טיול למערות וואיטומו
ערן: לאיזור מערות וויאיטומו (Waitomo Caves) הגענו מתוך מטרה מוצהרת אחת - לרדת ל"עולם האבוד". הנהרות באיזור וואיטומו החליטו שלזרום מתחת לפני האדמה יכול להיות מעניין, ויצרו באיזור מאות מערות ותעלות תת-קרקעיות. הטבע הוסיף לזה תפאורה מתאימה של נטיפים וזקיפים, כמויות נכבדות של תולעים זוהרות ואפשרויות לפעילות אתגרית. מכאן ועד לאטרקציה תיירותית הדרך הייתה קצרה. לפני כמה שנים ראינו בטלוויזיה כתבה על אחת המערות באיזור - "העולם האבוד". ירידה של 100 מטר בסנפלינג (או Abseiling) לתוך מערה ענקית. כבר אז זה נרשם בתור "חייבים לעשות".
לוואיטומו הגענו יחסית מוקדם, וכיוון שהרגשנו הרפקתנים החלטנו ללעת על שילוב של שתי אטרקציות - העולם האבוד, ויום אחריו Blackwater Rafting (שיט אבובים במערה). נשאר לנו המון זמן לשרוף, אז החלטנו ללכת לטיולים קצרים באיזור. יש שלושה מסלולים נחמדים קצת מערבה לוואיטומו - שמורת הגשר הטבעי מאנגאפוהואה (Mangapohue Natural Bridge), מערות פיריפירי (Piripiri Caves), ומפל מארוקופה (Marokopa Falls). כל המסלולים היו קלים להליכה (אפילו לנו!), וכיוון שהיה יום שמשי ונעים הם היו דרך מעולה להעביר את היום.
במקום לישון בוואיטומו עצמה, החלטנו להתאכסן בטה-קואיטי (Te Kuiti) הסמוכה (20 ק"מ מדרום), בבית חווה מבודד וחביב. גל נשארה עם פרידה, ואני נכנסתי לסגור עניינים עם בעל הבית. בחמש דקות שדיברתי איתו, השמים הפכו מכחולים ונקיים לאפורים, ומבול זלעפות התחיל לרדת. בעל הבית הבטיח שהגשם יגמר תוך שתי דקות, אז רצתי בחזרה לפרידה, לחכות עם גל. ואז הגשם התחזק. חצי שעה ישבנו באוטו, מטר מהחדר, בלי יכולת לצאת עד שהגשם נחלש קצת. גל: ממש נחלש... אולי ל-2 דקות. הגשם היה כל כך חזק, שהפרה והסוס שרעו בשדה הסמוך פצחו בריצה מטורפת אחרי שברק חתך את השמיים. בחיים לא ראיתי פרה רצה כל כך מהר..
את הערב העברנו בצפייה בסרטים, קריאה, משחקים... בקיצור - כל דבר שיסיח את דעתנו מהעובדה שבקרוב אנחנו עומדים להיות תלויים בגובה 100 מטר, כשרק חבל מחזיק אותנו באוויר. הדרך לוואיטומו למחרת עברה בחששות קלים. במשרדי החברה נפגשנו עם אנה המדריכה, ועם שתי השותפות שלנו להרפתקאה - שתי בחורות חביבות (אחת אוסטרלית והשניה בלגית). נסיעה קצרה אל המערה, ומתחילים להתלבש - סרבל כחול ואופנתי, מגפיים לבנות מדליקות, קסדה צהובה ורתמת סנפלינג. בקיצור - נראינו כמו חמישה דרדסים עם קסדות. רמת החרדה - נמוכה.
אנה מעבירה לנו שיעור בטיחות מזורז, ואז מגיעים למנה העיקרית - הירידה. אנחנו מגיעים לפלטפורמה מעל המערה, כל אחד נקשר בתורו, מסתובבים ומתיישבים - קצה התחת על מעקה, כפות רגליים על הפלטפורמה וכל שאר הגוף באוויר. רמת החרדה - גבוהה. ואז הסתכלתי למטה. רמת החרדה - פאניקה!
מתחילים לרדת. זה היה ממש כיף. אחרי כמה שניות כל הפחד נעלם, והתחלנו לגלוש למטה לאיטנו ולהנות מהנוף. אפילו עצרנו בדרך לצילומים. בסוף זה נגמר מהר מידי, והגענו לקרקעית. עכשיו צריך לצאת מהמערה. מסתבר שהדרך החוצה לא פשוטה בכלל - הולכים לאורך המערה, מטפסים על סלעים, ואז צריך לעלות סולם באורך של 30 (!!) מטר.
לפני הטיפוס המפרך אנה לקחה אותנו לראות תולעים זוהרות. עברנו לחלק אחר של המערה, התישבנו, כיבינו פנסים והסתכלנו למעלה. בשתי מילים - מגניב לאללה. מעלינו התגלתה גלקסיה של אורות ירוקים מנצנצים. גם ההסבר המפורט שקיבלנו על מחזור החיים של התולעים, ולמה הן זוהרות (שאפשר לסכם אותו ב"חרא בוער") לא הרס את הקסם. ובחזרה לסולם. קודם אנה עולה (לאבטח אותנו שלא ניפול), גל אח"כ, ואז תורי. 30 מטר זה המון עליה. גל: רק לשם ההבהרה - 30 מטר זה כמו בניין בן 10 קומות. 30 מטר זה בערך שליש מגרש כדורגל. 30 מטר זה כמו 15 שחקני כדורסל שעומדים אחד על השני על הכתפיים. 30 מטר זה המון! ובעיקר כשזה במאונך.
השלבים של הסולם מקפיאים את הידיים, וצריך לעצור כל כמה שלבים כדי לנשום ולחמם את הידיים קצת. אבל בסוף זה נגמר, ואחרי עוד קצת טיפוס חזרנו לאור השמש הנעימה.
הדרך לוואנגאנוי
למחרת שוב אני נוסע למערות. גל החליטה שהעולם האבוד הספיק לה, אבל אני חדור מוטיבציה, וחוזר למנה שניה - Blackwater Rafting. הפעם הקבוצה הרבה יותר גדולה (13 אנשים ושני מדריכים), והרבה פחות מתגבשת. הלבישו אותנו הפעם בחליפות צלילה עבות והדוקות (דמיינו תחבושת אלסטית עוטפת את כל הגוף), מגפיים וקסדות. מסתבר שהחלק של הרפטינג הוא יחסית קטן - רוב הדרך הולכים במערות, זוחלים ושוחים. וכל הזמן מדשדשים במים קפואים שמגיעים עד הקרסול במקרה הטוב, ועד הצוואר במקרה הפחות טוב. וגם יש שני חלקים של שיט באבובים. היה נהדר, אבל לא בדיוק מה שציפיתי.
גל: בינתיים אני התאוששתי מהיום הקודם - קראתי, ישנתי ואכלתי. אני חושבת שזה גם סוג מסויים של פעילות אתגרית.
עזבנו את וואיטומו כשאנחנו מרגישים מאוד אתגריים. אל ניו פלימות` (New Plymouth) נסענו משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא בשביל לראות את הר טאראנאקי (Mt. Taranaki), או בשמו האירופאי הר אגמונט (Mt. Egmont). והסיבה השניה הייתה בשביל להיות בעיר גדולה (יחסית) בערב השנה החדשה.
בערך 150 ק"מ מפרידים בין טה-קואיטי לניו פלימות`. אחרי בערך 100 ק"מ של נסיעה, אנחנו מגלים פתאום שמחוג הדלק של פרידה ירד לאפס. אין שום תחנת דלק באופק. התחלנו להתפלל. נוסעים ונוסעים, עליות וירידות, ופרידה עדיין סוחבת. זה היה אחד הימים האחרונים של חנוכה, ולנו קרה נס טנק הדיזל - פרידה הצליחה להגיעה לתחנת דלק בעיירה שכוחת אל.
את הר טאראנאקי אפשר לראות הרבה לפני שמגיעים לניו פלימות`. קשה גם לפספס אותו - הר חרוטי, עומד מזהיר בבדידותו באיזור השטוח. ממש קלאסיקה של הר געש. האמת, כן אפשר לפספס אותו. אם מזג האויר לא בהיר ונאה, ההר מתכסה בערפילים ונעלם לחלוטין. אבל כשאנחנו הגענו לאיזור קיבלנו יום שמש נאה. ההר היה כל כך בולט בשטח שהיה קשה לדמיין איך אפשר להעלים דבר ענקי שכזה.
ערב השנה החדשה. את החגיגות החלטנו לפתוח בביקור בפארק פוקקורה (Pukekura Park) שבעיר. ולמה שנלך לפארק חשוך באמצע הלילה? כי מסתבר שכל שנה בין דצמבר לפברואר מתקיים בפארק פסטיבל אורות - כל הפארק מכוסה פסלים זרחניים ואורות נוצצים. הרגשתי כמו בלונה פארק - השבילים יוצרים מבוך ענק, כשבכל סיבוב מגלים הפתעה חדשה. יכלנו להתסובב שם שעות, אבל לצערנו סגרו את האורות ב-11 בלילה.
המשכנו למרכז העיר, לחפש את החגיגות. מסתבר שעם זאת שניו פלימות` היא עיר גדולה, אין שם הרבה מה לעשות בערב ראש השנה. הרחובות היו יחסית ריקים, וכל האנשים התקבצו בשלושה-ארבעה פאבים שהיו מפוצצים עד אפס מקום. בגלל הצפיפות, ובגלל שאנחנו לא ממש חובבי פאבים החלטנו לוותר. את הדקות הראשונות של 2006 בילינו באכסניה, עם ספר טוב. גל: טוב, ביילנים פרועים אף פעם לא היינו, אבל עד שאתה בחו"ל בערב השנה החדשה, אתה מצפה קצת לחגיגות, לא? בארץ כבר יותר סוער מפה. לא נורא, לפחות היה לנו ספר נחמד לקרוא, והיה לנו את מי לנשק ב-12 בלילה.
מניו פלימות` המשכנו דרומה, לאורך החוף המערבי, אל העיר וואנגאנוי (Wanganui). בדרך הבנו איך קורה שאנשים מגיעים לאיזור, ולא מצליחים לראות את הר טאראנאקי. ערפל סמיך ירד על האיזור, והראות הצטמצמה לכמה עשרות מטרים. כמו שהיה קשה לדמיין שאי אפשר לראות את ההר ביום שהגענו, ככה היה קשה לדמיין שאי שם בערפל נמצא הר עצום. גל: הר טאראנאקי הוא הר מאוד פוטוגני, אבל ביישן. לנו היה מזל, שמענו על אנשים שחיכו שבוע רק כדי לראות אותו.
העיר וואנגאנוי יושבת על שפך נהר וואנגאנוי, שהוא הנהר העביר לכלי שיט הארוך ביותר בניו זילנד (הקיווים מאוד אוהבים תארים מפוצצים). לאורך חלקו העליון של הנהר אין אפשרות למעבר יבשתי, והוא הוכרז בתור Great Walk. סוף סוף Great Walk שלא הולכים בו! קפצנו על המציאה. במקור תכננו להישאר בעיר וואנגאנוי לילה אחד, ולהמשיך לכיוון הנהר. אבל כשהגענו לעיר קיבלנו מזג אויר סגרירי וגשום. ממש לא מזג אויר מתאים לחתירה בקאנו על נהר. אז נאלצנו להישאר בעיר עוד כמה ימים עד שהסופה תעבור. בדיעבד זה היה לטובה, וואנגאנוי היא עיר מאוד סימפטית ויפה. מקום אידאלי לעצירה, מנוחה ומילוי מצברים.
מסע לאורך הנהר
הסופה חלפה, ואנחנו המשכנו בדרך. העיירה נשיונל פארק (National Park) נמצאת ליד הפארק הלאומי טונגרירו (Tongariro National Park), והיא גם שער יציאה נוח למסע לאורך נהר וואנגאנוי. פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לטיול של כמה ימים, ואני קצת בלחץ - מה צריך לקחת? איך נסתדר בשטח? לשמחתנו, עוד בעיר וואנגאנוי פגשנו זוג ישראלים חביב - ערן (שיזכה לכינוי ערן השני) ועדי. ערן השני ועדי עשו בערך את כל הטרקים האפשריים בניו זילנד, ותכננו לצאת ביחד איתנו לשיט בנהר, אז הם עזרו לנו בעצות והרגיעו אותנו קצת.
לאורך הנהר אפשר לעשות טיולי שיט של החל מיום אחד, ועד לחמישה ימים. הקטע הפופולרי ביותר הוא של שלושה ימים, וזה הקטע שבחרנו לעשות. ההסעה באה לאסוף אותנו השכם בבוקר, אבל עד שהגענו לנהר, ארזנו את כל הציוד בחביות אטומות למים וסיימנו עם הבירוקרטיה כבר הגיעה שעת צהריים. בהסעה פגשנו גם את דקל וחגי - שני חבר`ה שגם יעשו איתנו את המסע. סה"כ יצאנו שבעה אנשים לשיט של שלושת הימים - גל ואני, ערן השני ועדי, חגי ודקל (כל זוג בקאנו קנדי) ובחור הולנדי בקיאק. נכנסים לקאנו ומתחילים לחתור - גל מקדימה, ואני מנווט מאחור. מיד אחרי נקודת ההתחלה התחבר לנהר פלג די גדול, ויצר שם מערבולת רצינית. כמובן שאנחנו נתקענו באמצע המערבולת וכמעט התהפכנו. הקאנו נטה בצורה מפחידה לצד, וכמות נכבדת של מים נכנסה פנימה.
גל: כל שאר החבר`ה נעלמו אי שם מקדימה באופק, ורק אנחנו מנסים להתיישר ולחזור למסלול, ובאותו הזמן גם לרוקן קצת מים. לרגע היה נדמה, שזה אנחנו מול הנהר הגדול, ובאותו הרגע, הייתי בטוחה שהנהר ינצח... לא ההתחלה הכי מזהירה. חתרנו במרץ, ואיכשהו יצאנו מזה כשאנחנו עדיין בתוך הקאנו. משם הנהר נרגע קצת, והיה לי זמן לרוקן את הקאנו מכל המים שנכנסו אליו (קיבלנו בשביל זה חצי בקבוק פלסטיק - אני משוכנע שמהצד זה נראה מצחיק).
היום הראשון של השיט הוא הארוך מכולם - 37 ק"מ של חתירה. לשימחתנו, הגשמים של השבוע הקודם העלו את מפלס המים, ויצרו זרימה חזקה שגרמה לנו לשוט במהירות סבירה. הנהר מדהים ביופיו - צוקים גבוהים מכוסים בצמחיה טרופית מתנשאים משני הצדדים. אחרי שנפתח מרחק בין הסירות, מצאנו את עצמנו לבד עם כל הטבע הזה. אחרי כמה שעות חתירה כבר הפכנו לקאנואיסטים מומחים, והצלחנו כבר לעבור את (רוב) האשדים בנהר בלי איבודי שליטה וכמעט התהפכויות. למרות הזרם החזק, עדיין היום הראשון היה יום חתירה מאומץ, ואחרי 5.5 שעות של חתירה הגענו לבסוף לבקתה הראשונה. סוף סוף אפשר להחליף לבגדים יבשים ולתת לכתפיים הכואבות לנוח קצת.
ערבים בטרק הם די סטנדרטים - אוכלים, מפטפטים (שומעים מור"קים על טרקים אחרים משאר החבורה) והולכים לישון מוקדם. גל: שומר הבקתה היה קיווי קשיש, שעם אשתו גרו בבקתה קטנה סמוכה במשך 3 שבועות. הם היו זוג חביב ביותר והתעניינו בנו, הישראלים, דאגו לעדכן אותנו במצבו של שרון ובחדשות מהארץ, ווידאו שחיי הנישואין שלנו תקינים.
ביום השני של הטרק החלטנו לקחת את החתירה בקליות, ולתת לנהר לעשות את רוב העבודה. נקודת עצירה פופולרית במהלך היום הזה היא הטיול לגשר לשום מקום (Bridge to Nowhere) - גשר שפעם הוביל לכפר שננטש מאז, והיום הוא מוביל.... טוב, לשום מקום. אל הגשר מובילה הליכה של חצי שעה לכל כיוון, אבל אנחנו החלטנו לוותר עליו - כבר היינו עייפים, ובכל זאת סתם גשר, הוא אפילו לא מוביל לשום מקום.
בגלל שכל שאר החותרים על הנהר כן הלכו אל הגשר, יצא שלמרות שלא היינו החותרים הכי מהירים, אל הבקתה הבאה הגענו ראשונים. הרווחנו. הבקתה שייכת למאראי (בית מפגש) מאורי, וכיוון שהיינו הראשונים להגיע באותו היום, זכינו לטקס קבלת פנים מאורי. חיכינו מחוץ לאיזור המאראי עד שכולם התארגנו, וכשקיבלנו אישור להיכנס התחיל הטקס - כל ילדי המשפחה ישבו בשורה, ולידם עמדה אישה מאורית שביד מושטת לפנים וקריאות ברוכים הבאים במאורית (שנקראות קאראנגה) הזמינה אותנו להיכנס. למרות שהרגשנו קצת מובכים, ניסינו לשתף פעולה. נכנסנו פנימה, ואז עברנו לאורך שורת הילדים ואמרנו שלום בלחיצת ידיים ולחיצת אפים (הונגי). לבסוף לחצנו אפים עם מנהלת הטקס (אישה חביבה בשם ריהי), והטקס נגמר.
היום השני של השיט היה הרבה יותר קצר (רק 28 ק"מ), וכיוון שיצאנו מוקדם בבוקר, הגענו יחסית מוקדם. היה המון זמן לנוח, לשתות תה ולמתוח את הגוף. בזמן שהכנו ארוחת ערב (קוסקוס ומרק למי שמתעניין), גיליתי שטרק יכול להיות גם מסוכן. לא התסכלתי לאן אני הולך, ונגחתי בארון מתכת חד וקשה. טוב, הטרק לא מסוכן - אני מסוכן. פתחתי את הראש, ואת שאר הטרק ביליתי עם חתבושת ענקית ומגוחכת למראה.
היום האחרון של הטרק הוא הכי קצר (20 ק"מ בלבד), אבל יש בו את האשדים הכי מהירים. בשעתיים הראשונות הנהר היה רגוע לחלוטין, אפילו רגוע מידי - מפלס המים ירד, והיה צריך לחתור במרץ כדי להתקדם בקצב נורמלי. הפעמים היחידות שהרגשנו טלטולים היו כשעברו לידנו סירות ג`ט בואט ועשו לנו גלים נעימים. אבל אז הגיע החלק הסוער. בזה אחרי זה עברנו אשדים, שכל אחד מהם יותר סוער ומהיר מהשני. אבל בשלב הזה כבר האשדים לא יכלו עלינו, וצלחנו אותם בלי אירועים מיוחדים (אם מזניחים קצת מים שנכנסו לקאנו). אפילו נהנינו מהזרם החזק והגלים הגבוהים.
גל: קצת מים שנכנסים לקאנו?! יותר מדוייק לומר 4 חביות מלאות במים שעפים לך על בפרצוף, ומשאירים אותך רטובה מכף רגל ועד ראש, ואת הקאנו מוצף. בכל מקרה זה עדיף מלהתהפך לגמרי. ערן, כמובן, נשאר יבש לחלוטין.
סיום הבילוי בפארק
עייפים, כואבים אבל מאוד מרוצים מעצמנו חזרנו לנשיונל פארק, אל האכסניה, פרידה ומקלחת חמה וטובה. נפרדנו מחגי ודקל שהמשיכו בדרכם, ואת שאר הערב העברנו ברביצה מול הטלוויזיה - מגיע לנו, לא? למחרת, ערן השני ועדי החליטו לנצל את מזג האוויר הנאה ולעשות את טרק טונגרירו קרוסינג. אנחנו העדפנו פעילות פחות מאמצת, והלכנו לראות קצת נוף.
בפארק הלאומי טונגרירו יש שלושה הרי געש, שההר טונגרירו הוא רק הקטן משלושתם. ההר הכי גבוה בפארק הוא רואפהו (Mt Ruapehu), ועל הפסגה שלו יש אתר סקי שפעיל בחורף. בקיץ אפשר לנצל את הרכבל, ולעלות לגובה של מעל 2000 מטר - גם עולים לראות את הנוף וגם לא צריך ללכת. התאים בדיוק למצבנו העייף.
כדי שלא לוותר על צעידה קלה בפארק, בחרנו ביום האחרון שלנו באיזור ללכת אל מפל טאראנאקי (Taranaki Falls). המסלול עושה סיבוב מעגלי של שעתיים בהליכה קלה יחסית. מעל המסלול מתנשאים הרי הגעש המרשימים של הפארק, והוא היה בהחלט סיום מעולה לביקור שלנו באיזור. נפרדנו לשלום מהנוף ההררי, וכיוונו את פרידה צפונה - לעבר האגם הכי גדול במדינה.
(הכתבה מוקדשת בהמון אהבה ליוני, הכלב הכי טוב בעולם, שבגיל 14 הלך לישון, ולא התעורר יותר).
