מערות וויטמו
רכובים בקראוון הניו-זילנדי החדש שלנו אנו יוצאים מאוקלנד, לגלות את נופיה הבלתי נשכחים של ניו זילנד, לפחות כפי שסיפר לנו כל מי שהיה כאן אי פעם. בשל העומס בדרכים הצפוי כאן בדצמבר הזמנו מראש מעבורת לאי הדרומי, וזמננו באי הצפוני קצוב לעשרה ימים בלבד. יעדנו הראשון הינו מערות וויטמו, כ-200 דרומה מאוקלנד. בדרך לשם אנו כבר יכולים להתרשם שההבטחה לגבי הנופים בהחלט תתגשם, וכך גם ההבטחה בנוגע למזג האוויר, אך אנו איננו מתרגשים- אוסטרליה כבר הכינה אותנו היטב. בדרך לוויטמו אנו עוצרים בבית הקיווי (Otorohanga Kiwi House), להתבונן בציפור המשונה אשר על שמה מכונה כל ניו-זילנדי "קיווי". ראינו אמנם את הציפור, אולם שאר התצוגות במקום אינן מצדיקות את המחיר אלא אם אתם צפרים מכורים (נזכיר בהמשך אתר ברוטורואה בו תוכלו לראות גם כן את הציפור המפורסמת). את הקיווי, אגב, לא יכלנו לצלם שכן היא חיית לילה, ואסור להאיר את כלובה החשוך. לכן נצרף תמונה של פסל הקיווי אשר בחצר (ותומר עליו).
בוויטמו אנו חונים בקמפינג הראשון של ה-Top10, המקבילה הניו-זילנדית ל-Big4 האוסטרלית, ומתפנים לאתגר סידור הקראוון. הקראוון שלנו הפעם יותר צר ופחות מאובזר, ובעוד שבזה האוסטרלי נשארו לנו אפילו שטחי אחסון פנויים, כאן נדרשנו לפתרונות יצירתיים במיוחד על מנת לסדרו- ארגזי קרטון של בננות (מהסופר) שימשו חומר גלם למידוף מאולתר, ואפילו המיקרו משמש כמגירה בשעה שאיננו פועל. בצער רב גילינו שהבוגי-בורד (זוכרים? זה עם ציור נמו), שאמנם עשה בהצלחה את הדרך מאוסטרליה, אבד לנו. כנראה נשכח במונית בדרך לחברת ההשכרה... בכל אופן, חופי אוסטרליה הם כבר נוסטלגיה, וכאן כנראה שלא היה בו שימוש בכל מקרה.
תולעים זוהרות
למחרת אנו יוצאים לסיור במערה, לכאורה עוד מערת נטיפים עם נהר הזורם בתוכה, אלא שיצור קטן, משונה ומעניין, הופך אותה לחוויה מדהימה. היצור הינו ה- Glow worm, התולעת הזוהרת, אך כפי שמסתבר זוהי איננה תולעת כלל וכלל, כי אם זחל של חרק מעופף קטן. החרק חי אמנם כמה ימים ספורים, אולם הזחל הבוקע מביציו זקוק לתשעה עד עשרה חודשים של זלילה בטרם יהפוך לגולם, ולשם כך הוא משתמש בטכניקת צייד מיוחדת. הזחל המתגורר על תקרת המערה מפריש מגופו מעין חוטים דקים ודביקים, ומאיר אותם באור ירקרק, כך שחרקים תועים המנסים לעוף אל על לעבר מה שנראה להם כשמיים זרועי כוכבים, נתפסים בהם כבקורי עכביש. מקבצי הזחלים על תקרת המערה יוצרים מראה מ-ד-ה-י-ם של אלפי כוכבים זוהרים, והשילוב עם שייט בסירה בנהר הזורם במערה יוצר חוויה פשוט מהממת.
התולעים הללו חיות בניו-זילנד ברוב המערות בהם מים זורמים, ולעיתים גם מחוץ למערות במקומות מוגנים מספיק מרוחות. מחוץ לניו-זילנד ניתן למצוא כאלו אך ורק במספר מקומות מועט באוסטרליה. למעונינים, אפשר לעשות גם סנפלינג במערה ולשוט באבובים (מה שקרוי כאן Blackwater Rafting, על משקל Whitewater- רפטינג במים סוערים, אך אל דאגה- כאן המים לא סוערים, אולי שחורים, ובטוח מאוד קרים!). לאחר מכן ביקרנו גם במוזיאון המערות שבמקום (כלול בכניסה למערה), שם ראינו סרט מוצלח על המערות והתולעים הזוהרות, השכלנו מעט יותר על היווצרות המערות וחקר המערות, והילדים נהנו לזחול בכוך מלאכותי קטן. בוויטמו יצאנו גם לבוש-ווקינג (Bush Walking) הניו-זילנדי הראשון (סליחה על האנגלית, אבל מאז אוסטרליה כבר אי אפשר לומר סתם "טיול"...), במסלול קצר וקסום היוצא מחניון מערת ארנואי הסמוכה. במסלול העובר ביער גשם מעוטר בשרכים ראינו את הנהר הנכנס ויוצא מהמערה, חלפנו על פני מפלים, פתחי מערות וגשר תלוי לשמחת ילדינו. בקיצור, מסלול קצר ומרשים עם כל האלמנטים האהובים! סיפרו לנו שבלילה אפשר גם לראות במסלול זה את התולעים הזוהרות (מחוץ למערה).
רוטורואה
בדרך, מבשרים כבר שלטי הדרכים על הפעילות התרמית הרוחשת כאן מתחת לפני האדמה על ידי לפיד אדום קטן המתנוסס לצד סימון מספר הכביש. סביב העיר מתנשאים ענני קיטור הנפלט מסדקים באדמה, וריח גופרית נישא באוויר. הריח, אגב, הטריד משום מה בעיקר את הבנות שבחבורה... התמקמנו ב-top-10 אשר במרכז העיר ויצאנו לביקור ב- Te Whaka, או בשמו המלא - Te Whakarewarewatangaoteopetauaawahiao (במאורית The gathering place for the war parties of Wahiao!). אם לא השמטתי אף אות, הרי במילה שלהלן יש 36 אותיות, דבר שאיננו נדיר בשפת המאורים, אולם אנו מסתבכים כאן גם עם השמות הקצרים הרבה יותר. שוב ושוב אנו מנסים להתאים בין שמות המקומות שמוזכרים בלונלי-פלנט ונכתבו שם בתעתיק מרגיז, לשמות שאנו שומעים או רואים בשלטים, במפות ובעלונים. שוב ושוב אנו משננים ושוכחים את שמות המקומות אליהם אנו רוצים להגיע, ואת רובם אין לנו מושג כיצד לבטא...
בכל אופן, נחזור ל- Te whaka, הקרוי גם בפשטות The Thermal Village. הכפר משלב אתר של פעילות תרמית יחד עם הצגת התרבות המאורית בצורה מוצלחת ומהנה. בסיור בהדרכת מדריך מאורי שנון ומשעשע (וגם סקוטי-מאורי, 100% כמעט ואין כבר בעולם) ראינו כפר מאורי מסורתי, למדנו להבין את חריטות העץ המסורתיות, את האריגה בעלי הדקל ונחשפנו מעט לתרבות המאורים. מופע הריקודים המאורים המתקיים כל יום בצהרים כלול במחיר, והיה מעניין ומקצועי וברמת ביצוע טובה יותר מזו שראינו באוקלנד. במקום כמה גייזרים המתפרצים כל יום עשרות פעמים כך שלא ניתן להחמיצם, וכן מסלול הליכה בין בריכות הבוץ וענני הקיטור- מחזה הזוי ומרשים. במקום יש גם בית קיווי, ובו ניתן לראות את הציפורים הנדירות מהלכות בכלובן החשוך (שהרי אלו חיות לילה, ולטובת המבקרים הופכים להן את שעות היום והלילה). מסתבר, אגב, שמנוצות הקיווי הפרוותיות היו מכינים בעבר מעילים, מנהג שהופסק עקב נדירות הציפור, והמעיל האחרון שנתפר בשיטה המאורית המסורתית היה מתנה למלכה אליזבת. באתר מצוי גם בית ספר לחריטת עץ בשיטה המסורתית, בו תוכלו להתבונן בסטודנטים העוסקים במלאכת גילוף הדמויות. ללימודים, אגב, יכול להתקבל רק גבר שדם מאורי זורם בעורקיו. נשים (ולא רק מאוריות) יוכלו ללמוד אריגה בעלי דקל, אך מלאכת הגילוף שמורה לגברים בלבד כמיטב המסורת!
עוד ברוטורואה- אנו מתחילים לטעום מהמצאות ארץ האדרנלין, שהרי כידוע הניו-זילנדים העלו לדרגת אומנות את חווית הלונה-פארק, וכל המצאה המשלבת בסביבה המרהיבה אלמנטים של מהירות, גובה וקצת פחד להעלאת הדופק, זוכה כאן להצלחה מרובה. כך נסענו ל- Skyline, עלינו ברכבל להר ממנו נשקף נוף יפה של העיר והאגם, רק בשביל לרדת ממנו מטה חזרה במזחלות הרים (luge), וחוזר חלילה. חוויה "אתגרית" קטנה ומהנה לכל המשפחה.
וואי-או-טאפו
וואי-או-טאפו הוא אתר תרמי נוסף בדרך מרוטורואה לטאופו, צבעוני ומרשים. מסלול הליכה נוח עובר בין בריכות בוץ ובריכות תרמיות מינרליות בצבעים שונים בהתאם לסוג המינרל, יער יפה סביב ואפילו מפל מים חמים. בעשר ורבע בבוקר (בדיוק!) ראינו גם את הגייזר "ליידי נוקס" המתפרץ כל יום בשעה המדויקת בעזרת סבון קט, אשר נזרק לתוכו ומעורר אותו. מחזה משעשע למדי. בעבר נהגו להתרחץ ולכבס במים הרותחים הנובעים ממנו, ובמקרה התגלה כי סבון הנזרק לפתחו מעורר התפרצות, רעיון שאומץ למטרת התיירות.
בטאופו אפשר להודות שהתחלנו באמת לאהוב את ניו זילנד והפסקנו להתגעגע לאוסטרליה (טוב, אולי לא לגמרי הפסקנו, אבל קצת פחות). טאופו עיר קטנה ומקסימה לצד אגם יפהפה, נופים מרהיבים נשקפים בה מכל פינה ובה בילינו ונחנו כמה ימים, בין השאר בשל תחזיות מזג האוויר הקשות ביעדנו הבא, הטונגרירו. בהמשך הטיול, אגב, במרכז המבקרים של הטונגרירו, אזור געשי מפורסם, למדנו כי בטאופו התרחשו כמה מההתפרצויות הגעשיות הגדולות ביותר בעולם. אחת מהן יצרה את האגם, ואחרת היא הגדולה ביותר המתועדת בהיסטוריה האנושית, והשפעותיה הגיעו אפילו עד רומא וסין ותועדו שם כמאה שנים לפני הספירה!
ממש לפני העיר עצרנו במפלי הוקה הרועשים, מים תכולים ושקופים להפליא זורמים בעוצמה בנהר וואיקטו ונשפכים במפל מרשים. למחרת צעדנו מכאן לכיוון העיר במסלול קליל לאורך הנהר. בפאתי העיר עובר המסלול בנקודה בה נחל חם מתחבר לוואיקטו, שם ישבתי שעה ארוכה בג`קוזי טבעי ונפלא, מפל של מים חמים מכה בגבי, בעוד כפות רגלי נוגעות במי הנהר הקרים. כך תוכלו לבחור לעצמכם נקודת רביצה בכל טמפרטורה נוחה לכם, בין עשר מעלות לארבעים מעלות צלזיוס... קרוב לשם פארק עירוני נהדר (ספא פארק), עם מתקנים שישמחו כל ילד (ואומגה, שגם מבוגרים ייהנו ממנה). לטובת ילדינו אשר מעדיפים את הבריכות המלאכותיות, בילינו ערב ב- AC bath, קומפלקס בריכות חמות (מאוד) ומגלשות מים מהירות וחשוכות- חגיגה לשקד שלא הפסיקה להתגלש כהרגלה!
בטאופו תוכלו להתנסות גם במיטב חוויות האקסטרים. אנחנו הסתפקנו בצפיה בלבד בקופצי הבאנג`י, ואני גם בשייט סירות הסילון (Jet Boats), חוויה יקרה למדי (כ-70$) אך מהנה מאוד. הסירה שטה לאורך הנהר בינות המצוקים והצמחיה במהירות מסחררת של שמונים קמ"ש בשילוב סיבובי 360 מעלות מהירים, וכבונוס מאפשרת לראות גם את מפלי הוקה היפים. טיול נחמד נוסף שעשינו בסביבת טאופו היה ב- Craters of The Moon, שמורת טבע תרמית בה צעדנו בין מכתשים המעשנים קיטור מבטן האדמה, אשר גודלם נע ממטר אחד לכמה עשרות מטרים. מראה המכתשים הזכיר למישהו את נופי הירח, ועל כן שם המקום.
שכחתי לציין שבטאופו התמקמנו בפארק ה- top-10 המקומי כמובן, קמפינג יוצא דופן ברמת האבזור והנוחות ואפילו עם בריכה מחוממת אמיתית, כנראה בזכות החימום התרמי המסופק כאן בזול (להבדיל מרוב בריכות הקמפינגים המתהדרות בתאור Solar heated", וטובות אולי לעלוני הפרסומת אך קפואות מידי לשחיה!). ממש לפני שנפרדנו מטאופו נתקלנו בפקק תנועה מוזר בכניסה לעיר, והסיבה מתברר- מצעד לכבוד חג המולד הקרב. מייד הצטרפנו לצופים, אך בניגוד לאירוע המקצועי והמרשים באוקלנד, המצעד המקומי התברר יותר כמסיבה פרטית של עיירה קטנה ועל כן פרשנו ללונה-הפארק הסמוך שהוקם לכבוד האירוע. הילדים נהנו ממספר מתקנים בסגנון של פעם, שקד נהנתה ותומר צרח על רכבת ההרים הקטנה, ושניהם אהבו את המגלשה הגלית עליה מחליקים עם שק יוטה, כמו שהיתה בילדותנו בגני התערוכה בתל-אביב (ואולי עדיין יש?). נפרדנו מטאופו בתמונה משותפת עם שרק ופיונה, והמשכנו דרומה, אולי בדרך לפסטיבל הבא...
שלג בטונגרירו
נתחיל מהסוף- לא עשינו את הטונגרירו קרוסינג! אחרי כמה ימים של המתנה מעצבנת, ויתרנו בלית ברירה על ההליכה הנחשבת לטיול היומי הכי טוב בניו-זילנד. פארק טונגרירו מקיף כמה הרי געש עצומים ופעילים, שאפילו התפרצו לפני כעשור. ההרים הם גבוהים, והטרק המפורסם חשוף למזג אוויר הפכפך ובעייתי. ביומנו הראשון בטאופו התעדכנו בתחזית הקודרת, ובהמלצת ה-DOC (Department of Conservation, כלומר משהו כמו רשות שמורות הטבע שלנו), בחרנו שלא לעשות את הטרק בשל רוחות חזקות של עד 100 קמ"ש, גשם, שלג ותנאי ראות קשים. בהמשך התעדכנו בתחזית מדי יום והפכנו מומחים לתיאורי החזאים, התעמקנו במילים השונות המתארות את עוצמת הגשם (ואין לכם מושג כמה דרכים יש לחזאים לומר את אותו הדבר), בכיווני הרוחות (שתמיד נשארו חזקות מדי) ובגובה קו השלג וגובה הקיפאון (שתמיד נשארו נמוכים מדי). בשורה התחתונה- ההמלצה נשארה לא לעשות את הטרק. אגב, אף אחד לא ימנע ממי שממש רצה לצעוד למרות האזהרות, אבל כמו שהגברת מה-DOC אמרה לי- "זה רק בשביל להגיד שהיית שם, יהיה קשה להנות מזה!", ואת השלב הזה בחיים כבר עברתי.
אחרי שכבר מיצינו את ההמתנה בטאופו החלטנו לנסוע לאזור ולפחות להנות מקצת נוף ואולי כמה טיולים קצרים. בדרך למרכז המבקרים בווקאפאפה (Whakapapa) לא הפסיק גשם הזלעפות ואך בקושי יכולנו להבחין לעתים בקווי המתאר של ההר הגבוה מאחורי העננים ובפסגתו המושלגת. במרכז המבקרים כבר הופתענו משלג אמיתי שירד עלינו (ובגובה 1000 מטר בלבד, בניגוד לתחזית של גובה שלג של כ- 1500 מטרים). במרכז התרשמנו מהתצוגה היפה, אך בתנאים ששררו ויתרנו כמובן על כל טיול.
באכזבתנו, חשבנו לפחות להתנחם בקפוצ`ינו טוב מול הנוף הגשום והמושלג בווקפאפה, עיירת הסקי אשר נמצאת מעט מעל מרכז המבקרים בגובה 1500 מטרים. התחלנו לטפס במעלה הכביש, אך כאשר השלג נעשה כבד יותר ועל רכב שבא מולנו היתה ערומה כבר כמות שלג רצינית על מכסה המנוע, החלטנו לסוב על עקבותינו. הילדים ורונית, שלהם זו פעם ראשונה בחיים לראות שלג יורד, היו דווקא מרוצים מהחוויה, כך שעצרנו לדקותיים בסופה, זרקנו כדור שלג ואפילו טעמנו את טעם השלג הטרי ומיהרנו להסתובב חזרה. את הקפוצ`ינו שתינו מול האח בלובי מלון Grand Chateau- מלון מפואר אשר נבנה בתחילת המאה הקודמת ושומר עדיין על ניחוח של אריסטוקרטיה בריטית. התרווחנו בכורסאות הנוחות מול האש החמימה, מוגנים מהרוחות והשלג אשר ניבטו מבעד לחלונות הגדולים, עיינו בספרים מחדר ההסבה ואפילו חטאנו בעוגת שוקולד מצוינת (סיבוב ראשון לילדים וסיבוב נוסף לכולנו...). כאשר עזבנו התבשרנו מאחד המלצרים שהכביש לווקפאפה נסגר זה עתה בשל הסופה... שמחנו לפחות שלא נתקענו שם בסופה וירדנו לקמפינג נמוך יותר וקר פחות באוקונה (Ohkune), מוותרים סופית על הטונגרירו בפעם הזאת.
למחרת, בטרם נתחיל את הדרך הארוכה דרומה לקראת המעבורת בוולינגטון, אנו מנצלים הפוגה בגשמים לטיול קצר למפל וואיטונגה הסמוך לעיירה אוקונה. שלוגיות באזור החניה הופכות חיש מהר לשלג של ממש למרות גובהו הנמוך יחסית של המסלול. בתחילה כולנו מתלהבים מהבוש ווקינג המושלג, אולם לאחר כשעת הליכה בשלג, ובשבילים ההופכים לנחלים בשל הפשרת השלג, רגלי הילדים כבר רטובות והקיטורים גוברים על קריאות ההתלהבות. בכל זאת הגענו עד למפל המדהים, וכדרכן של הדרכים חזרה, למרות הקשיים היתה גם הפעם החזרה קצרה הרבה יותר משנדמה. וכרגיל, אי אפשר בלי ציטוט קטן של תומר, השואל על הטונגרירו: "אמא, זה החרמון של ניו זילנד?"...
לתחילת הכתבה
מוולינגטון לאי הדרומי
הדרך מטונגרירו לוולינגטון הבירה ארכה כארבע שעות, כך שבעקבות טיול הבוקר שהתארך הגענו די מאוחר. קמפינג ה-Top-10 ליד וולינגטון (ב-Lower Hut) התגלה כגועלי למדי, ועמוס בטיולי ילדים וקבוצות, אך היה כבר מאוחר מדי לחפש מקום אחר. סמוך לחניה שקיבלנו עמד יצור תיירותי שטרם ראינו כמותו: מלון על גלגלים (אוטובוס תיירים רגיל, ולצידו סמיטריילר ענק ובו תאי שינה בשלוש קומות, בנוסח קפסולות השינה שביפן למי שמכיר). המלון, אשר מאכסן כ-50 תיירים גרמנים, מחכה לקבוצה כל יום באתר הקמפינג הבא, והצוות אף מבשל ארוחות לקבוצה. קראוון ל-50 איש, בדחיסות שמזכירה צבא... נראית לי חוויה מפוקפקת למדי! בקמפינג פגשנו זוג ישראלי אשר עבר מהאי הדרומי ערב קודם. מסתבר שהסערה שחווינו בטונגרירו לא פסחה גם על האזור: גלים של ארבעה מטרים טילטלו את המעבורת שלהם, ורוב הנוסעים הקיאו את נשמתם בשייט סיוטי של שלוש וחצי שעות. חלומות זוועה ליוו את שנתנו, אך בבוקר שמחנו להתעורר ליום יפה, מקווים שהים יהיה רגוע.
עוד לפני המעבורת הספקנו לבלות כשעתיים במוזיאון המפורסם של וולינגטון- טה-פאפא, זמן קצר מדי למוזיאון המרשים, אך מספיק להתמקדות באזורי הילדים הנפלאים. בצהרי היום הגענו למסוף המעבורת ונסענו לתוך בטן האוניה הע-נ-ק-י-ת, אשר בתוכה שני מפלסים של מגרשי חניה בגודל מגרש כדורגל, ומעליהם שני מפלסים לנוסעים עם כל מה שצריך בכדי להעביר שלוש שעות בים- כורסאות נוחות, קפה, שרותים, סרט וכו`. את פרק האי הדרומי אנו פותחים ברגל ימין מבחינת מזג האוויר (טפו טפו...)- השייט היה רגוע כמה שרק ניתן לבקש, ונהננו מהנופים הנפלאים תחת שמיים כחולים. קטע השייט האחרון בואכה פיקטון עובר במרלבורו סאונד, מיצרים ואיים מוריקים רבים מספור משתלבים בים הכחול, אבל זה כבר שייך לכתבה הבאה...
הורים וילדים
השבוע האחרון שעבר עלינו נע בין החמימות העולה מן האדמה באזורים של רוטרואה וטאפו לבין הקור המקפיא והשלג באזור הפארק הלאומי טונגרירו. כדרכם של סיפורים, ובעיקר סיפורי ילדים, נתחיל מההתחלה- מהחוויות בממלכה הגיאותרמית הניו-זילנדית שבאי הצפוני. בטיול באזור זה יש להתמודד עם שני חושים עיקריים של הילדים: חוש הריח וחוש המישוש. סיפורי הכתבים האחרים תיארו כבר את רוטרואה כעיר המסריחה ביותר בעולם, והאמת שאני מסכימה עימם באופן חלקי בלבד. נכון, ריח הגופרית הנישא באוויר לא הכי נעים, אבל יכול להיות הרבה יותר גרוע (זוכרים את הריח בתל-אביב בעת שביתת מפני הזבל?). שקד מאידך לא חשבה כמוני וחלק ניכר מהביקור באתרים הגיאותרמים השונים בילתה בנסיון לסתום את אפה תוך שהיא מציינת "יש כאן ריח של ביצים סרוחות". אני ממש לא יודעת מאין היא יודעת כיצד מריחות ביצים סרוחות מאחר שלא פגשה כאלו מעולם, אבל בהחלט הסכמתי עמה. לשמחתי שקדי לא מחתה כאשר גילתה לתדהמתה שארוחת הצהרים היומית ("הארוחה הקלה שלנו") כוללת ביצים קשות, ואפילו טרפה בהנאה... מן העבר השני תומר לא התלונן כלל על הריח אבל בהחלט היה מעונין לגעת בכל הרוחש, המבעבע והבוצי שמסביבנו. לא עזרו אזהרותיי החוזרות ונשנות שאסור לגעת בכלום ושכל הבוץ הזה מאוד חם, מדי פעם הוא שלח ידיים לנסות לחוש בחום הרב הבוקע מהאדמה. לצערי, אבא שלו גילה נטיות דומות למדי וניסה אף הוא לגעת באדמה החמה, מה שהוביל את הילד החכם שלנו לומר: "אבא בדיוק כמוני- הוא אוהב לגעת בכל דבר".
ובמעבר חד לקור המקפיא- הטיול המושלג למפלי וואיטוגנה היה חוויה מדהימה שלא הייתי מוותרת עליה אל אף הקשיים, שהיו... נתחיל מזה שכדי ללכת בשלג אפילו טיולים קצרים כדאי מאוד להיות מצויידים כהלכה בנעלי הליכה חסינות מים גם לקטנים וגם לגדולים. נעלי ההליכה של הילדים התגלו די מהר כלא חסינים, ובתוספת מכנסיה הרטובים של שקדי, שהחליקה על השלג די בתחילת הטיול, התוצאה הבלתי נמנעת היתה אמא לחוצה ואבא רגוע. הטיול היה כרוך בהליכה על Boardwalk צר יחסית מעל ביצה או אגם (אין לי מושג מה היה מתחת שכן הכל היה מכוסה בשלג) שלא איפשר לילדים ללכת במקביל אלינו והקשה מאוד על ההליכה בשביל המושלג. נוסיף על כך שמאחר שהכל היה רטוב, לא ממש יכולנו לשבת ולנוח בצד הדרך ולהתרענן. המסלול אינו מעגלי כך שהדרך חזרה מהמפלים עוברת באותה הדרך בדיוק ונראתה לפתע קלה ועבירה בהרבה. זה השלב בו הפסקתי להיות לחוצה והילדים החלו לשחק בשלג ולהשליך זה על זה וכמובן גם עלינו כדורי שלג. חזרנו לאוטו עייפים, רטובים אבל מאוד מאוד מרוצים.
לתחילת הכתבה
