מגיעים לטאופו
גל: את אגם טאופו (Taupo Lake) רואים כבר ממרחקים. אגם ענק, הגדול ביותר בניו-זילנד, בשטח של 660 קמ"ר, שזה אומר שהוא בגודל של כל מדינת סינגפור.. הנסיעה סביבו מזכירה קצת את הנסיעה בכביש עוקף כנרת - יש ריח דומה באוויר, הכביש קרוב למים ובכל מקום רואים נופשים על כסאות מתקפלים ואוהלים. טאופו עצמה היא יותר מכל "עיר נופש על שפת אגם". כולה מלאה במסעדות, מוטלים ומלונות, חופי רחצה והמון אטרקציות. מזג האוויר האיר לנו פנים - שמש זורחת ושמיים כחולים ובהירים. אז החלטנו לנצל אותו כל עוד הוא ממשיך, ולצאת להרפתקאה סוערת על המים - שיט בג`ט בואט!
ניו זילנד זה אחד המקומות המוצלחים ביותר בעולם (לטעמי), להתנסות בפעילויות אתגריות (יותר ופחות) שונות ומשונות, ושיט בג`ט בואט זו אחת מהמוצלחות. הפעילות די פשוטה - עולים על סירה קטנה (שלנו היתה מיועדת ל-9 נוסעים), שיכולה להגיע למהירויות מטורפות (אין לי מושג כמה בדיוק, אבל זה מהר!), ומתפללים לטוב. תוך שניות קופאות הפנים, נרטבים מכף רגל ועד ראש, מקווים לא להתהפך ונהנים מכל רגע! קפיצות על אשדים גועשים, סיבובים של 360 מעלות, דהירה על נהר - איך אפשר שלא להנות מזה??
את המשך זמננו בטאופו בילינו בצורה קצת יותר רגועה. בכלל, טאופו זה אחד מהמקומות שאפשר בקלות "להתקע" בהם - האווירה נעימה, יש "ים", שמש, חופים - מי צריך יותר? ממש ליד טאופו, יש עוד כמה אטרקציות קטנות ששוות ביקור, אז קפצנו להציץ.
מפל הוקה (Huka Falls) הוא מפל רחב מאוד וגועש מאוד, די מרשים... אבל... בסופו של דבר זה רק מפל, וראינו כבר המון מפלים בניו זילנד.
ממש מולו, נמצאים "מכתשי הירח" (Craters Of The Moon) - איזור של פעילות תרמית. יש מסלול של 45 דקות והולכים פחות או יותר בין אדים רותחים שיוצאים מהאדמה. בנוסף גם היה מאוד חם באותו היום - כך שמה שיצא זה שהשילוב של השמש הקופחת ואדי הסאונה גרמו לי להתייבשות קלה... ערן לעומת זאת, היה שמח, נינוח וטוב לבב, והחליט ללכת לקפוץ. באנג`י. 47 מטר מעל נהר. אני באותו הזמן התאוששתי מהחום ותעדתי את המאורע.
ערן: אי אפשר לתאר ממש את החוויה הזאת. הנפילה עצמה מרגישה כמו רכבת הרים קטנה, לא משהו מיוחד. האנדרנלין מגיע מהשניות שלפני הקפיצה, כשמדדים לקצה (ככה זה כשהרגליים קשורות ביחד), ומביטים על הנוף. זה החלק שגורם לדופק לעלות ל-120. כשעומדים שם בקצה ומסתכלים למטה (טעות שכולם עושים), רק מחשבה אחת עוברת בראש - "מה אתה עושה, אידיוט?". ואז צריך פשוט לקפוץ. לקפוץ מהר לפני שהמחשבה הזאת תגיע למרכז ההגיון במוח. וזה שווה את זה. הרגשה מעולה של אדרנלין טהור. את 50 המטר של הטיפוס בחזרה רצתי ממש, מרוב אדרנלין.
ממשיכים לקורומנדל
מטאופו השמשית, המשכנו צפונה לאיזור קורמונדל (Coromandel), שהוא בעצם חצי אי, מזרחית לאוקלנד. יש כמה נקודות עקריות ששוות ביקור בחצי האי הזה, ואנחנו החלטנו להקיף אותו (פחות או יותר) ולבדוק את כולן (פחות או יותר). אז נסענו לאיזור הוט ווטר ביץ` (Hot Water Beach) - שמענו רבות וגדולות על החוף הזה - "תוכלו לחפור לעצמכם שם בריכה של מים חמים" - ככה כולם אמרו. אז האמנו. הצטיידנו באת (בשביל לחפור כמובן) מהאכסניה, הגענו לחוף (העמוס במיוחד) וגילינו את האמת המרה - את הבריכה הפרטית שלנו אפשר לחפור רק בחלק מאוד מאוד קטן של החוף, שהיה מפוצץ באנשים.
ערן: זה היה די קומי - מליון אנשים על שטח של דירה ממוצעת, טובלים את הרגליים בשלוליות קטנות ומהבילות בחוף. ומסביב, כל האנשים שלא הצליחו לתפוס מקום באיזור החם עומדים ומסתכלים בקינאה.
אבל, היה יום שמשי, וים נעים, אז ניצלנו את השהייה בחוף לטבילה במים (הקרירים), וצפייה בגלים העצומים שמתנפצים על החוף. ממש בקרבת מקום נמצאת קאת`ידרל קוב (Cathedral Cove) - "חור" ענק בסלע, שאפשר לעבור דרכו רגלית (בשעות השפל) מחוף אחד לחוף בצד השני. אנחנו בחרנו לראות את הפלא דרך המים דווקא, ויצאנו לשיט בסירת "גומי-מנוע" קטנה שיצאה מפיטיאנגה (Whitianga - עיירה חמודה ביותר, אבל בלי הרבה מה לעשות בה..) לעבר החור ובכלל כדי לתור את כל המפרצונים, הסלעים והגלים בים. החוויה התבררה כנעימה להפליא, עם עצירות קצרות, גלים, מערות, סלעים מזדקרים, וים פתוח.
את ביקורנו בקורמונדל קינחנו בשמורת היער קורמונדל (Coromandel Forest Park), שנמצאת ממש ליד תמז (Thames). בשמורה יש המון מסלולים, קצרצרים וארוכים, של כמה דקות, לכמה ימים. אנחנו בחרנו לנו 2 מסלולים קלילים בני חצי שעה. השמורה עצמה מאוד יפה, עם יערות, נחלים ומפלים. אבל לא היה לנו כל כך מצב רוח לצעידות, אז אי אפשר ממש לומר שראינו כל מה שיש למקום להציע.
הלאה לנורת'לנד
בדרך צפונה, למחוז נורת`לנד (Northland), עברנו דרך אוקלנד (Auckland), שגרמה לנו להבין כמה דברים -
א. יש בניו זילנד כבישים עם 3 נתיבים.
ב. כשמגיעים לעיר גדולה יש פקקים.
ג. אוקלנד היא עיר גדולה (טוב, יחסית לניו זילנד כמובן).
ד. עוד מעט אנחנו מסיימים את הטיול בניו זילנד.
ערן: פתאום זה נהיה מפחיד לנהוג בכביש. התרגלתי לכבישים של נתיב אחד (מקסימום שניים), עם פניות וצמתים. ופתאום אוטוסטרדה ענקית, מחלפים, יציאות, אנשים עוקפים מימין ומשמאל. לא שונה מהאיילון, אבל כבר התרגלתי לחיים הטובים.
האמת היא, שמאז שהתחלתי לקרוא על ניו זילנד, עוד שם בארץ, מזמן, רציתי להגיע לצפון הרחוק ולראות את עצי הקאורי הענקיים במערב המחוז. אז כמובן שלא פספסנו את ההזדמנות. וכך יצא, שלמשך כמה ימים עשינו פחות או יותר דוקטורט בעצי קאורי - התחלנו במוזיאון עצי הקאורי הגדול, שנתן לנו מידע מקיף ומפורט על "כל מה שרצית לדעת על עצי קאורי ולא העזת לשאול". דווקא היה די מעניין, וגם יצא מאוד נוח, כי בדיוק ירד מבול סוחף.
ערן: יש במוזיאון גם תצוגה של שרף קאורי. מסתבר שפעם זה היה חומר פופולרי לפיסול, אבל הכי מגניב זה לראות חתיכות שרף שכלאו חרקים וחיות קטנות לפני אלפי שנים. משם עברנו לכמה יערות קטנים עם עצי קאורי בגדלים שונים ומשונים (תמיד ענקיים ביחס לכל עץ שעומד לידם), ולקינוח - שמורת היער וואיפואה (Waipoua Kauri Forest) - המקום לראות עצי קאורי. בשמורה נמצאים 2 העצים הגדולים ביותר בניו-זילנד. שזה אומר עצים בהיקף של 16 מטר וגובה של עד 50 מטר. משהו עצום. כל דבר שעומד ליד עץ כזה, נראה פצפון. האפקט עצמו מאוד מרשים - עץ יחיד וענק, ומסביבו עצים קטנטנים...
טוב, אחרי בילוי של 3 ימים בסיבובים סביב עצים ענקיים, די ממצים את הנושא. אז המשכנו צפונה, לעבר הנקודה ה(כמעט) הכי צפונית בניו זילנד - קייפ ריאנגה (Cape Reinga). התמקמנו בקאיטאיאה (Kaitaia), שנמצאת ממש לפני הכניסה לאיזור "הצפון הרחוק".
בהתחלה חשבנו לעשות את ה"מסע" לצפון הרחוק דרך ניינטי מייל ביץ` (90Mile Beach) רק אנחנו ופרידה לבד. אבל, אחרי ששמענו סיפורי זוועה על אנשים ששקעו בחולות, ובכלל, אחרי שחשבנו שנית על הרעיון של לקחת את פרידה לנסיעה ארוכה על החול הרך, החלטנו לקחת טיול מאורגן, ולחסוך לעצמנו ולפרידה את הכאב ראש. ובדיעבד, טוב שעשינו כך. האיזור עצמו מקסים - נוסעים על חוף ים, ארוך-ארוך, כשהרוח מעיפה את החול הרך לכל כיוון, מימין דיונות חול ענקיות, ומשמאל ים פתוח וסוער.
ערן: ואז בדרך, האוטובוס עצר ליד הסיבה שבגללה השארנו את פרידה באכסנייה - מכונית קבורה עד הגג בחול. ועוד מרצדס, לא חבל?
בדרך עוצרים באחת הדיונות הענקיות האלו, לוקחים "גלשן חול", מטפסים (לא קל לטפס על דיונת חול מסתבר), מתיישבים ו...יאללה, למטה! כיףףףף!!
קייפ ריאנגה עצמו הוא מגדלור לבן על סלע, שממנו נשקפים נופים של ים. המון ים. רק ים. שם גם נמצאת נקודת ההתחברות של ים טזמן עם האוקיינוס הפאסיפיק. כל הטיול היה רגוע ושליו, חוץ מהנהג/מדריך אוטובוס, שסיפק הסברים בדרך (שלעיתים היו מעניינים) וסיפר בדיחות שהצחיקו רק את עצמו (תמיד). זה החסרון בטיול מאורגן...
ערן: יתרון אחר בטיול מאורגן, הוא שזאת דרך טובה להכיר אנשים. אנחנו פגשנו באוטובוס את קייט ורוסו - זוג בריטי חביב להפליא. מסתבר שגרנו באותה האכסניה ולא שמנו לב אחד לשני, אבל בטיול נוצר קליק מיידי.
ביי אוף איילנדז
רגע לפני החזרה לאוקלנד, נעצרנו לכמה ימים בביי אוף איילנדז (Bay Of Islands), אחד האיזורים שנחשבים היפים ביותר בניו זילנד. האזור נמצא בצד המזרחי של מחוז נורת`לנד, ואנחנו התמקמנו בפאיהיאה (Paihia). התכנון המקורי היה לתקן את טעוית העבר, ולצאת לשחייה עם דולפינים. כיוון שלא יצא לנו לעשות את זה בקאיקורה באי הדרומי, החלטנו לנסות את מזלנו באי הצפוני.
כמובן, שהגענו בדיוק ביום שבו התחילה הסערה. ועוד איזו סערה. לפי דיווחי העיתונים, 20 אלף בתים באוקלנד נותרו ללא חשמל, בוולינגטון ירדו 30 מ"מ גשם בשעה, ובפאיהיאה הקטנה המבול לא הפסיק לרדת. תושבי פאיהיאה דווקא היו די מרוצים מהמצב, כי לדברם - "כבר המון זמן לא ירד גשם, וזה טוב לחקלאות". לא שאני מתווכחת עם הטיעון הזה, אבל הגשם יכל לחכות קצת, לא??
ערן: בזמן שרצנו בגשם מלשכת התיירות אל פרידה, גילינו ברחוב שוב את קייט ורוסו. ושוב מסתבר שאנחנו מתגוררים באותו המקום. ואח"כ אומרים שישראל זה מקום קטן...
3 ימים ישבנו באכסניה (שהיתה נעימה מאוד, ואפילו היה שם תוכי-מחמד בשם פומפום שבהחלט בידר אותנו..) וקראנו, דיברנו, אכלנו, ישנו, גלשנו באינטרנט ובהינו בגשם.
ביום השלישי - התבהרו השמיים, השמש יצאה, והים נראה שקט (יחסית). ניצלנו את המאורע, ויצאנו לשיט הדולפינים, מלאי ציפיה. אף אחד לא התחייב לנו שנראה דולפינים. ולשחות איתם היה בכלל בגדר "סיכוי קלוש". אבל אנחנו, מלאי תקווה, לבשנו את בגדי הים, הצטיידנו במצלמה, ויצאנו אל הים הפתוח. לשמחתנו (ושמחתם של שאר נוסעי הסירה) ראינו כמה דולפינים בהתחלה (חיות מקסימות!!), והם אפילו עשו לנו קצת פעלולים. לצערנו הרב לא יצא לנו לשחות איתם (כי אסור לשחות עם הדולפינים כשיש איתם בלהקה גורים..), אבל, כמו תמיד... ראינו הרבה שחפים.
לא נורא, הכל לטובה, לא? העיקר שראינו דולפינים, ובכלל היה יום מאוד מהנה בים, עם המון איים קטנים והול אין דה רוק (Hole In The Rock - שזה חור גדול בתוך סלע, אי שם בתוך הים..), ומים בגוונים שונים של כחול וטורקיז... אווירה קסומה למדי. כשחזרנו לאכסניה, חזר גם הגשם. וכך יצא שאת נסיעתנו האחרונה בניו זילנד, מפאיהיאה לאוקלנד, עשינו בגשם ושמיים אפרוריים.
ערן: שוב התוכניות שלנו השתלבו עם אלה של הזוג הבריטי החביב שלנו, כך שבנסיעה לאוקלנד נכנסו לפרידה עוד שני טרמפיסטים. אין מה לעשות - כשנכנסים ארבעה אנשים באוטו אחד, הוא סוחב פחות, אבל לפחות יש יותר נושאים לשיחה.
בסופו של דבר הגענו לאוקלנד בשלום. ועכשיו רק נותר למכור את פרידה, ולטוס למלבורן, אוסטרליה. אבל על זה נספר לכם כבר בכתבה נפרדת.
לתחילת הכתבה
