הקדמה

לא יודע איך זה קרה, אבל איכשהו הבטחתי שניסע למזרח הרחוק, איכשהו ה"מזרח" קיבל את השם ניו זילנד, איכשהו גם אישרו בעבודה את בקשתי לחמישה שבועות חופש (שהייתה יכולה להפוך גם בקלות לבקשת חופש של חצי שנה או יותר, ללא כישורי הממולחים כאיש מכירות, שהצליחו ל"מתן" את משך התקופה...), איכשהו הזמן חלף, איכשהו הגיעה לביתנו מעטפה קטנה עם כרטיסים (רבים ומגוונים), איכשהו ירדו לי בויזה כ 200 דולר ניו-זילנדי עבור התחייבות לשכירת תא מעצר משפחתי על גלגלים (או בשמו השיווקי "קארוון"), איכשהו הילדים כבר התרוצצו בבית כשהם יודעים לדקלם לי את נתיב הטיסה, משך הטיול, לכמה איים מתחלקת ניו זילנד ואיזה דיסקים הם מתכוונים לשמוע בכל יום, איכשהו המזוודות (ששוקלות כמו 3 פק"לי ג`ריקו ואחד פק"ל אלונקה) נארזו ואיכשהו מצאתי את עצמי במונית ב 6 בבוקר בדרך לשדה התעופה למה שאיכשהו הסבירו לי עומד להיות ההרפתקה של חיי. ל"איכשהו", דרך אגב, קוראים גם פזית.

אז אם כבר מסע - חייבים גם יומן מסע, שהעסק יהיה מתועד, כך שבעוד כמה שנים, אני והפסיכיאטר נוכל להיזכר במשותף, איפה התחילו כל הבעיות ....

 The Following events take place in real time on the date of the big trip to New-Zeland...[

לתחילת הכתבה

יוצאים לדרך

אז כפי שאמרתי, התחלנו את היום ב- 6:00 בבוקר על הרגליים בדרך לאתונה. אתונה היא התחנה הראשונה בדרך לסינגפור ומשם ל- CHRISTCHURCH ניו זילנד. הגענו לאתונה סחוטים ועייפים (לא פלא אחרי טיסה של שעה וארבעים כשלפנינו עוד טיסה של כ 10 שעות) והתנפלתי על האוכל המקומי (בדרך כלל בנסיעות עם פזית אני מקפיד על אוכל מקומי בשביל האוטנטיות). משונה, אבל האוכל נראה בדיוק כמו במקדונלד ברמת-גן. לך תבין את המקומיים... מהרגע שעזבנו את הארץ וכצפוי, עמית ביצעה Shut Down לכל מערכות העיכול שבגופה - שום אוכל אינו נכנס (מה שלא נכון דרך אגב, לגבי הכיוון השני). גם אם זה נראה כמו השניצל של סבתא, מריח כמו השניצל של סבתא ויש לו אותו טעם - הוא חשוד בחזקת טרף! כרגע הדיאטה שלה מורכבת ממעט החטיפים שפזית סחבה לה מהארץ, ציפסים בבודדת והרבה לחם. נראה מי ישבר קודם. הקטן (רועי) לעומת זאת, דוחף הכל לפה מה שגם מסתכם באינספור ריצות לשירותים (הרבה מהם בסמיכות של כל 5 דקות...)

 מאתונה עלינו על טיסה 347 של Singapore Air-Lines לסינגפור. הרבה שמעתי על החברה הזאת, אבל תאמינו לי, במקרה שלהם המציאות עולה על הסיפורים. מהרגע שאתה עולה למטוס ואפילו שאתה יושב במחלקת ה- ECONOMY ליד השירותים, גדוד דיילות שנראו כאילו יצקו אותן מאותה תבנית - חתיכות, שטוחות, שיער שחור אסוף ולובשות חליפה מסורתית במגוון צבעים, מקרקרות סביבך ודואגות לכל מבוקשך. לא להאמין ממש - אתה רק חושב ללחוץ על הכפתור לדיילת - והיא מופיעה ותמיד עם חיוך. כנראה שבסינגפור לא שמעו את הסיפור על הילד שקרא זאב זאב, כי למרות שרועי שאימץ את שלט הבקרה בתור משחק, לחץ על הכפתורים איזה 100 פעם, הדיילת לא התייאשה והגיעה בכל פעם מחדש - לא עזרו הניסיונות שלנו לשכנע אותה להתעלם מאתנו - זה כנראה מושרש אצלהם. הילדים התנהגו בצורה מדהימה על המטוס והעבירו את הטיסה בקלילות. נחתנו ב 6 בבוקר שעון סינגפור.

לתחילת הכתבה

סינגפור

הדבר הראשון שאתה מרגיש שאתה יורד מהמטוס בסינגפור זה פחד שנובע מכל הסיפורים ששומעים על הניקיון ועל העונשים (עד כדי מלקות) שחוטפים כל המלכלכים למיניהם. ישר הלכתי אחרי הילדים מוכן לכל נייר או לכלוך שהם יזרקו, מרוב לחץ התחלתי לנקות גם ניירות של אחרים שהיו בסמיכות אלינו - שלא יחשדו בנו. כמובן שלכל הפחד הזה אין בסיס ואף אחד לא בולש אחריך ואם אתה מתאמץ אתה אפילו רואה ניירות או סתם אשפה ברחובות - אבל המדינה כן מאוד נקייה, ובמיוחד בולט שאין להם שלטים, פרסומות או סתם מודעות על כל עץ ופינה רחוב, מה שתורם לרב הלכלוך בארץ ובשאר העולם. אין מה לעשות השיטה של המקל והגזר עובדת.

הדבר השני שבולט בהגיעך לסינגפור, הוא שכל לימודי המטארולוגיה הינם מקצוע מיותר וחסר תועלת - אין פינת "מזג אוויר" בחדשות - כי זו פינה ממש מיותרת. הטמפרטורה כאן היא קבועה: 33 מעלות ולח. בשביל שלא יהיה משעמם עם זה עד כדי כך - סידרו שחצי שנה יהיה 33 מעלות ולח עם גשם וחצי שנה יהיה 33 מעלות ולח ללא גשם. לעובדה שיורד גשם או לא גם אין שום משמעות - אתה תמיד רטוב מהזיעה. משפטים כמו "שים סוודר יש רוח" או "אל תצא החוצה עם שיער רטוב - אתה תתקרר" אינם חלק מהרפורטר של האם הסינגפורית - בעיקרון אין רוח ואתה תמיד רטוב (One Way or the other).

הדבר השלישי שבולט בהגעה - הוא שדה התעופה. דבר כזה לא רואים בכל מקום. שדה ענק, מכוסה שטיחים מקיר לקיר, נקי ומצוחצח ומאובזר בכל מה שניתן לעלות על הדעת: פינות משחקים לילדים, מס`גזים, תאטרון, מס`גזים, קולנוע, מס`גים, מקלחות, מס`גזים, הופעות, מס`גים, מסעדות ומה לא (מס`גים כבר ציינתי?) סינגפור מיקמה את עצמה כצומת דרכים מרכזית בין המערב למזרח וככזו דאגה להצטייד בכל השירותים והשכלולים שישכנעו אותך לעצור ולשבור את המסע לשני חלקים ולבלות לפחות יום בעיר.

מהשדה נלקחנו ביעילות מדהימה למלון River View בעיר. שם גילינו עובדה מעניינת נוספת לגבי תרבות המזרח - שבחרתי לקרוא לה בשם "החשיבה הרגועה". אם תחשוב "רגוע" לא יהיה לך בעיות לעכל את העובדה ששתי המיטות Double King Size שהזמנת לך, לאשתך ולשני הילדים הם בעצם מיטת Triple Bed (כן יש מושג כזה) בגודל מטר וחצי אורך ומטר רוחב שדי מזכירה את מיטת הנוער שישנתי בה כשהלכתי עוד לגן דורית.

 אבל מי אנחנו שנלין - החלטנו שמה שלא הורג/נותן לישון (מה שהתברר דרך אגב כשטות מוחלטת - כי נפלנו לתרדמה של מתים) רק יחשל אותנו לקראת ההתמודדות עם הקארוון - וכך נוצלה השהייה בחדר לתרגולים ואימונים. רציתי להעיז ולבקש מפזית לעשות קולות של מנוע דיזל, בשביל האפקט, אבל החלטתי לא להסתכן בשלב הזה של הטיול. לאחר התמוטטות קלה, התעוררנו בסביבות 13:00 זמן מקומי ושמנו פעמינו לאי סנטוזה. אי תיירותי קטן דרומית לסינגפור שהגישה אליו היא באמצעות רכב או באמצעות רכבל היוצא מהר גבוה לחופה של סינגפור.

 אל התחנה ברכבל הגענו באמצעות מונית. מוניות בסינגפור זה חוויה בפני עצמה - יש המון כאלה, הנהגים אדיבים מאוד, המחיר שווה לכל נפש, אבל נראה אותך תופס אחת. על כל מונית יש שלט אלקטרוני גדול ומאיר עיניים שמציין את סטטוס הנהג בכל רגע נתון - "תפוס", "בדרך ללקוח מוזמן", "לא במשמרת" וכו`, בי נשבעתי שראיתי גם שלט של "בדרך להשתין". לא ברור לי איך כל השלטים של ה "תפוס" לא מתחלפים ולו לפעם אחת ל "פנוי" - אבל כאמור, אנחנו חייבים להתרגל לחשוב "רגוע".

לתחילת הכתבה

האי סנטוזה

הרכבל (לא מומלץ לבעלי פחד גבהים) - לוקח אותך לאי כשברקע נשקף נוף מדהים של חוף נמל סינגפור ושל האי סנטוזה. האי כולל מספר אטרקציות שכמובן עשינו את כולן (אני מניח שהיות וכל מי שקורא את היומן הזה מכיר את רעייתי, אני יכול לחסוך במלל מיותר ולהשמיט להבא את המשפט האחרון - אם זה כתוב ב Tour Guide, תסמכו על המדריכה שלנו שאנחנו נעשה את זה).

 האטרקציות באי כללו:

  • ביקור למרגלות פסל אבן של אריה ענק (בגודל של בניין בין כ 4-3 קומות), הניצב שומר על האי.
  • דולפינריום נחמד הממוקם באחד החופים של האי.
  • אקווריום גדול (Underworld).
  • דרך מזרקות מדהימה הבנויה ממזרקות המעוצבות כנחשים ודרקונים צבעוניים שמשפריצים מים בקשת בין מזרקה אחת לשניה (די מזכיר את המזרקות של עליסה בארץ הפלאות ב- Disney World).
  • טיול לאורך החופים הטרופים, שטופי שמש, עצי קוקוס וחול רך ונעים (כמו שאתה מדמיין שחול צריך להראות בחוף ים). הילדים אפילו פשטו סנדלים וטבלו במימי האוקיאנוס ההודי.

אבל, האטרקציה המרכזית באי היא ה- Magic Fountains - מופע אור קולי של מזרקות, מים, אש, אורות ולייזר שלא ראיתי אפילו בארצות הברית (Bellagio, Las Vegas) וגם לא בברצלונה. בהחלט משהו מרהיב שעמית מאוד נהנתה ממנו וגם רועי, אלמלא היה נרדם בישיבה. עמית היא בכלל סיפור הצלחה כאן, אחת לכמה זמן, מגיעים אליה בצווחות נרגשות זוגות סינגפורים, ומתחננים שהיא תצטלם אתם, כאילו לא ראו ילדה ג`ינגית לבנה מעולם (שזה די משונה בהתחשב שמדובר בארץ שנראית ומתנהגת בצורה מערבית לכל דבר). האמת שדי קינאתי בעמית שכל מיני בחורות סינגפוריות צעירות ממזמזות אותה ומצטלמות אתה וחשבתי לראות אם אוכל ליצור את אותו אפקט, ע"י הסתובבות ללא חולצה וחשיפת בטני וגבי ה"חלקים למשעי" - אבל החלטתי לא לקחת סיכון - ולהמשיך ולחשוב "רגוע"...

סיימנו את היום במסעדה נחמדה במדרחוב מסעדות טיפוסי, כשברקע מסכי ענק שמקרינים בשידור ישיר משחק של מנצ`סטר יונייטד מול סאוטהמפטון (נגמר 3-2 ליוניטד). מסתבר שגם בסינגפור משוגעים על כדורגל אנגלי. היות ולא מצאנו מונית (למרות שחלפו על פנינו לא פחות ממאות מוניות - ראה לעיל) והיות והילדים התלהבו מכמה רוכבי ריקשות-אופנים שעברו על ידנו - נאלצנו אני ופזית להעמיד פני ריקשה ולקחת אותם שק-קמח על הגב עד המלון שהיה במרחק "יריקה" של לפחות 2 קילומטר מהמסעדה (!) - אבל אנחנו כאמור, חושבים "ר ג ו ע !". החלטנו לקיים מנהג שבכל יום אנחנו נבחר את זה שהתנהג הכי יפה במשך היום.
 היום הזה אני נבחרתי ברוב קולות (האחרים עוד לא קלטו את המשחק...)

עוד שני פרטי מידע מעניינים על סינגפור: סינגפור הנה ערב של 4 תרבויות- המערבית (בריטית), הסינית, ההודית והמוסלמית. למרות המיעוט הבריטי, השפה האנגלית שולטת בסינגפור. לרוב אתה יכול לשמוע שני סינגפורים מדברים באנגלית בינם לבין עצמם - שזה דבר משונה בפני עצמו, כי הם מדברים במבטא סיני כבד ונראה שהם עצמם לא כך כל מבינים מה הם אומרים זה לזה. המין הנשי מתחלק בסינגפור ל- 3 קבוצות: החתיכות, החטופות והדודות הפולניות. החתיכות - מגיל 0 עד גיל העשרים פלוס - נוצקו מאותה תבנית של הדיילות ב- Air Singapore - רזות (מאוד), חתיכות (מאוד), שטוחות (מאוד), שיער חלק (מאוד). הדודות הפולניות - בנות הארבעים +. נוצקו בתבנית המוכרת לנו היטב. מלאות (מה מלאות - שמנות), עם משקפיים, חזה גדול, עם שפת גוף של הדודה שלך מהעיירה ביליסטוק.

החטופות - כשמן כן הן - אין כאלה - אתה לא רואה כאלה - כנראה חטפו את כולם. אחרת אני לא יכול להסביר איך בחורה עוברת בבת אחת מקבוצת ה"חתיכות" לקבוצת "הדודות הפולניות" מבלי לעבור שום מטה-מורפזה בדרך. ההסבר הגיוני שנותר הינו שחוטפים אותן למספר שנים, מאביסים אותן, מלמדים אותן את רזי האימהות והתרבות הפולנית ומחזירים אותן כמה שנים מאוחר יותר.

 את בוקרו של יום זה, התחלנו בסיור ברובע ההודי. רובע זה הוא דוגמא מאלפת לגישות/אסכולות שונות להתבוננות על החיים. יש אשר יאמרו (נחשו מי?) - מזכיר את התחנה המרכזית הישנה של ת"א. מסריח לי, בוא נברח מפה. ויש אשר יאמרו (נחשו מי?) - WOW, התנגשות מרתקת של סגנונות אוריינטלים מדהימים, שמשאירים אותך נפעם לנוכח מרקם הצבעים, ניחוח הריחות (מסתבר שלביוב יש ריח) וכו`.מזל שעמית נמנית על כוחותינו ואחרי בכי קצר וקביעה שהמקום הזה לא נראה לה בכלל, הרימה מדריכת הטיול ידיים ושוכנעה לקחת את כל המפונקים לבית ונסובר למרכז המסחרי של העיר Sim Lin Center הסמוך לרחוב Orchad (ה- Oxford Street של סינגפור).
מצאנו מרכז עם המון חנויות אלקטרוניקה מדהימות וקנינו סוף סוף מצלמה דיגטלית (Olympus 750 עם 256 ג"ב זיכרון).

 אחרי טיול רגלי קצר באזור, חזרנו למלון ושמנו פעמינו לשדה התעופה לקראת הטיסה ל- Christchurch ניו-זילנד. טיסה של כ 9.5 שעות. טפו, טפו הילדים עד עכשיו מתנהגים בצורה מדהימה ומעוררת כבוד. אם חשבתי שאוכל למקם את עצמי במקום טוב באמצע במדרג הבכיינים והקוטרים בטיול - בינתיים אני בצרות! למרות שחשבתי שאין שום סיבה שלא אזכה פעמיים ברציפות, נבחר רועי למצטיין היומי ! הילד הזה מדהים. דרך אגב - לכל המעונינים במתכונת לדיאטה חדשה, שעמית פיתחה ואשר הולכת להיות להיט: ובכן, ביום השני לדיאטה יש לאכול 2 ביסים מתפוח אדום וקטן, 3 כפיות (דגש על כפיות) של אורז, כ- 15 צ`יפסים של מקדולנד (המהדרים יסתפקו ב- 10) ולקינוח 2 קרקרים ולחמניה (רצוי מתוצרת Singapore Air Lines). שום דבר נוסף אינו בא בחשבון. נסו ותיהנו - בתאבון.

לתחילת הכתבה

ניו זילנד

2 בפברואר - יום שני:
נחתנו בניו זילנד - Christchurch (עיר מרכזית באי הדרומי) בערך בשעה 11:30 זמן מקומי. האמת שהטיסה עברה בקלות וטוב שעשינו את העצירה בסינגפור בין הטיסות. אני מוכרח לחזור ולהדגיש שהילדים פשוט מדהימים - לא שמעו מהם ציוץ כל הטיסה. אבא שלהם זה סיפור אחר - לא ישנתי דקה!!! היות ומדובר באי - יש לניו זילנדים היסטריה מוחלטת מכל סוג של אוכל שנכנס לאי ואתה חייב להצהיר על הכל, כולל איפה דרכת עם סוליות נעליך בשבוע האחרון. וירוס "פרה משוגעת" אחד - והלכו כל הכבשים - הלכה המדינה. בשדה גם מרחרחים אותך מלא כלבים קטנים וחמודים (אני מניח שהם מחפשים סמים) והייתי בטוח שאחד מהם יריח את אפולו ויתחיל לעשות לי בעיות, אבל זה עבר בשלום. כפי שהבטיח (מסתבר שבניו זילנד יש דבר כזה של להבטיח ולעמוד במילה) חיכה לנו בשדה האיש מההשכרה שלקח אותנו לראות את ביתנו החדש לתקופה הקרובה - הקארוון. מבט אחד על הדבר הזה ש"ההוא מההשכרה" התעקש להצביע עליו, הספיק לי בשביל לקבל התקפת חרדה.

מדובר בבניין בגודל של 3 מטר גובה, כ- 2.3 מטר רוחב וכ- 10 מטר אורך שחיברו לו גלגלים, תקעו לו הגה בצד הלא נכון ולקינוח הוסיפו מוט מהלכים.
אם זה לא הספיק לי, אז "ההוא" התחיל להסביר לי על איך אני ממלא בלוני גז, מפעיל משאבות מים, מרוקן תאי ניקוז ומערבב כימיקלים בתא השירותים - הרגשתי שאני חייב לשבת ולהירגע - מקום לשבת, דרך אגב, יש בקארוון בשפע. לעומתי, פזית והילדים דווקא נראו מאוד מתלהבים. נכנסנו לאוטו והמדריכה הודיעה שנוסעים לסיור הכרות קצר ב- Christchurch ולאחר מכן נמצא Camping לחנות בו את הלילה.

העובדה שאני צריך לתמרן את הדבר מחוץ ל"סנדוויץ" של שני מכוניות ("שההוא" טרח להחנות ביניהן, כאילו הוא מחנה Private) ושאני נוהג בתחושה שאני תיכף מגרד את כל המכוניות מימיני ומשמאלי לא מרגשת אף אחד מהקבוצה ובמיוחד לא את המדריכה שמעבירה לי הוראות נסיעה כאילו היינו נוהגים בפיאט 600 קטנה ולא בסמי טריילור - "תיקח פה ימינה" (3 מסלולים, אני בשמאלי והפניה 4 מטר מאחורי...ושלא לדבר שהכל הפוך). אין מה לעשות, לאט לאט אני מתרגל (בכל זאת אנחנו נשואים כבר 6 שנים) - גם לנהיגה באוטו אני מקווה שאתרגל (הומור ונסובר טיפוסי שנשמע טוב יותר בע"פ ולא בכתב). סך הכל זו חוויה מיוחדת.

נסענו לכיוון מרכז העיר, החנינו את הקופסה באחד הרחובות הצדדיים (המילה החנינו היא קצת מוגזמת - פשוט עצרתי איפה שהקארוון נעמד וכיביתי את המנוע, אם יש למישהו בעיות, שהוא ינסה להחנות את הדבר הזה) והסתובבנו קצת. עיר נחמדה Christchurch - רגועה מאוד, אנשים לבביים. יש במרכז העיר קתדרלה גדולה מאוד שפזית והילדים טיפסו לאחד מצריחיה (אני נשארתי לרבוץ ברחבה). נסענו גם ברכבת חשמלית שמקיפה את המרכז ומאפשרת לך מבט נוח על הרחובות והמבנים ועל תעלת נהר שמקיפה את העיר והמקומיים משיטים בהם גונדולות בדומה לונציה, איטליה. מזג האוויר - כיפי - לא קר מדי ולא חם מדי עם שמש בשמים.

 בערך בחמש אחה"צ - עצרנו בסופרמרקט להצטייד בקצת אוכל (לחם, גבינות, ירקות ושתייה) ונסענו לאתר קמפינג טיפוסי שבו אתה מחבר את הקארוון לחשמל, מים וכו`. בחניון יש גם מתקנים לילדים ובריכה מחוממת עם מגלשות, שעמית ורועי שיחקו בהם, בשעה שפזית עשתה את הלא יאומן (ידעתי למה אני מחזיק אותה) והצליחה להכניס את תוכן המזוודות שלנו לכל מיני ארונות ופתחים הפזורים בקארוון וכן להכין ארוחת ערב ישראלית כשרה שכללה חביתה וסלט והייתה מאוד טעימה (עד כדי כך שעמית נשברה ואכלה 2 מנות). ב- 11 בערב התפזרנו לשנת הלילה בחדרי השינה הממוקמים לאורכו ורוחבו של הקארוון. אני ופזית התמקמנו במפלס התחתון מאחור והילדים בקאבינה מעל הנהג. היות וכולם נרדמו, נותרתי עם זכות הבחירה למצטיין היומי. היום אין תחרות - הפרס מגיע לפזית.

לתחילת הכתבה

מטיילים

3 בפברואר - יום שלישי:
אחרי 3 שעות של שינה ובלי יוצא מהכלל כולנו התעוררנו ב- 2 לפנות בוקר ערניים לגמרי (מנפלאות ה- Jet Leg) וכך מצאתי את עצמי מחבר לילדים את ה- Laptop שסחבתי מהבית בשביל שיוכלו לראות את "סופי ומופי" עד ארבע לפנות בוקר. בערך ב- 9 בבוקר אחרי שהשתכנענו שבאמת כבר הגיע הבוקר, התחלנו ליישם את פעילויות הבוקר שיהפכו להיות חלק משגרת הבוקר היומיומית בחודש הקרוב.

 שיגרה זו כוללת בין היתר:

  • להעיר 1.5 פגרים מתים (0.5 כי להעיר את רועי זה חצי צרה).
  • למקם את שולחן הפקניק מחוץ לקארוון.
  • לפתוח את בלון הגז שהפולניות ההיסטרית שלי סוגרת אותו בכל לילה (שחלילה לא ידלוף ויחנוק את כולנו בזמן השינה).
  • להכין ארוחת בוקר שכוללת חביתות של הבית, עם סלט של הבית, לחם של הבית, שוקו של הבית וגבינה של הבית (מעשה ידיה של פזית).
  • לשטוף את הכלים.
  • לסגור את פתחי האוורור של הקארוון שלא יעופו ברוח.
  • לנתק את כבל החשמל משקע הטעינה - שלא נגרור אחרינו קיר לבנים עם ארון חשמל.
  • למלא מים מברז מיוחד - לתא המים בקארוון.
  • לקפל את השולחן.
  • לקפל את הילדים (פיפי / קקי / שיניים / לבוש - לאו דווקא בסדר הזה).
  • לרוקן את המים מתא המים המלוכלכים של הקארוון (את זה עושים לברזי ניקוז מיוחדים שפזורים ברחבי אתר הקפמינג).
  • להכניס את כל הדברים הניתקים לתוך הארונות שלא יעופו בדרך (לא יעזור - תמיד משהו עף בדרך).
  • לסגור את הגז - בשם הפולניות
     ולנסוע.

התחלנו בתשע בבוקר, יצאנו ב- 12:00 - ותאמינו לי - לא נחנו לרגע.

 את היום (או יותר נכון את הצהריים) אנחנו פותחים במרכז האנטארקטי של Christchurch. זהו מרכז מבקרים גדול ומעניין שמסביר על צורת החיים של משלחות המחקר השונות באנטארקטיקה. המקום כולל מרכז מבקרים גדול שבו סרטים, מצגות וגם חדר קור גדול, שאתה מקבל לפני הכניסה אליו, מעילים מיוחדים וכיסוי לנעלים. בחדר עצמו שוררת טמפרטורה של מינוס 5 מעלות צלזיוס. עמית ורועי (שצרח כשניסו לשים לו את הכיסוי לנעלים) מאוד התלהבו מהנושא ומהשלג והקור המלאכותיים. מחוץ למרכז עלינו גם על רכב מיוחד המשמש לניוד המשלחות באנטארקטיקה. הרכב (מעין נגמ"ש משכולל על מזחלות עם 2 קרונות) עושה סיור שטח (מה שנקרא נסיעת 4*4) של כ- 10 דקות שבהן הוא מדגים לך את ניידותו המופלאה בעליות, ירידות, נסיעה בזויות, מעבר מכשולים וכניסה לבריכת מים עמוקה שבהם הוא משייט ללא מגע עם הקרקע. באותו המחיר של הנסיעה, אתה מקבל בדיקה חינם באם אתה מסתדר עם ארוחת הבוקר שאכלת...

מהמרכז נסענו שוב למרכז העיר (Christchurch) להסתובב קצת בעיר ולאכול במסעדה במדרחוב. הילדים כמובן, לא הסכימו לאכול כלום וטענו שהאוכל מצוין אלא ש"רק הפעם" לא בא להם במיוחד. אור היום בניו זילנד נמשך עד השעה 9 בערב לערך, כך שבשעה 5 אחה"צ שמנו פעמינו דרומה לאתר שנקרא Gondola שבו יש רכבל מיוחד שלוקח אותך במעלה הר גבוה ותלול לנקודת תצפית מרהיבה על Christchurch ועל כל אזור ה- Banks Peninsula. בנקודה הכי גבוהה בתצפית רועי החליט שגם קופיקו חייב ליהנות מהספורט האתגרי המפורסם של ניו-זילנד ושחרר אותו לצניחה חופשית במדרון ההר. לאלפית שניה, אני ופזית תהינו באם לא כדאי לנצל את ההזדמנות ולגמול את האדון מ"עונשו" של קופיקו - אבל אחרי הרצה של כמה תסריטי אימה אפשריים, יכול היה המתבונן מהצד, לראות 4 אנשים במצב פאניקה - מחפשים בקדחנות אחרי קוף לא מאולף שברח מחיק משפחתו.

 האבדה נמצאה - אפשר היה לשוב רגועים לאתר הקמפינג. הילדים עוד הספיקו לבלות בבריכה ואחרי שיגרת הלילה (שדי דומה לשגרת הבוקר - למעט פעילות רחצה ושטיפה במקום ניקוזים למיניהם) נפלנו שדודים. היום פרס המצטיין ניתן לעמית - הקטגוריה לבחירה הייתה "השתדלות להיות בסדר". קטגוריית המשנה הייתה "כולם נבחרו ורק אני לא".

לתחילת הכתבה

החוף המערבי

4 בפברואר - יום רביעי:
 מתורגלים ומשופשפים - קיצרנו משמעותית את משך שיגרת הבוקר שלנו והצלחנו לצאת ב- 11:30 במקום ב 12:00. מה שנקרא, יש עוד מקום (והרבה מקום) לשיפורים, אבל בכל זאת התקדמות. היום המסלול (כך הבנתי מהמדריכה) כולל חצייה של האי ממזרח למערב. חציית האי אינו עניין של מה בכך משתי סיבות: הראשונה היא שישנם רק שני כבישי רוחב לאורכו של האי שמאפשרים לך חצייה שכזו והשניה היא שהחצייה פירושה מעבר של רכס הרים העובר באי מצפון לדרום שמכל השמות האפשריים, בחרו הניו-זילנדים, לקרוא להם דווקא הרי האלפים - לא כך כל מקורי. הדרך היא דרך מקסימה של טבע טבול בירוק (בכל הגוונים), פריחה, מים (הרבה מים ובכל הצורות), כבשים ופרות. באמצע הדרך עצרנו במקום שנקרא Arthur Pass. מקום זה הינו שמורת טבע שממנה יוצאים המון מסלולים (Tracks) חלקם גם של כמה ימים טובים.

אנחנו בחרנו במסלול קשה וארוך (שמשום מה פזית בחרה לקרוא לו מסלול משפחתי קליל וקצר) שכלל טיפוס ל- Devil Punchbowls Falls. בסוף המסלול אתה ניצב מתחת למפל מרשים שצונח עליך מגובה של כ- 130 מטר. האמת שרועי ועמית הלכו את המסלול בצורה מעוררת כבוד. בקפיטריה המקומית הצלחנו גם להתחבר ל- EMAIL בפעם הראשונה, אבל גם הצלחתי לאבד שם את ה- Secure Id שלי (להתחברות ל- EMAIL של העבודה) ועכשיו נצטרך למצוא איך לשלב בטיול עצירה חוזרת במקום (המדריכה הבטיחה שיהיה בסדר). את היום סיימנו בחוף המערבי בעיירה שנקראת Greymouth. מבחינת מזג אוויר - בדרך כלל בחוף המערבי נהוג לומר ש"יורד גשם יום כן ויום לא. אתמול לא ירד". אבל למזלנו עד עכשיו מזג האוויר משחק לצדנו ויש לנו שמש מדהימה. המצטיינת היומית והפעם בצדק מוחלט היות והיא הכניסה לדיאטה שלה גם פחמימות הנה - עמית.

5 בפברואר - יום חמישי:
לפי המדריכה, בימים הקרובים, אנחנו פוצחים במסע דרומה לאורך חופה המערבי של ניו זילנד. אבל לפני שאפשר להדרים, אנחנו חייבים לאסוף עוד 2-3 נקודות שוות בצפון דווקא. אם חייבים - אז חייבים. אנחנו פותחים את היום (שוב צהריים) בנסיעה צפונה וטיפה מזרחה לכיוון העיירה Murchison למקום שבו ניתן לעשות אומגה משני צדי נהר גועש. בשביל להגיע לאומגה עברנו על גשר חבלים (מגדה אחת לשניה) הארוך ביותר בניו זילנד ופזית התגברה בצורה מעוררת כבוד על פחד הגבהים שלה. הילדים דרך אגב הלכו על הגשר כמו 2 עיזי הרים מצויות.

 עוד לפני האומגה, עשינו מסלול הליכה קצר לחוף הנהר. שם אני והילדים (שפשטנו נעליים והפשלנו מכנסים) הותקפנו (ואני לא מגזים) על ידי עדת יתושים/זבובים מקומיים ועוקצניים במיוחד. נזכרתי מאוחר מדי, שפזית הזכירה משהו עליהם בזמן ההכנות לטיול. אחרי מנוסה מהירה ואיזה עשרים עקיצות הגעתי לכמה מסקנות פשוטות: ללכת תמיד עם גרביים, ללכת תמיד עם מכנסיים, להקשיב לאישה.

האומגה הייתה נחמדה ולא מפחידה ועמית ורועי עשו אותה ללא קושי ובהנאה גדולה. משם המשכנו לעיירה הצפונית Westport אשר לחוף הים. הדרך לעיירה היא פשוט מדהימה. בכלל, כל הנסיעות בדרכים כאן הן משהו מיוחד במינו. צריך לראות בשביל להבין ולהתרשם. חוף הים כאן הוא כמו בסרטים. רצועות חול ענקיות, לא ממוסחרות, חול רך (הצבע שלו כאן הוא אפור טבעי). אין טיילות, אין מלונות, אין חנויות - כלום. לפני החול יש רצועות של דשא ירוק וטבעי שלפניהם פזורים מספר בתים חד קומתיים המאכלסים ניו זילנדים משועממים אשר מתכננים את החופשה השנתית שלהם בישראל.

 אני ופזית תהינו איך לעזאזל הם מעבירים חיים שלמים כאן - נראה לי שמרוב שלווה ורוגע הייתי מתחרפן. פזית לעומת זאת, טוענת שהם מעבירים את שגרת החיים בדיוק כמו אצלנו - קמים בבוקר, שולחים את הילדים לגן ולבית ספר, הולכים לעבודה (אין לי מושג במה עובדים כאן בדיוק), חוזרים, מטפלים בילדים, מעבירים את הערב והולכים לישון - שבתכלס זה די דומה למה שאנחנו עושים בארץ, רק שהם לא נכנסים ל- Ynet כל 5 דקות בשביל לבדוק מה התפוצץ ואיזה פשלה / שחיתות / פרשיה חדשה מתרחשת בשעה זו.

היות והיא גם קוראת את מה שאני כותב - אז כנראה שהיא צודקת. בשעה 12:00 בלילה (שזוהי השעה שהתחלתי לכתוב ביומן) הילדים ניאותו סוף סוף, ללכת לישון - לא לפני שראו את עוץ-לי-גוץ-לי ב- DVD. עמית החליטה שהיא מפחדת לישון "רק היום" (ואתמול) בקאבינה למעלה - אז ע"מ לא להעיר את כל נופשי מחנה הקמפינג (שהלכו לישון כבר ב- 8:30 בערב) לקול צווחותיה, אנחנו מתפצלים "רק להיום" (נחיה ונראה) ופזית דחסה את עצמה למעלה עם רועי ועמית ישנה למטה איתי (לי יש פטור של 190 ס"מ משינה למעלה).

שני דברים לסיכום היום:
אחד - אני כבר נוהג בקארוון בצורה די טובה. אפילו מרשה לעצמי לנהוג עם יד אחת על ההגה ויד אחת על החלון (נהג ישראלי טיפוסי). אפילו רברס אני כבר עושה מבלי צורך לשים 4 אנשים בכל פינות הקארוון לשם הכוונה.
שניים - המצטיין היומי הוא רועי. למעט כמה בכיות כשהוא כבר מאוד מאוד עייף, הילד פשוט מתנהג למופת.

השעה עכשיו אחת וחצי בלילה - לילה טוב.

נכתב ע"י: שי ונסובר
צולם ע"י: פזית שפט (ונסובר)
 לתגובות: [email protected]

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה