קהילת אורוויל
כדי לגלות את צפונותיה של אורוויל, צריך, זמן, סבלנות, סקרנות ונחישות. את ההכרות הראשונה עם אורוויל עשינו בארץ דרך אתר האינטרנט שלהם. המפגש עם הדבר האמיתי היה שונה ממה שציפינו (לפחות בהתחלה). בחרנו עוד בארץ לשהות בקהילת Aspiration, שהיא הקהילה הותיקה והגדולה ביותר (כ-40 מבוגרים ו-10 ילדים עד גיל 7). ממה שהצלחנו להבין, זו הקהילה שמקיימת חיי שיתוף בצורה האינטנסיבית ביותר מבין קהילות אורוויל השונות (יש רק עוד שתי קהילות שלהן חדר אוכל משותף לחברים). המגורים במקום כוללים בקתת אורחים, שלוש ארוחות בחדר האוכל המשותף, אופניים ושירותי כביסה.
אם לומר את האמת בהתחלה התאכזבנו מאוד. חשבנו שנהיה בקהילה גדולה עם הרבה ילדים, כך שלילדים שלנו תהיה חברה, אבל התברר שבקהילה בה שהינו יש רק עשרה ילדים, כולם מתחת לגיל שבע. קיוינו שנוכל לשוחח על מהות החיים בקהילות מכוונות
(Intentional Communities), ולנצל את הזמן לרכב על אופניים שהובטחו לנו. בסופו של דבר קיבלנו רק שני זוגות אופניים מאוד גדולים, כאלה שהילדים לא יכלו לרכב עליהם. גם המרחקים הפיסיים הגדולים מאוד בין המרכזים השונים, העדר כל שילוט והבירוקרטיה שכרוכה בביקור בחלק מהמקומות (כמו בית הספר וב-Matrimandir) הקשו עלינו. הימים הראשונים היו די קשים, והעובדה שאנחנו באים מקהילה רק הגבירה את תחושת הניכור והבדידות. ממש חשבנו לעזוב. ההשוואה לתמוז והגעגועים לתחושת שייכות התעצמו, כשיום שישי בערב היה קשה במיוחד.
לאחר שעברנו את מחסום הימים הראשונים, הדברים נראו אחרת. מצאנו שהדרך הנוחה ביותר ליצור קשרים היא להצטרף לצוותי הבישול. על כל ארוחה במשך השבוע אחראי צוות קבוע מתושבי המקום. כמו בכל מקום אחר בעולם המטבח הוא מרכז חשוב, שם שמענו רכילות מקומית, ודרך העבודה המשותפת התחלנו להכיר באופן אישי את חברי הקהילה. לנכונות שלנו לתרום לחיי הקהילה (דרך הקיבה) היו השלכות על הפתיחות של החברים ב Aspiration לתת לנו אינפורמציה על אירועים ומקומות מענייניים ולחשוף בפנינו פנים נוספות של אורוויל.
הימים שלנו כאן נחלקו לשלושה חלקים לפי הארוחות, בהן פגשנו תיירים נוספים ואת חברי הקהילה. שוחחנו, קראנו עיתון ותכננו את הימים הבאים. בחדר האוכל של Aspiration היתה לנו גם הזדמנות לקבל טלפונים בצורה סדירה - אולי סדירה מדי. לאחר שמסרנו את המספר ושעות הארוחות ב-email, התחלנו לקבל שיחות טלפון. זה הגיע לשלב שבו בכל פעם שהטלפון צלצל בצליל ארוך בזמן הארוחה (צליל ארוך הנו שיחת חוץ), רק אנחנו ענינו. העניין הפך לבדיחה. היתה ארוחה אחד שבה קיבלנו ארבע שיחות.
בכדי לנוע יותר בחופשיות בתוך אורוויל, שכרנו טוסטוס, שהוא כלי התחבורה הנפוץ והנחוץ ביותר באורוויל. אנחנו, שלא כמו המשפחות ההודיות, לא הצלחנו להעמיס עליו את כל המשפחה, ונעזרנו בזוג אופניים, במוניות או במישהו מחברי Aspiration שבילה איתנו. קליה, אדריכל הנוף, ערך לנו סיור הכרות ראשוני באורוויל. אדיל, הקרמיקאי, ערך לנו סיור במספר סדנאות לקרמיקה ובמפעלים מקומיים לעבודות יד, איתו גם אכלנו ב-Solar Kitchen שהוא חדר האוכל המרכזי. הלכנו מספר פעמים לים, בילינו כמה בקרים בעזרה בעבודה במפעל ליצור ניר בעבודת יד. מארק וקטיה לקחו אותנו לקהילת "Eternity" שעל שפת הים, שם מתגורר במעין גן עדן פרטי יובל (במקור מתל אביב) עם אישתו וחמשת ילדיו. כשאמרנו לו שאנחנו עדיין מנסים להבין את אורוויל, הוא ענה, "אני כאן 16 שנה ועדיין לא מבין". יונה, בנו הבחור בן 21, דיבר בלהט על הקשיים של צעירי אורוויל להשפיע, וכיצד מתיחסים אליהם בזלזול. דבריו הזכירו לנו את הצעירים בתנועה הקיבוצית. הילדים נהנו משחייה בבריכה ובים ומקצת שיחה בעברית.
לתחילת הכתבה
הקיבוץ ההודי
בדרך ליובל, היתה לנו תאונת טוסטוס קטנטונת, כשהטוסטוס שבו קטיה ניסתה להרכיב את שחר ודנה איבד את שיווי המשקל ושלושתן נחבלו ברגליים. למזלנו, הפצעים היו שטחיים בלבד, אך כפי שלמדנו בהודו בשל הלחות הגבוהה, לפצעים שטחיים לוקח כשבועיים להגליד. לאחר יותר מחודש טיולים נטולי ישראלים, פגשנו ביום שני באורוויל, בבית הקפה על גג ה-Solar Kitchen את מיטל ואלכס, שתי מטיילות ישראליות, שהגיע גם הן מ Mamallapuram. המפגש איתן היה משמח, והילדים התרגשו מאוד. נפגשנו איתם, עוד פעמיים, וכל מפגש, כמו ישראלים טובים, בדקנו את כל נקודות החיבור שיש בינינו (אני - דנה- לדוגמה זכרתי את מיצב הסיום של אלכס בבית הספר לתאטרון חזותי). הבנות, כמו ישראלי נוסף שפגשנו מאוחר יותר, עזבו את אורוויל לאחר כמה ימים. הן תיארו את אורוויל כמו משחק חפש את המטמון, ולהן, בניגוד אלינו, לא היו מלווים שיסבירו את כללי המשחק. נפרדנו מהן, החלפנו email ואולי עוד נפגש בהמשך.
במהלך שהותנו באורוויל ביקרנו מספר פעמים בעיר Pondicherry הנמצאת במרחק של רבע שעה נסיעה. ב- Pondicherry נמצא האשרם ממנו צמח רעיון אורוויל ובו קבורה "האם". בעיר ישנם מוסדות רבים הקשורים אליו, בניהם מפעל נייר, מוסדות חינוך וגסט הוסים. באחד מהביקורים התארחנו בחדרה של סימי, יהודיה בת שישים שמתגוררת באשרם מזה שלושים שנה, סמי התייחסה אלינו כמו סבתא לכל דבר (כולל עוגת גבינה ותה) ואירחה אותנו גם בגן הילדים בו היא עובדת. את הפגישה איתה ועם מוריס, חבר נוסף באשרם המשמש מורה בבית הספר הצרפתי, ארגן עבורנו אדיל מ- Aspiration.
רבים מהאנשים שפגשנו באורוויל סיפרו לנו שהגיעו לכאן כתיירים לכמה ימים ונשארו שנים. באורוויל יש משהו שממגנט אותך. היה לנו מאוד נוח ומעניין כאן, ונשארנו שלושה שבועות, (מעל הזמן שתכננו ובודאי יותר ממה שחשבנו להישאר בימים הראשונים). באופן כללי נראה שכדי להבין את רוח המקום, או לפחות להכיר אותו מבחינה פיסית, צריך להתגורר כאן תקופה ארוכה. אורוויל היא מקום מורכב, יש כאן יופי ושקט עם פינות מסתור מדהימות, בתים מהחלומות והמון אנשים נחמדים, שרבים מהם עוסקים באומנות. אך למרות הדגלים של רוחניות, אחווה ושותפות, קיימים כאן גם כל תחלואי המין האנושי, כגון מאבקי כוח ופערים חברתיים וכלכלים. מצאנו שרבים מהלבטים ומהתהליכים שמתרחשים כאן דומים לתהליכים בתנועה הקיבוצית. סיפרנו הרבה על תמוז והשונות בין הקהילות.
סך הכל זה היה מעניין, נהנינו מהמראות, מהמפגש האנושי, מהחופש והביטחון שהמקום והאנשים העניקו לילדים, מהאוכל ומהייחוד שלנו כמשפחה. קצת קשה לנו להבין איך חלפו להם שלושה שבועות, כאילו לא עשינו כלום ויחד עם זה עשינו המון, אספנו המון רגעים שנזכור (הערבים שהעברנו בבקתה של אדיל על שוקו חם, השעות שבילינו ליד הבקתה בגילוף אבנים או בהתנסות בהכנת נייר, התור לאוכל, הביקור היומי של אום בן השבע כל יום בשעה שש ועוד ועוד).
אנחנו מגלים שהודו איננה דבר אחד.
