הקדמה
בטיולים, עם כל הרצון הטוב, לא הכל הולך חלק. ארנקים נגנבים, כרטיסי טיסה נעלמים, קילקולי קיבה תוקפים ולפעמים כל החופשה נראית הרבה פחות מושלמת ממה שהבטיח סוכן הנסיעות. ואז, בתוך סבך הצרות שנחת עלינו דווקא כשאנחנו רחוקים מהבית, אז קורה משהו קסום ומיוחד, שמצליח להוציא את הטיול מהבוץ. בחודש האחרון ביקשנו מחברי הפורומים השונים שבאתר, לרגל חג החנוכה, לספר על נס מיוחד שקרה להם בטיול.
קיבלנו עשרות תגובות מסקרנות, מפחידות, מצחיקות ומרגשות, שלכולן מכנה משותף אחד: את הניסים שקורים לנו בטיול קשה לשכוח. הנה כמה מהן:
גורילות על בטריות
הנס של Bushbabe: שמורת בווינדי, אוגנדה. סוף סוף הגיע שיא הטיול - המפגש המרגש הצפוי עם משפחת גורילות הרים. הרגשתי לפחות כמו דגלאס אדמס ב"הזדמנות אחרונה לראות". במקרה שלי, צלמת נשיונל ג`אוגרפיק לא ממומשת, "הזדמנות אחרונה לצלם". שיעורי הבית הוכנו (הביאו לי מארה"ב את הספר "גורילות בערפל"), מאמץ נוסף הושקע באירובי בחודשים האחרונים כדי לא לעשות פדיחות בטיפוס הממושך ( שאמור להיות חלק מהעניין), הון לא צנוע בכלל הושקע באישורים לצפיה בגורילות וכמובן סוללות ו-3 פילמים ברגישות 1200 אסא או משהו כזה נרכשו ובדאגה רבה הוצאו מהתיק לפני כל מכונת שיקוף בשדות התעופה (הסברים למי שצריך: את הגורילות ביער האפלולי אסור לצלם עם פלאש, והפילמים האלה נהרסים ברנטגן).
דווקא הייתי בסדר הפעם (לקח מטיול קודם) והבאתי סט נוסף של סוללות לטיול, אלא שיום לפני הביקור המיועד גם הסט הנוסף גילה סימני מצוקה קשים. מה עושים? הפכתי כל חנות בכפר וגם לא התביישתי לפלוש ללודג`ים היוקרתיים שבאיזור בחיפוש אחרי הסוללות ולשאול כל תייר שנקרה בדרכי - אך לשווא. האמנם תשבוק מצלמתי והגורילות יישארו בזכרוני בלבד (לא משהו שאני סומכת עליו במיוחד). ובכן רבותי, במשך יום שלם ופילם וחצי של גורילות לתפארת, החזיקו הסוללות בזכות ביטול הפוקוס האוטומטי. מאז נחוג אצלנו טקס הדלקת פילם וחצי ביום השנה לאירוע.
חלום הרכבת
הנס של Avi: לפני כשנתיים, בסיום טיולי בתאילנד, תכנון החזרה שלי לארץ היה כדלהלן: ירידה מפאי חזרה לציאנג מאי, יומיים בציאנג מאי, רכבת לילה לבנגקוק, ירידה מהרכבת בתחנת שדה התעופה (דום מונג) וטיסה בצהרים עם הירדנים לארץ. בקיצור, לו"ז מדוקדק וצפוף למדי. יומיים בערך לפני הנסיעה מפאי לציאנג מאי, חלמתי בלילה על תאונת רכבת. כיוון שחלמתי על עוד נושאים, שלא התגשמו לדאבוני, לא יחסתי חשיבות רבה לחלום הנ"ל. נסעתי לציאנג מאי, ביליתי שם יומיים (בעיקר בקניות) ובבבוקר, יום הנסיעה לבנגקוק, עדיין הייתי קצת מווטרד מהחלום ולכן שאלתי את פקידת הקבלה במלון האם הכל תקין עם הרכבות. תשובתה היתה מרגיעה מאוד -; "הכל בסדר, אין בעיות". עצרתי טוק טוק וכשביקשתי ממנו לקחת אותי לרכבת אמר לי הטוקטוקאי: "No train, no work". מכיוון שאני קצת מכיר את הטוקוטוקאים אמרתי לו -; "סע" .
הגענו לרכבת ומשום מה התחנה נראתה לי שוממה וחשודה, וחשוד יותר היה שהטוקטוקאי עומד ומחכה לי. ניגשתי לקופה ושם הקופאי הסביר לי שהיתה תאונת רכבת באיזור פיטסאנלוק (רכבות משא שירדו מהפסים) ואין רכבות עד להודעה חדשה, אבל את כספי אני יכול לקבל חזרה במלואו !(אבקש רק לציין כי כל זה מתרחש בשבוע שלאחר הלוי קארטונג - שבוע קשה מבחינה תחבורתית). בקיצור, רצתי לטוקטוקאי שלי ויאללה לתחנת האוטובוס. בשתי החברות שמתפקדות שם כבר לא היו כרטיסים עד למחרת בבוקר, ורק בחברה שלישית נותרו שלושה כרטיסים בודדים לאוטובוס VIP שיוצא מייד לבנגקוק. נס או לא נס, בסופו של דבר הגעתי לטיסה שלי בזמן!
מונית הכסף
הנס של שירלי: בסיום הטיול למערב ארה"ב וניו יורק לקחנו מונית מהמלון לשדה התעופה בניו יורק עם כל המזוודות והתיקים. המונית אספה מספר אנשים ופיזרה בתחנות השונות של שדה התעופה הענק. לאחר שירדנו מהמונית והורדנו את המזוודות גילינו לפתע שהתיק עם המצלמה והארנק עם כרטיס האשראי והכסף נשאר במונית... והמונית נסעה! הבעיה, שלא זכרנו איזו חברת מוניות לקחה אותנו. לא ידענו מה לעשות, בעיקר כי הטיסה שלנו היתה אמורה לצאת שעתיים וחצי מאוחר יותר. הלכנו למודיעין וסיפרנו מה קרה. נתנו לנו מספר טלפון של חברת מוניות, שלוקחת לשדה התעופה. צילצלנו, סיפרנו את הסיפור וביקשנו והתחננו שנהג המונית יחזיר לנו את המצלמה לפחות (המזכרות היחידות מהטיול).
חיכינו בחוץ, וחיכינו, וחיכינו... היינו בטוחים שאין סיכוי. הנהג לא מכיר אותנו ואנחנו עוד מעט טסים מכאן, למה שיטרח לחזור ולהשיב לנו מאות דולרים במזומן? אחרי שעה בערך, לא האמנו - הוא הגיע! החזיר לנו את התיק עם המצלמה, כרטיס האשראי וכל הכסף היה שם. לא האמנו שיש אנשים כאלו! נתנו לו במתנה חלק מהדולרים שנותרו לנו. הגיע לו! שמחים וטובי לב רצנו לטיסה, לא מאמינים על המזל שנפל בחלקנו.
שכחו אותי בסופר
הנס של יו יו: לפני מספר שנים היינו בכפר נופש בהולנד, וכל בוקר קנינו מצרכים בסופר המקומי ואחר כך היינו יוצאים לטיולים. בוקר אחד הלכתי עם בני, שהיה בן שנתיים וחצי, שמתי אותו על עגלת מצרכים וקניתי מה שהיה צריך. כשחזרתי עם הקניה לבקתה שבה גרנו, התברר לי ששכחתי את הקטן על העגלה בחנות... צחקתי קצת, אשתי כמובן לא ממש. היא נכנסה להיסטריה קלה ורצה לסופר להביא אותו. הקטן דווקא לא בכה, הקופאית שם החזיקה אותו וגם דאגה לו למשהו מתוק לאכול. הבינה שבטח נחזור לקחת אותו.
הקשר הצרפתי
הנס של טלוש: לפני מספר שנים הייתי עם המשפחה בפריס, כהרגלנו גרנו בדירה שכורה, במקרה הזה ברובע המארה. ביום העזיבה הזמנו מונית מאחת החברות הישראליות. כשהגיע הרכב (בדיוק בזמן) אבא שלי אמר: "תעלו, אני אטפל במזוודות". כשהגענו לשדה התעופה התחלנו להוציא את המזוודות, וגילינו כי המזוודה ובה כל הבגדים שלי והמזכרות מדיסני ואסטריקס לא היתה בנמצא! הבנו שהיא נשארה על המדרכה באמצע הרחוב. ניסינו לשכנע את הנהג שיבדוק אם מישהו יכול לגשת לשם והוא הבטיח אבל רק כדי שניתן לו ללכת. התקשרנו למנקה, שאמורה להגיע לדירה והיא אמרה שכבר עברה שם ולא ראתה כלום. ואז התקשרנו לקרובת משפחה זקנה, שידענו שהחתן שלה (שבמקרה אמור היה באותו ערב לנסוע לישראל) הוא רופא בעל קליניקה בסביבה. היא בקושי הצליחה להבין אותנו מרוב התרגשות ואמרה שתבדוק מה אפשר לעשות. הגעתי לארץ ממש מדוכאת.
למחרת קיבלנו טלפון מהקרוב, שהמזוודה הגיעה איתו לארץ. איך? מסתבר, שליד המקום בו עמדנו יש בעל חנות יהודי, שזיהה שאנחנו ישראלים. כשראה שהשארנו את המזוודה מיותמת ברחוב אסף אותה לחנותו כי חשב שבטח היינו אצל משפחה, וכשהקרוב הגיע הוא עבר בחנויות ושאל: "אולי ראיתם מזוודה?" וכך הגיעה אליו. אכן, נס גדול - גם אם לא בחנוכה.
