ימים 1-4: טיול בחצי האי פיליון

יום 1: יצאנו ב-07:00 משדה התעופה בן גוריון ונחתנו באתונה ב-09:15. אין ג'ט-לג, איזה כיף! לקחנו בשדה התעופה את הרכב שהזמנו (קיבלנו מרצדס. בדיעבד, הסתבר שהוא אוכל מעט דלק). נסענו ל-Volos שבפתח חצי האי פיליון (Pelion). כדי לתאר את האזור, אסתפק במילותיה של ישראלית אחרת, שקנתה בית באזור: "מימין ראינו מפרץ כחול מערסל ספינות דייגים; משמאל - רכס הרים מיוער, משובץ בכפרים קטנים. לאורך הדרך, בתים טובלים בצמחייה ומטעים נושאי פרי. ועל הכל שורה תחושה מרגשת של שפע, של אדמה מיטיבה הנותנת את יבולה. לאורך הדרך ישבו דומם חקלאים קשישים עם ארגזי פרי, מוכרים את תנובתם". בחרנו להתחיל בכפר פורטייה (Portia). הנהיגה בהחלט דורשת מיומנות. מצאנו בפוּקס חדר במרכז הכפר. הכנו לנו קפה במטבח שליד החדר ושתינו על המרפסת. הכפר אותנטי, עם הרבה חנויות לממכר ריבות תוצרת בית, מספר טברנות ואנשים ידידותיים. כיף לשוטט בו.

 נסענו למקריניצה (Makrinitsa) הסמוכה. כפר מדהים עם נוף ואווירה. יש בו שורת חנויות לממכר מוצרים מקומיים. קנינו פעמונים וריבה. שוטטנו וראינו עץ דולב ענק, שניתן להיכנס לתוכו. ישבנו בכיכר המרכזית על כוס קפה (פְּרָפֶה= הקפה הקר החזק. קפה יווני). שלווה אמיתית. משם, נסענו למסעדה המאד מומלצת ליד החדר שלנו: "קריצה" בפורטייה. מאד מאד נהנינו. הישיבה היא בחצר במרכז הכפר. זאת הפעם הראשונה שחווינו את אי היכולת שלנו להידבר עם היוונים, שברובם כלל לא מדברים אנגלית: רצינו חצי ליטר יין וקיבלנו פעמיים חצי ליטר: אחד לבן ואחד אדום. החלטנו להשאיר זאת וסיימנו כמו ילדים טובים...

יום 2: פתחנו את היום בקפה על המרפסת. עשינו לנו קניות במכולת ובבית מאפה בכפר (ככלל: Bakary יש בכפרים היותר גדולים. ניתן לקנות בהם מאפים מלאים בעיקר בתרד, במנגולד ובגבינת פטה. זול וממלא כמו ארוחה). נסענו בין הכפרים בפיליון בדרך לדֶמוּכָרִי (Damouhari). רצינו להגיע לכפר הזה, אך לא היה פשוט למצוא אותו. נסענו וחזרנו ושאלנו (ככלל: השילוט בדרכים ביוון מחוק ברובו. השלטים לא מושמים במקומות הגיוניים. המפה לא היתה מדויקת). בצומת דרכים הבחנו בשלט על חדר. טלפנו ומצאנו חדר אצל קתרינה (הטלפון שלה נמצא באתר שלה, כמובן).

החדר הוא בצנגרדה (Tsangarada), שליד דמוכרי. זוהי חווה משפחתית, כמה מטרים מעל חוף מדהים. קתרינה, המנהלת את המקום, היא בחורה צעירה הדוברת אנגלית. שני ההורים שלה גרים איתה. האווירה נעימה ומשפחתית. הם מוכרים במקום ביצים, ירקות ופירות אורגניים אשר הם מגדלים בחווה. התחלנו בחדר קטנטן, אך למחרת התפנה חדר אחר ועברנו לחדר גדול עם מרפסת מעל הים. מידי יום, אמא של קתרינה הביאה לנו לחדר סלסלה מלאה כל טוב: תאנים, אפרסקים, ענבים, אגסים. בחדר קיבלנו בקבוקון עם שמן זית ששימש אותנו בכל הטיול. בדרך הקצרה אל החוף יש שני ברים נחמדים. הים רגוע ונקי. קתרינה מציידת בשמשיות, למי שמעוניין. המחיר בעונה נע בין €60 לבין €50 לזוג ללילה. יש להניח שמחוץ לעונה הרבה פחות. מתאים רק למי שלא אוהב חיים בכפר ללא מותרות. אתר אינטרנט: www.papanero.com/HostelKaterina/En/main.asp. ירדנו לים. שחינו. המים נעימים והחשיכה יורדת ביוון לאט לאט וגם ב-21:00 עדיין ניתן לראות וכיף להיות בים.

מקום אחר, למי שרוצה להזמין מהארץ: [email protected]. הטלפון: 302426049872. אתר האינטרנט של דמוכרי: www.godamouhari.com.

יום 3: אכלנו בפרגולה הנעימה שבחווה וירדנו לחוף הסלעי, שליד החוף השקט והמסודר. שנירקלנו. הלכנו ברגל לאורך החוף והגענו לאיזור ובו הרבה מאד מסעדות. אכלנו סובלקי מצוין וכבש.

יום 4: זה היה היום השלישי אצל קתרינה. שוב פתחנו בארוחה בפרגולה. שוחחנו עם שכנינו, שאכלו לידינו, הם באו מברלין. לאחר מכן נסענו לחלק הדרומי של דמוכרי. החנייה היא בכרם זיתים. ירדנו במדרגות עץ למפרץ מדהים, שיש בו מעגן בלבד ומסעדות יפהפיות המעטרות אותו. המשכנו לחוף הבא: הטבע הגועש בהתגלמותו. שם ניתן להתרחץ, אך הים אינו שקט. רוב האנשים נחים שם על חלוקי החוף הענקיים. עלינו להר, במסלול שמתחיל בגשר עץ מעל קניון (ראינו שם אוהל אחד או שניים. זהו מקום מומלץ למאהל בטבע, מוגן מרוחות ויפהפה). המסלול עצמו יפה עם תצפיות על כל המפרצונים הקרובים. ישבנו במסעדה במעגן על קפה. תחושה של חופש אמיתי. בערב חזרנו למסעדות. בדיעבד, נראה שמלכודת התיירים עבדה עלינו: הזמנו דגים. השירות היה נורא, במחיר הם ניסו לרמות, הדג טבל בשמן. נפלנו טוב גם במחיר.

לתחילת הכתבה

ימים 5-13: מרכז יוון וצפונה

יום 5: ב-07:30 בבוקר יצאנו להליכה על החוף, הים היה שקט. רק מטאטאי המסעדות נראים ושתי מאפיות מפיצות ריח מגרה. שוב אכלנו את ארוחת הבוקר בחווה של קתרינה ויצאנו בנהיגה לכפר שעליו קתרינה המליצה - Pandeleimonas. הכפר ממוקם כ-35 ק"מ מצפון ללריסה (שנמצאת דרומה לליטוכורו, שהוא מקובל ככפר הלינה לפני הטיפוס על האולימפוס), על כביש E75 (כלומר A1), באמצע הדרך בין הערים לריסה וקתרינה. הכניסה היא דרך העיירה Platamonas, אורך כביש הכניסה הוא 7 ק"מ. משם נסענו לאולימפוס (ולא מהכפר מליטוכורו, שהתגלה כמקום מכוער). הכפר הזה אינו נזכר באף ספר המלצות בעברית, אך אנו גילינו פנינה! מצאנו חדר אצל Naxi, בכניסה לכפר, בכביש שיורד לפני המלון הגדול ולפני מגרש החניה. שילמנו 60 יורו עבור חדר נחמד עם ארוחת בוקר. הפרטים: טלפון: 2352022367. דוא"ל: [email protected], האתר: www.toxani.gr (בתחתית האתר ניתן להעביר את השפה לאנגלית. יש בו גלריית צילומים שמראה עד כמה המקום יפה). מרכז הכפר מרהיב ביופיו. שוטטנו והתפתינו לשבת מול הנוף ולהזמין כמו בשולחן השכנים היוונים: עלי מנגולד ("סלט ירוק"), צזיקי, קישואים בגריל, צ'יפס. טעים ונעים.

יום 6: התכנון היה לטפס על האולימפוס. בעל המקום עמד על כך שיקיש על הדלת שלנו ב-07:30 ושנאכל ב-08:00. לא הסכים שנאכל ב-08:30. רק כשחזרנו בערב, ב-22:00 כשכבר החשיך לחלוטין, הבנו שהוא עשה זאת בשבילנו. כשחזרנו, הוא אמר שמחר נוכל לאכול אפילו ב-11:00, בכל שעה שנבחר... נסענו לאולימפוס כדי לטפס אל בקתת ההרים הראשונה. בספרים כתוב, שהעלייה היא בת שעתיים וחצי. קוסטס, מטפס ההרים שפגשנו אצל "נחי", אמר שנטפס בשעתיים. עלינו בארבע ורבע שעות. הפסגה האחרונה היתה מאד קשה לשנינו. הדרך יפהפיה: עצים, מגוון ציפורים, בגבהים יש פרחים (כרגיל בקיץ). למעלה אכלנו מרק, ספגטי ושתינו 4 כוסות קפה, עם הרבה סוכר ועם עוגות - צריך אנרגיה בכדי לרדת... לאחר כשעה התחלנו את הירידה. ללא הפסקות לקח לנו, כמעט בריצה, שעתיים וחצי. לסיכום הטיפוס ניתן לומר, שהעלייה לאולימפוס חייבת להתחיל מוקדם בבוקר, כדי לא להיתקע בחשיכה. צריך כושר (בספרים מצטייר כאילו שזה נעשה בקלי קלות וכל אחד יכול). היה נפלא וטוב שעשינו. הרבה סיפוק.

יום 7: בערב בעל המלון שאל: "מתי להעיר אתכם, בשעה 9, 10, 11? הרי עכשיו אתם יכולים לקום מתי שתרצו...". יצאנו ב-10:00 ליום נסיעה לכיוון צפון-מערב, לכביש E1 ממערב לטריקלה -; אל הרי הפינדוס. ישנו ב-Pili, ליד המנזר שנבנה ב-1500 לספירה ונקרא Panagia Porta. פילי נמצאת בשער לעמק. מחיר החדר ירד ל-35 יורו בתנאים טובים. בערב שוטטנו ברחוב הראשי של העיר וגילינו מקום שכל המקומיים ממלאים אותו, ואמנם היה בו הסובלקי הכי מדהים ביוון (מה שנקרא בפי היושבים בציון 'שאווארמה').

יום 8: יצאנו לסיבוב בין הכפרים שבהרים: פילי, אֶלָתִי (תיירותי ומלוקק, אך מאד נקי ואסתטי. מתאים למי שאוהב חנויות עם מזכרות ומלונות 4-5 כוכבים), פֵּרְטוֹלִי, מצורה (Mesohora) וסיבוב בחזרה לפילי, אלא שטעינו ועלינו על דרך עפר. חשבנו לנו שזהו קטע קצר של בנייה זמנית וכך המשכנו הלאה והלאה והלאה.... התברברנו בדרכים ישנות ורעועות, על ההרים בין כפרים נידחים. נסענו למעלה מ-14 ק"מ. פה ושם פגשנו בדרך מעט מאד אנשים שבונים ומתקנים, שלמותר לציין שהם לא ידעו אנגלית אך הם הצליחו להראות לנו את הכיוון. לאחר שהגענו בשעה טובה לכביש, החלטנו לעצור לקפה, אבל (כרגיל) הגענו לטברנה. ישבנו על מרפסת מול נוף עוצר נשימה.

יום 9: לכיוון מטאורה, כפר המנזרים, הבנויים בראשי צוקים מתנשאים. משמעות שם המקום הוא "נישא באוויר" או "מרחף". בשל בידודו של האזור והנגישות המוגבלת לראשי הצוקים, קמו בו בימי הביניים מנזרים אורתודוקסיים. היא הוכרזה בשנת 1988 כאתר מורשת עולמית. כבר בכניסה מרחוק הסלעים מאד מרשימים. ביקרנו ב-5 מנזרים. התבוננות בשטח מראה עדיין את הסלים שבהם העלו בעבר את הנזירים. היום יש מדרגות וגשרים, אך למרות הגישה הנוחה -; המקום מאד מרשים ומומלץ. צילמנו הרבה. מכיוון שחם מאד בצהריים, הלכנו לנו לחפש חדר בקוסטרקי, שלמרגלות המנזרים. יש שם חדרים למכביר. החדר, במחיר של 35€, צפה אל סלעי מטאורה. לקחנו לעצמנו מנוחת אחר צהריים וחזרנו למטאורה, לצלם בשקיעה. שוטטנו בכפר וצילמנו (אפילו עם החצובה) והתיישבנו לנו במסעדה יוונית. איך לא?

יום 10: קמנו מוקדם כדי לצלם את מטאורה בזריחה. נסענו בדרך ההררית למצובו, הכפר של דוברי הוולכית (ניב רומני), שסופר לנו עליו. אך לעומת התיאור מלפני 30 שנה, מצאנו כפר תיירותי מאד ופחות אוטנטי. ישבנו על כוס קפה ואחרי כן סיירנו רגלית. מכאן נסענו בכביש המהיר ליואנינה (Ioannina). שייקה כבר היה בה בעבר וזכר אותה מאד לטובה. ואמנם, כאן הזיכרון היה מדויק: גיליתי עיר מקסימה. כהמלצת הספרים, נסענו לפראמה (Perama), השכנה, כדי לחפש מקום לינה. לאחר התברברות מה, מצאנו חדר במקום טוב, במחיר 40 €. שם בחרנו גם לאכול ארוחת בוקר (העלות היא כבכל יוון: 5€ לארוחה, אלא ששם קיבלנו קפה, מיץ ומאפה גדול). בעל המקום סיפר לנו, שבמלחמת העולם השניה הוא הציל אנשים מבני משפחת מצא, שהיא משפחה יהודית, שהיתה מאד ענפה בעיר. מכיוון שהתקשינו למצוא מקום לינה ומכיוון שהמקום הזה היה נוח מאד והאנשים חביבים, להלן הפרטים: שם המקום הוא "אֶקסָרחוֹס", טלפון: 2651081424. קל למצוא את המקום, כי הוא מול פתח מערת הנטיפים הגדולה והמשולטת.

 חזרנו ליואנינה. שוטטנו בשכונה העתיקה שבין החומות. חיפשנו את בית הכנסת. משהתייאשנו, לא רק שמצאנו אותו, אלא שבית הכנסת היה פתוח והוזמנו לבר-מצווה לילד מאתונה, שסבו נולד ביואנינה. האם ואשת הרב הראשי של אתונה הזמינו אותנו והסבירו לנו שזה בר-המצווה הראשון מאז מלחמת העולם השניה ושחתן השמחה ומשפחתו גרים באתונה. לאחר לבטים, החלטנו להישאר בעיר יום נוסף ולהיות בבר המצווה. גבאי בית הכנסת הוא שמואל כהן, שסיפר לנו בעיניים נוצצות מדמעות ובעברית רהוטה, שבתו גרה בישראל ושנכדו נהרג במלחמת לבנון השניה. הוא סיפר שערב ה-25 במרץ 1944 היו בעיר 1,950 יהודים ובאותו היום נרצחו בעיר 1,800 מהם. רק 150 יהודים נותרו בחיים - אלה שבמקרה באותו יום היו מחוץ לעיר, הפרטיזנים שהתחבאו ונלחמו ביערות ושמואל, שהיה בן 17, היה ביניהם. אשתו של שמואל כהן אמרה לנו: "תמיד הוא מתפלל ורק אני מקשיבה. כבר אין פה יהודים". המשכנו לסייר בעיר ואכלנו סובלקי בפיתה. זול וטעים.

יום 11: לפנינו יום שלם, עד בר-המצווה שבערב. טיילנו ברובע העתיק המשופץ וצילמנו הרבה. ישבנו על שפת האגם, קראנו וצילמנו. אכלנו ארוחת צהריים יוונית קלאסית, בכיף אדיר, וחזרנו לנוח בחדר. התייפינו ונסענו לבית הכנסת. רבה של אתונה ניהל את התפילות, בתלבושת מסורתית. מסתבר, שסבו של הנער הוא ראש קהילת יהודי יוון, שמוצאו מיואנינה ושמו הפרטי כשם הנכד: סלומון. בשבילי זה היה טקס ארוך, מייגע וחם, אך בסוף, כשדיברנו עם האנשים, היה מרגש. שוטטנו לנו בעיר היפה, צילמנו את כמויות האנשים שגודשים את מסעדותיה, אכלנו גלידה נפלאה וחזרנו לחדר.

יום 12: נסיעה בכביש המהיר לכפרי ההרים בחבל הזגורוכוריה (כפרי זגוריה), שהם כפרים מבודדים בהרי פינדוס. נכנסנו דרך הכפר אריסטי: כפר הרים, עם הרבה טברנות מול הנוף ומקומות לינה רבים. המשכנו לכפר ויקוס וירדנו לערוץ הנחל, במסלול היפהפה שמיד בכניסה לכפר. שוטטנו וקנינו כרית, שהיא עבודת נול של נשים מקומיות. נסענו לכפר פפינגו (Papingo). הדרך ארכה כחצי שעה, התפתלה ועלתה בהר בעברו השני של הנהר. ההרים נישאים ומרשימים. הכפר נראה בסוף העולם, כולו עם גגות רעפי-צפחה אפורים. בחרנו צימר (35€) עם חדר מקסים, צופה אל ההרים ואל הגגות. ישבנו למטה, בפרגולת הגפנים היפהפיה, על כוס קפה וקציצות בשר, שהאישה כיבדה אותנו בהן. לאחר מכן טיילנו בכפר וצילמנו.

יום 13: היום התחיל במזג אויר יפה. נסענו למיקרו-פפינגו, שבמעלה ההר - כפר קטן ומבודד לחלוטין. מצאנו במקרה מסעדה, שניתן לאכול בה ארוחת בוקר תמורת 6€, גם אם לא לנת בצימרים ששם. ישבנו מול נוף מדהים בשעת בוקר וסוף סוף אכלנו ארוחת בוקר טובה: מיץ שלא מהול במים, קפה, לחם מאפה בית, גבינה לבנה, נקניק, גבינה צהובה ודבש. הגיע זוג צעיר עם תרמילים, שמענו עברית. ישבנו כשעה עם זוג מטפסי הרים, בני 22, שמטיילים ביוון כמה חודשים באוטובוסים ובטרמפים. המשכנו לשוטט בכפר וצילמנו בכיף. שני הכפרים -; פפינגו הגדול והקטן -; הם מקומות אולטימטיביים לטיול: נופים משגעים, כפרים קטנים, אוכל נפלא, אותנטיות. בין שני הכפרים, באחד מעיקולי הכביש מתחיל קניון אדיר, שבתוכו ערוץ נחל, בו אין ספור אגמים לשחייה. ההגעה לבריכה הראשונה היא בהליכה של כ-300 מ', בשביל נוח. נכנסנו עמוק פנימה. מומלץ.

 נסענו לכיוון הכפר פילי ושוב ירד גשם חזק. החלטנו לנסוע לכפר המפורסם באזור הזה -; מונודנדרי (Monodendri) ולהחליט מה עושים. הכפר הזה מאד מתוייר: מלא מסעדות, בתי מלון, הוסטלים, צימרים. בקצה הכפר ממשיך הכביש עוד מספר קילומטרים ומסתיים בקו ישר. הדבר נראה במפות. מהנקודה הזאת יש שביל הליכה קצר וקל אל "מרפסת נוף", שהיא אחת מתצפיות הנוף המדהימות ביותר שראיתי אי-פעם. התצפית היא על מפגש של שני הנהרות אאוס וויקוס. היה שם בחור שחילל בחליל וכל החוויה היתה כמעט מיסטית.

 הגשם התעצם. ישבנו במונודנדרי במסעדה שהתפריט שלה היה כתוב גם בעברית בשלט בולט למרחוק (זו לא היתה "מלכודת תיירים", אלא מלכודת תיירים מישראל...). במילה "ממולאים" בעברית לא יכולתי לעמוד... ישבנו במרפסת שלהם אל מול הנוף ונהנינו. ואז, בשעה 16:00 ישבנו במכונית והחלטנו שאין טעם להמשיך בגשם הזה, שמתחיל כל יום בערך בשעה 14:00. החלטנו לחתוך דרומה לפלופונס (Pelopónnisos) ולנסוע בדרך המערבית. סימָנו לנו את העיר מסולונגי כמקום ללינת הלילה שלנו, בגלל שהיא עיר שקרובה למעבר מיוון לחצי האי (כבר אין צורך לעבור בקורינתוס בלבד. נבנה גשר נפלא). עצרנו בדרך במכולת שלידה בית מאפה והצטיידנו באוכל. להפתעתנו, מצאנו שם גזייה טובה. בחישוב קל, מצאנו שגזייה אחת חדשה מכסה את עצמה לאחר שש כוסות קפה. בשעה 22:00 הגענו למלון Avra שבכיכר המרכזית של העיר. לא ניתן היה לחנות ממש ליד המלון, כי בכל הכיכר יושבים, גם על הכביש, וצופים במשחק כדורגל... מחירי המלון היה כחצי מחיר מהמלון השני בעיר ובהחלט ענה על הצרכים שלנו. סוף סוף יכולנו לבשל לנו בחדר.

לתחילת הכתבה

ימים 14-22: הפלופונס היפה לסיום

יום 14: נכנסנו לפלופונס דרך הגשר (התשלום יקר). הגענו היישר לרכבת בדיאקופטו (Diakofto). זוהי אטרקציה תיירותית: מסילת הברזל של הרכבת, שיוצאת אל העיירה קלאווריטה (Kalavrita), נבנתה בידי מהנדסים איטלקים בסוף המאה ה-19 והיא מתפתלת בתוך הקניון של נחל Vourakos. לרכבת תחנה יחידה בכפר זאכלורו (Zachlorou). המסע ברכבת נמשך בערך שעה ויוצא חמש פעמים ביום מהתחנה בדיאקופטו. אין כביש שחולף בערוץ והנוף הייחודי של הערוץ נגלה רק לעיני הנוסעים ברכבת, העוברים על פני גשרים ובמנהרות. הנוף משתנה במהירות מפרדסים לחורשות אורן, עצי אלון ודולב. הרכבת חולפת במהירות על פני גשרים, בין מפלי מים ולאורך קירות סלע זקופים. הרכבת עוברת הפרשי גובה של 700 מ', לאורך 22.5 ק"מ. רכבת זו נבנתה על ידי חברה איטלקית בשנים 1895-1885. קיבלנו את ההמלצות בספרים ובאתר "למטייל" וויתרנו על הקטע האחרון של הנסיעה, העובר בעמק רחב יותר, אל קלאווריטה, וירדנו בזאכלורו. נהנינו והחלטנו לחזור את המסלול ברגל דרך המסילה והמנהרות. האם אני ממליצה בדיעבד לעשות זאת? לא בפה מלא. זהו ללא ספק מעֵין ספורט ואתגר, אך קטעים נרחבים נצעדים על הפסים (הליכה לא נוחה) ובמרחק מהנהר והמראות היפים. קינחנו ברחצה ובקפה מבושל באחת מהבריכות הרבות שבצד המסילה. לנו בעיר במלון "לימוניד", לפי המלצת הספר. סביר בהחלט.

יום 15: יום נסיעות לכיוון ספרטי. עצרנו בדרך לקפה ומאפה בקונדיטוריה. נסענו עד כפר בדרך ושם אכלנו. החלטנו לנסוע למיסטרס (Mystras), העיר שנבנתה ליד ספרטה העתיקה. קראנו עליה שזוהי עיר ביזנטית, מוקפת חומה, שנבנתה במאה ה-15 במורדות הטאייטוס והיתה מרכז חיי התרבות והאמנות במשך 300 שנותיה האחרונות של האימפריה הביזנטית המתפוררת. ההמלצה שקראנו אמרה שאת הסיור במיסטראס כדאי להתחיל בשער העיר העליונה. בראש הגבעה שוכנת מצודה פראנקית מרשימה, המשקיפה על מטעי הזיתים שבעמק. למדנו שכמה ממנזריה של מיסטראס פעילים גם היום, כמו מנזר הנשים פַנדָנאסה (Pantanása), הצמוד לחומת העיר התחתונה. באופן מפתיע, הגענו לשוק ענקי, המכיל כל דבר שיעלה על הדעת במחירים מאד נמוכים. מסתבר שמידי שנה יש במיסטראס יריד של כל הסביבה, בתאריכים 24.8-2.9 וקנינו כמה פריטים. בשעה 13:00 נפתחו ארובות השמיים. כל הצימרים והמלונות בעיירה מלאים. למרות הגשם, המקום נראה מדהים ביופיו. הגענו לשינה בכפר הסמוך Parori. שילמנו 50€, כולל ארוחת בוקר נחמדה מאד. המקום חדש, מושקע ושקט. בעלת הבית החביבה חיה הרבה שנים בארה"ב ושולטת באנגלית, שם המקום: Parori Inn Rooms. טלפון: 6938706914. חנייה בשפע. אכלנו בחדר.

יום 16: סעדנו ארוחת בוקר נעימה וגדולה מחוץ לחדר, בגינה. משם יצאנו בנסיעה לאתר של מיסטראס, היה מ-ד-ה-י-ם! המקום שמור באופן מעורר התפעלות: בתים וכנסיות שלמים, כולל עיטורי קיר. ביקרנו במנזר הנשים, הפעיל עד היום. כשמשקיפים על האזור ממרומי מיסטראס, קולטים את היהירות והביטחון העצמי חסר השחר של הספרטנים: ספארטה ממוקמת בעמק ללא כל הגנה טבעית. מיסטראס חולשת על האזור. לא פלא שמיסטראס העתיקה את מיקום ספארטה. משם, חזרנו לשוק. נסענו למטה לקלמטה בדרך נופית. עצרנו לקפה עם יוגורט ודבש (שזה אחד מהקינוחים הנהוגים ביוון), אצל המלון הקנדי שצופה אל הנוף. ההמלצות מאוד חמות בספרים, אנו מצאנו אותן מאד מוגזמות או ליתר דיוק: כנראה שהן היו נכונות לפני כמה שנים טובות. המקום כבר חלוד ועצים מסתירים את הנוף. עדיף לעצור לקפה אצל אחד התושבים שמוכרים פירות וקפה בסוכות שבצידי הדרך. אוטנטי ובריא. גם עם הדרך היתה לנו אכזבה קטנה: כשליש מהדרך לקלמטה עברה שריפה קשה ולא ניתן לכנות את הקטע הזה "אחת הדרכים היפות באירופה", כפי שכתוב בספרים. אבל, מצד שני, בזכות הדרך הזאת הגענו אל הפנינה שנקראת קרדמילי (Kardamili). כבר מרחוק, קרדמילי עוצרת את הנשימה. הירידה מקלמטה אל הים מדהימה ביופייה. קרדמילי הוא מקום קסום: מפרצונים עם מים נעימים ונקיים, טברנות על החוף.

 הלינה: נוסעים ישר עם כביש הכניסה עד הקצה (ולא פונים אל החוף ימינה דרך הכנסייה). בקצה יש מספר חדרים להשכרה ובתי-מלון במרחק 5-30 צעדים ממפרץ מקסים. שכרנו חדר בקומה השניה מעל רחוב מרוצף בחלוקי אבן- ים. החדר מאובזר בכל כלי המטבח ובמקרר (אביזר חיוני, שבדרך כלל נמצא בכל החדרים ששכרנו). קפצנו לשחיית ערב. השמש מתחילה לשקוע ב-20:30, אך שוקעת במשך הרבה זמן. המים חמימים והים רגוע. אלה שעות קסומות להיות בים. לאחר רחצה בחדר, הלכנו בערב (הליכת אונגז'ה נקראת ביוון "וולטה") אל המפרץ וצילמנו את הירח משתקף במים. ישבנו מעל הים, ליד "ללה" לאור נר ושתינו בירה. וואווו.

יום 17: היום המלא בקרדימילי. נסענו לסופר, לקניית אוכל ולבית מאפה לקניית לחם ובגט. אכלנו בחדר. ירדנו ל"מפרץ שלנו" ותפסנו לנו פינה מאחורי סלע. קראנו, שנירקלנו. אין הרבה מה לראות מתחת המים, אך התחושה נפלאה. הנאה צרופה. הזמן עומד מלכת.

יום 18: אריזה ונסיעה לדרום, לכיוון "האצבע" המרכזית באזור המאני (Mani). נסענו לאורך החוף בדרך יפה. המשכנו למערת Diros. המיוחד במערה הוא ששטים בה בתוך נחל. האם נהניתי? כנראה שלא ממש, כי בכתיבה תוך כדי הטיול, שכחתי את המערה. אבל, צריך לזכור שהיינו בהרבה מערות בעולם. ברור שלילדים זו חוויה בלתי נשכחת. שכרנו חדר בירולימנס (Gerolimenas). הרבה מדרגות, אך לחדר מרפסת מעל החוף.

מייד המשכנו בנסיעה עד לקצה. נסענו באיזור של המאני, ה"אצבע" האמצעית בדרום הפולופונז. רק לפני כמה עשרות שנים היה האזור הזה "הדרום הפרוע" של יוון. בין הכפרים והחמולות התנהלו מלחמות שהותירו בתי אבן אשר נבנו כמבצרים, ומגדליהם המרובעים יוצרים את קו הרקיע המיוחד. המגדלים נבנו להגנה במהלך מלחמות בין שבטים. זה העיקר והייחוד של האזור הזה: המגדלים של המאניוטים, שמחשיבים את עצמם לצאצאי הספארטים. הנוקשות, הבדלנות והייחודיות שלהם ניכרים לעין בחבל ארץ זה. אנחנו מאד נהנינו, למרות שאין בעונה זו צבע ירוק והאזור חשוף עם נופים צחיחים. המפרצים לרחצה לאורך הדרך מדהימים. אין כמעט אנשים או שהם ריקים מאדם. נכנסנו לכמה כפרים (בחרנו באופן מקרי) וצילמנו הרבה. הגאווה במסורת שלהם מתבטאת בבתים שבהם הם גרים היום: או שהם נבנו כך שהמגדל המשפחתי הוא חלק מהבית המורחב שהם בנו בימים אלה או שהם בונים בית חדש בצורת מגדל. כפרים רבים ריקים בחלקם הגדול.

 נסענו עד מינאס שבצד המזרחי וקפצנו ליישוב Palros, שבצד המערבי הכי דרומי. המשכנו וירדנו למפרץ המדהים של Porto-Kagio. סוף העולם (דו-משמעי): מפרץ רגוע, מים שקופים, טברנות על המים, שקט ושלווה. למרות האוכל שבמכונית, ישבנו בטברנה. ביררנו על החדרים שם כי חשבנו שאולי נעבור לשם ביום המחרת, אבל במחיר גבוה בהרבה החדרים קטנים מאד. החדרים בגודל הרגיל והמרווחים יותר יקרים מאד. נראה כמו מקום לעשירים שמגיעים אליו עם יאכטות. גם הטברנה היתה יקרה (סלט יווני שעולה בדרך כלל 4-4 וחצי €, עלה שם 6, לדוגמא). בערב, בכפר שלנו, ירדנו לכוסית יין ולגלידה במסעדה שמתחת לחדר שלנו.

יום 19: ירדנו למפרץ שממש מתחת לחדר. שנירקלנו, אספנו אבנים. כשהתחיל החום, הלכנו כ-10 צעדים וישבנו על כוס בירה מתחת לשמשיות במסעדה של בעל החדר שלנו, כדי לקרוא בצל. הקרינה בשעות הצהריים ביוון ממש בלתי נסבלת, למרות שאנחנו כבר בחודש ספטמבר. אחר הצהריים נסענו 10 ק"מ, למפרץ שראינו אתמול (במשקפת) כשזוג מתרחץ שם ערום. ירדנו בשביל. מסתבר שמאחורי הסלעים, במקום שלא ניתן לצפייה, מישהו הכין "מיטה" מאבני-ים קטנות (לצערי, לא ניתן להסביר איפה המקום, אך אתם וודאי תמצאו לכם מקום אחר...). צילמנו את השקיעה המרהיבה. הסרטנו, עם סאונד, את המים השוחקים את האבנים העגולות שבחוף.

יום 20: מתחילים להצפין לכיוון אתונה. הכיוון -; נפפליו (Nafplio). מאד נהנינו מהדרך: כפרי מגדלים וחופים נפלאים. בדרך כל כך התרשמנו מכפר שעברנו, עד כי נכנסנו לסייר ורשמתי את הפרטים שלו תוך כדי הנסיעה: Kokkala - יש בו מפרץ נקי ויפהפה וכמה rooms ופנסיון, טברנה, מאפייה. שווה! הנה אתר שבו ניתן לראות את הכפר הזה: www.peloponnes-greece.info/kokkala.htm. עצרנו בכפר אחר בדרך. כל כך התלהבנו, שאפילו אין לי את השם שלו... בכרם זיתים סמוך לבשנו בגדי ים. החנינו את המכונית ליד החוף החולי (!) ושחינו בכיף לעומק הים החלק והנעים. לאחר חצי שעה המשכנו בדרך. עצרנו, כבתכנון, בקוסמאס ברחבה מלאה טברנות ועצי דולב ענקיים, אכלנו פיצה ענקית (אחרי הארוחה חשנו שנינו גועל...). קנינו יין לבן מתוצרת עצמית, שבהמשך הסתבר שהוא בלתי נסבל ושפכנו את כולו. לאחר מכן, נכנסנו למנזר הנשים, שנמצא כמה קילומטרים אחרי קוסמאס (חובה, למי שלא היה במטאורה): המנזר צומח מתוך הצוקים. הגענו בזמן תפילה, בהחלט מרשים. בדרך, עצרנו בשמורת טבע של עופות מים. מצוידים במשקפות שלנו, צפינו כרבע שעה. המקום נראה מומלץ מאד לחובבי טבע ויש בו מסלולי נסיעה בתוך השמורה. במפה רואים שהאזור ביצתי. כעת, כשאני לא מוצאת את המפה המוגדלת, אני לא יכולה להגיד איך קוראים לשמורה. בספרים שבעברית היא אינה מופיעה.

משם, המשכנו לנפפליו. שמענו, לא אחת, שנפפליו נמנית על המקומות שאסור לפספס ונחשבת, בצדק, לאחת העיירות היפות ביוון. היא רובצת על צלע גבעה, שבראשה מצודה ביזנטית ומגיעה עד לטיילת, שמתחככת בספינות שבנמל. רחובותיה הצרים חושפים יופי ניאו-קלאסי ונציאני. הרובע העתיק, המתוייר, עמוס כיכרות, בתי קפה ומסעדות ומטופח בסטנדרטים האירופיים, כולל כמה חנויות ממותגות וגלידה איטלקית. יש כמה בתי מלון קטנים וחמודים, שמהם נשקף נוף נהדר. הזמנו את המלון יום לפני כן -; Byron Hotel ברובע הוונציאני. הסתובבנו מעט עם המכונית בסמטאות הצרות, אך לבסוף מצאנו את המלון. למרות שהיה יום א', אני לא הייתי מסוגלת כבר לצאת ולבלות מחוץ לחדר.

יום 21: התעוררנו בעיר היפהפיה והכנו ארוחת בוקר בחדר. עלינו עם הרכב למצודת פלמידי וויתרנו על העלייה במדרגות, שנראות לנו חסרת עניין לחלוטין. סיירנו במצודה המרשימה. זיהינו את החדר שלנו מלמעלה. חזרנו לרובע העתיק שבו אנחנו גרים ושוטטנו בסמטאות הציוריות. קפצנו לחדר לנוח. זה היה הערב האחרון, בחרנו מסעדה מהמסעדות המומלצות בספר -; "Vasili". אכלנו ארוחה לשניים: מנה ראשונה סלט יווני, לובסטר ושרימפס. מנה שנייה תבשיל ארנבת. מנה שלישית נתחי אבטיח, שהופיע בתפריט בשם "סלט פירות"... הוספנו יין אדום וטעים. המסעדה בהחלט מומלצת והמחיר סביר. היוונים, כפי שכתב מישהו באתר "למטייל", תמיד ימצאו את הדרך להוסיף עוד משהו לחשבון: כך שאם הארוחה היתה אמורה לעלות 22 €, שילמנו 24 וחצי €... למה? לחם (לא ביקשנו). כשסיימנו, חשבנו שאנחנו חייבים לטעום את הגלידה "Roma", שמיוצרת במקום על ידי בחור איטלקי. היה טעים מאד.

 יום 22: יום הנסיעה לאתונה. על הבוקר עשינו קפיצה למוזיאון הארכיאולוגי בנפפליו. נהנינו מהאסתטיקה של המוזיאון עצמו ומהאמנות של יוון העתיקה, שמאד מרשימה במוצגים עצמם. התחלנו להצפין ועצרנו במיקני. היום זהו אתר ארכיאולוגי מרשים, עם מוזיאון וחנות בצידו. בעבר הרחוק, באלף השני לפנה"ס, היתה כאן עיר פורחת. שרידיה הרבים והאדירים של העיר מעידים על ממלכה חזקה ומפותחת מבחינה כלכלית ותרבותית, שכנראה נשלטה על ידי מלך חזק. בסוף תקופת הברונזה (1,500 - 1,000 לפנה"ס) שגשגה בעיר תרבות מיוחדת -; "התרבות המיקנית" - שרק מעט ידוע עליה. המוזיאון שבאתר מציג תכשיטים רבים, כלים ונשק עשויים זהב וחומרים נדירים אחרים. כל אלה מרמזים על כך שהמיקנים היו אנשי מלחמה וכי נהנו משפע כלכלי וקיימו קשרי מסחר ענפים. היא היתה בירתו של המלך אגממנון, שהיה מפקדם של היוונים במלחמתם בעיר טרויה. הסיור באתר מוליך במעלה ההר אל הארמון, שהיום נותרו ממנו שרידים רבים, יש הסברים ותצפית יפה למרחוק. ביקרנו במוזיאון שבאתר, אך ההתרשמות שהוציאה מאיתנו קריאות התפעלות והבנה שהתרבות בעת העתיקה היתה מאד מתקדמת, היא מהקברים הענקיים של אגממנון וחבר מרעיו.

 בדרך, חיפשנו מקום בודד לסידור המזוודות שלנו. עלינו למעלה הר, גילינו שבפסגה שלו יש פסל של לוחם, שמשקיף על כל העמק. ושם, בצל האורנים, סידרנו את המזוודות. המשכנו לעבר אתונה. החלטנו לא לבקר בעיר באופן חפוז, למרות שאני אף פעם לא ביקרתי בה. לכן, ירדנו מהדרך המהירה לפאחי (Paxi). הכניסה היתה נראית כבסיס צבאי ולרגע נבהלנו שבחרנו מאד גרוע, אך בהמשך גילינו שבפוקס ירדנו לכפר דייגים, שלאורך הרציף שלו יש הרבה טברנות (אוח, היוונים, היוונים והחיים הטובים...). ישבנו על כוס קפוצ'ינו בחוף המעגן ופשוט נהנינו לתת לזמן לחלוף תוך התבוננות בדייגים. אכלנו במסעדה אחרת תמנון, צ'יפס וסלט יווני. היה נפלא. מכאן, נסענו לשדה התעופה. החזרנו את המכונית במקום ששכרנו אותה. אף אחד לא בדק אותה. פשוט מסרנו את המפתחות וזהו - 22 ימים מופלאים הסתיימו.

לתחילת הכתבה

תובנות כלליות והמקומות המומלצים

הנה כמה וכמה מסקנות כלליות, שהגענו אליהן, תוך כדי הטיול:

  • ביוון תבחינו ביחידות נוף מגוונות, הקרובות זו לזו: הרים נישאים, מפרצים משגעים ונופים מדהימים.
  • האוכל היווני הבסיסי פשוט וטעים. בכל כפר, אפילו הנידח ביותר, יש טברנות.
  • היוונים אוהבים לחיות טוב. סדר היום שלהם: הם מתחילים את היום בשעת בוקר מאוחרת, עושים הפסקת צהריים, יוצאים לבלות מאוחר מאד (לדוגמא: בָּאר שב-21:00 היה ריק, ב-22:00 היה מלא).
  • היוונים מאד ידידותיים, אך רובם אינם דוברי אנגלית.
  • לא צריך להביא דיסקים מהבית, המוזיקה היוונית נהדרת.
  • היוונים הם נהגים גרועים ויש להם מזג דומה לישראלים. היוונים בכל הגילאים אוהבים לנהוג על רכב דו-גלגלי שכבר לא נראה בארץ: למברטות ווספות.
  • ליוון יש היסטוריה מרשימה ומעט עתיקות, באופן יחסי.
  • כל האלמנות לבושות בשחור ושערן לבן. נראה שהרבה יוונים כבר לא מתהלכים בינינו...
  • בתחנות הדלק אין מחיר אחיד לחברה מסוימת, אלא המחירים משתנים ממקום למקום. לעיתים הפערים גדולים, לכן מומלץ לקרוא את המחירים לפני שבוחרים תחנת דלק.
  • במרכז של כפרי יוון צומח עץ דולב ענקי. מסביבו הטברנות.
  • תמרורי הכוונה -; חסרים תמרורים. הם שמים אותם רק מצד אחד של הדרך ולעיתים קרובות מאד שלטי-ההכוונה מקושקשים בצבע שחור ובלתי קריאים.
  • מומלץ ללמוד את האותיות היווניות כדי לקרוא את שלטי ההכוונה ואת המפות ולהגות נכון את שם היישוב, כשאתם שואלים כיוון נסיעה (שאר השיחה מתבצעת עם תנועות ידיים...).
  • הכבישים ברובם מסוכנים ולא סלחניים. יש תהומות ללא הגנות.
  • בצידי הדרכים יש הרבה סוכות עם מגוון פירות טעימים. בצפון -; גם ריבות מפירות שונים.

המקומות המומלצים לדעתנו:

  • חצי האי פיליון: כפרים יפהפיים עם הרבה טברנות ומפרצונים, שמתאימים לשחייה. מקום טוב לחופשה בקיץ. יש rooms ויש מלונות בדרגות שונות. אנחנו מצאנו חדרים בחווה.
  • העיר נפפליו: רומנטית ונהדרת לחופשה. גם בה יש חופי רחצה נהדרים. מכילה גם חנויות מודרניות למי שאוהב שופינג.
  • כל אזור פלופונז הוא מקום נפלא לחופשה, בגלל מגוון הנופים שלו: ים והרים, עתיקות (חורבות מיסטראס) וערים.
  • חבל הזגורוכוריה ("כפרי זגוריה") והכפרים היפים: הרבה מסלולי טיולים רגליים.
  • חבל המאני ב"אצבע" המרכזית בדרום הפלופונז.
  • וכמובן, המקום הידוע והמרשים: מטאורה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה