יוצאים לטונגרירו קרוסינג
חבורת אביבים (אביב, מאיה, דנה) הציעה שנלך לעשות את הטרק המפורסם Tongariro Crossing. זאת היתה הצעה טובה וגם לא היו לנו מי יודע מה אופציות אחרות יותר טובות חוץ מלהזדנב אחריהם. כדי לעשות את הטרק יש צורך בשתי מכוניות (שיכולות לנסוע) ולכן החנינו את בן צור הנאמן בנקודת הסיום- כשהוא נטול ומנותק כבל התנעה (על כל מקרה של פורץ) ונסענו ברכב הפו�שט, שאפילו אין לו שם, של חבורת אביבים, על כביש 47 לכיוון vhakapapa village כשאנחנו פונים שמאלה לעבר הרי Tongariro, עשרה ק"מ בערך לפני המחלף, היכן שכתוב "לטרק tongariro". אני מציין את כל זה כדי למנוע טעויות טרגיות שעלולות לצוץ כמו למשל, התחלת הטרק הלא-קל הזה עשרה ק"מ דרומה מנקודת ההתחלה הדרומית שלו, בערך. אביב, קיבוצניק, פגע בפוסום גדול שניסה לחצות את הכביש והפך אותו באחת לסנאוכ. גם אורי וגם אני אמרנו כל הזמן "כל הכבוד אביב!".
הטרק עצמו מטוייל מאוד. הדרך מסומנת, מרוצפת בגשרי עץ במקומות קשים למעבר, כך שההרגשה היא בערך כמו בזוויתן עליון, אבל הנופים שנשקפים מפצים על הכל. בשילוב הזוי של מדבריות, הרים מושלגים, מעיינות חמים, אגמים צלולים ויערות עד. באמצע הדרך, נחשפים להר Ngaurunoe, הלא הוא הר הגזירה (Mt Doom), מהסרט שר הטבעות- ואללה, באמת אותו הר, איזה קטע.
במשך כל הטרק קיוויתי לראות איזה אורוק היי או לפחות הוביט, אבל חוץ מכפות רגליו השעירות של אביב, שהזכירו לי קצת את אלו של סם גמג`י- לא קרה כלום. אורי החליט שהוא מעוניין לטפס עד ללוע הר הגעש עצמו- משהו שאמור לקחת שעתיים שלוש נוספות ואני החלטתי שלא. ביקשתי שיביא לי אבן וולקנית למזכרת מלוע הר הגזירה והלכתי עם דנה (יש!). בדרך, במקום להגיד לה את האמת, שהיא מוצאת חן בעיני, הסברתי לדנה את השקפת עולמי האובר-אוניברסאלית, ניתחתי את אופיה והסברתי לה למה גם היא צריכה להתנגד להתנתקות. דנה מצידה הלכה בקצב של צב שחולה במחלה סופנית, נשמה ולא ענתה לי כי היא היתה עסוקה מדי בלנשום (ואולי גם לקלל אותי) ועצרה לעשות פיפי כל ארבע דקות למשך זמן שנראה לי הרבה יותר מארבע דקות. רק עכשיו אני מבין שאולי אלו בכלל לא היו הפסקות פיפי- אלא עצירות יזומות שנעשו כדי להסדיר נשימה ולהמנע מבלבול המוח שלי לכמה דקות של שקט. סליחה דנה.
צניחה חופשית בטאופו
הגענו לבסוף סחוטים אך עייפים לנקודת הסיום. מצאנו את בן צור כמו שהשארנו אותו, אם כי מעט ממורמר. למחרת היה לנו קשה מאוד ללכת, אז החלטנו לנסוע ולעשות את הצניחה החופשית המסורתית ב-Taupo. חבר של חבר של ידיד שלי עבד בחברת freefall great lake skydive center המעולה השוכנת בהאנגר ענק ב-taupo air port, אז הלכנו לשם. התהליך עצמו היה פשוט למדי, כיוון שהצניחה הראשונה נעשית בטאנדם (כשאתה קשור למדריך חסון ושרירי או למדריכה חסונה ושרירית) אתה לא צריך לעשות כלום, רק ליפול, ועל זה אחראית כבר הגרביטציה.
כצנחן מנוסה שכבר הספיק לנקוע את רגלו בצניחה הצבאית האחרונה, לקחתי איתי סידור רינת ישראל והכנסתי אותו לפאוץ` של הרזרבי. במטוס, בזמן ששאר התיירים ניסו לא להקיא והמדריכים ניסו לא להרדם אני אמרתי את תפילת הדרך לצנחן ואפילו תרגמתי אותה בעבור תיירת הולנדית מתעניינת בשם ג`ודית. כשהדלת נפתחה, נזרקו בזה אחר זה חברי לטיול. בהגיע תורי נתקפתי מיני חרטות ומחשבות כפירה למיניהן אבל המדריך היה חזק ממני ופשוט דחף את שנינו אל הבחוץ. "ג`ירונימו!" - פתאום התברר שזה בעצם אמצע השמיים - ושאין שם שום מוצקות משום סוג שהוא.
ניסיתי להאחז בפיסת ענן לבן כמו שעושים בסרטים המצויירים, אבל היא נתלשה לי, התנופה או יותר נכון התאוצה היתה כל כך גדולה עד שלא שמעתי את עצמי צורח. בניגוד לצניחה הצבאית שבה תוך שלוש שניות אתה כבר פרוש חופה ודואה להנאתך אל הקרקע, צניחה חופשית ??? נעשית מגובה הרבה יותר רציני, ולכן הנפילה החופשית ארוכה עד למזויע. בשלב מסויים אתה ממש שואל את עצמך: "טוב, הבנתי, עד מתי ממשיכים ליפול?". ואז נפתח המצנח. עכשיו כשאתה דומם בין שמים וארץ אפשר שוב לשמוע את המוזיקה המתנגנת באוזניות ה-mp3. זוהי להקת משינה ששרה את "קוראים לי סוזי- בלי היד". הנוף מתעגל ומתערבל מתחת וכפות רגלי משתלבות בטבעיות עם קו החוף של אגם טאופו. באיזשהו שלב שואל המדריך אם אני רוצה לעשות סיבובים. מבלי לדעת על מה לכל הרוחות והמצנחים הוא מדבר (וכדי לא להראות בור) אני מסכים מיד. הבחור מושך בכמה מיתרי מצנח רנדומלים והכל מתחיל להסתחרר במהירות משל היינו אני והמצנח בורג ענק הנתקע באוויר. כל העניין עושה מן סחרחורת מטורפת אבל נראה לי שהמדריך דווקא נהנה, בהתלהבות הוא שואל: "עוד?" "עוד?", למה לא, אני עונה בשקט מבין שפתי הקפוצות בחוזקה (כדי ששום דבר לא יברח החוצה).
אנחנו מתקרבים במהירות לאדמה וזכרונות מרים מהצניחה האחרונה שלי עולים. פה, אם נפצעים אין גימלים, "עד כמה אתה טוב?" אני מנסה לדרבן את המדריך, "אני רוצה שתנחית אותי שם!". אני מכוון בידי לכיוון כר דשא דשן ורך למראה, "לא", "לא" הוא מתעקש" "שם, מול הצלם!". אני רואה שאצבעו מכוונת כלפי דמות צלב רחוק שניצבת דווקא באמצע גוש עפר. אני עושה נסיון אחרון נואש להשתלט על המצנח, אבל המדריך מנוסה ממני ומצליח להנחית אותנו בשלום בדיוק מול הצלם. אני מחייך חיוך א-נונשלטי, מרים אינסטנקטיבית את בוהני בתנועת טרמפ הנצחון ומתמוטט סופית על הדשא.
הפארק הלאומי אגמונט
למחרת, חצינו את הארץ לרוחבה כדי להגיע לקצה המערבי. שמורת Egmont National Park חיכתה רק בשבילנו. הר Egmont, או בשמו העברי - טראנאקי (Taranaki), מתנשא לגובה של 2518 מטרים וזה ממש גבוה. חמש השעות הראשונות של הטיפוס עברו בסדר פחות או יותר. הפסגה המושלגת נראתה קרובה להטעות ויכולתי להשבע שהנה הנה אני נוגע... מהר מאוד נוצרה שיגרת צעידה- אורי בראש, רץ בקצב של אצן מרתון שקנו לו זוג אופניים חדשות, אביב אחריו, מדשדש בקצב של רפתן שחזר מחליבה, מאיה הבאה בתור ואז אני בסוף, ובסוף בסוף, ממש רחוק, דנה - בקצב של עלוקה שנפלה מהרגל ומתעקשת לעשות את כל הדרך לגמרי לבדה. הטיפוס עצמו קשה למדי ולמרות שניסיתי להסדיר נשימה בכל פעם שראיתי זקנה ספורטיבית במיוחד עוברת אותי ביעף, ולעשות רושם של מישהו בכושר, זה לא היה קל. הטרק לוקח בממוצע שמונה שעות - חמש שעות לעלות ועוד שלוש שעות לרדת. העליה מתחלקת לתנאי שטח שונים שהמכנה המשותף היחיד בינהם הוא שהם בעליה. בהתחלה יש מדרגות גבוהות, אחר כך טרשים, אחר כך מדרגות סלע.. בדיוק כשנמאס לך לגמרי מסלעים מתחיל הקטע הבלתי נגמר שעשוי חצץ פריך במיוחד ואתה מתחיל להתנוענע. אחר כך עוד סלעים ועוד חצץ, וזהו. רק עוד קצת סלעים ועוד חצץ. אבל למי שמצליח להגיע לפסגה, מצפה נוף יפהפה באמת. הפסגה עצמה מושלגת ונראית ממש כמו בציור של הטובלרון, ואפשר להלך בזהירות על גבי השלג הנקי, להתפשט ולהצטלם בעירום או סתם להנות מהנוף (תלוי מה עושה לך את זה).
ממשיכים לוולינגטון
בדרך חזרה הלכתי בזהירות מקסימלית כדי לא להחליק ולהפוך לכדור שלג אנושי. החלקתי והפכתי לכדור שלג אנושי, אבל למרבה המזל, נבלמתי ברכות על ידי בולדר. לא נורא. כמו שנאמר - "אין כובשים את ראש הסלע - אם אין קבר במדרון". מאגמונט נסענו לוולינגטון, שם עמדה בפני משימה חשובה - לאתר את מקום מגוריו של חבר ילדות של סבא שלי מהונגריה כדי לשלוח ברכות חמות מסבא וכדי לקבל חבילה שנשלחה מהארץ אליו.
התברר שהיו כמה אי דיוקים קלים במודיעין שקיבלתי:
- הוא לא גר בוולינגטון.
- הוא לא ממש חבר של סבא שלי.
- הוא לא ממש יודע מי אני או מה אני רוצה.
אבל אחרי כמה הברות הדדיות, טלפונים ואימיילים, הכל התברר. נפרדתי מאלכסנדר כמו חבר ותיק מהגימנסיה היהודית בבודפשט, החלפנו אימיילים, שבועות צופים ובולים. יצאתי מביתו אדם עשיר- בידי היתה חבילה ע-נ-ק-י-ת- שנשלחה מהבית בתוכה כל הדברים החשובים לחנוכה - סביבונים, חנוכיות, נרות חנוכה וחשמונאים. התזמון היה גם הוא מושלם בדיוק ביום שאחרי נר אחרון של חנוכה. חוץ מפריטי היודאיקה, היתה בחבילה גם כמות לא מבוטלת של ממתקים ומרקי נמס בכוס בטעם ברוקולי. כן היה שם ציור מאביגיל, אחותי התינוקת שנעשה כנראה בגן, כי מלבד הכתמים הצבעוניים הרגילים שמלאו את מרכז הדף היתה שם גם הכתובת: חג אורים שמח! בכתב ידה המסולסל והנקי של אביגיל.
כבר עמדנו לנסוע כשלפתע נפתחה שוב הדלת, אלכסנדר פרץ החוצה בסערה ושאל האם אני מעוניין בבשר כשר? טוב, לשאול אותי אם אני מעוניין בבשר כשר, זה כמו לשאול את שר החוץ הרומני אם הוא מעוניין בצ`ורבה, ברור??? אז נסענו עם אלכסנדר למרכז העיר וולינגטון, ירדנו למרתף אפל באיזור חשוך במיוחד בתוך רובע שצמוד לבית כנסת. צלצלנו במיוחד לבית של הרב כדי לקבל רשות לקבל היתר לדבר עם בתו, שהיא היחידה שיודעת איפה המפתחות שפותחים את השער שמוביל לחנות שמוכרת בשר כשר. בסוף התהליך עמדתי נרגש מול פריזר עצום שבקרקעיתו היו מונחות כמה חתיכות בשר קטנות, קפואות, וחסרות מוטיבציה. המחירים שלהן, לעומת זאת, היו מפוארים. העפתי מבט אחד בבשר הכשר המיוחד שבא כל הדרך במטוס מאוסטרליה ובכלל לא התחשק לי לאכול אותו, אבל אז העפתי מבט שני באלכסנדר ובפניו המצפות וידעתי שאסור לי לאכזב אותו. הרי אחרי הכל הוא כל כך טרח בשבילי. הלכתי על זה בנדיבות יהודית פתאומית וקניתי כמה חתיכות בשר נדיבות והוצאתי סכום כסף שהיה יכול להספיק לחודש שלם של פסטה ואורז.
רק כשיצאנו מהחנות ניגש אלי אלכסנדר ואמר: "אתה ראית איזה מחירים?" הם ממש משוגעים פה, בשביל חתיכת בשר לשלם כל כך הרבה? אתה בטח ממש רעב... לא ידעתי מה להגיד, אז שתקתי אבל באותו ערב אכלתי בשר כשר כמו שלא אכלתי בשר כשר מימי.
וולינגטון עצמה היא עיר סימפטית מאוד, המון בתי קפה נחמדים, ופאבים מוזיקליים. ב"מוליס בלום" מנגנים מוזיקה אירית כל ערב, והאווירה נחמדה. במהלך היום ביקרנו במוזיאון הענקי והמושקע שבעיר, ה-Te Papa, שמתעסק בעיקר בתולדות ניו זילנד, באומנות מודרנית ובתרבות מאורית. שווה להשקיע צהריים אחד שם. מאוחר יותר עלינו ב-cable car לגנים הבוטנים שמעל העיר. בשעות הצהריים יש מצפה כוכבים פעיל ומוזיאון קטן של תולדות העיר וולינגטון - מקום טוב לעשות בו פיקניק או לפסל ברווזים בקרמיקה. האמת היא שפשוט ניסינו בצורה נואשת לבזבז את הזמן עד לשעה שלוש לפנות בוקר שבה אנו אמורים לעלות על המעבורת שתיקח אותנו לאי הדרומי, נראה לי שעשינו עבודה טובה. בסופו של דבר, השעה שלוש באמת הגיע ואנחנו, אורי ואני הישובים בתוך בן צור נבלענו בבטן המתכת הענקית של המעבורת, רדומים עדייין למחצה- עלינו אל סיפון הנוסעים והתפרקדנו על כמה מושבים מבלי להביט לאחור אל עבר האי הצפוני שעזבנו.
