אוטובוס מצ'נאי לאורוביל
אורוביל (Auroville) הייתה מבחינתי יעד אליו הייתי חייבת להגיע. כבר למעלה משלוש שנים שאני רוצה לבדוק מהו המקום הזה שמכריז על עצמו: "עיר בינלאומית, שבה יכולים גברים ונשים מכל הלאומים לחיות בשקט ובהרמוניה ללא אפליה על רקע דתי, פוליטי, או לאומי". תחשבו על זה: מי שאוהב את הודו כמוני וחושב עליה בהחלט כעל מקום שהיה רוצה לגור בו, מוצא עיר בהודו, שזרים יכולים לקבל בה היתר מגורים, שיש בה אנשים המאמינים בשלום, שלווה והרמוניה ושאם אתה מאמין כמוהם בכך אתה מוזמן להיות תושב העיר. וגם אם היא לא בדיוק עיר הודית טיפוסית, לא צריך לעבור אוקיינוסים כדי לבקר בהודו האמיתית, בכל פעם שרוצים. אז אם הייתם במקומי, לא הייתם הולכים לבדוק מה זה?!
אז למרות הצונאמי, ולמרות האזהרות ולמרות שהיה לי טוב ונעים בביתם של יפעת ויותם בצ`נאי וקשה היה לעזוב אותם, למרות כל זאת - אורוביל קראה לי והייתי חייבת להגיע אליה. לפני שהגעתי לאורוביל עשיתי שיעורי בית: חיפשתי בגוגל כל פרט שאפשר לקרוא על העיר הזו. מצאתי את אתר האינטרנט שלה: www.auroville.org ועברתי עליו בדקדקנות. מצאתי בלוג של זוג ישראלי שמתגורר שם וקראתי בו כל פרט. יורית ואבירם רוזין מספרים בבלוג שלהם שהם הקימו באורוביל חוות ייעור והם מזמינים מתנדבים לבוא אליהם, להתגורר כאן ככל שיחפצו, לעבוד אצלם בחווה ולהכיר את אורוביל. יותר טוב מזה לא יכולתי לבקש. מיד כתבתי ליורית ואבירם אימייל וקיבלתי מהם מענה מהיר, מלא אהדה ומזמין. הם כתבו שאני מוזמנת להגיע בכל זמן שארצה ואם אתקשר אליהם הם יסבירו לי איך מגיעים ואפילו יבואו לקחת אותי מנקודת מפגש שנקבע. נשמע נפלא.
אז כשהייתי עוד בגואה וקרה מה שקרה עם האסון הנורא הזה בדרום מזרח אסיה התקשרתי לאורוביל כדי לשאול מה קורה והאם הם בסדר, כי אורוביל שוכנת על שפת הים של האוקיינוס ההודי, בצד המזרחי של תת היבשת, באחד המקומות שנפגעו מגלי הצונאמי. נאמר לי שכולם בסדר ושבעצם החווה של יורית ואבירם רחוקה משפת הים כ-10 ק"מ בקו אווירי ושאני מוזמנת להגיע.
מסתבר שאפשר לנסוע לאורוביל מצ`נאי בשתי דרכים: במונית (1500 - 1300 רופי), או באוטובוס מקומי (55 רופי). אין דרך ביניים, אין אוטובוסים דה לוקס לתיירים, אין אוטובוסים של חברות פרטיות, אלא רק אוטובוס ממשלתי, שכמוהו ראיתי מאות עוברים ברחובות צ`נאי, עמוסים עשרות אנשים דחוסים כמו סרדינים, כמה נתלים על הדלת מבחוץ וכך נוסעים במשך כשלוש - ארבע שעות עד לפונדיצ`רי הסמוכה לאורוביל. למרות הניסיון הרע שיש לי עם לוקל-באס בהודו, החלטתי בכל זאת לקחת את האוטובוס המקומי.
נסעתי עם נהג ריקשה, שיפעת ויותם מכירים לצומת סואן בעיר, שם, אמר לי הנהג, אוכל לעלות בקלות לאוטובוס והוא יעזור לי ולא יפקיר אותי עד שיהיה בטוח שעליתי ושיש לי מקום, כי זה מה שהטריד אותי. לא בא לי לעמוד צפוף בתוך אחד מאותם אוטובוסים עמוסים. האוטובוסים עברו ואנו חיכינו עד שנהג הריקשה אמר: הנה זהו, לקח את התרמיל הגדול ורץ לעבר האוטובוס. רצתי אחריו.
האוטובוסים לא בדיוק עוצרים בתחנה, הם נוסעים לאט וצריך לקפוץ עליהם. נהג הריקשה צעק לכרטיסן משהו בטאמילית ואני הבנתי שהוא שואל אם יש מקום, הכרטיסן אמר שכן ואני טיפסתי, תוך כדי נסיעה על המדרגות הגבוהות. התיק שלי הגיע אחריי, נפנפתי לשלום לנהג הריקשה והתיישבתי ליד שתי בנות-עשרה הודיות רזות (מזל) על ספסל אחד, שבאוטובוסים אצלנו מכיל רק שני אנשים. את התיק הגדול הנחתי מתחת לרגליי ואת תיק המחשב על הברכיים. הבנות חייכו אלי וצחקקו ביניהן (הן כנראה לא רואות כל יום תיירת בגילי עולה על אוטובוס מקומי), פינו לי מקום ככל שיכלו וניסו לשוחח איתי באמצעות הידיים.
אנשים עלו וירדו, חלקם התיישבו לי על הגב, חלקם על הברכיים (יחד עם התיק של המחשב), אבל לומר את האמת? הנסיעה לא הייתה נוראה כל כך, באמת שלא. אולי גם משום שהיא הסתיימה מוקדם משציפיתי, לא שלוש וחצי שעות, אלא שעתיים וקצת, וזה היה מאוד מרגיע. כשירדתי בתחנה המרכזית בפונדיצ`רי, הייתי כבר מוכנה לתחנה מרכזית נוסח הודו: רציפים שהצבע השולט בהם הוא שחור ולכלוך, המוני אנשים יושבים על הרצפה, אוכלים, שותים, מחכים, בוהים בכל דבר שונה מהם (אני, כמובן).
עוד בטלפון אמר לי אבירם שאני צריכה להגיע לתחנה המרכזית בפונדיצ`רי ומשם לקחת את האוטובוס לסדרפט (Sedrapet) ואז, לבקש לרדת בכפר שנקרא מורטנדי (Mortandi). "כשתגיעי למורטנדי, תרדי ליד ה-isd (שזה מקום בו יש טלפונים) של סורש ומשם תתקשרי אלינו ונבוא לקחת אותך". שאלתי באינפורמשיין ונאמר לי שאני צריכה ללכת לצד השני של התחנה. הלכתי, גוררת אחריי את התרמילים. חיכיתי ברציף המתאים לאוטובוס וכשהוא הגיע עליתי עליו בקושי, מושכת את התרמיל הכבד למעלה.
אחרי שהאוטובוס יצא מהתחנה, פתאום עלה בדעתי שאולי זה לא האוטובוס לסדרפט? אולי מהרציף הזה יוצאים אוטובוסים לא רק לסדרפט? החלטתי לקום ולשאול את הנהג אם הוא מגיע למורטנדי. התשובה הייתה לא. כמובן. אז ביקשתי לרדת. הנהג עצר. גררתי את התרמיל עד לפתח וירדתי אל הרחוב הראשי. עצרתי את הריקשה הראשונה שראיתי ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה זה מורטנדי. הוא בהה בי כלא מבין ואז שאלתי: אורוביל? ופניו הוארו בשמחה: כן, רוצה לאורוביל? כן, אמרתי, כמה? 120 רופי. זה נראה לי כמו נס, אז אפילו לא התווכחתי על המחיר, עליתי לריקשה ויצאנו לדרך.
החווה של יורית ואבירם
לאורוביל הגענו די מהר, אלא שאורוביל גדולה ונהגים שמכירים אותה היטב שייכים לסוכנות נסיעות ששייכת לאורוביל, ונהג הריקשה הזה לא היה אחד מהם. הוא לא ידע איפה זה Sadhana Forest, חוותם של יורית ואבירם, אז ביקשתי ממנו שייקח אותי למרכז המבקרים של אורוביל, משם אוכל להתקשר אליהם והם יבואו לאסוף אותי, כפי שהבטיחו, רק שלא חשבתי על כך שדווקא מרכז המבקרים של אורוביל יהיה הרבה יותר רחוק מהחווה מאשר עמדת ה-isd של סורש במורטנדי.
כשיורית הגיעה עם טוסטוס לקחת אותי כמעט קיבלתי שבץ. את לא רצינית? שאלתי, יש לי תרמיל כבד שצריך לשים אותו איפה שהוא. "כן, על הגב" אמרה יורית והתכוונה לגב שלי. וזה מה שקרה. אני לא רוצה לתאר אפילו את הנסיעה הזו, שהייתה סיוט לשתינו, לא אחת כמעט נפלנו כשבא אוטובוס מולנו. נסענו כך במשך הרבה זמן, אין לי מושג כמה וזה היה קשה מאוד. חשבתי שלא אוכל לעמוד על הרגליים לאחר שארד מהטוסטוס הזה עם התרמיל על הגב.
החווה של יורית ואבירם נמצאת בקצה של אורוביל, מעבר לכביש הראשי, מעבר לכפר, רחוק מאוד ממרכז היישוב. בתוך יער של עצים נמוכים בנו בני הזוג בקתות מקש וסנדות עץ. הם והמתנדבים המתגוררים עימם, ישנים בבקתות הפתוחות בחבורות. יש תאורה במקום, אבל אין אינטרנט, "המחשב בתיקון", אין נקודות חשמל ואני חייבת עבור המחשב הנייד שלי, השירותים אי שם בחוץ וכן המקלחות. המחנה נראה קצת כמו מחנה צופים ולמרות שיורית נראתה מקסימה ואני בטוחה שהשניים עושים עבודה נהדרת עם החווה שלהם, לא היה לי כוח להתגורר במחנה צופים, בעיקר כשהוא נמצא כל כך רחוק ממרכז היישוב וידעתי שכך לא אלמד הרבה על אורוביל, אלא אתקע במקום אחד במשך שבועיים.
שאלתי את יורית אם היא מכירה גסט האוס שיתאים לתנאים שאני צריכה והיא עשתה כמה טלפונים ובסופו של דבר מצאה לי: "בהארט ניוואס". "זה בדיוק בשבילך. זה נמצא לא רחוק ממרכז המבקרים ויש בו את כל התנאים שאת צריכה".
ואכן, בהארט ניוואס התגלה כגסט האוס מעוצב ויפהפה, שהפך את השבוע שלי באורוביל לשבוע קסום. התנאים היו כמעט כמו מלון חמישה כוכבים, עם מגבות, סבון ונייר טוואלט בשירותים, מבריק ונקי, והכל ב-410 רופי, כולל המיסים שיש לשלם לקהילה בכל מקרה (60 רופי) וכולל גם ארוחת בוקר וכביסה. תענוג.
התניידות באורוביל
אחת הבעיות הגדולות של אורוביל היא חוסר היכולת להתנייד בה. היישוב ענק הקהילות פזורות בו על פני שטח של כ-20 קמ"ר והמבנים הציבוריים, כמו האינטרנט, המטבח הסולרי, מרכז המבקרים והמטרימנדיר (המרכז הרוחני של היישוב) נמצאים במרחקים גדולים מאוד אחד מהשני. אם רוצים ללכת לאכול, צריך לנסוע. אם רוצים אינטרנט - כנ"ל, אם רוצים לראות משהו חייבים לעבור איך שהוא ממקום למקום, אבל איך?
ביום הראשון הלכתי. צעדתי קילומטרים, בשבילי החול האדום, כשעל פניי חולפים במהירות, כל כמה שניות, אופניים, אופנועים, קטנועים, כשהם מעלים עוד קצת אבק אדום עלי ועל השיחים שלצידי הדרך.אחר כך החלטתי שלא עוד, אז הלכתי למנהלת הגסט האוס, בחורה הודית עסוקה מאוד, שלא היה לה זמן וסבלנות בשבילי, ואמרתי לה שאני צריכה לשכור אופנוע. היא אמרה שאין בעיה, שיש לה ושהיא תיכף מתפנה אלי. חיכיתי בסבלנות עד שהיא הואילה בטובה לקחת אותי אל מאחורי ביתה, שם עמדו שניים: זוג אופניים וטוסטוס. אני כמובן רציתי את הטוסטוס, כי למי יש כוח לטחון פדלים? אמרתי לה שזה מה שאני רוצה והיא אמרה: בסדר, בואי ננסה. את יודעת להפעיל? לא, אמרתי, בואי תראי לי מה צריך לעשות. היא הראתה לי ואני עליתי על הדבר הזה, סובבתי את הידית (טוב, היא לא אמרה לסובב קצת, היא אמרה לסובב) ופרצתי בדהרה היישר אל הגדר. שם ניסיתי לעצור את עצמי עם הרגליים, כי מרוב בהלה שכחתי איפה המעצור (וטוב ששכחתי, כי הייתי מתהפכת) ובמזל רב לא עליתי על שום דבר. היא רצה אחריי מבוהלת ואמרה: מאדאם, זה לא מתאים לך, את צריכה אופניים...
יכולתי להתווכח איתה? כזו פשלה על ההתחלה. מה אפשר לעשות? אמרתי, טוב, אני אנסה אופניים. לקחתי ממנה את האופניים והתחלתי לגרור רגל אחת ולנסות להזיז אותם. זה היה קשה מאוד, אבל הצלחתי לזוז קצת, ירדתי מהם ואמרתי לה: טוב, אקח אותם. לא רציתי שהיא תראה אותי מפשלת שוב והחלטתי שאת האימונים שלי על האופניים אעשה בחורשה, לבד, הרחק מעיניה הבוחנות. 25 רופי ליום, זה מחיר האופניים. זול מאוד, אבל בהתחשב בעובדה שמי שעושה את העבודה אלה הרגליים שלי, זו לא חוכמה גדולה.
המטבח הסולארי
הצלחתי לייצב את עצמי על הדבר הזה, ויצאתי אל השביל הראשי. טחנתי וטחנתי והרגשתי שהשרירים שלי תיכף קופצים מהמקום. התחלתי להתנשם ולהתנשף ובכל זאת הצלחתי להגיע אל המטבח הסולרי של היישוב, שזהו מטבח עם חדר אוכל גדול שרבים מתושבי אורוביל ואורחיה אוכלים בו ארוחות צהרים וערב. מעל למטבח הסולרי יש גג המשקיף על האזור ולצידו קפטריה נחמדה וקפה אינטרנט עם כמות מספקת של מחשבים, ועם אינטרנט מהיר. עליתי במדרגות למעלה, שתיתי מים ממתקן ממנו שותים כולם.
הזעתי כמו שחקן רוגבי לאחר אימון והפנים שלי היו אדומות ממאמץ. כשהצלחתי לייצב את הנשימה נכנסתי לבדוק את קפה האינטרנט. אחרי שעה קלה של שיטוטים ברחבי הרשת ביקשתי לשלם ולצאת. האיש בקפה-אינטרנט שאל אותי: מה מספר החשבון שלך? (כי צריך לדעת שבאורוביל לכל אחד יש מספר חשבון, שהוא פותח במקום כלשהו וגם אורחים צריכים לעשות זאת).
אחד הכללים באורוביל הוא שלא מתעסקים בכסף, זה מוקצה. אז קונים כל מיני דברים בסופרמרקט של היישוב, בחנויות במרכז המבקרים, אוכלים במטבח הסולרי וגולשים באינטרנט ועל הכל חותמים עם מספר חשבון. בסוף החודש משלמים על כל הקניות. אורחים המגיעים לתקופה (עדיף ארוכה, כי לתקופה קצרה זה טירחה מיותרת) פותחים חשבון ובו מפקידים קודם כל 500 רופי לביטחון ואחר כך עוד כמה מאות, כפי שהם משערים שיצטרכו להשתמש.
הבחורה במרכז האינפורמציה אמרה לי שאם אני רוצה לאכול עכשיו במטבח הסולרי, אני יכולה לשלם אצלה, היא תיתן לי קבלה ואוכל לרדת למטה לאכול. עשיתי זאת. עמדתי בתור הארוך לאוכל, קיבלתי מגש מנירוסטה, בעצם צלחת גדולה מחולקת ל"תאים", ומחלקי המזון שמו לי, כמו בקיבוץ, מה שביקשתי. מחיר הארוחה אחיד - 75 רופי. לא מציאה גדולה, כי חלק גדול ממה שחולק שם לא מצא חן בעיני ונשארתי עם קצת פסטה ברוטב לבן וגבינה על זה, קצת סלט ירקות ושתייה (היה גם אורז מתוק, ואורז רגיל, וסלט גזר ונדמה לי שעוד משהו).
ביקור במטרימאנדיר
אחר הצהרים החלטתי שאני הולכת למטרימאנדיר, זהו המרכז הרוחני של היישוב. כדי להיכנס לתוך המטרימאנדיר צריך אישור מיוחד, אותו מקבלים בין השעה 16.30 ל-17:00 אחר הצהרים. הכניסה למבנה היא בחמש ואז אפשר להשתתף במדיטציה המתקיימת שם. דיוושתי עם האופניים שלי עד שהגעתי לשער שבו מקבלים את האישור וקיבלתי כרטיס חום עם שמי ותאריכי שהותי וכך יכולתי להיכנס אל קודש הקודשים. המקום נמצא בשיפוצים מאז בנו אותו לפני שנים. מלבד האולם הראשי של המדיטציה שום דבר אינו פעיל, וכדי להגיע אליו מטפסים (בתוך המבנה) על משטח מעץ שעולה ועולה עד למעלה בסיבובים. כשמגיעים לפתח האולם מקבלים גרביים לבנות ונכנסים אל תוך אולם לבן עגול, מצופה שיש, עם עמודי שיש לבנים, מרוצף בדים לבנים וכריות לבנות מונחות סביב סביב. במרכז האולם העגול יש כדור זכוכית גדול הקולט את קרני האור מלמעלה. האנשים יושבים סביב, מביטים בכדור ומודטים.
כפרים באזור
ביום השני החלטתי שדי לי עם אופניים ואני רוצה לנסות שוב משהו שנוסע בלי שאצטרך להשקיע בו את כל השרירים שלי. במרכז האינפורמציה לאורחים נתן לי רוברט, הבחור שעובד שם, את מספר הטלפון של נאגאפן, האיש שמשכיר קטנועים ואשר הגיע עם הקטנוע עד למרכז המבקרים, הראה לי מה צריך לעשות (הפעם סובבתי את הידית לאט לאט והתחלתי לנוע במגרש החנייה), שילמתי לו אלף רופי דמי ערבון, ועוד 80 רופי על הדלק שהוא מילא. (מחיר שכירת קטנוע ליום הוא 80 רופי, הדלק על חשבון השוכר), אבל הייתי צריכה להחזיר אותו לכפר שלו וזה קצת היה מסובך בשבילי.
הכפר היה מחוץ לאורוביל עם שבילי החול האדום שלה, היה שם כביש עם בורות ועם מכוניות נוסעות, אבל עמדתי בכך בסופו של דבר, אם לא לוקחים בחשבון כמה כפריים שנסו בבהלה כששעטתי היישר לעברם וגם לא על מכוניות שנאלצו לרדת לצד הדרך כשעברתי במקום, או על כמה עוברי אורח שהתפוצצו מצחוק כשראו אותי נוסעת בזיגזגים עד שאני מתחילה להתייצב, אבל בסופו של יום אפשר לומר שכבר שלטתי בכלי, כמו גדולה.
ביום השלישי קמתי עם כוחות מחודשים ועם החלטה נחושה: אני נוסעת שוב לכפר ההוא ממנו בא נאגאפן, כי ערב קודם, על הגג של המטבח הסולרי, פגשתי משפחה ישראלית נחמדה, שמתגוררת באורוביל (הם רק מנסים כמה חודשים ואחר כך יחליטו אם להמשיך ולגור כאן) והם סיפרו לי שמחר בעשר וחצי בבוקר חוגגים תושבי הכפר קולאפאלאיאם את חג הפונגל וזה אומר פסטיבל שלם של בגדים חגיגיים, פרות ושוורים מקושטים, תהלוכה ברחוב הראשי של הכפר עד למקדש, ולקינוח - מירוץ שוורים ברחובות הכפר. נשמע נהדר ואכן כך זה היה.
ביום הרביעי החלטתי שצריך כבר לחשוב על המשך הדרך ולצורך זה חייבים לקנות כרטיסי נסיעה, כי כלל הוא בהודו: כדי להשיג מקום טוב במחלקה טובה ברכבת או באוטובוס תיירים, צריך להזמין כרטיסים זמן מה מראש. אז לאחר שביררתי, הסתבר כי כדי לקנות כרטיס נסיעה באוטובוס הלילה - סליפר לבנגלור, אני צריכה לגשת למשרד האוטובוסים בפונדיצ`רי, שכידוע אינה רחוקה מאורוביל, אבל זו עיר הודית די צפופה וסואנת, ובוודאי לא מתאימה לרוכבת קטנוע מאוד לא מיומנת כמוני, ולמרות שאחת מדיירות הגסט האוס סיפרה לי שהיא רוכבת לשם על אופניים, החלטתי לקחת מונית (המון כסף - 250 רופי למרחק של כ-8 ק"מ, הלוך וחזור פלוס המתנה). קניתי כרטיס לאוטובוס סליפר, עם דרגש שינה לעוד כמה ימים ועכשיו הייתי רגועה ויכולתי להתפנות, כדי לראיין עבור כתבה בידיעות אחרונות בחור ישראלי המתגורר באורוביל ואשר איבד את כל רכושו בצונאמי.
כפר הנופש של יובל ואנה
התקשרתי ליובל המתגורר עם אנה רעייתו על שפת הים באורוביל במשך 17 שנה. הם בנו כאן את ביתם, הקימו כפר נופש לתפארת, שתלו עצים, ייערו פיסת חוף שהייתה שוממת וטיפחו יחסי שכנות טובה עם הכפריים בכפרים הסמוכים. למרות שיובל ואנה מתגוררים גם הם במרחק גדול ממרכז אורוביל, העזתי ונסעתי אליהם עם הקטנוע שלי. עברתי פיסה די גדולה מכביש החוף צינאי-פונדיצ`רי כשאני נוהגת בצד שמאל של הכביש, נזהרת ממשאיות צופרות, אוטובוסים חולפים במהירות שכמעט מעיפה אותי מהכביש, פרות חוצות את הדרך בשאנטי אופייני, אנשים מהלכים, אופניים, מכוניות, כל מה שרואים בדרך כלל על כביש סואן בהודו.
הקושי היה דווקא בכניסה למתחם של יובל ואנה, הנקרא Eternity ואשר הדרך אליו עוברת בכפר. הכפריים לא בדיוק ידעו מה אני רוצה מהם, הביטו בתדהמה באשה הזו שנכנסה להם לכפר על קטנוע, עד שלבסוף הפנו אותי לשביל הנכון, שם נתקעתי בחול ומשכתי את הקטנוע שלי, לקול צהלות וצחוקים של ילדי הכפר. (הסימנים הכחולים על הרגליים קיימים עוד היום). לצורך המשך הראיון למחרת עשיתי את הדרך במונית.
את שאר הימים שנותרו לי באורוביל ביליתי בנסיעות בין הקהילות, בניסיון לראות כמה שיותר, להבין ולהכיר את המקום ככל האפשר. ההתרשמות שלי מאורוביל, גם לאחר שיחות עם אנשים המתגוררים שם, ישראלים ולא ישראלים, היא שלא קל להתקבל כחבר בקהילה, לא כמו שזה נשמע ב"חזון" של אורוביל כפי שהובע על ידי "האם", האשה שהגתה את הרעיון של העיר הבינלאומית הזו. "האם" היא מירה אלפאסה, אשה שהייתה יד ימינו של הגורו שרי אורובינדו, שהאשראם שלו בפונדיצ`רי משגשג ופועל גם היום.
אורוביל מקבלת אנשים חדשים, אבל צריך להיות New camer (כלומר, מועמד) במשך שנתיים. להוכיח לקהילה שאתה ראוי להכלל בתוכה, להשקיע מכספך במקום, מזמנך ומכשרונך ועדיין לא בטוח שבסופו של דבר ירצו בך כאן. לא פשוט.
