים בכל הזדמנות ללא קשר לסימוני הכביש תוך עקיפות קצרות ומטורפות. הכביש חוצה מנהרות קצרות רבות ומתפתל לאורך קניון נהר Moraca. באמצע הדרך לערך, ראינו שביל עפר היורד עד לנהר וצבע הטורקיז של המים מושך אותנו למטה. הירידה קלה (ובחזרה גם העלייה אינה מהווה בעיה). למטה מצאנו רחבת חנייה, עבודות עפר במקום יצרו בנהר בריכה עמוקה מאוד ורגועה. המים קרים אך מאפשרים רחצה וכולנו עולים על בגדי ים ונכנסים להתרעננות במים מהחום הכבד בחוץ. המשך נסיעה עד למנזר Moraca, ירידה לחניה וסיור קצר. מחוץ לחומה נמצאת מסעדה קטנה ולידה נחל מים זורמים וקרים מאוד. את בקבוקי השתייה מקררים בתוך המים. מרחוק בכוון צפון אנחנו מבחינים בברקים ושומעים רעמים והטמפ` כבר יורדת במהירות ל-20 מעלות, אבל הגשם לא יורד באזור שלנו אלא יותר צפונה.

 המשך בכביש הראשי הפונה מזרחה לכוון Kolasin (גובה 850 מ`) שהיא מרכז סקי בחורף. בכניסה לעיירה אנחנו מבחינים מייד בפניה הראשונה ימינה ליד מכולת, בשלט לדירה. נכנסים כ-100 ומשתכנים בדירה של 2 קומות הכוללת 2 חדרים ומטבחון (40 אירו ללילה לכולם) למשך שני לילות. מייד מתארגנים ויוצאים לפארק Biogradska ולאגם Biogradsko במרחק כ-15 ק"מ מהעיירה (הכניסה עולה 2 אירו לאדם, ומפה 3 אירו). ליד האגם קיימת חניה ולידה מבנה למידע. צעדנו בשביל הסובב את האגם (כשעה וחצי), שנמצא בגובה 1,094 מ`, ועובר בתוך יער צפוף וצמחייה מגוונת, תוך מעבר על גשרונים ומעברים מעל נחלים קטנים. פארק Biogradska הינו יער בראשיתי עתיק הכולל עצי אשור, עצי אדר ומגוון רב של צמחיה וכולל בתוכו פסגות בגובה 2,200 מ` ויותר. בדרך חזרה ל- Kolasin עצרנו ליד מסעדה לצד הדרך וירדנו לשולחנות הנמצאים על שפת נהר ה- Tara. המסעדה והמטבח נמצאים מעלינו במעלה המדרגות והמלצר הצעיר רץ הלוך וחזור תוך גילוי כושר גופני ראוי לשבח. הארוחה כוללת מבחר בשרים ודגי פורל ועולה לכולם כ- 36 אירו והבחור הצעיר מוכן לקבל טיפ רק לאחר הפצרות רבות. לאחר ארוחה דשנה, טעימה וזולה חזרנו עייפים לדירה ב- Kolasin.

לתחילת הכתבה

ימים 3-4: מפארק ביוגרדסקו עד שמורת דורמיטור

יום 3: פארק Biogradska, פסגת Zekova, אגם Biogradsko.
בבוקר נזכרנו שלא התארגנו לטיול הרגלי של היום השלישי בפארק. התכנון הוא: נסיעה מזרחה למרכז הסקי Bjelasica ומשם המשך לצפון מזרח בדרכי עפר עד לפסגת Zekova בגובה 2,117 מטר. מהפסגה ירידה רגלית לכוון הפארק עד לאגם Biogradsko. השאלה איך מגיעים ואיך חוזרים לדירה. לבעל הדירה אין פתרון ואין פנאי להסיע אותנו. אנחנו מחליטים לפנות למרכז המידע לתיירים במרכז העיירה, אך למרות שהשעה 09:30, המקום סגור, למרות השלט שמראה על שעת פתיחה 08:30. איש בסביבה לא מבין אותנו ואנו חוצים את מרכז התיירות בעיירה ורואים מבנה פתוח של מידע לתיירים. האישה בפנים יודעת אנגלית ומסבירה שמחוץ למבנה ברחוב, במרחק 20 מטר יש תחנת מוניות עם מונית ג`יפ. אנחנו יוצאים החוצה ולמזלנו הג`יפ בתחנה. לאחר משא ומתן קצר (הנהג ביקש 60 אירו וסיכמנו על 50) אנחנו קובעים להיפגש כעבור חצי שעה והוא יוביל אותנו לפסגה. חזרנו לדירה, התארגנו ושבנו לג`יפ שאכן חיכה לנו. העלייה יפה ובדרך אנחנו פוגשים מספר רכבים פרטיים רגילים שמטפסים ללא בעיה בדרך העפר. אנחנו עולים מעל קו העצים ורואים מדי פעם בעמקים למטה קטון, שהוא בית קיץ של הכפריים המקומיים שעולים בקיץ לרעות את העדרים בהרים.

 בפסגה נמצא מחנה צבאי /מרכז אנטנות תקשורת מגודר. אנחנו סובבים את הגדר ומגיעים לקצה המצוק המשקיף לכוון הפארק, לפסגה הגבוה באזור (Crna Glava 2,139 מ`) ולאגם Pesica Jezero מתחת. קבוצה צרפתית שהגיע יחד איתנו צועדת לכוון הפארק מכוון צפון תוך עקיפת האגם. למטה באגם נמצאת קבוצה של ישראלים (הנהגים שעולים חזרה מיידעים אותנו). אנחנו מחליטים לרדת בשביל לאגם ומשם לעלות לאוכף המפריד בין האגם לפארק. הירידה תלולה מאוד אך לא קשה כל כך. בגובה זה אין עצים ואחרי ירידה בגובה של כ-150 מטר אנחנו נתקלים לראשונה באוכמניות טעימות. באגם אנחנו פוגשים בקבוצת הישראלים (שהגיעו אתנו בטיסה) וילוו אותנו בקטעים שונים לאורך כל הטיול. מהאגם, העלייה תלולה מאוד ובתוספת החום המעיק, אינה קלה ומביאה מספר פעמים לחוסר נשימה. האזור גבוה וחשוף מעצים ולכן רצוי להימרח בקרם הגנה או ללבוש חולצה ארוכה וכן כובע.

ממשיכים בהליכה קלה ונוחה ברמת הפארק, עד שמגיעים לגובה בו חוזרים לתוך היער, בו ההליכה נעימה יותר. יורדים לעמק בו נמצאים בתי עץ (קטון) בהם משתכנות משפחות שעולות בקיץ להרים ומגדלות פרות ועיזים. המקום נקרא Katun Dolovi. במבנה הראשון נמצאת משפחה וליד המבנה שלט המראה שהם מוכרים שתייה וגבינות. אנחנו יושבים לנוח ולאכול גבינות, לחם ושתייה קלה בפחיות (7 וחצי אירו לחצי קילו גבינה, לחם ושתייה לכולם). עד עכשיו המסלול קל (למעט העליה מהאגם) ואנחנו נכנסים שוב לתוך היער הצפוף. הג`יפים של הקבוצה הישראלית עוברים אותנו והמדריך מספר לנו שהחלק הקשה הוא ירידה בסרפנטינות. אנחנו לא כל כך מבינים מה קשה בכך.

 לאחר כ-20 דקות התחלנו להבין. בתוך היער העבות יורד שביל לאגם ב- 25 סרפנטינות ארוכות. ניתן ללכת בשביל בניחותא, אבל להאריך מאוד את הדרך. אנחנו בוחרים בשביל האדום המסומן שחותך את הסרפנטינות תוך ירידה תלולה בין העצים. לאחר מספר סרפנטינות מתחילים להרגיש את העומס על הברכיים והקצב מתחיל לרדת. בדרך חוצים זרמים חלשים של נחלים קטנים שזורמים לאגם והמים בהם קרים וטעימים. לאחר שעה של עליה בג`יפ מ- Kolasin לפסגה ו-6 שעות הליכה (לא מהירה) הגענו סחוטים, עם ברכיים כואבות ושרופים למדי מהשמש, לאגם Biogradsko. ישבנו על שפת האגם וטבלנו את הרגליים העייפות במים. התוכנית הייתה להמשיך 3 ק"מ מהאגם לכביש הראשי ולעלות על אוטובוס לעיירה. בירור קצר במרכז המידע על שפת האגם מעלה שאחד העובדים חוזר לעיירה ומוכן להקפיץ אותנו לשם תמורת 15 אירו (הם למדו מהר כיצד להרוויח מכל סיטואציה). אנחנו שמחים על האפשרות לא לצעוד יותר באותו יום ועולים בשמחה על הרכב שמסיע אותנו עד לדירה ב- Kolasin. מתקלחים, מתארגנים ויוצאים למרכז העיירה שם קיים מדרחוב קטן המלא בבארים ומסעדות. לאחר סיבוב מחליטים לאכול במסעדה ליד תחנת המוניות. האוכל טוב אבל השירות קריר ולא מזמין.

יום 4: Mojkovac, נהר Tara, גשר הקשתות הגדול על נהר Tara, Zabljak, האגם השחור בשמורת דורמיטור.
לאחר הכנת ארוחת הבוקר ואכילה בחצר הבית ב- Kolasin יצאנו בשעה 09:30 כשהיעד הוא העיירה Zabljak בלב אזור פארק דורמיטור. מסלול הנסיעה עובר לאורך נהר Tara עד הגשר הגדול מעליו, בו הכביש מתפצל ופונה צפונה לכוון Pljevlja. הנסיעה צפונה עד העיירה Mojkovac היא בכביש הראשי והטוב יחסית. בעיירה פונים לצפון מערב בכביש הצר. ישנן נקודות בהן ניתן לרדת בשבילי עפר עד לגדת הנהר. אנחנו עצרנו לאחר כמחצית הדרך בצד הכביש מעל גשר עץ להולכי רגל שעובר מעל הנהר. בשביל עפר קצר ניתן לרדת רגלית לנהר, לחצות את הגשר ולערוך טיול קצר לאורך הנהר מצידו השני. מצד ימין לגשר ניתן לרדת אל הנהר. המים קרים מאוד והצלחנו לטבול כל פעם עד דקה לפני שהקור הבריח אותנו חזרה החוצה, לשמש.

כל הדרך לאורך קניון הנהר מלווים אותנו עצי האורן השחור, זקופים, גבוהים ומרשימים. המשכנו עוד כ-10 דקות נסיעה והגענו לצומת בה הכביש מתפצל צפונה ועובר מעל הנהר בגשר קשתות ארוך (מעל 300 מ`) ובגובה של כ-130 מטר. ליד הכניסה לגשר ישנה מסעדה עם תצפית יפה על הנהר וכמובן התיישבנו לשתות משקה קר וקפה. לאחר האתנחתה הקצרה, יצאנו לסיור רגלי קצר לאורך הגשר, מעליו ישנן תצפיות יפות לנהר ואפשרויות לצילומים. עוד 23 ק"מ ואנחנו מגיעים בשעה 14:00 לעיירה Zabljak (גובה כ- 1,500 מ`). מייד בכניסה אנחנו מחפשים מקום לינה לשני הלילות הקרובים. במלון שבכניסה אין חדרים פנויים. 100 מ` קדימה מהמלון שלטים ל-Sobe. בחור צעיר רץ לקראתנו מייד עם העצירה, אך יש לו רק חדר אחד פנוי, אבל הוא מכיר מעבר לכביש משהו עם דירה מתאימה הכוללת שני חדרים נפרדים. הדירה מוצלחת מאוד וכוללת גם חדר אירוח גדול ומטבח מצויד והכול ב- 50 אירו ללילה לכולם.

לאחר התארגנות קצרה, נוסעים כ-2 ק"מ למרכז העיירה שם נמצא מרכז מידע לתיירים. אנחנו רוכשים מפה ( בעלות של 7 אירו ) של פארק דורמיטור ומבררים על המסעדות באזור. ההמלצה היא על המסעדות באגם השחור ובמרכז הסקי הקרוב במרחק של כק"מ מהמרכז (יש ציון מסעדה במפה). המסעדה מלאה למדי בתיירים והאוכל נראה טוב. לאחר ארוחה שמרגיעה את המתח והרעב, אנחנו נוסעים לאגם השחור עד למחסום שומר הכניסה. עלות הכניסה היא 2 אירו לאדם ו-2 אירו לחניית הרכב. מהמחסום יש ללכת רגלית עוד כ-1 ק"מ עד לאגם. האגם מורכב משתי יחידות ומעליו מתנשאים מצוקים בגובה 700 עד 800 מ` (האגם בגובה כ-1,400 מטר). אני מסתכל קדימה לפסגה הקרובה בגובה 2,170 מטר, אליה חשבתי שנטפס, אבל לא ברור לי איך ניתן לעשות את זה. המצוק נראה מפחיד למדי. אנחנו מתחילים להקיף את האגמים כנגד כיוון השעון. ההליכה נעימה, כבר לא כל כך חם, רוב הצעידה היא בתוך היער ובחצי האי שבין שני חלקי האגם השביל מטפס ועולה בגבעה המשקיפה על האגמים. לאחר כשעתיים אנחנו מגיעים חזרה לנקודת הכניסה שם נמצאת גם מסעדת האגם. המסעדה פתוחה ומשקיפה על האגם ומזמינה לשתיה קרה לאחר הסיור והיום הארוך.

 חזרה לדירה בכניסה לעיירה ולתכנון יום המחרת. פתחתי מפות ותיאורי מסלולים שהורדתי מהאינטרנט. בפארק פסגות רבות. אנחנו בוחרים במסלול שאף ישראלי עדיין לא תיאר. הנשים נשמעות לחוצות למדי ויתכן שבצדק, כי המפה לא כל כך ברורה ולא מתארת במדויק את הטופוגרפיה. לפי התיאור בגב המפה המסלול נמשך 2.5 שעות לכל כוון, זמן סביר בהחלט. המטרה להגיע לפסגת מעבר M.meded בגובה 2,170 מטר (770 מטר מעל האגם) כולם הולכים לישון ואני יושב עוד קצת לבדוק ולתכנן היטב את המסלול.

לתחילת הכתבה

ימים 5-6: מפארק דורמיטור עד ניקשיץ`

יום 5: פארק דורמיטור, פסגת M.Meded.
קמנו יחסית מוקדם וב-9:00 אנחנו מוכנים ליציאה. נסענו ברכב עד לנקודת ההתחלה המסומנת במפה כ-Kamp כ- 1.5 ק"מ לפני האגם. חנינו לצד הכביש והתחלנו לצעוד בשביל המסומן במפה. הפעם לקחנו כובעים, קרם הגנה ואני לקחתי אפילו גופיה ארוכה. השביל עולה במעלה לא תלול בתוך היער ולאחר כ-1.5 ק"מ מגיעים להצטלבות שבילים ליד נחל שזורם לכוון האגם השחור. להפתעתנו ממתין שם שומר של הפארק, שמוכר כרטיסי כניסה גם למי שלא נכנס בדרך הראשית. הכרטיסים תקפים רק לאותו יום ולכן משלמים שוב 2 אירו לאדם וממשיכים בשביל מערבה, תוך חציית ערוץ הנחל שהמים בו כרגיל קרים נעימים.

מתחילים לטפס בתוך היער במעלה שביל נוח כ- 2.5 ק"מ עד שמגיעים לפנייה שמאלה, לכוון עמק אשר בו דולינות ובולענים קרסטיים. בנקודה זו מסתיימים העצים. אחרי כ-1 ק"מ אנחנו מתחילים להבין מה מצפה לנו. עליה תלולה ללא סוף על דרדרת סלעים. אמצע היום וחם למדי, אך ניתן לצעוד בצד שמאל של הדרדרת סמוך לרצועת עצים ושיחים המאפשרת מדי פעם מנוחה בצל. המעלה הבינוני מסתיים לאחר כחצי ק"מ ואז אנחנו רואים לפנינו קיר כמעט אנכי ולא בדיוק מבינים איך נטפס עליו. אנחנו רואים קבוצת מטיילים יורדת בקצב איטי מאוד ומבינים מהם שהעלייה היא לא בדיוק טיול מרענן. הטיפוס באמת קשה מאוד. הצד הצפוני של המצוק לח מהגשם שירד לפני יומיים והעלייה תלולה מאוד. בשלב מסוים הנשים נכנסות ללחץ, אבל כבר אין דרך חזרה. צועדים לאט תוך תמיכה אחד בשני ומשתדלים לא להסתכל לתהום מאחורינו. לעליה אין סוף והיא מתישה מאוד. למרות הכל באחת המנוחות אני עוצר לצילומים. כ- 100 מטר לפני הסיום אנחנו רואים מישהו מטפס מלמטה בקלילות עם מקלות הליכה. תוך כמה דקות הוא משיג אותנו. מתברר שהוא גרמני חובב הליכה וטיפוס, הוא בלי מפות, בלי מים ובקיצור בלי שום דבר חוץ מהמקלות. אבל לטפס הוא יודע.

 אנחנו אוספים קצת כוח ואוויר ומטפסים לפסגה תוך קריאות פחד לא מעטות. בפסגה אנחנו פוגשים קבוצה שהגיע מהצד השני, הדרומי, וכולם שוכבים להשתזף ולנוח. הנוף מהמם ורואים את שני האגמים ממעוף ציפור. אני מצליח לארגן 3 צילומים וחושב שנשאר קצת לנוח וליהנות מהנוף, אבל הנשים לחוצות ורוצות כבר לסיים את ההרפתקה המפוקפקת. הירידה נראית ללא סלעים על עשב ירוק. המטפס הגרמני כבר התחיל לרדת והוא עושה זאת בקלילות ובמהירות, אבל אני מבין שלנו זה לא יהיה קל. את כל הקטע הראשון, שיורד בזוית מבהילה, עשינו על הישבן תוך תמיכה בידיים (הכתפיים יכאבו לנו עוד כמה ימים לאחר מכן). ההמשך יותר קל ופחות מפחיד, עד שמגיעים לקו העצים ומתחילים לרדת ביער בשביל רגיל ונוח. השביל מתפצל ופונה מזרחה בנקודת גובה 1,910 מטר ואחרי כ- 3 ק"מ בנקודת גובה 1,569 הוא פונה צפונה חזרה לאגם. חצי ק"מ לאחר הפניה לאגם עוברים ליד נביעת מים מתוך האדמה (Tocak) וממלאים את הבקבוקים שהתרוקנו ושותים מים נפלאים. צעידה במורד של עוד כ -; 2.5 ק"מ וכ- 6.5 שעות מההתחלה והגענו לאגם ולמסעדה. אנחנו עייפים למדי ואין כוח לחפש מקום אחר ולכן יושבים לאכול את הארוחה היומית. הארוחה במקום טובה מאוד (57 אירו לכולם). צעידה של עוד כ-1.5 ק"מ לרכב וחוזרים כבר בחשיכה לדירה. אני מבטיח לנשים שזו הייתה הצעידה הארוכה האחרונה ושגם אין יותר טיפוסים מבהילים ואז אפשר ללכת לישון בשקט.

יום 6: מצוק Curovac , דרך חוצה פארק דורמיטור מדרום, Trsa, Pluzine, Niksic.
מתחילים בנסיעה צפונה לכוון מצוק Curovac, הנמצא בגובה 1,625 מטר ומשקיף על נהר Tara. הנסיעה היא בכביש צר מאוד של מסלול אחד ולכן איטית. מדי פעם עוצרים להשקיף, להתפעל ולצלם את הפסגה אליה טיפסנו יום קודם. למצוק מובילים 3 שבילים, מהם שניים מסומנים בשטח ואחד לאורך שפת המצוק (מסומן במפה). אני רואה שלט עץ אחד בלבד, המפנה למצוק מהכביש ובחיפוש אחרי השלט השני אנחנו מגיעים לסוף הכביש ולתחילת השביל המוביל לתחתית העמק עד לנהר. חנינו וצעדנו מעט לאורך המצוק תוך תצפית על העמק ועל הנהר. חזרנו עם הרכב לשלט הקודם שראינו והתחלנו לצעוד בתוך היער, בשביל כבוש, ולאחר זמן קצר גילינו שהוא גם מסומן. לאחר כחצי שעה יצאנו מהיער וצעדנו על סלעים חדים ובלויים. תוך 5 דקות הגענו למצוק. הנוף מהמם. מתחתינו נפרש עמק גדול ובו זורם הנהר שנמצא כ- 1,100 מטר מתחתינו. בעמק פזורים בתים וביניהם עוברת דרך העפר אליה הגענו קודם לכן. החזרה היא בשביל המזרחי יותר והיא קלה ועוברת במשטחי עשב רחבים.

מכאן אנחנו נוסעים דרומה ומערבה, בדרך המקיפה את הפארק מדרום ומגיעה בסופה לעיירה Trsa ולעיירה Pluzine. במפה, חלק של הדרך מסומנת כדרך עפר, אבל מתברר שהדרך נסללה שנה קודם לכן. כמעט ואין מכוניות בדרך ואנחנו מתקדמים די מהר, עד שמתחילים להיכנס להרים ולכביש המתפתל בין תהומות. בשיא הגובה אנחנו מגיעים למעבר Sedlo בגובה 1,907 מטר. במעבר יש שלט עץ המציין את הגובה ושני ספסלים לישיבה על המדרון לתצפית. לאחר מנוחה קצרה ממשיכים בנסיעה מערבה. הכביש מתפתל בין תהומות והנסיעה בו איטית ומלחיצה מאוד, כשבכל רגע יכולה להופיע מכונית מעבר לעיקול והכביש צר ומכיל בקושי רכב אחד.

 בירידה לכוון Pluzine תצפיות נפלאות על האגם של נהר Piva שנוצר מהקמת הסכר צפונה לנו. העצים גדלים עד קו המים והמראה מדהים. לפני העיירה Pluzine עוברים במנהרה ארוכה ואז יוצאים ישירות לגשר החוצה את האגם. נכנסנו לעיירה וירדנו לחוף הרחצה. המים קרירים, נעימים ומתוקים. אנחנו כבר אחרי אמצע היום ולא החלטנו היכן נעצור ללינה בסוף היום. ממשיכים דרומה ולאחר מספר ק"מ עצרנו לאכול במסעדה לצד הדרך. המשכנו עד Niksic, ומכיוון שהשעה כבר 17:00, החלטנו לנסות ולמצוא מקום לינה בעיר. למחרת אנחנו רוצים לבקר במנזר Ostrog הקרוב ובאגם Slansko. בעיר לא כל כך מצליחים לכוון אותנו למלון (העיר אינה על מפת התיירות) אבל אנחנו פוגשים בשלט הכוונה למלון. הדרך מובילה אותנו סמוך למרכז ספורט וטניס של העיר להר סמוך בתוך היער ולמלון 3 כוכבים. המחיר לא נמוך -; 46 אירו לחדר לזוג, כולל ארוחת בוקר. כשמראים לנו את החדר, אנחנו קצת נרתעים. החדרים נראים מתקופת טיטו, נקיים אבל לא מטופלים והטיח על הקירות מתחיל להגיד שלום לקיר. אבל השעה מאוחרת ואנחנו מחליטים להישאר. מתברר שהאזור הוא מרכז הספורט של האזור ובחורשה הקרובה ראינו מתקני כושר ביצור עצמי כשמספר מבוגרים מתאמנים בו. אנחנו כבר קרובים יותר לים והרבה יותר חם. למזלנו המלון נמצא גבוה מעל העיר והלילה חמים אבל נסבל בהחלט.

לתחילת הכתבה

יום 7: מנזר Ostrog, אגם Slansko ,Risan, מפרץ קוטור, דוברובניק-קרואטיה.

בבוקר מוקדם (07:00) אנחנו יוצאים שלושה (אחד מוותר ונשאר לישון) למנזר Ostrog. השילוט בכביש הראשי ברור, אבל מרגע שירדנו מהכביש הניווט הוא ללא שילוט ברור. הכביש מטפס שוב בכביש צר על שפת תהום לגובה רב מעל נהר Zeta. למרות השעה המוקדמת, 08:00, אנחנו מופתעים מכך שהחניה העליונה כבר מלאה ומבינים שאם היינו מגיעים קצת יותר מאוחר המקום היה מוצף בתיירים ומבקרים. המקום יפה והמנזר בנוי בתוך מצוק סלע זקוף. חזרנו למלון ובשעה 09:30 קיבלנו את ארוחת הבוקר שמצחיקה אותנו, אחרי שהכנו לעצמנו בכל הבקרים ארוחות מכובדות לבד. הארוחה כוללת רק חביתת 2 ביצים עם חתיכת גבינה כלשהי, קצת לחם וכוס קפה/תה.

נסיעה מערבה על הכביש המוביל למעבר הגבול לבוסניה ואחרי כ- 10 ק"מ אנחנו רואים משמאל אגם יפה -; Slansko, עם המון מפרצונים. ניתן לעצור לצד הדרך לתצפית וצילומים, ואנחנו מחליטים לא לרדת לאגם אלא להמשיך בדרך. הכביש הוא הגרוע ביותר שנסענו בו והוא עובר ביער וכל כמה עשרות מטרים ישנו פיתול. בדרך מגיעה משאית מולנו וצריך לעצור ולנסוע לאחור עד שמגיעים לחלק רחב יותר שמאפשר מעבר של המשאית. ב-Vilusi פונים דרומה עד Grahovo שם אנחנו עוצרים בבית קפה לשתיה. ממשיכים לכוון Risan שעל שפת מפרץ קוטור. הדרך מלווה במנהרות ויורדת בפיתולים. להפתעתנו החלק הראשון הינו כביש חדש ודי רחב ואז פתאום עברנו לכביש הרגיל, הצר והמפחיד (יתכן וטעינו וניתן להמשיך בכביש חדש עד למטה). הירידה מספקת עוד תצפיות מרהיבות על המפרץ.

אנחנו ממהרים לנסוע לכוון הגבול כדי שנוכל עוד לטייל כחצי יום בדוברובניק. הגענו למעבר הגבול בשעה 13:45. לוקח כחצי שעה לעבור את מעבר הגבול בצד של מונטנגרו אבל אז אנחנו רואים שהשיירה עד למעבר הגבול לקרואטיה היא מעל 1.5 ק"מ וכולם עומדים וחלק מהנהגים מחוץ לרכבים. לוקח 3.5 שעות עד שאנחנו מגיעים לשוטר המעבר. מרגע ההגעה לשוטר כולל בדיקת הדרכונים עד הכניסה לקרואטיה עוברת פחות מדקה. אנחנו לא מבינים למה לקח כל כך הרבה זמן ומה האינטרס של הקרואטים לעכב ללא סיבה ברורה את המעבר, אבל הם מצליחים להכעיס אותנו ואת כל העוברים. השעה כבר מאוחרת למדי קרוב ל 18:00 ועוד לא אכלנו. כמה ק"מ ממעבר הגבול רכב משטרתי עוצר אותנו. מתברר שהייתה תאונה (לא מפתיע לאחר ההמתנה הארוכה, החום והעצבים במעבר הגבול), אנחנו מצליחים לעבור ורואים שתי מכוניות מעוכות ואחת מהן הפוכה. נסיעה של כ- 16 ק"מ ועוצרים בשדה התעופה לבדוק את שעת ההמראה (23:00) ועד מתי ניתן להחזיר את הרכב השכור וממשיכים בדרך. עוצרים לאכול במסעדה לצד הדרך וב-19:30 נוסעים לדוברובניק. יש לנו בסך הכל כשעה וחצי לסיור בעיר. בעיר אין חניה ולוקח זמן עד שמצאנו חניה בכוון היציאה.

 העיר העתיקה עמוסה בתיירים, מסעדות ובתי אוכל שונים. קשה ליהנות מיופייה, מה עוד שאנחנו כבר עייפים ולחוצים בזמן. אפילו להצטלם קשה, וכל הזמן מפריעים. כבר אחרי 50 דקות החלטנו שזה מספיק לנו וצעדנו לכוון הרכב. הכביש צר וחשוך למדי ונוסעים לאט (עד 40 קמ"ש) ואז 3 ק"מ לפני שדה התעופה שיירה ארוכה של כלי רכב עוצרת אותנו. אחד יורד לברר מה קורה. לוקח 15 דקות עד שהוא חוזר ומודיע שהייתה תאונה קשה והכביש חסום, אבל יתנו לנו לעבור כדי שנוכל להגיע לטיסה (השעה כבר 21:25). אנחנו עוקפים את כל השיירה הארוכה, מודים לשוטרים וחולפים על פני הרכבים ההפוכים על הכביש. תוך 5 דקות מגיעים לשדה התעופה ולוקח עוד 10 דקות עד שאנחנו משחררים לחץ ומתחילים להירגע. בשדה התעופה אנחנו יחידים (זו הטיסה האחרונה לאותו יום) והביקורת היא מהירה ואחרי 10 דקות אנחנו בדיוטי פרי. בשעה 23:00 בדיוק יוצאת הטיסה חזרה לישראל.

לתחילת הכתבה