סרינגר והאגם
לאחר מסע של 9 שעות מקארגיל הגענו לסרינגר. הג`יפ עוצר ליד הפניה המובילה מהכביש הראשי לעבר האגם ומיד פונים אלינו ומציעים לנו עזרה. אנו חשדנים, כי שמענו סיפורי אימה על נוכלים, שעובדים על תיירים תמימים כמונו, ומביאים אותם לסירה אחרת במקום לבית חלומותיהם. האמת היא שבית חלומותינו אמור היה לחכות לנו. עוד בהיותינו בלה פנינו ל"מושטק", שהומלץ על ידי משפחת פלג, והוא הראה לנו תמונות של סירה יפהפיה עם חדרים מפוארים. הוא סיפר שזהו בית הסירה של משפחתו, ומלבד היופי המסנוור והאופי המקסים של אחיו, אמם היא בשלנית מעולה. הוא גם הזהיר אותנו מהאנשים הרעים שיחכו לנו בהגיענו ובכדי למנוע בעיות מיותרות נתן לנו מילת קוד. הכל נראה טוב, מחיר מהאגדות, סירה קסומה ואז מושטק הזכיר כבדרך אגב שיש אפשרות שנחלוק את הסירה עם עוד אנשים. אני את החלומות שלי לא חולקת עם אף אחד, אך מושטק מיהר להרגיע את רוחי ואמר שיש לאחיו סירה יותר קטנה אך לא פחות מפוארת, שנוכל לקבל רק לעצמנו באותו המחיר.
אחד מהאנשים שהתקבצו ליד האוטו קרא לשביר, בעל הסירה שלנו. הוא אמר את מילת הקוד ללא היסוס ואפשרנו לו להוריד את התיקים מהרכב. היינו מותשים מחוסר שינה ומהנסיעה הארוכה, ובהחלט לא היינו מוכנים לכל כך הרבה חדשות רעות בעת ובעונה אחת. שביר הודיע לנו, שמפני שהגענו יום לפני שתוכנן (חשבנו שנלון באחד הכפרים בדרך אך לבסוף דילגנו), אף אחת מהסירות לא פנויה כרגע. הוא לקח אותנו להראות את הסירה שבה רצינו לבלות את השבוע וכאן הגיעה המכה השניה. הפאר שהובטח לא היה שם, והמקום נראה כמו כוך קטן וחשוך. שביר הציע לנו בכל זאת לעשות סיור בסירה הגדולה, ושם היה טמון החלום המתוק של שלווה וקסם. אחרי משא ומתן סגרנו על מחיר חדש, שהיה יותר יקר ממה שתכננו אבל עדיין במגבלות התקציב. נשארה רק שאלה מה עושים עד מחר. שביר הזמין אותנו להתארח אצלו בבית. הוא פינה בשבילנו את החדר שלו ושל אישתו היפה. אמו, שבאמת התבררה כבשלנית מעולה, הכינה לנו אוכל טעים ומפנק ודרך אגב שביר הוא בן יחיד. מושטק הוא בסך הכל סוכן שלו ושל עוד כמה בתי סירות.
אחרי שקצת נרגענו, אכלנו ונחנו, שוחחנו עם שביר והוא סיפר שהוא מוזיקאי. הוא הציג לנו ידיד שלו, צלם סרטים, שצילם סרט על בית הסירה של שביר שהשתתפו בו גם ניצבים ישראלים. לפני שעזבנו קיבלנו עותק של הסרט. את הערב בילינו בנחת על מרפסת הבית צופים לאגם. למחרת בבוקר התמקמנו בבית הסירה. בתי הסירות ממוקמים לאורך גדות האגם. אל החלק הרחוק מהכביש מגיעים באמצעות סירונת קטנה הקרויה "שיקארה". בתי הסירות אכן נותנים תחושה של סירות ומוקפים במים מלאי צמחיה יפהפיה ופרחי לילך לרוב.
למען האמת התאהבנו במקום. הוא מעוצב בסגנון של ימי האצולה באנגליה. חדר אוכל וסלון מפוארים עם שטיחים כבדים מקיר לקיר וריהוט עץ, מגולף עבודת יד, עם הרבה פיתוחים קטנים ומדויקים. על התקרה נברשות מלכותיות המאירות את החלל באור רך. בסוף מסדרון ארוך, שלושה חדרי שינה מרווחים עם מיטות גדולות וכורסאות ישיבה, ואנחנו הצלחנו לנצל את שלושתם ביעילות רבה. הסלון יוצא למרפסת המשקיפה על יופיו של האגם וכל ערב צפינו בשקיעה מרהיבה בשלל צבעים הנפרשים בשמים ומשתקפים באגם, ובכל פעם השקיעה גם השתנתה כדי לא לשעמם אותנו. המיקום של הסירה עצמה היה סמוך לכביש ויכולנו פשוט לרדת אל היבשה ולנסוע אל העיר.
הארוחות היו נפלאות וכל ערב, על השולחן המלכותי, אכלנו לשובע תבשילי בשר עם תבשילי ירקות, סלט ואורז. בבקרים קיבלנו כל מה שחשקה נפשנו כגון גרנולה, יוגורט ופנקייק ובצהרים אכלנו בדרך כלל צ`יפס, סלט, חביתות או טונה.
וכעת עוד על האנשים שאירחו אותנו ונתנו לנו תחושה של בני בית: שביר בילה איתנו לא מעט ערבים ועם האנגלית השוטפת שלו סיפר על עצמו, על האטרקציות והאומנויות של קשמיר ועל המצב הפוליטי באזור. בסיום הכתבה ארז יגיש תקציר של חדשות המצב הפוליטי. אימו ואשתו של שביר הרעיפו חיבה על קרן ולילך, ושביר נהנה לשחק עימן ולקחת אותן לטיולים קצרים באזור, לילך רכובה על כתפיו, כמובן. הבנות, שקלטו את היחס והחיבה שרוכשים להן, בילו לא מעט זמן בביתם של המארחים, שהיה צמוד לסירה. בסירה היתה אורגנית ואקורדיון מיוחד ושביר נתן לקרן מספר שעורי נגינה. כך קרה שקרן, בתור מתנת יום הולדת, ניגנה לארז את השיר הנודע Happy Birthday to you.
העובד של שביר, מנצור, שירת אותנו בנאמנות והיה אהוב עלינו ועל הבנות. הוא יצא מגדרו לתת לנו הרגשה נוחה ומילא בשמחה אחר כל בקשותינו. יום אחד סיפרנו לו על הרוכלים שעולים לסירה ומציקים לנו, ולמחרת מנצור העיף סוחר צעיפים (שאלים) שמן, שנדבק אלינו מאז הגעתנו. מנצור גם הוסיף שהסחורה שלו גרועה ואסור לקנות ממנו. המעשה, שהיה מנוגד לנוהג המקובל, הביא לחילופי דברים קשים בין הרוכל למנצור ושביר מיהר להתערב להרגעת הרוחות. מאז גם אנו נקטנו גישה תקיפה, ונפנפנו כל רוכל, והעקשניים ביותר התנדפו כשאיימנו לקרוא לבעל הבית. הרוכל השמן הוסיף מדי פעם לחלוף עם שיקארה שלו מול סירתנו ולשאול בנימוס אם אנו מעונינים לראות את הסחורה, אך לא מעבר לזה. כמובן שהיו רוכלים רצויים כמו שיקארת המכולת והשיקארה עם הממתקים, ששם קנה ארז עוגיות קוקוס טריות.
במהרה נכנסנו לשגרת חיים נעימה. משכימים מוקדם ויושבים במרפסת, מתעוררים ביחד עם האגם לצלילי הציפורים וחיות אחרות המתחילות יום חדש, שומעים מוזיקה, אני כותבת במחברת וארז מתאמן בטאייצ`י. לקראת ארוחת הבוקר הבנות מתעוררות ומשתלבות בהכנות. אחרי האוכל לומדים רוסית ואחרי השיעור נשארים בסירה לרבוץ מול האגם, לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה ולשחק (הבנות) או שיוצאים לעיר להסתובב, לטעום ולהריח. כך חלפו להם הימים בנעימים.
שטים בשיקארה
יום אחד, לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו לטיול עם שיקארה מפוארת הראויה יותר לכינוי גונדולה. היא ארוכה ואנו יושבים על כרים נוחים במרכזה, מעלינו יריעת צל ומהצדדים וילונות שאפשר להסיט אם השמש מסנוורת. מאחור משיט את השיקארה עובד נוסף של שביר ועימו מנצור, שאחראי על ההסברים והפינוקים, תה עם עוגיות, לחם קשמירי וארוחת צהרים. הסיור כלל ביקור בגני הלוטוס הצפים ויופיו וריחו של פרח הלוטוס מילאו את נשמתנו קסם רב. מסביב לגני הלוטוס ובעצם בכל מקום צפים להם פרחי לילך ענקיים, מבהיקים בלובנם. משם המשכנו לגינות הירק ושם, ברצועות אדמה צפות, מגדלים לפי העונה פירות וירקות שונים. כשמתחלפת העונה גוררים את גני הירק עם ספינה למיקום אחר וממשיכים לגדל ירקות ופירות חדשים. התחנה הבאה היתה סירת שחיה וספורט הממוקמת במרכזו של אגם Dal, וממנה קופצים לשחות או יוצאים לסקי מים. סמוך לבתי הסירות לא מומלץ לשחות בגלל ההפרשות האנושיות שמוזרמות לאגם. שביר המליץ להמנע משחיה במימיו של אגם Nageen, בו שהינו. לעומתו, ישראלים שפגשנו טענו שבמרכז האגם המים נקיים והאצות שליד הסירות מעידים על ניקוי ביולוגי שמתבצע במים.
לאחר השחיה המרעננת חזרנו לכיוון בית הסירה בנתיב שעובר בעיר העתיקה דרך תעלות מים צרות עם חנויות מכולת ובתי מסחר לרוב, וסוחרים עומדים בפתח ומחכים לקונים. אנשים ממהרים לעיסוקם עם השיקארה שלהם, ילדים משתובבים במים או צופים מהצד ומנופפים לשלום. מבנים עתיקים ויפים, סמטאות צרות ומסתוריות המוליכות לתוך העיר. עוני ולכלוך שמשתלבים באותנטיות המוסלמית ויוצרים תחושה כאילו הזמן עצר מלכת. אנו יושבים בשיקארה שלנו, לוגמים בשקיקה את המראות ולא מספיקים לעכל את היופי, כי השיקארה ממשיכה לחתור קדימה.
חזרנו מהטיול מלאי סיפוק ותגמלנו בנדיבות את נהג השיקארה. למנצור, עוזרנו הנאמן, גרם הטיול בעיה רפואית קשה. הוא נעקץ על ידי משהו ורגלו התנפחה מאוד. כבר בערב הוא צלע ולמחרת עלה חומו והכאב לא נתן לו מנוח. שביר לקח אותו לרופא וארז הציע לו טיפול רייקי באמצעות קריסטל, הממקד את עוצמת האנרגיה באזור הנגוע. מנצור נהנה מאוד מהטיפול ולמחרת ביקש טיפול נוסף. הפעם התחושה היתה כל-כך חזקה שמנצור נשאר עוד כמה דקות עם עיניים עצומות. לאחר מכן סיפר על תחושה של חום אדיר שחלף בגופו ויצא מרגלו הפגועה. הוא סיפר לשביר על החוויה ושביר הגיע מלא התלהבות לדבר עם ארז ולהבין את פשר האירוע, וגם לבקש ממנו אם יוכל לטפל בעובד השני שלו, נהג השיקארה. מסתבר שהעובד השני סובל מלחץ דם נמוך מלווה בסחרחורות וחולשה, ולפעמים אף התעלפויות. ארז ביקש לשמוע עוד פרטים ואז חלה תפנית מעניינת והסיפור הפך לרומן רומנטי... העובד התאהב בנערה שהיתה מובטחת או נשואה לאחר. הנערה, כנראה מבולבלת מהנסיבות, רצתה בו והתרחקה ממנו לסירוגין. האנשים המקורבים הפעילו עליו לחץ אדיר לנתק קשר עם הנערה ואף איימו עליו. המתח שהתלווה לכל הענין לא נתן לו מנוח לרגע והתחילו לו סיבוכים רפואיים, שהפכו ללחץ דם נמוך. ארז הסכים לטפל בו באמצעות טכניקה שלמדנו ברייקי II לשחרור מזכרונות וקשרים כואבים, אבל הטיפול לא יצא לפועל מקוצר הזמן. הטיפול במנצור נמשך גם למחרת והשילוב עם רפואה קונבנציונלית הביא להתאוששות מהירה מאוד ומנצור היה אסיר תודה לארז.
הגנים המוגולים, רהיטים ושטיחים קשמירים
יום אחד נסענו לגנים המוגוליים. זה היה יום ראשון והמקום היה מוצף בתיירים הודיים. המקום עצמו מאוד מטופח ומעוצב אך אנו מעדיפים מקומות עם טבע פראי. נוסף לכך הצפיפות הרבה הזכירה לנו את פארק הירקון ביום שבת אביבי, רק שפה נשלחים גם ידיים מזדמנות ללטף את ילדותינו. הסתלקנו משם מהר מאוד.
לא ויתרנו גם על ביקור בשלושת האומנויות הקשמיריות: Paper Mashi, ריהוט מגולף מעץ אגוז וגולת הכותרת- השטיחים. ה-Paper Mashi זה קליפת עץ שנגרסת דק ואז מודבקת על מודלים שונים ומתייבשת בשמש במשך כ-20 יום. לאחר שיוף בכלים עדינים מביאים את זה למצב חלק ומבריק, שולפים את המודל מבפנים על ידי חיתוך עדין מאוד של ה-Paper mashi שהתקשה וקיבל את צורתו הסופית, ואז מתחילים לצבוע במכחולים עדינים ביד של רב אמן. במוצרים יוקרתיים יותר לוקחים אבקת זהב טחון ויוצרים ממנה עיסה נוזלית, מדביקים עם מכחול בתוך הציור ונוצר גוון זהוב על פני המשטח כולו. המוצרים הם רבים ומגוונים וכוללים קערות, אגרטלים, קופסאות בגדלים וצורות שונות ופסלים, והכל קל כמו נוצה ומהמם ביופיו. אין ספק שהיינו שמחים לשלב בביתנו מוצרים כאלו לרוב אבל בביקור הנוכחי קנינו לשתי הילדות פסלים קטנים של חתולים. בנגריה שבה ביקרנו ראינו רהיטים, פסלים ומוצרים שונים מעץ, כולם מיוחדים ביופיים ומגולפים ביד אמן.
במפעל השטיחים קיבלנו הסבר מאלף על אופן אריגת השטיחים. הדוגמאות לשטיחים עוצבו ושורטטו על ידי אומנים מיוחדים. רוב הדוגמאות מופיעות בספרים וקיבלו שמות מזהים. כיום כבר לא מפתחים הרבה דוגמאות חדשות אלא משפרים את טכניקות האריגה ומגיעים לצפיפות רבה יותר של קשרים לאינץ` מרובע. בתחום הצפיפות יש תחרות יוקרתית בין קשמיר לאירן. את הדוגמא המצוירת מתרגמים לשפת אריגה מיוחדת שנראית כמו כתב חרטומים ויכולה להשתרע על מאות דפים. את מחברת האריגה המתורגמת נותנים לפועלים "פשוטים" המיומנים בקריאת השפה ובמלאכת המחשבת של אריגת שטיחים וכך, לאחר כמה חודשי אדם, נוצר לו שטיח. על מנת לקבל את האישור לאיכותו נבדק השטיח על ידי הוועדה הקשמירית לשטיחים, ואם נמצאת אף טעות אחת מבין הקשרים שנארגו נפסל השטיח כולו. עלות השטיח נקבעת על ידי גודלו, הדוגמא שארוגה עליו וצפיפות האריגה. לאחר סיום ההסבר נכנסנו לחדר התצוגה וסוף סוף מצאנו את השטיחים שחלמנו עליהם כבר שנים במחיר הוגן ורכשנו שני שטיחים לביתנו העתידי. שילמנו מקדמה ואת היתר נשלם בעת המשלוח.
לתחילת הכתבה
ימי הולדת באגם
יום אחד קפצנו לעיר כדי לטעום ממטעמי האוכל הקשמירי. היו לנו גם סידורים ורצינו לטייל בעיר ולהסתובב בשוק המקסים, Dal Gate, שליד אגם דאל. ישבנו במסעדה וקרן, בדרכה הישירה, התחברה מיד לקבוצת ישראלים שסעדו לידנו, והם הזמינו אותנו לחגיגת יום הולדת בערב. בשעת ערב מאוחרת, כשהשמיים זרועי כוכבים, נכנסנו לשיקארה ושטנו לצידו השני של האגם אל בית הסירה שלהם. עוד לפני שהגענו הודנו להם על החוויה של של שייט לילי באגם החשוך והשקט, כשאורות בתי הסירות מנצנצים מרחוק. כשהגענו חיכתה לנו עוגת יום הולדת עסיסית ואנו כמתנה הבאנו אבטיח שקנינו בשוק, והסתבר שהגשמנו את משאלתה העזה ביותר של כלת יום ההולדת ושאר החוגגים. התקבלנו בצורה מאוד חמה ובמהלך השיחה הסתבר שקראו את הסיפור שלנו באתר למטייל, ולרגע הרגשנו מפורסמים.
יום ההולדת של ארז היה גם הוא אירוע מיוחד. שביר התלהב מההזדמנות להשיב לארז, על הטיפול המסור במנצור, ואירגן אירוע למופת עם ברביקיו ועוגה ענקית. הזמנו את שכנינו מהסירה הצמודה, שהגיעו עם בקבוק וויסקי, וקרן הזמינה שכנות מסירה אחרת. שביר שם לנו מוזיקה של בוב מארלי וחוץ מהרמקולים שלא עמדו במאמץ הכל היה נפלא. למחרת שאל שביר אם יוכל להזמין שלוש ידידות שלו להתארח בבית הסירה לכוס תה. הסכמנו בשמחה ובשעת הצהרים הוא הגיע עם שלוש קשמיריות חינניות והחל לנגן ולשיר, ולפתע הבנו שלא לחינם העניק לעצמו תואר מוסיקאי. מגרונו בקעו סילסולים קשמירים מהפנטים והמוזיקה חישמלה את האוויר. מופע של מוסיקת עולם בסלון שלנו. שביר סיפר לנו שבשנות התשעים, לפני תחילת הטרור, האגם היה צלול כבדולח ואצלו בחצר עמדו בתור לחכות שיתפנה מקום בסירה. במרכז האגם היתה סירת דיסקוטק וכל ערב היה שביר מופיע עם להקה ומנגן עד שעות הלילה המאוחרות.
כך חלפו להם כמעט שבועיים והגיע הזמן להמשיך הלאה. התחלנו לתכנן את המסלול ליעד הבא, ואז הציע שביר הצעה שלא יכולנו לסרב לה- הזמנה לחתונה קשמירית. ב-3 בצהרים היינו מוכנים למסדר היציאה עם החליפות החגיגיות שתפרנו בלה. אשתו של שביר כבר היתה בחתונה, כי היה מדובר בבן דוד שלה, ואנו הגענו עם שביר ואמא שלו.
לתחילת הכתבה
חתונה קשמירית
החתונה מתפרשת על יומיים: ביום הראשון החתן והכלה חוגגים בנפרד ואנו מגיעים לאירוע של הכלה. באמצע רחוב בשכונת מגורים הקימו מאהל, ובגלל שזה האירוע של הכלה אז רוב הנוכחים הם נשים. הן יושבות בתוך המאהל ושותות תה כל כך מתוק, שאחרי לגימה אחת כמעט הקאתי. התברר שהתה הזה עשוי בעיקר מדבש מומס. יש גם צ`אי ולתוכו שוברים עוגיות יבשות ונותנים לחתיכות לשוט בחופשיות בזמן ששותים. זו כנראה השיטה הקשמירית לטבילת הביסקוויטים הידועה.
אחרי שמפנים את התה והעוגיות הנשים מתחילות לשיר ולנגן על הדרבוקות במיומנות מדהימה. ואיפה הגברים? יושבים בחוץ. בהתחלה חשבתי שזה עניין של דת ואסור להם להיות עם הנשים, אך התברר שזו חלוקה טבעית- גברים ונשים יכולים להיות ביחד, אך בחגיגה כזו מעדיפים להיות בנפרד. אני יוצאת החוצה לבדוק מה ארז עושה ומיד מביאים לי כיסא ואני מתיישבת לידו. בינתיים הבנות יוצרות קשר עם ילדים מקסימים שנמצאים בחתונה. אין כמו נשנושים לקירוב הלבבות, ואחד הילדים מחלק לבנות משהו הדומה לשקדי מרק והבנות אוכלות את זה בתאווה. לאט לאט נוצר משחק והנה אני רואה את הילדות מדי פעם, רצות, צוהלות סביבי.
מתחיל להחשיך ואנו מתחילים לחוש ברעב. מסבירים לנו שגברים ונשים אוכלים בנפרד. מתחלקים לקבוצות של 4 וכל קבוצה מקבלת צלחת אחת גדולה לכולם. בגלל שאוכלים עם הידיים עובר לפני הארוחה מישהו עם כד מים וקערה כסופה וסבוניה, וכולם נוטלים ידיים לפני ואחרי הארוחה. אני מתעקשת שארבעתנו נאכל ביחד. אין לי בעיה לאכול עם הידיים אבל כשותפים לצלחת אני רוצה רק את בני ביתי, מכיוון שלא מגעיל אותי שהם מכניסים את הידיים שלהם לתוך הצלחת שלי. השאלה "מה אוכלים?" מאוד מסקרנת אותי, כי מקודם ראיתי בחוץ קבוצה של אנשים עם פטישים, שמרביצים למה שפעם היה עוף או כבשה. הם ישבו בחצי מעגל, מעבירים אחד לשני את מה שהם יוצרים. בקצה אחד איש עושה קציצות ובקצה השני קבבים. הרעש המונוטוני ליווה אותנו עד סוף הארוחה. אנו לא מבינים מדוע מכינים כמויות כאלה של אוכל ומסבירים לנו שלמחרת יש אירוע גדול של החתן והכלה, שבו החתן "לוקח" את הכלה, וכמות האורחים תהיה כפולה.
לאחר שנטלנו את הידיים הביאו לנו צלחת ענקית מלאה באורז ומעליו חתיכה עסיסית של בשר כבש, ויותר מאוחר קציצה ענקית. אנו מתלהבים מהאוכל והרטבים שמלווים את המנות, מלאי טעמים לא מוכרים אך מאוד ערבים לחיך. שכנינו לארוחה בוחנים אותנו ומתגלגלים מצחוק כשהם רואים אותנו אוכלים עם הידיים. בתור עידוד למשפחתי אני אומרת שגם אנו היינו מתגלגלים מצחוק אם היינו רואים אותם אוכלים עם סכין ומזלג. האמת היא שהאוכל הרבה יותר טעים כשאוכלים אותו עם הידיים, אך שנים של אכילה עם מזלג גורמת לי תחושת אי נוחות שלא ברור אם תעבור לי אי פעם.
בגלל חשש לגשם מחליפים את המאהל הקיים במאהל חדש עם כיסוי נגד גשם. הנשים עם הילדים מצטופפים בפינה אחת בזמן שמפרקים את המאהל. יש שם שמיכות וכריות שהכינו ללילה. זקנה אותנטית אחת מגישה לי דרבוקה אך אני מחייכת ומחזירה אותה, אין לי מה לעשות איתה כי אני לא יודעת לדרבק. נשים יושבות סביבי ומחייכות אלי. הן לא יודעות טוב אנגלית אך את השאלות הרגילות כמו "בני כמה הילדות? ו"מאיזו ארץ באתי?" הן מצליחות לשאול ואני מצליחה לענות. בחורה יפהפיה בחליפה אדומה ושיער שחור מבהיק מנסה להגיד לי משהו, מתפרצת בצחוק, מנסה שוב ולאחר התייעצות עם חברותיה נולד המשפט: "You are beautiful", ואני מתביישת, רוצה להגיד לה שגם היא יפה אך חוששת שהיא לא תאמין ושותקת ורק מחייכת.
ארז עוזר לגברים בהקמת האוהל, ומחזיק חוט חשמל שגלש למטה בזמן הפירוק. הבנות נרדמו על השמיכה. ברגע שמסתיימת העבודה קמות הנשים בזריזות, מרימות ילדים ושמיכות ועוברות לצד השני לתפוס מקום. אנו מקבלים עזרה מכמה נשים פנויות ומתמקמים בצורה טובה. אחרי שכולם מסתדרים מתחילים עם הטקסים. מכניסים וזות מעוצבות עם מים ואבקת חינה. קבוצה של נשים מבוגרות מתיישבות סביב הווזות, מערבבות חינה עם מים, לשות ושרות שיר עצוב, כנראה שקשור לפרידה מהמשפחה. אחרי זה נכנסת הכלה, לבושה בבגד מסורתי אדום עם זהב, ואחריה בני משפחתה שמביאים גם עוגות. שוב שרים ואז מחלקים לכולם עוגה.
הטקס מסתיים והכלה מתיישבת במקום הכבוד, סביבה חברות ובנות משפחה. מולה מתיישב אומן חינות. הוא יצייר עליה במשך שעות רבות ובבוקר ראיתי שהידיים והרגליים שלה התכסו בציורים יפהפיים. ברגע הזה נכנסים המוסיקאים. הם מנגנים ושרים כל הלילה עד שבע בבוקר. איתם גם גבר מחופש לאישה, שתפקידו לבדר ולגרום לאנשים לרקוד. בשעה 02:30 בבוקר נשברתי ונרדמתי. התעוררתי ב-5 בבוקר, המוסיקה מוסיפה להתנגן, אנשים חלקם כבר ערים ואישה אחת אוספת את המזרונים והשמיכות. מציעים לי תה ואני בוחרת בצ`אי כי אני לא מוכנה לשתות שוב דבש רותח מדולל במים. ב-6 בבוקר כולם ערים, מתחילים לרקוד ומושכים גם את ארז פנימה למעגל הרוקדים. בסיום כל הנשים נעמדות בחצי מעגל, אני מוזמנת להצטרף והן מתנדנדות ושרות שוב שיר שעושה תחושה של פרידה. וזהו, החתונה נגמרה ואנו חוזרים לסירה לנוח. למחרת אנו נפרדים מבעל המקום, משפחתו והעובד שלו, מבית הסירה, מהאגם היפהפה, משקיעות וארוחות מפנקות. הגענו לשבוע ונשארנו לשבועיים.
ולסיום - תקציר המצב הפוליטי של קשמיר
קשמיר היתה פעם חבל ארץ עצמאי. פקיסטן השכנה רצתה להשתלט על האיזור ופלשה לשטחה. קשמיר פנתה להודו לעזרה, והודו נענתה לקריאה ואף חתמה על הסכם עם קשמיר לא לספח אותה ולעזוב לאחר שהמתח ירגע. הודו אכן עמדה בהסכם ועמדה להסיג את כוחותיה ואז החלה פקיסטן בפלישה מחודשת ואף כבשה חלק משטחה של קשמיר. קשמיר פנתה לעזרה בהולה והפעם לא נותר זמן לחתימת הסכמים. ואכן, הודו נותרה בשטחה של קשמיר וסיפחה אותה למדינתה ובתמורה השקיעה בחינוך ובתשתיות כמו חשמל וכבישים. עד היום נותרו אנשים שסבורים שקשמיר צריכה לחדש את עצמאותה וקיימים גם תאים מחתרתיים של אנשים שאומנו בפקיסטן ופועלים באמצעות טרור להסערת הרוחות למען רווח פוליטי ועירעור שלטונה של הודו באיזור. המצב העדין בא לידי ביטוי בנוכחות מוגברת של צבא ומשטרה בקשמיר בכלל וברחובות סרינגר בפרט.
דבריה של קרן:
בית הסירה זה המקום הכי כיף שראיתי. הפינת אוכל היא כמו ממלכה והמנורה היא מדהימה, הסלון מפואר והמרפסת קצת צרה. החדרים מאוד יפים ואני מאושרת כל החיים. החתונה היתה מאוד יפה, שרו שירים והאוכל היה מעולה ואכלנו עם הידיים. גם עשו לי ציורי חינה, גם ללילך וללילך היה יותר יפה משלי, אבל אצלי גם היה יפה.
