הקדמה
אני נזכר בסדרי הפסח בהם ישבתי הן בישראל והן מחוצה לה. אני לא שוכח את סדר הפסח הראשון אותו עשיתי כחייל בשירות חובה בשארם א שייך. כמפקד, עשיתי כמה סדרים עם חיילי כששרתתי בתפקידי פיקוד שונים, ערבי סדר רבים עוד יותר העברתי ביחד עם בני המשפחה, אחד בביתו של רבה הראשי לשעבר של פריס בשנת 1996, אחד עם הקהילה היהודית בלונדון לפני כחמש שנים, בה היה טעם האוכל כטעם כלי הפלסטיק בהם הוגש, והשנה כאורח אשת הרב של קהילת חב"ד בברצלונה.
הקהילה היהודית
בברצלונה חיות זו בצד זו, ולא תמיד בהרמוניה מושלמת, שלוש קהילות יהודיות: הקהילה האורתודוכסית, הקהילה הרפורמית וזו של חב"ד. כל אחת מהן מקיימת תפילת חג ולאחריה סדר פסח נפרד. ההכנות מתחילות כמה שבועות לפני ליל הסדר כאשר כל אחת מהקהילות מפרסמת את מיקום הסדר, הזמנים ומחיר ההשתתפות. סדרי הפסח גם משמשים בית לישראלים וליהודים מרחבי העולם שהחליטו לשלב חופשה ומסורת מחוץ לבית או שמצאו עצמם בכורח הנסיבות הרחק מביתם ומשפחתם בחג.
הרבנית נחמה, אשת הרב של חב"ד, הזמינה אותי לחגוג את ליל הסדר בחברתם ובחברת עוד 200 אורחים מרחבי העולם. לאחר התפילה שנערכה בבית הכנסת נערכו קריאת ההגדה והארוחה באחד האולמות של מלון הילטון בעיר.
ההכנות לליל הסדר
יומיים לפני ליל הסדר עדיין פנו אלי ישראלים שנתקלו בשמי מן הכתבות ב`למטייל` וביקשו פרטים על סדרי הפסח המתקימים בעיר. בחב"ד היתה כבר הרשימה סגורה. לעומת זאת, מן הקהילה הרפורמית התקשרו לומר שעדיין נותרו מקומות למעוניינים.
הן הקהילה האורתודוכסית, הוותיקה והמבוססת, והן זו הרפורמית, הצעירה יותר, גבו כל אחת כ- 40 אירו דמי השתתפות בארוחת הסדר שערכו. קהילת חב"ד גבתה 30 אירו לאדם. ההזמנה היתה לשעה 20:15. כאדם דייקן מטיבי, התיצבתי ענוב עניבה בשעה היעודה בפתח האולם שעל דלתו המוגפת שלט המבשר על האירוע. לאט לאט החלו מתקבצים אנשים נוספים, רובם אמריקאים. איני יודע מדוע כמעט כל אדם שני קרב לוודא אצלי אם הגיע למקום הנכון. מה יש במראה פני הגורם לאנשים לחשוב שאני מנהל האירוע?
"אתה מהארץ?" קרבה לעברי אחת הקרואות בפאה נכרית וחצאית הדורה נושאת על זרועה את מעילה שלה, ומעילו של בעלה, שנשמט דרך קבע וטיאטא כל העת את הרצפה.
"לא אני גר פה" השבתי.
"אני גרה בניו-יורק!" יישרה אלי הדוברת מבט, מיצרה על כך שדבריה אינם מעוררים בי לא קנאה ולא השתאות.
השתדלתי לפרט מה בדיוק אני עושה פה, מנסה להסביר את שפע עיסוקי.
"באת מהארץ?" נעמדה לידנו גברת במכנסי קורדרוי אדומים ושיער גלוי שנראתה בדיוק כמו עדנה פעילת הנוער העובד בשנת שירות.
"שמעתי עברית אז הסתקרנתי" התוודתה. ושוב מצאתי עצמי נאלץ לחזור על ההסבר במיוחד עבור החברה עדנה.
"אנחנו מקליפורניה" הצהירה דוברת אנגלית בשמלת בית כחולה שנראתה ממש כמו חלוק השינה של סבתא שלי וכפכפים. "אתה מכאן?"
"כן אני גר כאן" ושוב ההסבר, הפעם באנגלית.
בין הקרואים הבחנתי בצעירה, מקומית ככל הנראה, שבאה בשימלת ג`ינס חשופת כתפיים. "איזו חוסר רגישות" הרהרתי ביני לבין עצמי וחשבתי שמא מישהו יעיר לה ויורה לה ללכת להתלבש בטרם תיכנס לאולם, הרי לקתדרלה ברובע הגותי לא זו בלבד שלא היו מתירים את כניסתה אלא היא עצמה היתה נמנעת להיכנס לשם בלבוש כזה. מאוחר יותר הבחנתי בה יושבת באחד השולחנות בלבושה החושפני.
אחר-כך, הופיעה נחמה אשת הרב בשמלת ערב מפוארת אך צנועה בצבע אפרסק. היא נראתה תשושה אחרי ימי הבישול הארוכים במטבחה. בעלה, הרב דוד ליברזון, שקד כל אותם ימים על הכשרת האולם והגעלת הכלים במלון, אבל את מטבח המלון לא ניתן היה להכשיר ולכן הוכן האוכל כולו במטבחה הכשר בלאו הכי של נחמה. לנחמה, אשת חיל מי ימצא, יש סיר בו ניתן לבשל עד 120 מנות עוף. ומה הפלא, הרי מדי שבוע היא עורכת סעודת שבת כשרה למהדרין לעד 25 סועדים. ועוד מכינה מזון כשר בהזמנה. בסיר אחר היא מכינה גם מעל למאה מנות דג. יוגורט היא מביאה מהארץ כל שישה חודשים ומקפיאה וכן חלב מעוקר. לחם ולחמניות היא אופה בעצמה. לא קלים חייו של המקפיד בקלה כחמורה על מצוות דיני הכשרות.
ליל הסדר
בשעה 21:00 נפתחו סוף סוף הדלתות והקהל מיהר להיכנס פנימה. היה קצת בלגן כשכולם מיהרו להסתער ולתפוס מקומות ישיבה. שיחות חולין נמשכו עדיין בין הנוכחים בחוץ ובין כולם התרוצץ הרב ליברזון וניסה להשליט סדר. "מי שיש לו מקום יואיל נא לשבת" הרעים קולו בספרדית מעל ראשי הנוכחים. מעטים כמובן הבינו את דבריו, כך שאיש לא ציית עד שלא חזר על דבריו באנגלית ובעברית.
על השולחן הונחו חבילות מצות, צלחות הסדר, בקבוקי יין ותירוש כשרים למהדרין, קערות עם סלט עלים ירוקים, תבשיל חצילים במיץ עגבניות, חצאי ביצה קשה, סלט שעועית ירוקה ועגבניות וקערית מי מלח. לכל משתתף ניתן צילום טקסט ההגדה בעברית ובספרדית.
מצאתי את עצמי יושב לצד שני בחורים ישראלים צעירים המאבטחים בברצלונה ספינת תיירים ומצאו עצמם עוגנים בימים אלה בנמל העיר בשל תקלה בכלי השייט. לידם ישב זוג מארצות הברית, דתיים באמת שדאגו לקיים את כל המנהגים המחייבים בסעודת הפסח. הגברת אף טענה בפני יותר מפעם אחת שהיא מכירה אותי ממקום כלשהו, אבל לא הצלחנו למצוא מהיכן. לקראת סוף הערב התברר שיש לה בת דודה המתגוררת בכפר סבא והרי אף אני מוצאי מן המושבה בשרון, אלא שאין אני מכיר את בת דודתה ולכן לא משם אני מוכר לה והתעלומה נותרה בעינה. מן העבר השני הסבה משפחה אמריקאית עם ילדה קטנה שעיינה באגדה משלה אותה הכינה בבית הספר. משך את תשומת ליבי דף ועליו כתם צבע כחול שעליו נתפר רוכסן לבן והילדה הפותחת וסוגרת את הרוכסן הסבירה שזהו ים סוף הנסוג אחור. אהבתי את הרעיון.
בשעה 21:30 התחיל סופסוף הסדר. איחור ספרדי רגיל, הרהרתי ביני לבין עצמי מביט בשעון. התכנית כללה את קריאת ההגדה על ידי הרב, שליווה את העברית בהסברים בספרדית ונעזר על ידי קבוצה מחסידיו שסייעה לו בארגון הדברים.
עדנה, חמושה בבעלה ובמצלמת וידאו, שהסב מולי, סיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע וגם למי שלא כל-כך התעניין, שזו לה הפעם הראשונה בה היא עושה את הפסח מחוץ לבית וללא הילדים. הם, אמנם, לא הבינו וכעסו על שהחליטה לנסוע דווקא בפסח, אבל היא גילתה עצמאות והודיעה שזה רצונה ולכן כך עשתה. היא גם דאגה להסריט את עצמה מדגישה בפני המצלמה כמה קשה לה שלא להיות בבית בישראל בערב זה; ואילו בעלה טען בפני, שלא היה מחליף אף אבן כאן באחת מאבני ישראל. עניין של טעם כמובן. מאוחר יותר ומבלי שנתבקשה, כשסיימו הסועדים את המנה הראשונה מיהרה עדנה לאסוף את הצלחות ולהכינן לשטיפה ממש כמו היתה עושה בביתה שלה. הרגשתי הערכה רבה לעדנה (שם בדוי. השם האמיתי אינו ידוע) על ההשקעה הרבה בעיקר משחזר על עצמו התהליך גם עם תום המנה השניה ולאחר הקינוח.
את הקושיות שאלו כל הילדים שהתקבצו לשם כך במרכז האולם, את השירים האחרים שרו כל המשתתפים במגוון לחנים וסגנונות ומבטאים שכל אחד הביא מבית אבא. חלקם אף נעזרו בתנועות ידיים להציג את המספרים בשיר `אחד מי יודע`.
התפריט כלל פרוסות דג סלמון קר שנאפו בתנור, וכמנה עיקרית חלקי עוף צלוי (זוכרים את הסיר הגדול של נחמה) בתוספת תפוחי אדמה ודלעת אפויה ולקינוח עוגה בלתי מזוהה שעליה תותי שדה.
הזווית האישית
מבחינתי היתה זו חווויה מענינת לראות את הקבץ הישראלים והיהודים שהתכנסו יחד במקום זר. אנשים שככל הנראה לא היו מוצאים עצמם יחד בנסיבות אחרות. רציתי להביא מצלמה ולצלם בליל הסדר, אבל ויתרתי כי נראה לי שלא יאה להפעיל מכשיר בחג למי שהוזמן לחגוג עם הרב, אבל הופתעתי שהיו רבים שכן הביאו מצלמה, והנציחו את הרגעים המיוחדים. ותודה לנחמה.
