פעמיים סוקרה, אחד לה פז, פורפאבור

רועי עובר בין ערי בוליביה השונות. מפוטוסי וסוקרה הוא עולה ללה פז וממשיך לעיירה הפסטורלית סוראטה. לקינוח, הוא משתתף בפסטיבל מיוחד של האינקה, שמציין את היום הראשון בלוח השנה.
רועי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פעמיים סוקרה, אחד לה פז, פורפאבור

פוטוסי וסוקרה

בהגיעכם לאויוני, עיירה המתקיימת על אטרקציית הסאלאר, מומלץ לעזוב כמה שיותר מהר. כי באמת שאין מה לעשות שם. עד כאן אין בעיות או טענות. זה מתחיל כשהאוטובוסים לכל הערים הסמוכות יוצאים בשעה שמונה בערב, לנסיעה של שבע או שמונה שעות, מה שמביא אותך בערך בשלוש בלילה ליעדך. מה היתרון בזה? עדיין לא החלטתי בין העייפות או הקור המעצבן.

 חבורתנו, כביכול, התפצלה עד לאיחוד מחודש, כשכולם נסעו ללה פז (חלשי אופי) ואופיר, עדי ואני נסענו לסוקרה. הנסיעה עברה דרך פוטוסי (שבע שעות) ורק אז הגיעה לסוקרה (ארבע שעות). יצאנו בשמונה בערב, כשלפוטוסי הגענו בשלוש וחצי בלילה. 200 ק"מ של דרך עפר עקלקלת, קור רובץ באוטובוס והרבה מקומיים שהגיעו מוכנים עם שמיכות סקביאס. זה המשיך עם נסיעת לילה טיפוסית בין פוטוסי לסוקרה.

potosi:
כמובן שבאמצע הקור, בעיר המיושבת השנייה הכי גבוהה בעולם, נצטרך להחליף אוטובוסים. קמנו ככלים שבורים ממושבינו, ויצאנו בעוז אל הכפור שבחוץ. בזריזות תפסנו את המוצ`ילות, נמנעים בנימוס מכל מיני שירותי סבלות שכללו בעיקר ילדים קטנים שיכלו פשוט לתפוס את התיקים שלנו ולהתחיל לרוץ. למזלינו האוטובוס לסוקרה היה בדיוק ליד, זרקנו את המוצ`ילות פנימה לתא המטען ועלינו בחשיבה אופטימית. טעות! נראה שמחשבות אופטימיות בסיטואציות כאלה, רק גוררות מציאות קשה יותר.

עלינו לאוטובוס עם מקומות קטנים עוד יותר, והתיישבנו שלושתנו מאחורה ביחד. החלונות היו פתוחים ללא אפשרות לסגור אותם, והתכרבלנו לנו מחכים בחוסר סבלנות שנצא לדרך. עוד ועוד אנשים עלו והאוטובוס התמלא. בטלויזיה מאולתרת מעל ראש הנהג, התחילו בהקרנת סרט על טקס שבטי איפשהו בדרום אמריקה. ילד חביב עבר בין הנוסעים ובנימוס שאל לשמם.
Su nombre porfavor?
משם הוא צרח את השם לקדמת האוטובוס לנהג משופם עם רשימת נוסעים. ידעתי שאין מצב שהשמות המצחיקים הישראליים שלנו יקלטו אצלו בטייק הראשון או השני, ובהגיעו אלינו הכרזתי במקום שם:
Los tres chicos de Israel, שלושת החבר`ה מישראל. בחיוך מבויש וגיחוך לא מבין, הוא הכריז בקול רם: Los tres chicos de Israel! כל האוטובוס התחיל לצחוק. קבלנו את דף השמות ורשמנו את השמות בעצמנו.

 החלנו בנסיעה, מכורבלים, חצי מנומנמים, לסוקרה. הגענו לאחר ארבע שעות שכללו תאונה, פנצ`ר אחורי וביקורת סמים בנקודת ביקורת גבולות צבאית כלשהי. הסרט איכשהו הצליח ללוות את עצמו לאורך כל הנסיעה, בווליום חזק במיוחד, מסרב להסתיים ולתת לנו לנסות לישון קצת.

סוקרה היא הבירה בבוליביה לפי הספר (איזה ספר? אני לא בטוח), חוץ מזה, המקום נחמד, שילוב של צ`ולות ושווקים אנדיים עם מכוניות ספורט וסטודנטים מקומיים. ההוסטל שבו נתקלנו, בשם Casa de huespedes san marcos ברחוב aniceto arce, נפל עלינו כמתנה משמים. הוא ממוקם מאוד קרוב למרכז העיר, אבל עדיין שקט ומבודד מכל ההמולה.

 החלטנו להעביר יומיים שקטים ולא לעשות אטרקציות תיירותיות. בסוקרה, האופציות האלה כוללות טור שנקרא dinotruck - עולים על משאית בעקבות סיפור על עקבות של דינוזאור שהלך לאיבוד באזור לפני כמה מליוני שנים. ישנם גם מערות עם ציורים עתיקים שני 2000 שנה (פטרוגליפים היא המילה אולי?), ומכתש עם תצפית סטייל רמון. כל אלה לא הזיזו לנו, ומצאנו עצמנו נרגעים בפלאזה היפהפיה לאורך רחוב 25 de mayo. מהפלאזה לשנ"צ, משם לאינטרנט וחוזר חלילה העברנו סופשבוע רגוע. ביום השני טיפסנו בעזרת מיקרובוס קו 7 או 8 (שניהם יביאו אתכם) לרקולטה.

Recoleta:
 "מה רקולטה זה בבואנוס איירס!" יקפצו בעלי הזיכרון. אז לא, יש גם בסוקרה. פה זה לא בית קברות, אלא כיכר לבנים, עם מזרקה גדולה באמצע וכנסיה ליד, שלידה ישנה מרפסת לבנה גדולה. כל העניין נמצא על גבעה שממנה יש תצפית מדהימה על העיר. מתחת למרפסת ישנו בית קפה בשם Café mirador ואפילו חנות נחמדה בשם Ananay. ישבנו שם, לגמנו מיץ סחוט טרי וסיכמנו יומיים מועילים. סוקרה משאירה טעם מתוק. באותו יום יצאנו לעוד נסיעת לילה (כי אין אלטרנטיבה...) ללה פז. 12 שעות לפי המוכרת בדוכן האוטובוסים. כמה זה יהיה? לא פחות, זה מה שבטוח.

לתחילת הכתבה

לה פז וסוראטה

לה פז:
בטרם אתחיל כתבתי על לה פז, אני מבקש לציין משהו. לא משנה כמה אכתוב, או כמה אשנה, אזכר, אתקן, אשפר- תמיד אפשר להוסיף עוד משהו עליה. אז למי שיש מה להוסיף, כמו עוד מסעדה, או עוד חנות פליזים, או עוד שוק, אני בטוח שאחריכם יוכלו להוסיף עוד. אני פה כבר שבועיים עכשיו, שזה זמן ממוצע בלה פז ממה שהבנתי. אנשים מגיעים לפה ונתקעים. נתקעים הוא כמובן בהקשר חיובי, שכן יש דברים לעשות בשפע ואף אחד לא נשאר פה נגד רצונו.

לה פז היא עיר הבירה (של בוליביה...) הגבוהה בעולם, בגובה 3600 מטרים (מחלת גבהים זוכרים). טכנית היא הבירה הפעילה, וסוקרה היא הבירה החוקתית. שזבי החוטם מביניכם לא יחשבו שאני לא יודע. משמעות השם היא- השלום. למה? אני לא יודע ממש. בטח איזה קונקיסטדור ספרדי החליט על השם, שכן הוא בספרדית ולא בשפת הילידים. לה פז נמצאת בעמק בין הרים, כשגם חלק מההרים מסביב יושבו כגון העיר הסמוכה El alto, בעלת מאה אלף תושבים, שהיא העיר הגבוהה בעולם (לא פוטוסי, למי שחשב). לה פז משמשת כמעוז ישראלי מאוד חזק מבחינת תיירות המוצ`ילרים. אני לא אגיד כולם אבל הרבה מאוד ישראלים עוברים פה. חנויות ומסעדות מעוטרות שלטים בעברית, מזמינות עוברי אורח להיכנס ולקנות, לאכול, לשכור או כל מה שאפשר לשלם עבורו. נראה שלה פז נכבשה ע"י ישראל ללא כוח צבאי, אלא ע"י המוצ`ילרים. ישנן סוכנויות נסיעות ישראליות, מסעדות ישראליות, חנויות ישראליות, מלונות לישראלים או בקיצור- הכל בשביל הישראלי.

אבל מה שמצחיק זה העובדה שהעובדים בכלל לא ישראלים. הם מקומיים מלה פז, שעם הזמן כבר למדו לדבר עברית יפה מאוד, ומטרת פרנסתם העיקרית היא מטיילים ישראלים. הם עושים כסף טוב, כי בלה פז אחד מהדברים שכולם עושים, זה קניות. המחירים בשווקים המקומיים מצחיקים באופן מטורף, ולמה לא כשאפשר לארגן הכל בחבילה ולהעיף הביתה. "את המזכרות שלי כבר קניתי למשפחה בלה פז...".

אחת הדרכים היותר זולות, היא לשלוח את החבילה דרך מלון ה"לובו". נכון שמכירים, אבל למי שלא- הלובו הוא המלון הכי ישראלי בדרום אמריקה. אלי ודורית הבעלים מאוד נחמדים (ואת זה אני אומר מהיכרות אישית, ושלא יתחילו לספר סיפורים), והשירותים שהמקום מציע כוללים חדרים זולים, מסעדה עם אוכל ישראלי (שלא נותנת קלקול קיבה כמו שכולם חושבים כי כולם משלשלים מתישהו בלה פז גם אם בכלל לא מתקרבים למסעדה), מועדון עם סרטים ישראלים למתגעגעים, אינטרנט בעברית ו- שליחת חבילות. המשלוח נעשה על עקרון הגוביינא, כשאבא בארץ משלם על המשלוח. ולמה לא באמת? הוא רוצה את המזכרות שלו, לא?

 הלובו יוצר סכסוכים רבים ואנשים יגידו שלינה שם היא עסק ביש עם כל הישראלים ולא רוצים לבוא במגע איתם כשמטיילים. אני אומר, שברומא, תהיה רומאי. ישנתי בלובו, היה המון כיף ואם נמאס מישראלים, נכנסים לחדר או יוצאים לבלות. לא לישון בלובו זה לא אומר שלא תראו ישראלים בלה פז. אי אפשר לפזול בלי לראות ישראלי ברחוב, זה הלך הדברים פה.

סוראטה sorata:
 לאחר זמן מה בלה פז, החלטנו קצת לברוח מכל ההמולה למקום שקט יותר. סוראטה ממוקמת בנקיק ענק, בין הרי אנדים ירוקים למרגלות הר מושלג שמאיים ממעל. נסיעה לשם אורכת ארבע שעות וחצי, באוטובוס מסכן, מלא במקומיים. העברנו שם שלושה ימים של כלום. אוכל, שנ"צ וגיטרה. אפילו לא התחברתי לאינטרנט. איזה כיף.

לתחילת הכתבה

פסטיבל היום הקצר בשנה

טיוואנאקו (tihuanacu):
חזרנו ללה פז רגועים ומאופסים, בדיוק יום אחד לפני העשרים ואחד ביוני, היום הקצר בשנה בחצי כדור הארץ הדרומי. לפי אמונת אינקה עתיקה, זהו היום הראשון של השנה החדשה, ובכל אזור בוליביה ופרו התאריך נחגג בטקסים מסורתיים. הצטרפנו בעזרת מדריך אל חורבות העיר העתיקה מתקופת האינקה, טיוואנאקו, מרחק שעתיים נסיעה מלה פז, שם נשמר הטקס לפרטי פרטים. על פי האמונה, קרן האור הראשונה של השמש של השנה החדשה, צריכה להתקבל בברכה על ידי קורבנות (לאמות) וזבחים (טבק, קוקה, אלכוהול) על מנת לקבל שנה מבורכת מהאלים ששוכנים ממעל. הגענו אל טיוואנאקו באחת בלילה, עיירה קרה בגובה 4000 מטר. התמקמנו במסעדה מקומית וקבלנו את הלו"ז ללילה, שבעקרון כלל חגיגות והילולות לאורך הלילה, בציפייה לזריחת השמש בבוקר, מרכז הטקס של אותו יום.

בעיירה כל התושבים יצאו לרחובות ולכיכר העיר, ורקדו בשיכרון חושים סביב מדורות מאולתרות בכל מקום. לא כל כך קר ברגע שמתחילים לשתות אלכוהול ולרקוד סביב מדורה, כמו המקומיים. ייאמר לזכותם, שהתקבלנו בברכה לכל מעגל רוקדים שאליו הצטרפנו. במהלך הלילה היו מספר טקסים צדדיים שכללו הקרבת לאמה ושריפת נתחיה, עם כמה זמירות עתיקות.

שעת שחר הגיעה וכולם התרכזו מחוץ לעיירה, בחורבות העתיקות של עיר אינקה מקורית. באותו בוקר שרר קור עז (22 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, לפי העיתונים) וכולם חיכו בכליון עיניים לקצת חום וקרן אור, העיקר שהתחושה בכפות הרגליים תחזור. אנשי הכמורה ניגשו למזבח, והדליקו מדורה בציפייה לשמש. בדיוק ברגע בו הגיחה השמש בחלקה הראשון, מעבר לאופק ההרים, עוד לאמה הוקרבה כחלק מהטקס. הדם ניתז מעל המדורה, בהתאם לטקסי עבר, ונתחיה הועלו מאוחר יותר באש. כל הנוכחים הרימו כפות ידיים חשופות בקור המקפיא, לקליטת קרן האור הראשונה של השמש הראשונה של השנה החדשה.

עמדתי לי שם, מצלם כפות ידיים, לא מסוגל להרגיש את אפי, מנסה לשחזר מה עבר עליי באותו לילה. יופי של ראש השנה יש להם. אני דווקא מעדיף תפוח בדבש ואיזה גפילטעפיש (אבל זה רק אני...). לאחר הטקס קבלנו סיור מודרך בעתיקות העיר, על כל חומותיה, פסליה וכל דבר אחר שאפשר להסביר עליו משהו. אפילו התחושה בכפות הידיים חזרה אחרי הקור של הבוקר. חזרנו ללה פז עם פסלוני מזכרת וסיפורי חוויות. שנה טובה שתהיה. אחרי כמה ימים בלה פז, עוד פעם נמאס אז קפצנו לרורנבקה, אבל זה סיפור אחר לזמן אחר.

למה כל כך מעייף להיות בלה פז?
 קודם כל היא נורא גבוהה, ושנית, המונית. עשרות השווקים מתאחדים לשוק אחד גדול שהוא בעצם העיר עצמה, מה שנותן תחושת מחנק לאחר זמן מה. מאות דוכנים, דוחק ברחובות, ריח רע ורעש עירוני חזק מתאחדים יחד עם תרבות מדהימה, מנהגים חדשים, עמק רווי חיים ומקומיים מעניינים (מעניינים לטובה ולרעה). טכנולוגיה מערבית מתערבבת עם פרימיטיביות צרת אופקים. מכוניות ספורט עוברות בשוק המכשפות, שעונים דיגיטליים לצד שעוני חול מסורתיים בחנויות, מסעדות מזון מהיר לצד מסעדות מקומיות. ערבוב. מיקס. סלט של עיר. נעים לשבועיים שלושה ואז הלאה, למקום הבא. רורנבקה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

הזמנת חופשה לבוליביה

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם