מחליטים על קובה
קובה מעולם לא היתה מיעדי החובה אליהם ביקשתי להגיע. קדמו לה ארצות אחרות, שבהן רציתי לבקר. בחמש השנים האחרונות, הפך עבורי האי הקריבי ליעד מועדף לביקור. רציתי לראות אותו עוד לפני שפידל קסטרו מזדכה על נשמתו, ואז כנראה, כבר לא תהיה קובה מה שהיא היום. אני זוכר ביקור בברלין, שבלבה חומה, וביקור בברלין אחר שנים, לאחר קריסתה של זו, וההבדלים מרעישים ומרתקים כאחד.
עד נסיעתי לברצלונה לא הכרתי אף קובני וידיעותי על החיים שם, היו כלליות בלבד. שלטון קומוניסטי, האח הגדול - עינו פקוחה תמיד!, עוני, מוסיקה, רקודים, סיגרים ורום. כשהגעתי לברצלונה, במקביל לרכישת השפה הספרדית, בבית-ספר פרטי, הייתי גולש בחדרי השיחה באינטרנט במטרה להכיר אנשים ולתרגל בכך את הקריאה והכתיבה בשפה החדשה. באחת הפעמים, הכרתי את יוהנסי שהתגורר אותו זמן בהוואנה. היות שנהג סבלנות כלפי שגיאותיי בספרדית, נטה לסלוח ונאות לתקן לי אותן, המשכנו לשוחח ואף להחליף מדי פעם דוא"ל. היה זה הוא, שפתח בפני צוהר לקובה, לאורח החיים, לתחושות האנשים, לעוני, לשמחת החיים, לאומנות הקומבינות, שהיא טבע שני לקובני על מנת לשרוד. אמו של יוהנסי עובדת כמנהלת בית-ספר יסודי ומשכורתה 15 דולר בחודש... יוהנסי עצמו עבד בכנסיה. ביום הולדתי טרח להתקשר אליי בשיחת גובינא כדי לאחל לי מזל טוב ואריכות ימים. דבר שחלק מהאנשים הקרובים אליי לא עשו, כי לא זכרו את התאריך, או לא ייחסו חשיבות לחלוף השנים. מצא חן בעיניי שהוא זוכר. החלטתי, על-כן, להפתיע אותו במתנה. קניתי לו חולצה, אותה ביקשתי לשלוח אליו לקובה. בטרם עשיתי זאת, שאלתי אותו באחת משיחותינו, מה ניתן לשלוח לו? "שוקולד!" אמר ללא היסוס. צירפתי גם שוקולד לחבילה. כאשר הגיעה אליו זו, כתב לי: "מזה זמן רב לא אכלתי שוקולד וטעמו הנימוח עדיין בפי."
ביום הולדתו העברתי לו כסף, באמצעות מדריכת תיירים ישראלית שנסעה לקובה עם קבוצת מטיילים ישראלים. לאחר שקיבל את הסכום, כתב לי שזה שימש את משפחתו לתיקון המקרר, שהיה מקולקל מזה שלושה חודשים, ולא היה להם כסף לתקנו. "אינך יודע איזה עונג זה לשתות סוף סוף מים צוננים" כתב לי אז, "עכשיו סוף סוף יש מקום לשמור אוכל וכבר איננו זקוקים לטובות מן השכנים." לאחר כשנה של היכרות, כתב לי יוהנסי, שאבא שלו המתגורר במקסיקו הזמין אותו לביקור. אולם על-מנת לצאת מקובה עליו להפקיד 500 דולר, בכדי להבטיח את חזרתו. לדבריו, השיג את רוב הכסף, 300 דולר, ושאל אם אוכל לעזור ולהשלים לו את ההפרש. לאחר התלבטות החלטתי לבסוף לשלוח לו את יתרת הסכום.
כעבור זמן מה, כתב לי ממקסיקו: "למשחרר שלי שלום, לעולם לא אשכח לך את החסד שעשית עמי. אני נדהם, אני בהלם אני חופשי מנסה להסתגל לעולם בו ניתן להיכנס לחנות ולקנות כל מה שמתחשק, חנויות שיש בהם מוצרים בסיסיים, שבקובה הם יקרי מציאות..."
בינתיים התגרש אביו של יוהנסי ושב לקובה, עם ניירות מקסיקנים. למרות לחצי האב, לא רצה הבן לשוב יותר לקובה, לאחר שהתבסם מניחוח החירות. במקסיקו לא יכול היה להישאר, שכן טרם השיג ניירות המסדירים את שהייתו. לפיכך, חצה את הגבול לארצות הברית. נתפס, ישב שבוע במעצר, ושוחרר. משהגיע למיאמי, קיבל מקלט מדיני וכן סכום כסף ראשוני ללימוד אנגלית ולמחייה, בימים אלה הוא ממתין לגרין קארד המיוחל, עובד בבית מלון, חי בצמצום ומצליח לשלוח לאמו מעט כסף באופן קבוע. הרבה קובנים המתגוררים מחוץ לקובה שולחים כסף למשפחותיהם, על-מנת לאפשר להם לחיות טוב יותר. כמה פעמים דחיתי את נסיעתי לקובה מסיבות שונות, הפעם החלטתי די לתירוצים! חברת איבריה הציעה מחיר זול במיוחד לטיסה לקובה ועונת התיירות בברצלונה נרדמה את שנת החורף שלה כך שהיו לי פחות פניות להדרכה פרטית, אז החלטתי- נוסעים.
האי-מייל הראשון היה ליוהנסי. "אתה, אמנם, לא יכול להיות שם," כתבתי לו, "אבל אתה זוכר שהבטחת לי עזרה בכל מה שאצטרך בקובה? אז הנה הגיע זמן פירעון השטר." יוהנסי שלח לי מייל של חבר שלו והבטיח "הוא יעזור לך בכל מה שתזדקק, וכמובן אל תשכח," כתב, "לבקר אצל אמא שלי, שלא שוכחת לך את חסד תיקון המקרר..."
הכנה לנסיעה
פתחתי בהכנות וכאן החלו ההתלבטויות: האם לקחת חדר בבית פרטי, או אולי מוטב מלון? כמה כסף צריך לקחת? האם יש מכשירי בנק אוטומטיים? כלום ניתן לשלם בכרטיס אשראי? היכן לגור- בשכונת ודאדו החדשה יותר, או שמא בהוואנה העתיקה או אולי במרכז הוואנה?
לאחרונה, התפרסמו בעיתונות כתבות על ישראלים שהסתבכו בקובה, ובהיעדר יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות היו הדברים יותר מסובכים. קראתי על ישראלי שנרצח שם על-ידי כנופית נערים ואשתו פרסמה את הדברים בפורום למטייל. קראתי על ישראלית שהייתה מעורבת בתאונת דרכים ונשלחה לכלא, ובקובה הלא דמוקרטית עטו הדברים גוון של סרט אמריקאי בכלא טורקי. האמת, הדברים הטרידו אותי והפחד החל מחלחל והדיר שינה מעיניי, פשוטו כמשמעו. כבר לא הייתי בטוח שרעיון הנסיעה הוא כל-כך מוצלח. בדמיוני ראיתי את החדווה שעברי כאיש צבא מסב לקציני המודיעין הקובניים, הממתינים רק לי, על-מנת לזכות לחלץ ממני סודות מדינה. התייעצתי עם כל מי שרק יכולתי, אנשים שכבר ביקרו בקובה, לרבות קובנים שהצליחו לצאת משם, זכו בניירות בארץ אחרת, ושבו זה עתה מביקור שם, וקיבלתי תשובות סותרות על השאלות, שהטרידו אותי. אחת התופעות ששמתי לב אליהן, היא שכל קובני שאני מכיר בברצלונה או מי ישי לו חברים שם, ששמע על נסיעתי, ביקש ממני להעביר דברים למשפחתו או לחבריו. אחד ביקש שאקח כסף, גרביים וכמה חולצות. אחר רצה להעביר באמצעותי סדין ונעלי התעמלות, עוד מישהו הפציר בי לקחת טלפון סלולרי. וכולם אמרו שאין שם עטים, אין סבון, אין תרופות, אין ניר טואלט.
יצרתי קשר עם יוהן וביקשתי ממנו לאתר עבורי חדר עם מקלחת בבית פרטי וארוחת בוקר. לאחר כמה חילופי דוא"ל הודיע לי שמצא את מבוקשי: חדר עם מקלחת צמודה ומזגן במיקום מרכזי ובטוח אצל הגברת מריסלה ב-30 דולר לזוג ועוד תוספת של 3 דולר לאדם עבור ארוחת בוקר. לדבריו, שכונת ודאדו היא הבטוחה, החדשה והנוחה יותר. הוא עצמו מתגורר כעת באותה שכונה, בבית של זוג רופאים שפרש מן השירות הדיפלומטי. בני הזוג מרבים בנסיעות והוא מטפל להם בגינה, שומר על הבית ומאכיל את העופות, לאחר שעות עבודתו בכנסייה. למשפחתו המתגוררת מחוץ לעיר הוא מגיע רק בסופי שבוע. יוהן העדיף שאגור שם מכיוון שלדעתו האזורים האחרים הפכו מסוכנים לתייר והוא הרגיש חובה לשמור עלינו. סמכתי על בחירתו.
אי הוודאות הייתה גם בנוגע לעניין הלינה. בסוכנות הנסיעות בה רכשתי את כרטיס הטיסה ושם גם הנפיקו לי את הוויזה, אמרו לי שהחוק הקובני מחייב את התייר לבלות את הלילה הראשון במלון. "אי אפשר" טענו פקידי הסוכנות "לשהות בבית פרטי המשכיר חדרים גם אם הוא רשום כחוק." כאשר הנפיק עבורי הפקיד את הוויזה, רשם בה כי אשהה במלון נסיונל, אחד המלונות המפוארים בהוואנה, למרות שלא הייתה לי שום הזמנה למלון הזה. חששתי מבעיות שיערימו עליי בכניסה, שמא יגלה מישהו שאין לי למעשה הזמנה לאותו מלון והכול, איך לומר מבוסס על שקר מוסכם. ליתר בטחון, הוצאתי מהאינטרנט הזמנה למלון נסיונל כפי שהופיע בוויזה שברשותי.
כולם הזהירו אותי: "קובה היא מדינת הקומבינות, המחסור, העוני, השלטון, מאלצים אותך לשרוד בכל מחיר, ולכן, כולם מתחמנים את התייר, מתחמנים את הממשלה, הכול על-מנת לשרוד". האם רישום המלון הפיקטיבי היא הקומבינה הראשונה? כאשר פניתי לסוכנות הקובנית בברצלונה בפעם הראשונה, נאמר לי שמחיר הנפקת האשרה הוא 18 אירו. מידע זה אושר גם בפעם השניה, כאשר שוחחתי עם פקידה אחרת בטלפון. למרות זאת, כשהגעתי לשלם עבור הנפקת הוויזה שמתי לב שהחיוב עומד על 28 אירו. כששאלתי את הסוכן המטפל בי לפשר ההפרש, הוא ניסה לטעון שזה המחיר. משהתעקשתי שלף מכיסו 10 אירו והחזיר לי. האומנם מתחילה שיטת "מצליח" שלהם כבר במדינת המוצא?
באמצעות פורום למטייל הגעתי ליפית ששבה זה עתה מקובה, ממנה זכיתי לטיפים רבים ומועילים. מיש, חבר ישראלי המתגורר בברצלונה וצבר הרבה שעות קובה, צייד אותי בתרופות, גרביים, כמה חולצות, שוקולד, וכסף מזומן לחברים שלו שם. "תהיה איתם לארג`." יעץ כממתיק סוד, "אין להם, אל תתקמצן איתם." הצטיידתי בערכת תרופות, נייר טואלט, עטים, דאודורנטים וסבונים כדי שאוכל לחלק. זאת בנוסף לכל מיני חטיפים ומיני מתיקה.
השארנו רשימה עם מספרי טלפון וכיצד ניתן להשיג אותנו בידי קרובי משפחה. ביטוח הבריאות שלנו המכסה גם טיפול רפואי בחו"ל, הבטיח לנו גם הטסת גופה במקרה הצורך, אבל... לספרד. הצטיידנו גם במספר הטלפון של שגרירות קנדה. בקובה המייצגת את ענייניה של ישראל, על כל צרה שלא תבוא. ציפינו לטיסה עם הרבה חלום ומעט פחד מפני הלא ידוע. ב-25 בינואר המראנו מברצלונה למדריד, ומשם כעבור כשלוש שעות להוואנה... "בעוד 10 שעות נדע הכול" חשבתי...
המשך בכתבה הבאה.
