יוצאים לכיוון וולינגטון
גל: מוקדם בבוקר, קריר בפיקטון (Picton). אנחנו ערים משעה מוקדמת, ומעמיסים את פרידה. גשם מטפטף, ואנחנו נוסעים לכיוון המעבורת. תוך זמן קצר אנחנו כבר בתוכה - ספינת ענק, עם כמה קומות, כורסאות, קולנוע, מזנונים. מאוד מרווח. קר מאוד בחוץ והמזגן בפנים מקפיא. פתאום, ערן נזכר ששכחנו באכסנייה את הקפה והסוכרזית שלנו. ככה זה, שמים דברים בארונות במטבח המשותף, ועם כל הלחץ של הבוקר, שוכחים להוציא אותם משם.
ערן: בתור מכור כבד לקפאין, אין מצב שאני מפקיר קפה בשטח. אפילו אם זה אומר ללכת לצוות המעבורת עם הפנייה התמוהה - "שכחתי שקית באכסניה, ואני חייב לחזור לקחת אותה".
יש עוד 45 דקות עד שהמעבורת אמורה לצאת לדרך, אז ערן מוצא כמה עובדים חביבים של המעבורת, שמקפיצים אותו לאכסניה כדי להביא את הציוד הנטוש. אחרי 20 דקות הוא חוזר רטוב (יורד גשם בחוץ..) ובידיים ריקות. האכסניה נעולה, אי אפשר היה להכנס. אבל אין מה לומר על הניו-זילנדים, הם תמיד מנסים לעזור, ותמיד בשמחה וחיוך. שלום אחרון לאי הדרומי, ואנחנו בדרך. 3 וחצי שעות אח"כ עגנו בוולינגטון (Wellington) - עיר הבירה של ניו-זילנד, והתחלת הטיול באי הצפוני. אחרי פיקטון הקטנטונת, וולינגטון נראית ענקית. המון מכוניות, בתי קפה עמוסים באנשים, רעש והמולה. תוך דקה וחצי איבדנו את הכיוון בעיר. זו עיר נורא מבלבלת. המון רמזורים, רחובות חד סטריים, כיכרות. ערן: שלא לדבר על אפס מקומות לחנייה במרכז העיר (אלא אם כן מוכנים לשלם 4$ לשעת חנייה!).
אחרי כמה סיבובים הצלחנו (איכשהו..) למצוא את האכסניה. האמת היא שאין הרבה מה לעשות בוולינגטון עצמה - זו יותר תחנת מעבר. עם זאת, שם נמצא מוזיאון טה-פאפה (Te Papa) - המוזיאון הכי נחשב והכי גדול בניו-זילנד, שפרוס על גבי 6 קומות, עם המון תערוכות קבועות ומתחלפות. בנוסף לכל זה, הכניסה חינם. אז ברור שהלכנו. וזה בהחלט היה שווה את זה. המוזיאון הוא אחד המוזיאונים המושקעים ביותר שראיתי - תערוכות מפורטות ומושקעות על החי והצומח במדינה, על תופעות הטבע השונות שקרו פה (כולל הדמייה חביבה של בית ברעידת אדמה), על המאורים והתרבות שלהם ואפילו איזור בחוץ שמדמה איזורי טבע שונים במדינה (יערות, צמחים, סלעים מחומרים שונים, גשר תלוי, מערה עם כאילו תולעים זוהרות וכו`).
בערב הגענו לאכסניה וגילינו שהביאו עץ אשוח גדול ומרשים (לכבוד חג המולד כמובן), וכולם עומדים ומקשטים אותו. כמות הקישוטים ששמו על העץ המסכן היתה כל כך גדולה, שברגע שהם סיימו, העץ נפל. ואז התחיל כל התהליך מההתחלה. אנחנו ישבנו, ובהינו בסקרנות/תדהמה. כמה ההשקעה לחג אחד. בסופו של דבר, אחרי בערך שעתיים של עבודה מאומצת, ניצב בצד הסלון עץ אשוח גדול ומקושט להפליא!
ערן: מפליא לראות אנשים צעירים הופכים לכל כך סנטימנטליים כשזה מגיע לחג המולד. שבועיים לפני החג, וכולם מקשטים, תולים מנורות ובאופן כללי מכרכרים סביב העץ..
מגיעים לחוף המזרחי
את המסלול שלנו באי הצפוני החלטנו להתחיל מהחוף המזרחי, איזור שמיושב בדלילות ויחסית לא כל כך מתוייר. המסלול התחיל ממחוז וואיראראפה (Wairarapa), שנמצא ממזרח וצפון-מזרח לוולינגטון. די מהר הכבישים התרוקנו לחלוטין והיינו רק שלושתנו בכבישים שוממים. תוך זמן קצר הגענו לאגם וואיראראפה (שפירוש השם במאורית הוא "מים מנצנצים", לא כל כך ברור למה..). זה אגם ענק (80000 דונם) שמסביבו כמעט ואין צמחיה. פתאום היה נדמה שהגענו לסוואנה באפריקה ורק היה חסר שכמה ג`ירפות ופילים יטיילו בשטח. במקום זה היו כבשים. ופרות.
הנופים באיזור היו די שונים ממה שהיינו רגילים אליהם עד כה בניו זילנד, והדרך היתה כל כך שוממת כך שדי הרגשתי שאנחנו נמצאים לבד על איזה אי נידח אי שם... עוד קצת נסיעה לאורך חוף וואיראראפה והנוף משתנה לחלוטין. פתאום אנחנו נוסעים כשמצד אחד שלנו הים ומצד שני סלעים גבוהים ומשוננים. הדרך נהיתה הררית יותר, ומרשימה יותר, אך עדיין די שוממת. באיזשהו שלב, הכביש הפסיק. אין יותר לאן לנסוע. הגענו לסוף. יצאנו מפרידה כשמולנו ניצב מגדלור קייפ פאליסר (Cape Palliser). בינינו לבין המגדלור הפרידו 250 מדרגות די תלולות. אחרי דיון קצר ביננו לבין עצמנו, החלטנו לטפס. למרבה ההפתעה (שלנו), גם הצלחנו להגיע למעלה. הנופים מלמעלה היו מרהיבים - ים פתוח, חופים עם חול שחור, סלעים מזדקרים, כבשים (אומרים שביום בהיר רואים את האי הדרומי. חיפשנו, ולא מצאנו..). היה שווה את הטיפוס ואת הרוחות הסוערות למעלה.
ממש מתחת למגדלור, במרחק של כמה מאות מטרים בודדים מצאנו מושבת כלבי ים ענקית, קרוב קרוב אלינו. עשרות כלבי ים, בגדלים שונים, משתזפים להם על הסלעים, משתכשכים במים, משתעשעים/רבים אחד עם השני. מצאנו לנו סלע נוח, התיישבנו וצפינו. ממש סרט של נשיונל ג`אוגרפיק. משם ועד לחווה שבה ישנו הדרך כולה היתה גבעות ירוקות עם נקודות לבנות (או לחילופין כבשים). דרך יפה, אבל ארוכה למדי. ערן: החלק הזה של הדרך הזכיר לי את הוביטון משר הטבעות. כבר ציפיתי שמאחת הגבעות יצא הוביט קטנטן ושמנמן, ידליק מקטרת ויפריח טבעות עשן אל השמיים הכחולים.
ממשיכים לנייפייר ורוטורואה
אחרי שינה טובה ועמוקה בחווה מבודדת באמצע שומקום, קמנו לבוקר שמשי ויצאנו לכיוון נייפייר (Napier). ערן: בדרך לנייפייר עברנו דרך המקום עם השם הארוך ביותר בעולם. המקום, שהוא בעצם גבעה, מתהדר בשם באורך הגלות. התרגום של השם הוא "המקום שבו טאמאטאה, האיש בעל הברכיים הגדולות, שהחליק, שטיפס ושבלע הרים, והידוע כאוכל יבשות, ניגן בחליל שלו לאהובתו". והנה הצעה למשרד התיירות הישראלי - לשנות את השם של פתח תקווה ל"המקום שבו בבוקר לח בשנת תרל"ח...." ולקרוא תיגר על ניו זילנד!! רגע לפני שהגענו, עצרנו בהבלוק נורת` (Hevlock North) וטפסנו (עם פרידה, לא ברגל) אל פסגת טה מאטה (Te Mata Peak). בגובה 400 מטר מעל פני הים, אפשר היה לראות 360 מעלות - ים, מישורים, הרים, מפרצים. ככה לפתע פתאום, שמנו לב שעברנו מאיזור ללא אוכלוסייה (כמעט) לאיזור שמיושב בצפיפות די רבה.
נייפייר, עיר חוף שמשית ונעימה, ובירת האר-דקו (אר-דקו הוא סגנון אדריכלי ואמנותי שהתפתח באמצע שנות ה20 של המאה הקודמת, וכולל מאפיינים של דוגמאות זיגזג, ברקים, צורות גאומטריות, צבעי פסטל, סמטריה, ומאפיינים שלקוחים מתרבויות עתיקות) - כמעט כל הבניינים בעיר בנויים בסגנון האר-דקו, מה שנותן לכל העיר מראה מאוד ייחודי. בשנת 1931 התרחשה בנייפייר רעידת אדמה הרסנית ומיד לאחריה השתוללה שריפה, מה שגרם להתמוטטות כמעט כל המבנים בעיר. תוך שנתיים נבנתה כל העיר מחדש, ומכיוון שזו היתה התקופה שבה שלט האר-דקו בעולם, כל העיר נבנתה בסגנון הזה. מאז ועד היום, זה מוקד התיירות העיקרי והמוביל של העיר, ובצדק. ערן: סגנון האר-דקו מזכיר לי תמיד חנות דראג סטור אמריקאית משנות ה-30, ובאמת, כל העיר נראית כאילו יצאה מסרט על תחילת המאה בארה"ב. אנחנו החלטנו לצאת לסיור מודרך בעיר, עם מתנדבת של המכון לאר-דקו בעיר. זו היתה דרך מוצלחת ללמוד על הסגנון הייחודי הזה ועל דרך התפתחותה בעיר.
מכיוון שעונת החגים היתה בפתח (חג המולד והשנה החדשה), החלטנו להזדרז ולהזמין מקומות לינה ביעדים הבאים שלנו, מחשש (מוצדק מסתבר) שהכל יהיה מלא באותה תקופה. תוך כמה דקות, כמה שיחות טלפון ושיחה עם בעל האכסניה (שהסתכל עלינו במבט של "מה-אתם-רוצים-ממני-פסיכים" כשחקרנו אותו קלות לגבי מנהגי הקיווים בחגים, ומה סגור ומה פתוח ומתי), גילינו שאין מקום בשום מקום, חלק מהמקומות סגורים לגמרי בחגים, ויש מספר ימים שבהם כל המדינה שובתת לחלוטין. אז שינינו קצת תוכניות, הכנו מסלול קצת אחר - ובסופו של דבר, הכל הסתדר לטובה.
ערן: יצא לנו מסלול "שבלולי" - צפונה ומזרחה לאורך החוף, אז ממשיכים מערבה, ושוב חוזרים דרומה לאורך החוף המערבי, ובסוף צפונה דרך מרכז המדינה. לא הכי קצר, אבל בהחלט מקיף.
היעד הבא שבו התכוונו לבלות (ולחגוג?) את חג המולד היה רוטורואה (Rotorua), אבל, כרגיל, החלטנו לקחת את הדרך הארוכה לשם, שעוברת על כל קו החוף, דרך עיירות חוף קטנות, מבנים מאוריים והמון חופים פתוחים ונטושים. אחד מהמקומות המוצלחים ביותר לחוות ים פתוח, נטוש, פראי ובתולי היה חצי האי מאהיאה (Mahia Peninsula) - חצי אי מדהים ביופיו, עם מפרצונים בצבע טורקיז, סלעים קטנים שבולטים מהמים הצלולים ומסביב הכל ירוק, פלוס כמה פרות שרועות בדשא. המקום המושלם לפיקניק. הדלקנו גזיה, הוצאנו מצרכים, התיישבנו מול הים ונהננו מהשקט.
את חניית הלילה שלנו עשינו בטוקומרו ביי (Tokomaru Bay), עיירת חוף קטנטנה, ששם יש אכסנייה מעט הזויה ממש על ראש גבעה קטנה שמשקיפה על כל הים וקו החוף. בריאן, בעל המקום, התגלה כאדם קצת מבולבל, שלא ממש זכר מי צריך להגיע ומתי ואם יש לו חדרים, ובכלל מה קורה. מסתבר שאפשר לצאת איתו גם לציד אופוסומים, למען הגנת המולדת הניו-זילנדית... ערן: מפליא שהקיווים, אבירי איכות הסביבה וההגנה על הטבע, כל כך צמאי דם כשזה מגיע לאופוסומים. להרוג אופוסום (ברובה, עם האוטו או ברוגטגה) זו ממש מצווה בשבילם. השלט שהציע את ציד האופוסומים הסתיים בבדיחה - Why did the possum cross the road? To visit his flat mate תוך דרך לא קצרה (אבל מאוד נופית) הגענו לרוטורואה. עקב העובדה שזה היה ערב חג המולד, ציפינו לאירועים מיוחדים באכסנייה - ארוחה, מסיבה, אירוע חגיגי, משהו.. אבל, לא היה כלום. היה עץ גדול ומקושט, וזהו.
למחרת בבוקר, יום חג המולד עצמו, קמנו ושמענו רעשים מהסלון. נכנסנו וראינו חבורת אנשים ליד העץ המקושט, יושבים ופותחים מתנות. למרבה הפלא וההפתעה, התברר שסנטה משאיר מתנות גם ליהודים, וכך יצא שלשנינו חיכתה מתנה יפה ועטופה מתחת לעץ - אני קיבלתי דובי קטן עם ציור של סנטה עליו וערן קיבל שעון-כדורגל-מעורר ומטוס קלקר להרכבה. פתאום, ראיתי איך אנשים מבוגרים, מתיישבים על השטיח ליד העץ המקושט ומתעסקים בסבלנות ורצינות במשחקי ילדים. מכיוון שבחיים לא חוויתי את "חווית חג המולד", זו הייתה התנסות מאוד מהנה בשבילי (למרות שנראה לי שאני אשאר עם חנוכה). ערן: אני לעומת זאת הצטרפתי למקומיים, ובמשך שעה ארוכה ניסיתי להרכיב ולהטיס את המטוס שלי. לא נחלתי הצלחה מזהירה בנושא..
בשאר היום לא עשינו כלום, כי יום חג המולד הוא כמו יום כיפור בארץ (רק יותר שמח) - אין מכוניות בכביש, הכל סגור ומסוגר, כולם בבית, הרחובות ריקים מאדם. יום אחרי חג המולד זהו "יום הקופסאות" (Boxing Day) - בירור קצר העלה שזה היום שבו נוסעים למשפחה הרחוקה לחלק מתנות. בגלל האירוע החשוב, רוב המדינה עדיין בחופש. אבל האתרים התיירותיים פתוחים. הזדמנות מצוינת להתחיל לתור את האיזור. רוטורואה (שהיא כנראה העיר המסריחה בעולם, בגלל ריח הגופרית העז שאופף את כל העיר) מפורסמת בעיקר בגלל כל הפעילות התרמית שיש בה. יש פה ובאיזור מסביב עשרות אתרים עם הקשר תרמי-געשי כזה או אחר. בחרנו כמה שנראו לנו מעניינים ויצאנו לדרך.
על גדות אגם רוטורואה יושב כפר מאורי קטן בשם אוהינמוטו (Ohinemutu) ששם יש כנסייה מאורית עתיקה ולידה בית קברות קטן. פתאום, באמצע בית הקברות, תפסו לי את העין מילים מוכרות כמו "יפו" ו"ירושלים". קריאה מדוקדקת יותר על המצבה גילתה שפה, ברוטורואה, גר תומס הנרי הולטון, ששירת בצבא הניו זילנדי במלחמת העולם הראשונה והיה הראשון שנכנס וכבש את יפו. יש כבוד! בכל האיזור ליד בית הקברות יוצאים אדים רותחים מחורי אוורור באדמה, בנוסף התחיל לרדת גשם וכל התפאורה הזו יחד נתנה מראה מאוד סוריאליסטי. משם המשכנו אל הכפר הקבור (Buried Village) - איזור שבו פעם היה כפר, ואחרי התפרצות הר הגעש העצומה שהיתה ב-1886, נקבר לחלוטין מתחת לשכבות של אפר ואבק געשיים. חלק מהבתים בכפר נחפרו וחלקם גם שוחזרו, ומסלול מאוד נעים עובר בתוך היער בין הבתים החפורים. בסופו של המסלול מגיעים למפל ענק בגובה של 80 מטר שצונח בזרם עצום.
ערן: ההתפרצות דך הר טראוורה (Mt Tarawera) הייתה אירוע טראומתי לכל האיזור. היא השמידה לחלוטין את הטרסות הוורודות והלבנות - טרסות של אמבטיות מים חמים טבעיים שהייתה פעם מוקד המשיכה העיקרי לאיזור, ואחד מפלאי עולם. בכלל, כל ההליכה בכפר, שנשאר בדיוק כמו שהוא היה אי שם לפני יותר מ-100 שנה, ללכת על אדמה שמתחתיה יכולים להיות קבורים בתים ומבנים, נותנת אווירה די מסתורית לאיזור.
בערב הזמנו את עצמנו לקונצרט והאנגי (ארוחה שמבושלת בבור עם גחלים) מאורי. אספו אותנו בערב מהאכסנייה ונסענו לכפר מאורי קרוב. שם התחילה הפעילות - בהתחלה הייתה אסיפה, שבה גילינו שבחדר יש עוד בערך 150 איש מ-22 מדינות שונות, ונבחר צ`יף שייצג את כל ה"שבט" (כל ה-150 איש..). ואז התחיל הקונצרט, שיותר מזכיר מופע אומנותי-תרבותי - חבורה של 10 (נשים וגברים) מאוריים, בתלבושות מינימליות וציורי גוף רבים - רקדו, שרו, הדגימו ריקודי מלחמה ושימוש בכלי נשק, נגנו בכלי נגינה שונים ומשונים, להטטו עם כדורים, הפעילו את הקהל והסבירו קצת על התרבות המאורית. כל האירוע כבר מזמן הפך לתיירותי, אך עם זאת עדיין לא מרגיש יותר מדי ממוסחר, ועדיין מרתק ללמוד ולו קצת על התרבות המאורית, ששונה כל כך ממה שמוצאים בניו זילנד כיום. אחרי המופע הייתה ארוחה מכובדת עם כל טוב, וטיול קצר ביער לראות את מאגר המים של הכפר (אגמון צלול-צלול, עם צלופחים, תולעים זוהרות וחולות מרקדים). בסופו של דבר, היה ערב מרתק.
את היום האחרון שלנו ברוטורואה בילינו במוזיאון המקומי (שהיה די מעניין עם תצוגות שונות על רעידת האדמה והתפרצות הר הגעש שהחריבו את האיזור בעבר) ובאתר התרמי וואי-או-טאפו (Wai-O-Tapu) - זה אחד מהאתרים התרמיים הרבים באיזור, וכמו אחרים, הוא פעיל ביותר. בתוך שטח עצום מצויים אתרים שונים, משונים ומיוחדים של פעילויות תרמיות - גייזרים, בריכת שמפניה (בריכה רותחת ומבעבעת), בריכות צהובות/ירוקות/אדומות, חורים פולטי אדים ובריכות בוץ מבעבע. ממש כמו גן שעשועים לאדמה... נפרדנו מרוטורואה, חלפנו על עוד כמה בריכות מעלות אדים בדרך, והיינו בדרכנו הלאה, לעבר התולעים הזוהרות והעולם האבוד.
לתחילת הכתבה
