עפתי לתרמילאים

התנדבות במקלט לחיות בבוליביה

תומר ידע שבתחנה הזאת שמציע לו הטיול הוא חייב לעצור. הוא לומד להכיר את הנפשות שמרכיבות את המקלט, בני אדם וחיות בר, ומוצא עצמו עם לא פחות מיגואר פראי כמושא הטיפול. קראו והכירו מקרוב את החוויה.
תומר ווינגרנר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: התנדבות במקלט לחיות בבוליביה

הכרות עם חיות

במהלך טיולי בדרום אמריקה נתקלתי בספר מטיילים בבירת לימה פרו. דפדפתי בו בכדי לקבל כמה טיפים על המדינה הבאה אליה אגיע, בוליביה. כשעברתי על רשימת המקומות המומלצים נתקלתי במשפט שמשך את תשומת ליבי: "וייה טונרי, בוליביה, פארק חיות משגע, אפשר להתנדב". לא ידעתי כלום על המקום, באיזה חיות מטפלים שם ומה העבודה בדיוק, אבל, החלטתי שאסור לי לפספס את האפשרות לעבוד עם בעלי חיים שהאפשרות היחידה שלי לראות אותן בד"כ היא בגני חיות.

 כשהגעתי לבוליביה, ידעתי כבר יותר על המקום ממודעות שתלו מתנדבים שעבדו במקום והמשיכו בטיולם. אז גם גיליתי, כי על כל מתנדב להתחייב לתקופה של חמישה עשר יום לפחות. בשל כך, כמעט וחשבתי לוותר על ההזדמנות מאחר וכספי התקרב מאוד ליתרת האפס בחשבון והמחשבה על כך שאני לא אהיה אדון לעצמי ולא אוכל לעזוב מתי שרק ארצה הפחידה אותי מעט.

למרות הכול, הגעתי כמעט ישירות מלה פאז הקרה אל העיירה הקטנה, וויה טונרי. בספרדית העילגת שלי ביקשתי מילד קטן שעבר במקום להסביר לי כיצד להגיע למקלט. לאחר דו שיח מרתק שממנו הבנתי מילים בודדות הופניתי לכיוון הנכון. לאחר הליכה של כמה דקות בשביל המתפתל ביער גשם ירוק ופורח התגלה לפני המקלט. מעין תוהו ובוהו מאורגן: זוג קופי סנאי קופצים מענפים במרדף אחד אחרי השני, קוף קפוצ`ין מנסה למרוט נוצה מתוכי מקאו ענק וכמעט מקבל ביס בתמורה, וקוף אחר, כמעט בלי שהרגשתי, תוחב את ידו עמוק לתוך כיסי מנסה למשוך החוצה את הארנק. לפתע נשמע צעקה, "הקטור! NO!" ואצבע הופנתה אלי. מיד, מתנדב צעיר תפס את הקוף, הוריד אותו ממני לפני שהספיק לגנוב משהו וביקש ממני להיכנס לכלוב, שנמצא בכניסה למקלט. הכלוב היה המקום היחיד אליו הקופים לא יכלו להיכנס ובו מאכסנים המתנדבים את תיקיהם במשך היום.

לאחר שאכסנתי את תיקי, הופגשתי עם מנהלת המקלט, ננה. הייתה זו אותה הבחורה שהצילה את ארנקי מוקדם יותר מהקטור. היא הסבירה לי על המקום ומעט על בעלי החיים ושלחה אותי יחד עם מתנדב ותיק יותר להאכיל את קופי ה"מירדור" (קבוצת קופי קפוצ`ין ששהו באזור שאינו נגיש לתיירים מכיוון שחלקם מעט אגרסיביים). סמוך לאזור הקופים שכן כלוב ענק שגובהו כמה מטרים ומלא בעשרות תוכים צווחניים מגודל דרור ועד תרנגולת, אותם התבקשתי להאכיל מאוחר יותר. הכלוב היווה מוקד משיכה לתיירים, אך לצערי גם לקופים שניסו להתגנב לתוכו להשיג עוד מזון או לתפוס תוכי קטן לארוחת ערב (מסתבר שקופי הקפוצי`ן אוכלים בטבע כל חיה קטנה אותה הם מצליחים לתפוס). דלת הכלוב כפי שהסתבר לא נבנתה כראוי וקוף אחד מקבוצת ה"מירדור", פפה, הצליח לכופף אותה ולהיכנס לכלוב (לצערו של אחד התוכים הקטנים...).

ביומיים שלאחר מכן, לאחר מטלות הבוקר, שכללו ניקיון כלובי השינה של הקופים החולים ושטיפת המצעים עליהם הם ישנים, עבדתי יחד עם מתנדב נוסף בניסיון לתקן את הדלת. בזמן שעבדנו, פפה צפה עלינו מרחוק בניסיון להבין מה אנו עושים. בתחילה הוא שמר מרחק, אך מאוחר יותר במהלך היום הוא החליט שמטרתנו בחיים היא לשעשע אותו. מדי פעם היה מגיע לגג הכלוב ומשם קופץ על ראשינו, שולח יד סקרנית לעבר אחד הכיסים וקופץ בחזרה הרחק מהישג ידנו.

הוזהרנו מראש ע"י ננה לא להשאיר כל כלי עבודה על האדמה, ואכן, יכולנו ממש לראות את עיניו של פפה עוקבות אחרי כל מעשינו כשהוא מחפש על הזדמנות להלאים לרשותו כל דבר שרק עמד בהישג ידו. את ההזדמנות שלו הוא מצא כאשר רמי, המתנדב הצרפתי איתו עבדתי, השאיר את אחד הפטישים על האדמה. היה זה אחד מהמחזות היותר מצחיקים שראיתי בחיי: קוף קטן, רץ על שתיים מחזיק בשתי ידיו פטיש שמשקלו קרוב לשליש ממשקל גופו ואחריו רודף מתנדב מזיע ומקלל בצרפתית. המרדף הוכתר בהצלחה לאחר שהקוף הבין כי לא יוכל לטפס על העץ בעודו מחזיק בפטיש ונטש אותו בעודו ממהר לצמרת. בהמשך אותו היום סיימנו את העבודה על דלת הכלוב, לא לפני שכמה תוכים שלא העריכו את עבודתנו הקשה למענם השאירו את חותמם על בגדינו.

לקראת הערב, יחד עם מתנדב אחר, ישראלי בשם אורן, טיפסתי על גבעה כמעט מאונכת בעודי מחזיק דלי מלא מים אל מחסה הלילה של גאטו הפומה. גאטו שבצעירותו היה בקרקס ורגליו נשברו בניסיון לגרום לו לקפוץ מבעד לחישוקי אש היה אחד מהדיירים הוותיקים במקלט. במשך כל היום הוא מטייל בשביל הפארק (המקלט ממוקם בפארק לאומי בתוך יער גשם) ורק בלילה הוא ישן בכלובו. מתנדבת קנדית שעבדה איתו במשך כתשעה חודשים הצליחה לשקמו אך לעולם הוא לא יוכל לחזור אל הטבע בשל העובדה כי לעולם לא יוכל לרוץ ולצוד כפומה בטבע וכמו כן מכיוון שהינו רגיל מידי לבני אדם. בהמשך שהותי במקלט טיילתי עם גאטו פעמים רבות בשבילי הפארק. בתחילה, הדבר היה חוויה מרגשת מאוד מאחר ומעולם לא חשבתי שאטייל עם פומה בג`ונגל (מי חושב על דברים שכאלו בכלל...) אך לאחר מכן הפך לעוד אחת מהמטלות הרבות במקלט והפסקתי להתרגש מכך.

באחד הערבים, באמצע השבוע הראשון שלי במקלט נלקחתי לפגוש את סאמה. סאמה הוא יגואר שניצוד לאחר שאימו נורתה ונלקח כחיית מחמד לבית משפחה בלה פאז, שם חי עד גיל חצי שנה בו מטפליו כבר לא יכלו להשתלט עליו ולכן ניסו למוכרו לקרקס נודד. למזלו הדבר דווח למשטרה שהחרימה אותו ומסרה אותו למקלט. לעומת סאמה, גאטו הפומה נראה כחתלתול נחמד. הוא לא נראה מסביר פנים כלל והעדפתי באותו יום שלא להתקרב אליו מעבר לטווח אליו לא יכול היה להגיע. לא יכולתי לדעת כי דווקא הוא יהיה זה שיגרום לי להישאר במקלט זמן כה רב.

 באותו הלילה נשארתי לישון במקלט יחד עם אורן (כל מתנדב חויב לישון לפחות לילה אחד במקלט לוודא כי איש אינו נכנס אליו בלילה ומנסה לפגוע בחיות או לגנוב אותן). מתחת ליריעת פלסטיק גדולה קשרנו את הערסלים, והתכוננו לשינה. כמובן שהדבר לא יכול היה לעבור בלא הפרעה ולפני שהספקנו לפרוש את שקי השינה נתלה אחד מקופי העכביש השחורים על אחת מהקורות והטיל את מימיו בנחת ישירות על שק השינה של אורן. אורן אמנם נאלץ לוותר על שק השינה באותו לילה אך כפיצוי, ואולי כדי שלא יהיה לו קר מדי, החליטו כמה קופים לחלוק איתו את הערסל לשנת לילה נטולת הפרעות נוספות.

לתחילת הכתבה

התנדבות עם סאמה היגואר

ביום שלמחרת התבקשנו אני ואורן לרדת לשהות עם סאמה. ירדנו במדרגות המובילות מן המקלט אל הנחל ושם ראינו אותו שוחה עם המתנדבת ההולנדית האחראית עליו קריסטל. ישבתי איתו במשך כשעה, אוזר אומץ לאט לאט ללטף אותו ואף לשחק איתו מעט. כל אותו הזמן החזיקה קריסטל בחוזקה ברצועה שלו לא מרפה לרגע. לאחר שהחליט כי אינני מעניין אותו יותר חזר אל המים לשחייה נוספת. אני, שכבר התרגלתי לנוכחותו, עשיתי את אחת הטעויות הבודדות שלי במהלך עבודתי איתו ולא שמתי לב היכן הוא נמצא. כתזכורת, סאמה החליט לבדוק את תגובתי, וללא ששמתי לב התגנב מאחורי ונעל את לסתו על עורפי. קפצתי בבהלה תוך שקריסטל מושכת אותו לאחור ונוזפת בו, הוא לעומת זאת תקע בי מבט תמים לא מבין כביכול על מה המהומה.

באותו הערב התבקשתי לקחת אותו בחזרה למחסה הלילה שלו. הוא החליט להתעקש על שלו ולהישאר עם שפת הנחל. הניסיונות למשוך אותו לא צלחו (הוא שקל כשישים קילוגרם באותם ימים) ורק לאחר שכנועים רבים הצלחנו להעלות אותו את מקום השינה שלו. מאותו היום מוניתי לאחראי על סאמה יחד עם קריסטל כאשר עבדתי איתו כחצי יום ובשאר זמני עבדתי בבניית כלובים, נקיונם ותיקונים אחרים במקלט. בכל הערבים לאחר סיום העבודה, כל המתנדבים היו מתקבצים יחד אוכלים ארוחת הערב שבושלה ע"י זוג מתנדבים תורן. הייתה זו הזדמנות להכיר מאכלים ואנשים מכל העולם תוך שאנו יושבים ומחליפים חוויות על יומנו במקלט, על דרום אמריקה ועל החיים בכלל.

כך עברו להם במהירות חמישה עשר יום והגיע זמני לעזוב.ארזתי את התיק והגעתי למקלט חמוש במצלמה במטרה לתעד את יומי האחרון במקום המדהים ביותר בו הייתי בחיי. השתדלתי לא לפספס אך חיה, החל מקופי הסנאי הצהובים, קופי העכביש הענקיים וכלה בכל סוג של בעל כנף מתוכן ועד עיט. תוך שאני מצלם הבנתי שאינני יכול לעזוב את המקום, על כך הצטרפה של ננה מנהלת המקלט שהפצירה בי להישאר. החלטתי להישאר יום נוסף שהתארך והתארך לארבעה וחצי חודשים מהמרגשים ביותר שחוויתי.

עם הזמן התחלתי לזהות כמעט כל אחד מהקופים, שבתחילה נראו לי זהים לחלוטין. הבנתי שלכל אחד פנים ואישיות משלו, יש כאלו סקרנים וצמאים למגע ואחרים, שבקושי יתנו בך מבט נוסף בדרכם אל המזון שמוגש להם. השגרה לעולם לא הפכה למשעממת וכל יום טמן בחובו הרפתקה חדשה. קשה לתאר את ההרגשה בלשחרר תוכי שכל חייו היה בכלוב ולהפריחו לעבר השמים כך שיוכל לחיות את החיים בטבע לאחר ששוקם, או לראות קוף שהגיע חולה וחסר פרווה, מתקבל לקבוצה וקופץ עם שאר הקופים בצמרות העצים. לצערי, בסוף נאלצתי לעזוב. למרות זאת, החלטתי שלא לכל דבר טוב אכן יש סוף. במהלך שהותי בארץ שמרתי על קשר עם המקלט ובחופשת הקיץ הראשונה שלי (אני סטודנט לביולוגיה) חזרתי למקלט לחודשיים נוספים שהתבררו כקצרים מדי.

שוב עבדתי עם סאמה, ובנוסף, השתתפתי בהקמת אזור חדש לקופים בעלי בעיות התנהגות. קופים אלו בשל ההתעללות שעברה עליהם נטו להיות תוקפניים או מפוחדים במידה כזו שלא אפשרה את השתלבותם בקבוצה הראשית. עם הזמן והעבודה הקשה, קופים אלו החלו לתת בנו אמון וכן אחד בשני ולאט לאט התפתחה קבוצה חדשה. לקראת עזיבתי את המקלט חלק מהקופים כבר שוחרר לחלוטין ונשאר באזור עם שאר הקבוצה שחלקה עדיין היה קשור (קופים בעייתיים בד"כ נקשרים ולא נכלאים בכלוב, מה שמאפשר להם חופש גדול יותר וכן אפשרות להימצא בסביבתם הטבעית).

 לפני כשנה יסדו מתנדבים לשעבר במקלט את הסניף הישראלי של הארגון שהקים את המקלט (Inti Wara Yassi). כיום, הסניף הישראלי מונה למעלה ממאה חברים ומטרתו לסייע למקלט בתרופות וציוד רפואי, ידע מקצועי ובכל צורך אחר. מדובר בקבוצת אנשים המשקיעים חלק ניכר מזמנם וכספם בעזרה למקום. כולנו תיקווה כי המקום ימשיך לגדול להתפתח למרות בעיותיו הכלכליות הקשות ולהציל מספר רב ככל הניתן של בעלי חיים.

לתחילת הכתבה

מידע חיוני על השמורה

מדובר במקלט לחיות בר המטפל בחיות אשר ניצודו שלא כחוק (בד"כ מדובר בהריגת ההורים ומכירת הגורים) או שעברו התעללות ע"י בעליהם. המקלט ממוקם בעיירה וייה טונרי בבוליביה (במרחק של כ5 שעות נסיעה מהעיר קוצ`במבה) ושוכן בפארק לאומי הנקרא "Parque Machia". המקום מתוחזק ע"י צוות קבוע של כ4 בוליביאנים (המנהלת היא אישה מדהימה בשם נ�נה) ובין 20 ל40 מתנדבים מכל העולם. במקלט מטפלים במאות בעלי חיים, רובם קופים מכשישה מינים. כמו כן יש במקום עשרות ציפורים (תוכים, תוכנים עיייטים ועוד) חוטמנים וכמה מיני חתולים. בנוסף תמיד יש עוד בעלי חיים לתקופות קצרות, החל מתנינים ואנקונדות ועד עצלנים ובעלי חיים שאפילו אין להם שם בעברית (כן באמת, בדקתי!).

העבודה במקלט לא קלה.. היא נמשכת כעשר שעות ביום וכוללת עבודה ישירה עם בעלי החיים כגון האכלה, טיפול בתינוקות ובחולים, שמירה על התיירים מפני הקופים (מניעת נשיכות וגניבות כפי שכבר הבנתם) בניית כלובים ותחזוקת המקום.בשל העובדה כי המקלט אינו ממומן ע"י גורם כלשהו ונמצא במצוקה כספית מתמדת, המתנדבים משלמים בעצמם על הלינה ואת הארוחות קונים בעיירה או מבשלים בבית המתנדבים. כאמור, המינימום להתנדבות הוא 15 יום (יום אחד בעקרון הוא יום חופש אבל בד"כ אנשים נוטים לא לנצל אותו בשל עודף עבודה וחוסר במתנדבים), אבל המון אנשים נשארים הרבה יותר.

 אתר האינטרנט של המיקלט: www.intiwarayassi.org
 אימייל: 'israel@intiwarayassi.org

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ויה טונרי