נוסעים לכיוון אוקלנד
טיול לפעמים גורר פרידות, לא רק פגישות חדשות. אין מה לעשות, אבל לפעמים מתברר שחברים לחיים זה לא אותו דבר כמו חברים לטיול ובגלל זה הגיע הזמן לפרק את החבורה שלנו ולהתחיל להכיר אנשים חדשים. אבל לפני זה.... נחזור לאיפה שהפסקנו. פנגורו (panguru) אצל יוסי. אחרי שישבתי כל הלילה על הכתבה הקודמת, קמתי לבית שהתמלא ישראלים תוך כדי הערב והלילה הקודם. מצאתי את עצמי חלק מ- 9 ישראלים, לא כולל יוסי, שהקימו אוטונומיה ישראלית. העברתי שם עוד 2 לילות מדהימים, מרותקים למקום בגלל הגשם ובגלל הקסם של המקום, יוסי והחוויה הישראלית. אפילו הצלחתי, מעמדת האנדרדוג המוחלט, לנצח את טורניר הסנוקר שערכנו במקום, מה שרק העצים את הכיף. אבל ברקע התחילה להתגבש הפרידה הצפויה והלא קלה.
כמו שאמרתי קודם, חברים לטיול זה לא כמו חברים לחיים ובלי קשר, לטייל 4 אנשים ביחד זה מצב לחוץ ולא פשוט. אז בהחלטה לא קלה אבל נחוצה החלטנו להתפצל - דרור ועופר ימשיכו עם האוטו עד סוף ההשכרה ואז יפרדו גם הם ואת לירן ואותי הם יורידו באוקלנד כדי שנקנה לעצמנו מכונית. לפי המלצה של יוסי המשכנו לאוקלנד לג`ודי וג`רי, זוג מההיט שיוסי שכן אצלם לפני שהוא השתקע בניו זילנד והיום מתגורר אצלם אחיו ציון. אחרי נסיעה ארוכה מפנגורו שמצפון לאוקלנד, הגענו לבית של ג`ודי וג`רי - מעין חווה מבודדת טיפה, בקצה הכי קרוב ליערות שמסביב לאוקלנד. מקום הזוי מאוד, מעין בית שמורכב מחלקים שהוספו במין סופנטניות ולא מתוך תכנון אמיתי. אמרנו שלום, בתקווה להתראות שוב, לדרור ועופר ונכנסנו.
ג`ודי קיבלה אותנו בפנים מוארות ובישרה לנו ששניים מהחבר`ה שפגשנו בפנגורו מגיעים גם כן ונעלמה. ישבנו לנו מחוץ לחדר שלנו, כשכל הזמן מופיעים אנשים שונים ומשונים, שלא היה לנו מושג מיהם, מה שרק הוסיף לאווירה ההזויה. וכאילו זה לא הספיק - פתאום אנחנו שומעים נחרה ענקית מאחורינו. מאחורי הפינה הסתתר לו דיר חזירים עם שני חזירים ענקיים וחזירון קטנטון. אל תחשבו על החזירים שאתם מכירים - לא ורודים, חלקים וחמדמדים, אלא ענקיים, שעירים בטירוף ומגעילים. זה רק נהיה יותר ויותר הזוי.
בינתיים הגיעו אפי ואור מפנגורו אחרי נסיעות בכל אוקלנד, מתים ומותשים. פתאום הגיע ציון, והסתבר שהוא ההפך המוחלט כמעט של יוסי - לא רגוע, לא שקט, מסיבה אצלו בכל רגע. ג`רי גם הופיע פתאום ולקח אותנו להראות את הבייבי טאונהמהוגה שיש לו בחצר (אל תשאלו אותי איך כותבים את זה באנגלית, אבל מסתבר שזה עץ קאורי ( kauri) ששוכן לו בתוך היער שמקיף את החווה הקטנה של ג`ודי וג`רי). אחרי 2 דקות של הסתובבות בשיחים הגענו לעץ קטן, בן 200 שנה בלבד, בגובה של 4 מטרים בערך. לאט לאט התחלנו להתחבר למקום, להכיר את כל השוכנים - הילדים של ג`ודי וג`רי, סנדרה ואנדרה הצ`כי ששוכרים חדרים במקום וברוס - שרוצה להיות יהודי, אבל אין לו את המסמכים להוכיח שהוא כזה, אז בינתיים הוא רק חולם על לגור בישראל ולהתחתן עם יהודייה כשרה ולא הכי ברור איך הוא קשור לעניין.
אחרי שהכנו ארוחת ערב עם אור ואפי, קיבלנו הזמנה לבוא ולאכול עם כולם - ארוחה שלמה שהוכנה, לפחות חלקית, רק בשבילנו. התחלנו להרגיש יותר ויותר בבית. ברקע התנגנה מוזיקה ישראלית, ישבנו וניגנו שירים בגיטרה של ג`ודי ובכלל היה כיף. בבוקר קמנו ליום של סידורים. לא כל כך דאגנו לגבי להשיג מכונית באותו רגע, כי הסתבר לנו שרק ביום רביעי יש מכירה פומבית של מכוניות שיושבות בטווח מחירים שלנו וכולם אמרו לנו שאחרי חג המולד יש ירידה של מחירים ולכן אין סיבה שלא נצליח להשיג מכונית טובה ב- 1500 דולר. ג`ודי אמרה שהיא קופצת לקניות ושנבוא איתה. היא שאלה מה אנחנו צריכים והתחלנו לפלוט בקצב - אוכל, לתקן שעון, ציוד טיולים ועוד ועוד ועוד. ג`ודי הסיעה אותנו לקניון ואחרי כמה סידורים קטנים שלה, פשוט אמרה לנו איפה הכל וישבה וחיכתה ועזרה. בהתחלה הרגשנו לא כל כך נעים, אבל התחלנו להבין שזה מה שעושה את האנשים האלה שמחים - שהם מרגישים שהם עוזרים לנו ונותנים לנו כמה שהם יכולים.
אחרי שחזרנו לבית התחלנו להכיר יותר טוב את ג`רי - בחור בן 60 בערך ופעלתן יותר מכולנו ביחד. הוא מגדל כבשים, חזירים, עצי זית, מפלס דרכים ביער מסביב, ובעיקר - בונה בעצמו את כל מה שבסביבה (מה שמסביר קצת את מראה הלגו של הבית) ושורף דברים. הוא פשוט אוהב לשרוף ערימות של גזם ודברים אחרים. הפעם היחידה שהוא נרגע ויושב בשקט זה כשהוא עולה במעלה הגבעה של הבית ויושב באמבט החם שהוא הכין לעצמו - שני אמבטים מוגבהים שמתחתם (איך לא), הוא מבעיר מדורה ויושב עם כוס קפה וטלוויזיה קטנה ונהנה מהנוף.
באותו ערב קיבלנו הזמנה גם למסיבת היומולדת של נאירי - החברה של יוסי שהכרנו בפנגורו כשהיא קפצה לסופ"ש ויוסי עשה עם כולנו על האש לכבודה. אז הפעם היא עשתה יומולדת לכבוד החברים ויוסי הפתיע והגיע מהצפון בלי להודיע, שמח לראות אותנו להתחיל להעמיס עלינו פיצות ושתייה והפגיש אותנו עם מליון ואחת הישראלים שהיו במקום ומחוברים ליוסי ונאירי. מאושרים, טובי לב וקלי ראש מאלכוהול חזרנו עם ג`ודי וג`רי הביתה. זה באמת הרגיש ככה - חזרה הביתה.
בבוקר קמנו וג`ודי לקחה אותנו לטיול. יום לפני זה ניסינו למצוא דרך להגיע לטרק יום ביערות וייטקרה (waitakere), שהם השטח המיוער הגדול הכי קרוב לאוקלנד ומטר בערך מהבית של ג`ודי וג`רי. אחרי שג`ודי ישבה על הטלפון חצי שעה כדי לנסות למצוא אוטובוס שמגיע לשם ולא הצליחה, היא כנראה החליטה לפצות אותנו. היא הסיעה אותנו 10 דקות מהבית למסלול קצר וחמוד בלב היער, עם מצפה יפה על היערות הפראיים והלא נגועים של האיזור.
לתחילת הכתבה
מוכרים את האוטו
למחרת, כבר הגיע הזמן ללכת למכירה הפומבית. אומרים שצריך להגיע לשם שעתיים לפני כדי להספיק לבדוק את כל המכוניות שאתה רוצה ולנסוע בהן קצת, אבל ג`רי, סטלן טבעי, לקח קצת את הזמן שלו והגענו קצת מאוחר למכירה, חצי שעה לפני תחילתה. ג`רי הסביר לנו איך זה עובד והתחלנו לרוץ בין מכוניות, לפתוח מכסי מנוע ולהסתכל בתאי מטען. הצלחנו למצוא רק שתי מכוניות שנראו לנו וגם אותן לא הספקנו לבדוק כמו שצריך. לא היינו מוכנים ללכת ממש גבוה וכנראה שאנחנו לא היחידים, כי תוך שנייה שתי המכוניות עברו את המחיר שהיינו מוכנים להציע והן הלכו מבלי שיצא לי להרים את השלט אפילו פעם אחת!!!הלך כל הכיף של המכירה הפומבית וגם נשארנו די תקועים בלי אוטו...
ביקשנו מג`רי שיוריד אותנו בעיר והתחלנו להסתובב באכסניות תרמילאים, לראות מודעות ולרשום מספרים. מהר מאוד גילינו שחצי מהמודעות מובילות למספר של אדם שעומד מחוץ לאחת האכסניות היותר גדולות ומוכר מכונית אחרי מכונית. החצי השני מוביל לישראלי שפגשנו אתמול ומנסה להפטר מהפורד פלקון שלו במחיר מוגזם והחצי השלישי לא רלוונטי. בינתיים, פגשנו את ג`וני, ז`תומרת יוני, תרמילאי ותיק בן 29 שהסתובב במזרח, דרום אמריקה, אירלנד והגיע עד פנגורו כדי להפגש איתנו. כבר אז סיכמנו שיש מצב טוב שאנחנו לוקחים אותו בתור טרמפיסט (ליפטר בעגה המקומית - ז`תומרת שהוא משלם על הדלק) והוא חזר לאוקלנד ובא לפגוש אותנו.
במזל מהשמיים מסתבר שבעלת ההיט שג`וני ישן בו מוכרת את המכונית של הבת שלה. הוא כתב לי על זה במייל ואני בכלל לא שמתי לב. ישר תפסנו אוטובוס אל ההיט של ג`וני ובאנו לראות את האוטו - מאזדה גדולה מאוד, שנת 93 שנראית במצב טוב. הירש לקח אותה לנסיעת סיבוב וגילינו שהיא לא כל כך נשארת פועלת אם לא נותנים גז ושהיא נותנת חתיכת קפיצה במעבר בין ראשון לשני. אחרי מיקוח קצר שבו העלנו כמעט כל טיעון - אנחנו תרמילאים עניים, אנחנו ישראלים נחמדים, הווף והרישום כמעט פגו ויש באוטו בעיות, הצלחנו לקבוע על 1500 דולר לאוטו + ווף ורישום חדשים עלינו + תיקון כל הבעיות ומילוי הדרישות של הטסט (WOF) על הגברת הנחמדה. למחרת הלכנו לתיקונים ולבדיקות ואחרי לא מעט זמן רשמנו בניו זילנד אוטו חדש לעצמנו - האוטו "כלב", על שם הכלב כלב מתוכנית הרצועה. חזרנו שמחים ללילה אחרון אצל ג`ודי וג`רי, שהחליטו לפנק אותנו בארוחה גדולה של על האש וסנדרה הדיירת פינקה בפבלובה (Pavlova) הקינוח המסורתי של ניו זילנד - תארו לעצמכם עוגיית נשיקה שתפחה למימדים מפלצתיים ושכל הבפנים שלה כמו מרשמלו ומבחוץ יש את מיטב הפירות. פשוט פצצת סוכר טעימה. בבוקר קמנו, לא מיהרנו במיוחד, כי אחרי חמישה ימים נפלאים אצל ג`ודי וג`רי באמת לא רצינו לעזוב, אמרנו שלומים עצובים וקבענו שכשנחזור לאוקלנד - נבוא ישר אליהם, אפילו אם רק לחמש דקות. יצאנו ואספנו את ג`וני מביתו ויצאנו לכיוון היעד החדש שלנו - חצי האי קורומנדל.
לתחילת הכתבה
מגיעים לקורומנדל
מג`וני למדתי כמה דברים בזמן הקצר שטיילתי איתו. ג`וני פשוט מת לטרקים ולא מבין למה לישון באכסנייה או בהיט, כשאפשר למצוא נקודה יפה ולהקים בה אוהל. ג`וני אומר לעזאזל עם החוקים. ג`וני אומר שטרק לא עושים בשביל הנופים. הוא אומר שעושים אותו גם בשביל הנופים, אבל גם בשביל החברים, ההליכה, השטח, הבישולים, שמי הלילה, הזכרונות והרבה דברים אחרים (אני עושה קצת יותר רומנטי ממה שהוא באמת, אבל גם אם הוא לא אומר את זה בדיוק ככה, לזה הוא מתכוון), שזה משהו שידעתי פעם, אבל שכחתי קצת במהלך השנים. אבל הדבר הראשון שלמדתי מג`וני - טרק אפשר לעשות גם באוטו. ממזרח לאוקלנד שוכן חצי האי קורומנדל - שטח לא מאוכלס מדי, מלא בנופים נפלאים של יער פראי ולא נגוע וחופים מדהימים. הוא מתחיל בעיר ת`מז, שנזכרה כבר בכתבה קודמת. ג`וני הציע ואנחנו זרמנו - נוסעים ומקיפים את הקורומנדל עד הלילה, מתמקמים ולמחרת קמים ויוצאים שוב לדרך. ועל הדרך - טבילה בחופים, ניסיון למצוא פירות ים, דיג וקפה בנקודות יפות.
אחרי סיבוך קצר, הגענו לדרך שרצה לאורך הקורומנדל. יכולתי להגיד שעוד פעם נופים של יער ועוד פעם נופים של חוף ואוקיינוס, אבל זה מדהים. משהו שלא ניתן להסביר במילים - כל יער פה הוא אחר וכל חוף הוא אחר וכל מים הם אחרים, גם אם הם 50 ק"מ אחד מהשני וגם אם הם 50 מטר. נסענו ונסענו לאורך הכביש שמתפתל מעל החוף ממש, לפעמים ממש בצורה מסוכנת, כשרגע נגלות לפנינו חבורות של ציפורים על המים, רגע נקודות מעניינות לדיג, רצועת חוף שהולכת בצורה ממש רדודה לתוך הים, כך שנראה כאילו אתה עומד על המים ורגע מדשאה נחמדה, סתם כדי לעצור וליהנות מהנוף והקפה.
לקראת הלילה התחלנו לחפש מקום לעצור בו, קרובים כבר לקצהו של חצי האי. בכל מקום היו שלטים שאוסרים על קמפינג ועל הדלקת אש. זה לא הטריד יותר מדי את ג`וני ואת הירש, אבל לי זה די הפריע, אז המשכנו עוד קצת ועוד קצת עד שמצאנו מקום שמתיר קמפינג (או אולי רק נמחק הקו האדום מהשלט?) אבל לא מתיר אש, מה שלא הפריע לנו לעצור אל מול הים ולהדליק מדורה גדולה שתחמם אותנו כשנאכל. ישבנו לשיחה אל תוך הלילה על החיים, בחורות, טיולים והומור נמוך, כשפתאום הופיעו מתוך החשיכה שני קיווים צעירים אותנטיים, ואני לא מתכוון לעוף, אלא לשני צעירים משועממים שתפסו טרמפים עד לקצה האי ודחפו לתוך עצמם קצת פארטי פילס (Party pills - גלולות מחומר טבעי בעלות השפעות שונות על הגוף והנפש שהינן חוקיות בניו זילנד ונמצאות בשימוש נרחב על ידי הצעירים) ואלכוהול ופשוט התחילו ללכת חזרה. הם התיישבו איתנו, שתו עוד קצת, התחילו לדבר ולא הפסיקו. הם דיברו על סמים, בחורות, איזה ישראלי שהם פגשו פעם באוסטרליה, הזמינו אותנו לישון אצל ההורים שלהם ואצל אחיות שלהם ועוד ועוד ועוד ופשוט לא הפסיקו. בסוף, המפגש ההזוי הזה קצת התיש אותנו ואנחנו החלטנו ללכת לישון. הזמנו אותם להשאר באוהל השני שלנו ונרדמנו. בבוקר, כשקמנו, הם כבר נעלמו. כמו שבאו פתאום מתוך החשיכה, כך הם נעלמו אל תוך הלילה. אנשי הצפרדע ממש.
קמנו והמשכנו לנסוע ולהתפעל מהנופים. הנסיונות לדוג לא העלו כלום בחכתנו, אבל בכל זאת נהננו מהשקט והים. אחרי עוד יום של כיף, התחלנו שוב לחפש מקום לישון. הגענו בשביל עפר לאיזו עיירה נידחה עם חוף ים מהמדהימים שראיתי. כל האיזור היה מלא בשלטים שאוסרים על קמפינג, אז אמרנו נרד קצת בחוף, מחוץ לטווח הראייה ונסתדר שם. עשר דקות אחרי שהתיישבנו והקשבנו לים הרועם (הגלים היו ממש מחרישים ברעש שהם עשו כשהם נשברו על החוף), הגיע זקן חמוד שהוא אחראי האש של העיירה או משהו כזה וביקש ממנו בעדינות שלא נעשה קמפינג במקום. התנצלנו והלכנו והוא היה ממש מופתע ומאושר שזה הלך כל כך בקלות. לא הייתה לנו ברירה וחזרנו בדרך העפר עד שמצאנו מקום עם קצת עשב בצידה ופשוט פתחנו שם במנהג שקיבל את הכינוי - "לישון על אי תנועה" - מחוסר ברירה פשוט נזרקים לצד הכביש במקום הכי קרוב ומסתדרים שם.
רוטוראה וטאופו
מאי התנועה המשכנו לכיוון רוטוראה (Rotoroa), במטרה לראות את הפעילות של הגייזרים והמעיינות החמים שם ואת המופע המאורי. בדרך ניסינו למצוא היטים פנויים ולא הצלחנו. ג`וני והירש לא כל כך רצו לחזור לדרך הראשית של התיירים, גם לי ירד החשק אחרי שקראתי קצת יותר בלונלי פלנט על המקום וגם לא מצאנו מקום פנוי, אז בהחלטה ספונטנית הלכנו לטאופו (Taupo)- העיר השוכנת לחוף אגם טאופו ונחשבת גן עדן לספורט אקסטרים וגם נקודת יציאה לטרק Tongariro crossing - הטרק יום הכי מפורסם בניו זילנד. אנחנו, מתרחקים משאר התיירים כמובן, החלטנו לעשות את הגרייט וולק. הגרייט וולק הוא מסלול הליכה (יש 8 כאלה בניו זילנד) שהניוזילנדים החליטו שהם הכי טובים בניו זילנד ולכן צריך לשלם עליהם יותר. אחד מהם, המילפורד (Milford), נחשב לפעמים לטרק הטוב בעולם.
הגרייט וולק Tongariro northern circuit מכיל בתוכו את הטונגרירו קרוסינג והוא טרק לא קל שנמשך 4 ימים. זאת הייתה התוכנית, לפחות. מהרגע שהגענו לטאופו, דברים לא הסתדרו לנו: לא הצלחנו למצוא מקום בהיט, בקושי מצאנו מקום באכסנייה (מסתבר שנפלנו בדיוק על סופ"ש שהתקיים בו איזה מירוץ מכוניות) וסתם הייתה הרגשת באסה כללית. למחרת הלכנו לכריסי מההיט שאמרה שתאכסן אותנו. איך שנכנסנו היא בקשה מאיתנו את כרטיס ההיט שלנו. היינו קצת מופתעים, כי אף אחד לא שאל את זה עד עכשיו, חוץ מג`ודי, וגם היא אחרי שלושה ימים שהיינו אצלה וגם זה רק בתור תהייה כללית. צריך לציין שרק לג`וני היה כרטיס אז החלטנו פשוט לעשות אחורה פנה, חוץ מג`וני שנשאר שם בתור שוהה חוקי. אני מאוד כועס על כריסי ודומיה. ההיט הוא ארגון שנוסד מתוך אידיאולוגיה, מתוך אהבה. כריסי ואנשים כמותה הפכו את העניין לעסק. כריסי ניהלה שם אכסנייה של ממש ולא התביישה להגיד שהיא עושה מזה כסף. זה עוד מקרה של משהו טוב שאנשים חיצוניים קילקלו קצת. אני לא מתכוון לעשות כרטיס ולתת לאנשים הלא נכונים לקלקל את החוויה.
החוויה בטאופו המשיכה להיות לא נעימה. היינו די בבאסה, חזרנו לאכסנייה שהיינו בה בערב הקודם וקבענו עם ג`וני, אחרי כביסה וקניות, שנאסוף אותו מחר בבוקר כדי לצאת לטונגרירו. קמנו לבוקר יפה ושמחנו לעוף מטאופו. אספנו את ג`וני והתחלנו לנסוע לכיוון ההר. ככל שהתקרבנו חשכו פנינו. שוב מזג האוויר לעג לנו וענן כבד כיסה את כל האיזור עם ממטרים ארעיים. נכנסנו למרכז המידע וגילינו שהתחזית לארבעת הימים הקרובים היא רק קודרת יותר ויותר. נכנסנו למכונית עם הפנים בין הידיים וחשבנו מה הלאה. בספונטניות האופיינית לטיול מאז התחברנו לג`וני החלטנו לקפוץ לגרייט השני שנמצא באי הצפוני - הטרק של אגם וייקרומונה. רק 180 ק"מ מזרחה בערך.
התחלנו לנסוע את המרחק. בשלב מסויים, בערך 80 ק"מ מוייקרומונה, הדרך הופכת לדרך עפר, דבר שמאוד מאפיין את האיזורים הפחות מיושבים של ניו זילנד. קצת אחרי, ג`וני עלה על ההגה בפעם הראשונה. קצת אחרי זה, הוא שם לב שאנחנו כמעט בלי דלק. אז מה נעשה? אין ברירה, להמשיך לנסוע ולקוות לטוב. בדרך, הנוף הוא כל כך בראשיתי - יערות מטורפים, נחלים מתפתלים וציפורים שמופיעות ונעלמות שפשוט משכיחות מאיתנו את כל הדאגות על הדלק ועל להגיע ועל מזג האוויר. פשוט נהנינו מהנסיעה. בסוף הגענו לעיירה נדחת, שאני אפילו לא בטוח שהיה לה שם, ושבה רק איזו קהילה מבודדת של מאורים ותחנת דלק שיש בה רק סולר... המוכרת בחנות התקשרה למישהי מהכפר, שהגיעה עם מיכל של 10 ליטר של מה שהוא אולי בנזין (אנחנו היינו מאוד חשדניים) ודרשה עליו 30 דולר!!! מחיר של יותר מפי שתיים ממחיר רגיל (שזה היה קצת יותר שחיטה ממה שציפינו) והיא לא הייתה נכונה להתמקחות. אז מה עדיף? לשלם הון או לנסות לעבור 50 ק"מ כמעט בלי דלק על דרך חצץ עד העיירה הבאה? המשכנו לנסוע, מעבירים חלקים מהדרך בניוטרל כדי לא לבזבז דלק יקר, מנסים להבין כמה יעזור לנו ה- 800 מ"ל של בנזין שיש בבנזיניה שלי עד שהצלחנו, אחרי תפקוד מבריק של האוטו כלב, להיעצר בתחנת הדלק שליד וייקרומונה. שהייתה סגורה כמובן. הא, הא מרפי, מצחיק מאוד.
הצלחנו, בכוחות אחרונים, לנסוע ל"אי תנועה" קרוב ושוב ישנו לצד הכביש. בבוקר פגשנו לראשונה את החיה האכזרית ביותר בניו זילנד - זבוב החול. בניו זילנד אין אריות, נמרים או נחשים, אבל יש את זבוב החול - חיה בגודל של כלום שקופצת לך על כל חלק חשוף (ההעדפה העיקרית שלה היא כפות הרגליים, מה שהופך אותה לדעתי לעוד יותר מגעילה) ומשאירה עקיצות מאוד כאובות ומגרדות למי שרגיש, שזה בערך כולם, חוץ ממני. אותי הזבובים לא כל כך אהבו והתייחסו אלי כאל מטרה פחות איכותית. את הירש לעומת זאת, הם אכלו חיים. אבל, מסתבר שאותם רודנים אימתניים רגישים ללא אחר מהמוצר הישראלי הגאה - ה-סנו די! כל מקום שנמרח בסנו, מיד נשאר נקי מזבובים וכך נמרחנו - מהכפות לרגליים, לידיים לאזניים, עד שכמעט היינו חופשיים מזבובים, שעדיין הצליחו פה ושם לחדור.
תדלקנו את האוטו כלב והמשכנו לתחילת הטרק. הירש השאיר אותנו שם וחזר בשביל להשאיר את האוטו בחניון המאובטח (נגיד ש...), לתפוס סירה ולסכם איתה שתאסוף אותנו בסוף הטרק (תענוג שעולה 25 דולר לאדם, ולכן הצטמצנו לאדם אחד שיאסוף את האוטו ויביא את כולם) ואז, סוף סוף התחלנו את הגרייט וולק הראשון שלנו.
איזו התחלה. טרק שמסווג כקל מתחיל בעלייה חדה של 500 מטר. אני נסחבתי מאחורה ועליתי בקושי עד לשיא העלייה - נוף מדהים לאגם ולרכסים שסביבו, בפעם הראשונה מאז התחיל הטרק. ההמשך - עוד עלייה (זה פשוט אחרי השיא של הקושי לא של העלייה) ועליות וירידות על פני הרכס עם נופים של האגם, עד הבקתה הראשונה על הדרך.
הטרק התחיל לרדת אט אט לעבר האגם ביום הבא, אחרי שישנו שוב על סוג של אי תנועה - פשוט באמצע השביל, די מצומצמים במקום ודי באלכסון. המשכנו לאורך האגם עם נופים נפלאים שלא נמאסים - מים, הרים, שמים ויער. עצרנו גם לשחייה קצרה וכמובן, קפה. לקראת הלילה התחיל לרדת עלינו כמובן גשם, בדיוק כשאנחנו נמצאים מרחק גשר חבלים מבקתה. מה נעשה? נלך לבקתה? נחנה ממש מול הבקתה? נמשיך בגשם? אז המשכנו עד לחוף קטן ויפהפה ממש על השביל, כשאנחנו מפנטזים על שחיית בוקר. הגשם המשיך בלילה אבל הפסיק עד הבוקר, כך שלא כל כך נרטבנו בסך הכל, אבל היה קר מדי לשחיית בוקר. המשכנו לאורך האגם, מדי פעם חותכים פנימה לאורך איזה נחל כדי לחצות אותו. לאט לאט התחיל להגמר לנו הטרק בלי ששמנו לב מרוב יופי (והאמת שהמסלול, מאז העלייה, נהיה די קל). ואז שוב הפתיע אותנו מזג האוויר במטחים כבדים של גשם. ישבנו, אני והירש, מתחת לאיזה עץ שסוכך עלינו בקושי וחיכינו לג`וני, שחיכה שיפסק הגשם 2 דקות מאיתנו, מסתבר. בסוף גילינו את זה וברחנו לסככה של אתר קמפינג, הכנו פסטה וחיכינו שייגמר הגשם. כשהוא נפסק, עשינו את שארית הטרק, הגענו לקצה וגילינו שנשארו לנו בערך 20 שעות עד שהסירה אמורה לאסוף את הירש. החלטנו לשלוח מישהו קדימה בטרמפים ובינתיים מצאנו לנו אי תנועה יפה בקצה הטרק להעביר בו את הלילה.
ממשיכים לוולינגטון ונפייר
משם המשכנו ונסענו לוולינגטון (Wellington) העיר הדרומית ביותר באי הצפוני, כדי לתפוס מעבורת לאי השני. הדרך מאוד יפה, קרובה לאוקיינוס והנוף משתנה פתאום. באיזור נפייר (Napier) הרכסים הופכים להיות הרבה יותר דרמטיים וחדים והנחלים יותר קניוניים ועמוקים, חלק אחר לגמרי של האי הצפוני, ואם היה לי קצת יותר זמן הייתי נשאר למצוא איזה טרק מעניין שם. אבל אנחנו מיהרנו לאי הדרומי.
הגענו לריקי מארגון ההיט. הצהרנו מראש שאין לנו כרטיסים ולא היתה לה בעיה עם זה. ריקי היא זקנה חמודה שקיבלה אותנו עם פנקייקים צמחוניים לארוחת ערב והשאירה לנו ביצים ולחם לארוחת בוקר. הבית הוא בית סבתא מאוד - הכל מסודר מאוד במקום, מה שגורם לך להרגיש קצת הרבה פחות בבית, אבל לפחות החדרים הם ביחידת דיור נפרדת, מה שנותן לך שטח לבלאגן. דבר אחד צריך לזכור לגבי חברי ההיט - הם בדרך כלל נוצרים אדוקים ולפעמים זה מביא למצבים מצחיקים ואפילו לא נוחים, כמו למשל אצל ריקי. אני ניגנתי להנאתי על אורגן שהיא מחזיקה, שמעתי ברקע את ג`וני מקריא לה תהילים, כשלפתע הסתובבתי וגיליתי אותה מחזיקה שופר ענק ותוקעת בו בקול. היה קצת מוזר והבנתי שבגלל פחד ממצבים כאלה יש אנשים שנמנעים מההיט. אז לא נכון, כי חוץ מהקטע הזה וההתחמקות האלגנטית שלנו מללכת איתה לכנסייה, האירוח היה מדהים וזה בסך הכל ב- 10 דולר. אז אין מה לפחד.
עכשיו אני בוולינגטון, כותב לכם. מחר בצהריים אנחנו עוברים לאי הדרומי. מסתבר שזה עסק בכלל לא זול - 218 דולר למכונית ושני אנשים וזה הכי זול שמצאנו. כדי למצוא כרטיסים פשוט הולכים למרכז המידע של וולינגטון והחבר`ה שם מאוד יעילים - ימצאו לכם מתי יש מקום פנוי, איפה הכי זול, יתאמו את ההזמנה, יחייבו אתכם ויוודאו שאתם יודעים איך להגיע ומתי. זהו, חודש מדהים באי הצפוני מסתיים עכשיו. ניפגש שוב באי הדרומי!
