איכרים אוהבי ישראל
"אנחנו בגיל העמידה אבל צעירים בלבנו. ג`ון הוא חוואי וג`ין עובדת כמורה במשרה חלקית. יש לנו שלושה ילדים: קלינטון- 18, לסלי- 15 וברייס- 13. אנחנו יכולים לארח 4 אנשים ולפעמים יותר, תלוי במצב המים שלנו. אנחנו יכולים לארח אתכם לשהות של עד שלושה ימים (אבל זה יכול להתארך עד לחודש ויותר בתמורה לקצת עזרה מעשית בחווה). אנחנו צריכים כמה שעות של התראה לפני בואכם. אנחנו גרים בחווה עם נוף גבעות יפיפה שעל שטחה - 1300 אקרים (5200 דונם!!!) אנחנו מגדלים כבשים ובקר, שני קילומטרים ממזרח לעיירה טמרנוי. אנחנו יכולים לאסוף אתכם משם אם תתקשרו. יש לנו בקתה ששמשה בעבר את גוזזי הצאן, היא מאובזרת היטב ומיועדת היום לאורחים שלנו.
האורחים שלנו חופשיים לעשות כרוחם או להצטרף למשפחה שלנו, כרצונם. כשיש לנו זמן אנחנו יכולים לקחת את האורחים שלנו לרכב על סוסים, לרכב על אופני הרים, לצוד חזירים, לדוג בנהר ויש גם הרבה הליכות ביער שמסביב לחווה. יש לנו גם חברים שאולי יוכלו לקחת אתכם לשוט בסירת סילון על נהר הוונגנואי. יש לנו המון חיות מחמד!!! אינטרנט זמין. אנחנו חוגגים את השבת בצורה רגועה מאוד ומזמינים את האורחים שלנו לקחת חלק עמנו. בנוסף אנחנו לומדים לחגוג את החגים היהודיים."
מה קורה פה אתם שואלים? ובכן ג`ון וג`ין שייכים לעמותה של נוצרים המאמינים בחזקה בתנ"ך, בארץ המובטחת ובבני ישראל (זה אנחנו)- העם הנבחר. ומכיוון שזו אמונתם הם רוצים לפגוש מטיילים ישראלים (יהודים שאינם ישראלים גם באים בחשבון) וליהנות מהשהייה במחיצתנו. ובכן עבדכם הנאמן לא יעמוד חלילה וחס בדרכם של אנשים נחמדים המעוניינים לארח אותו, להאכיל אותו, ולקחת אותו לטיולי סוסים וציד חזירים בחווה שלהם וכך העברתי חמישה ימים נהדרים, מטייל בחווה של ג`ין וג`ון, נח ונהנה מהחיים ומכיר משפחת חוואים מקסימה.
עוד כ-250 משפחות ויחידים מאוגדים בעמותת ה-HIT) Hosting Israeli Travellers), ואת הפרטים של כולם אפשר למצוא בחוברת הקטנה שהם הוציאו. כל מה שצריך לעשות הוא להרים טלפון ולהגיע. אז אחרי הטלפון לאמא לוודא שהכל בסדר אחרי הפיגוע בת"א, אני מרים טלפון לכריס ולין.
"שלום, לין? מדבר עופר, אני טייל ישראלי שמחזיק את החוברת של ה-HIT ביד וחשבתי מממ.. אני עובר באזור שלכם מחר ואולי.. איך כלומר, תהיתי אם אפשר להעביר את הלילה של מחר אצלכם? חזרתי לאוטו ובישרתי לעדי שמחר אנחנו ישנים אצל לין וכריס. עדי קוראת מהחוברת:
"אנחנו שנינו בתחילת ה-52 שלנו. כריס עוסק בנגרות ובנייה ולין היא עקרת בית. ילדינו- מת`יו-13 ושושנה-2. אנחנו יכולים לארח עד 4 אנשים כל פעם. בקשר לזמן שתרצו להישאר- אנחנו גמישים! אתם מוזמנים להתקשר קודם או פשוט לדפוק על הדלת שלנו. הבית שלנו נמצא קרוב לחוף של אופואה ויש אליו גישה ישירה (ללא חציית דרכים או שטח פרטי כלשהו בדרך). אין תחבורה ציבורית לאופואה מהעיר הקרובה פקטני. אנחנו יכולים לאסוף אתכם אם יש צורך. אנחנו רוצים להיות ברכה לישראלים שמטיילים דרך ארצנו".
לתחילת הכתבה
געגועים ארצה
נו, גם במקרה הזה אני לא רוצה למנוע את ההנאה ממי שרוצה להיות ברכה עבורי וכך אני ועדי נוסעים למארחים הבאים שלנו. כבר מכירים בע"פ את כל השירים שמתנגנים מהמבחר המצומצם משהו של הקסטות שהבאתי. וכל פעם זה כאב לב מחודש- אריק איינשטיין יושב בסן פרנציסקו על המים ושואל "איך זה שאני מרגיש רחוק?", חיים משה טוען ש-"מי שהולך לארץ ניכר, מנסה לשבת מעבר לים, משהו בלב מחזירו לכאן, לא היום אז אולי מחר", ויהורם גאון (כן, אני באמת שומע שירים שלו) מספר איך הוא ביקר "בפריז וגם ברומא, אך אין מקום כמו ארץ ישראל". התאכזרות ממש. גם בלי השירים אני מתגעגע.
לין והבת שלה שושנה יוצאות לקראתנו כשאנחנו מגיעים לבית הגדול שמשקיף לים. "תגידו", שאלה לין אחרי כמה דקות של הכרות, "אנחנו הולכים היום בערב למפגש של חוג ידידי ישראל, אז אתם יכולים לבוא איתנו או ליהנות מערב שקט בבית". עדי נראתה די שפוכה מיום הטיול שעשינו, אבל אחרי התייעצות קצרה החלטנו להצטרף אליהם. הרגשתי שזו תהיה חוויה. התקלחנו זריז ונסענו עם כריס ולין לבית אחר שבו התאספו כעשרים אנשים, מבוגרים וקשישים. כל אחד מהם הביא משהו לארוחת הערב המשותפת (לין הביאה שקשוקה ששני מטיילים ישראלים לימדו אותה להכין). זה היה יום שישי ומישהו הדליק נרות, ברך על האוכל ולא שכח גם להודות לאל על "האורחים שהבאת לנו". כולם רצו לדבר עם האורחים מישראל במהלך הערב.
אחת הנשים החזיקה לעדי את היד ואמרה לשנינו כשדמעות בעיניה כמה שהיא מעריכה אותנו- היהודים בארץ, וכמה שאנחנו חשובים לה ואיך היא מתפללת עבורנו כל יום. בסוף הערב נערכה תפילת הודיה קצרה שכללה תודות לעדי ולי על ש-"שיתפנו אותם בנוכחותינו". אני מוכרח לציין שלא עשיתי הרבה סה"כ הייתי שם. וזה מה שמארחי ה-HIT רוצים- שנבוא להיות איתם. אז נכון שיהיה נחמד ורצוי אם תכינו להם ארוחת ערב ישראלית, תלמדו את הילדים לשחק קווקווה דה לה אומה ותשאירו להם מתנה קטנה (חמסה, גלויה עם הקדשה וכו`) למזכרת כשאתם עוזבים אבל בבסיס מספיק רק שתבואו. הם לא מצפים לשום תמורה מצדכם. חזרנו לבית של כריס ולין וכולם התפזרו לישון כשאני נשאר ער על המחשב, מתעדכן על הפיגוע בנתניה.
התארחתי אצל עוד 10 משפחות במהלך הטיול בניו זילנד. ג`ויס בת ה-73 סיפרה לי סיפורים מימי מלחמת העולם השנייה עד 11 בלילה (עדי התחמקה לה באלגנטיות לישון שעתיים קודם), הייזל בת ה-64 היא אמנית מיוחדת וטיפוס של בן אדם (הביאה לעדי צמד אגוזים כמתנה ליומולדת), אצל ג`ון וג`ן, זוג מגדלי דבורים, עשיתי שבת וקידמתי אותם עוד קצת בלימודי העברית שלהם (קיבלתי במתנה, איך לא- צנצנת דבש), לאסתר ואיאן הגעתי אחרי יום נסיעה ארוך וגשום היישר לארוחת ערב חמה וביתית (חלומו הרטוב של כל תרמילאי), ג`וי נפרדה ממני בנשיקות, הבטיחה שתתפלל עבורי ועבור ישראל ונתנה לי צידה לדרך- לחם שאפתה לי, לשרין וברוס עזרתי בחליבת הבוקר וכמה שעות אח"כ, על פסגת הר טרנקי הסמוך, לא ידעתי ממה אני נהנה יותר, מהנוף שמסביב או מהסנדוויצ`ים הטעימים להפליא ששרין הכינה לי. ניו זילנד היתה הרבה פחות מעניינת בלי האנשים האלה.
ושוב לאוטו, לשירים (ולמקומות) שאני אוהב. לקובי אוז שמתגעגע לתחנה המרכזית הישנה, לרמי קליינשטיין ששר על "ארצנו הקטנטונת", לגידי גוב שר את "נמה יפו" ודייויד ברוזה ששר על חיפה, "עיר אמיתית, עיר עם תחתית". ושוב אריק איינשטיין שכמוני שוטף את העיניים בכחול ובירוק, אבל עדיין מרגיש רחוק. הכותרות הראשיות על ישראל בעיתונים, המיילים והטלפונים מחברים ומשפחה, העדכונים על הנעשה בארץ דרך האינטרנט - כמעט כל יום, המשפחות שמארחות אותי ומרעיפות עלי אהבה כי אני ישראלי והשירי געגועים האלה שמתנגנים להם שוב ושוב בנסיעות במרחבי ניו זילנד. תחברו את כל אלה ותקבלו געגועים, אפילו עזים.
כן, אני יודע שהמצב בארץ קשה ושכיף לי שאני פה מטייל והכל. וכן, כיף לי ואני פה. העיניים שרואות את הנוף, האף שמריח את הריחות (במיוחד אלו המסריחים של רוטורואה), הרגליים שעקוצות מיתושי החול אבל סוחבות יפה בעלייה. הגוף שלי פה (יד ראשונה, מצב מכני מעולה). אבל הלב, הלב בבית. געגועים מניו זילנד.
לתחילת הכתבה
