רפטינג ביונגאס

שרון מחליטה במפתיע לעשות הפסקה מהשגרה ומחליטה להצטרף לשיט רפטינג באזור היונגאס היפה. ששת ימי הטיול כוללים נסיעת אופנים הררית, שייט אבובים וחוויה על רפסודה.
שרון
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רפטינג ביונגאס

יורדים ליונגאס

ט-י-ו-ל!!!! איזה כיף. לה פז נמצאת במיקום מצוין להיות בסיס לטיולים להרים או לג`ונגל ומה לעשות, זה לא תמיד יוצא... הפעם זה כן יצא. שאול, סוכנות תיירות אלטרנטיבית של איש אחד, שהבחין בכמיהה ההולכת וגוברת שלי להבריז מהעבודה לטובת קצת טבע התקשר אליי ערב אחד ואמר: יש רפסודות! יש קבוצה! תהיי פה בשמונה לשיחת הכנה ובלי תירוצים. טוב, לא שרציתי אבל לא היתה לי ברירה ;)

הודעתי לבוס שלי באו"ם שאני יוצאת לרפטינג ביונגאס. הבוס, איש רגוע ביותר בדרך כלל, הזדעזע: "שרון!!! השתגעת? את יודעת מה ישראלים עושים בבוליביה? הם מוצאים שבילי עזים ונוסעים עליהם באופניים! הם מסתובבים ערומים בסלאר! תתקשרי לכוח אדם ותני להם את השם והטלפון של הסוכנות הזאת ותגידי בדיוק מתי את חוזרת". הוחמאתי מהדאגה הכנה (מי אמר שבאו"ם כולם אנטישמים) והלכתי לשאול לשמוע את התדריך, שהתברר כשעה וחצי של תיאור כל תקלה אפשרית (הרפסודה תתהפך, תתפרק, האבובים ייקרעו, הנהר יעלה על גדותיו, דרקון גדול יטרוף אותנו, יוסי גינסברג יהיה טירון לעומתנו וכו`). מעודד זה לא, מועיל זה כנראה כן.

יש כמה מסלולים אפשריים לטיול הרפסודות, בכולם הטיול הוא עצמאי מאוד ונדרשת רמה של אחריות מינימלית מהקבוצה. המסלול שלנו, "המסלול הדרומי" (6 ימים, 75 דולר), נחשב לסוער יחסית. למסלולי הרפסודות הבסיסיים אפשר להוסיף כיד הדמיון - המסלול שאנחנו בחרנו כולל שיט אבובים, ולפי בחירתנו גם יום אחד של אופניים. יופי!

 היום הראשון הוא יום האופניים. תחילת הרכיבה על כביש רחב ונוח בנופים אנדיים שוממים ויפים. אחרי כשעה יורדים מהאספלט לדרך עפר פתלתלה, קופצנית ומשמחת, חלופית ל"דרך המוות" המסוכנת, קורויקו Coroico. כאן ההרים נמוכים, מיוערים וירוקים - זהו אזור היונגאס Los Yungas. לחוששים מנסיעה בדרך המוות נתיב זה יכול לספק תחליף טוב. הנופים יפים מאוד, אם כי פחות דרמטיים - כאן התהומות מרשימים, בדרך המוות הם קטלניים ועוצרי נשימה. מצד שני, כאן לא צריך לעצור כל רגע לתת למשאיות ואוטובוסים לעבור וזה בהחלט יתרון. למיטב זכרוני, הסימנים הסגולים בכפות הידיים משימוש בלתי פוסק במעצור שהיו לי עכשיו היו לי גם אחרי הנסיעה בדרך המוות... מכל מקום, אין ספק שהדרך הזאת בטוחה בהרבה.

 עצרנו בדרך לאכול בחברת פרות ידידותיות (שקיבלו בשמחה את קליפות הבננה (?!) שהצענו להן. שנים של עבודה בגן החיות הירושלמי בהן שיננתי לקהל היקר "לא להאכיל את החיות" ירדו לטמיון), והמשכנו בנסיעה, עוברים ליד טירה שנראית תלושה לחלוטין מהנוף המקומי ונבנתה במלחמת הצ`אקו, עוד מלחמה שבוליביה לא הצליחה לנצח בה, על ידי שבויי מלחמה מפרגוואי. בסוף היום עברנו בכפר הגדול צ`ולומאני Chulumani ומשם עוד כשעה נסיעה, כבר על הרכב, עד למקום הלינה מעל הנהר בעל השם הקיפלינגי טמאמפאיה Tamampaya. בלילה הזה עוד ישנתי באוהל, הקטן והמחניק אך נטול החרקים.. למחרת הוא יום האבובים. כל אחד מקבל אבוב (ממש כמו בחצבני! :) אליו קשור חבל אבטוח. החבל עולה על פרק היד למנוע את בריחת האבוב במקרה של התהפכות, שעוד תגיע.

מלמעלה הנהר נראה לי מהיר ושוצף. במים על האבוב הוא באמת כזה, אבל שלא כמו בחצבני כאן הגדות לא מלאות שיחי פטל סבוכים אלא עשויות סלעים, שהזרם מביא את האבוב כמעט עד אליהם וברגע האחרון חותך הצידה ו(כמעט תמיד) נמנע מהחבטה בסלע - תענוג! אני יושבת לי בתוך גלגל ענקי עטופה חגורת הצלה כתמתמה (יפעת הדיילת - אם חשבת שחגורת כסף היא הפריט הכי לא מחמיא, נסי את זה :) ושטה בנהר - יכולתי להעביר ככה עוד שבוע. שעתיים של אבובציה עברו מהר מדי. בסופן חלקנו עולים לטרנזיט שמחכה על הגדה (וייפרד מאתנו היום בערב), אני, אסף, אילן ואורי ממשיכים עוד שעתיים על האבובים במורד הנהר. (תמיד עדיף לשבת באבוב מאשר באוטו). בדיעבד בחירה מצויינת כי החלק הזה של הנהר ירוק מאוד וקצת יותר סוער - כאן כולנו התהפכנו (חוץ מאילן. כל הכבוד :). ההתהפכות שלי (המקצועית ביותר כמובן. עשיתי את זה בכוונה. זה היה רק בגלל שרציתי להתרענן קצת) עברה בשלום רב. חגורת ההצלה והאבוב שהיד קשורה אליו משכו אותי בכוח מעל המים ורק הכובע (שבכלל לא היה שלי, איזה לא נעים) טבע. אולי הוא יזרום לו עד לאמזונס.

 בסוף יום האבובים חנינו ללילה על גדת הנהר, ליד יער סבוך שממנו אספנו עצים לבניית הרפסודות. אספנו פירושו - המדריכים מצאו וחתכו (כרתו! למה אני מכחישה את האמת? לקחתי שבוע חופש מעבודה על שיקום יערות כדי ללכת לכרות יערות), אסף, אילן, אורי וגיל סחבו, ואני צילמתי את כולם כדי לכפר על אוזלת ידי בנשיאת סנדות באורך 2 קילומטר ובמשקל פיל צעיר. בלילה הזה כבר החכמתי וישנתי מחוץ לאוהל על החול, באויר החמים והנעים, היה כיף, גם היתושים אמרו. למחרת בנינו את הרפסודות. הרפסודה עשויה אבובים וסנדות, והבניה היא פשוטה יחסית, אבל דורשת כוח פיזי כדי לקשור את העצים זה לזה ולאבובים (דהיינו, בזמן שאני קושרת קשר אחד המדריכים יכלו להספיק להקים צי רפסודות קטן).

לתחילת הכתבה

שלושה ימים על רפסודה

בסוף מלאכת הבניה המפוארת הכנסנו את הרפסודה למים ולהפתעתנו היא צפה למופת. קשרנו עליה את הציוד - חלקו בחביות אטומות (מוכרות לי מימי הילדות כחביות כחולות של דשן, והנה מסתבר שגם בבוליביה יש כאלה!), חלקו בשקים, לציוד האישי מקבלים משאול שקי גומי אטומים למים, ויצאנו לדרך. המדריך מקדימה, שני אנשים בצדדים ושניים בירכתיים (ירכתיים! תמיד קיוויתי שיבוא היום ותהיה לי הזדמנות להשתמש במילה הזאת). אנשי הירכתיים חותרים במשוטי עץ גדולים וכבדים וכמוהם המדריך. מדי פעם האפיק מתרחב ומעמיק, המים זורמים בשלווה ויש שפע זמן ורוגע להסתכל על הירוק מסביב, לראות קיני ציפורים ענקיים תלויים על העצים, ליהנות מהשקט, משיחות טובות ומקפיצות התרעננות למים. כך עבר לו היום השלישי של הטיול והראשון של הרפסודות.

בלילה עצרנו לישון על החוף המושלם. מצד אחד הנהר. מצד שני נחל קטן (כלומר רק ברוחב ארבעה מטר ורק עד גובה הירך) שנשפך לנהר, ובו הלכנו כולנו להתקלח (אני כנראה היחידה שלא הבאתי שמפו. אבל הבאתי מברשת!). מסביב הרים מיוערים וכמו שנגלה כשיחשיך, באוויר מרחפות גחליליות ע-נ-ק-י-ו-ת. מתחת חול קשה מתאים בדיוק לשנת לילה טובה. בין לבין שיעור צילום לסמואל בן ה 14 המדריך המתלמד ואלוף המצ`טה וארוחת ערב מרק קינואה Quinua משובח ממטבחם של אילן ותמר. נרדמתי ליד המדורה, התעוררתי ביקיצה טבעית בשש בבוקר, כשאמרו החיים הטובים לזה התכוונו, בלי ציניות.

יום שיט שני, היום הרביעי בטיול. היום הנהר קצת יותר סוער וצריך לחתור קשה. ההצעה האופטימית שלי להחליף את אסף בחתירה ביום שטוף ראפידים זה מתקבלת בחיוך סלחני, ואני ממונה לתפקיד צלמת הסיפון, אחראית שליפת אולטרסול וצ`ופרים משק הגומי וזהו בעצם (אבל הייתי מאוד מועילה וחשובה, לא היו מסתדרים בלעדי! :). אנחנו נמצאים באזור שבו גידול צמח הקוקה הוא חוקי. לכל אחד מותר לגדל 3 הקטרים, וההרים מטולאים משבצות שפעם היו יער והיום הן שדות קוקה. בין אם לצריכה מקומית מסורתית של עלים גולמיים ובין אם לעיבוד תעשייתי חוקי (קוקה קולה) או לא חוקי (קוקאין), המגדלים מקבלים אותו מחיר נמוך תמורת העלים (ולכן היו בין המפגינים במהומות באוקטובר וביקשו להגדיל את מכסת הגידול המותר). חוץ ממגדלי קוקה יש פה גם מעט מחפשי זהב - אחד מהם אנחנו רואים יושב על שפת המים עם מסננת ענקית ומקווה לטוב. בין העצים הצפופים על גדות הנהר צריפי עץ זערוריים. למעבר בין הצריפים מגדה אחת לשניה מתוחים כבלים בין הגדות, יושבת לה צ`וליטה בארגז התלוי בגלגלת ומכובד המשקל מחליק הארגז על הכבל שאורכו עשרות מטרים ועובר לגדה השניה. גם זאת תחבורה פה ושם עומדים ילדים חומים על הגדות ונועצים בנו מבטים - ממש נשיונל ג`אוגרפיק.

אחר הצהריים עוצרים להתמקם ללילה על גדה של חול לבן. אנחנו כבר מתורגלים: שולפים את הציוד מהחביות, מקימים את האוהלים, אילן מדליק מדורה, הדר וגילי חותכות ירקות לארוחת ערב, כולם מתמרחים בדוחה יתושים, כך שיהיו עשרות ולא מאות עקיצות סמואל חוצה בשחיה מרשימה את הנהר, חוזר ונשכב לו בגומחה בחול לנוח מעבודת החתירה המעייפת. אילן ותמר מבשלים עוד ארוחת ערב מצוינת, לקינוח תה של אורי עם תפוזים, צימוקים וקינמון, רביצה נעימה ליד האש. חם בחוץ ואני אפילו לא נכנסת לשק"ש. עוד יום של שיט עבר. ביום הבא הנהר שקט יותר, על העצים תוכים ירקרקים והמוני פרפרים כחולים סביבנו. ילדים סקרנים ממשיכים להציץ בנו מהגדות. באותו ערב חנינו בחלקת חול קטנה בין היער לנהר, רוויה עקבות טריות של קפיברה, המכרסם הענקי (כמו אלה מ"הנסיכה הקסומה" אבל הרבה יותר סימפטי), ושל יגואר. נזכרתי במשהו שקראתי פעם, "המצאותם של טורפים גדולים היא עדות למערכת אקולוגית בריאה". נעים לגלות שהמערכת האקולוגית כאן היא כזאת.

 יום המחרת היה היום האחרון. יצאנו מוקדם בבוקר וכעבור שעתיים של שיט דרך נתיבי הנהר המתפצלים וחוזרים ונפגשים הגענו לסן מיגל דה הואצ`י San Miguel de Huachi, כפר זערורי באזור האלטו בני (בני הוא הנהר שאליו מתנקזים כל הנהרות מכאן, ואפילו קיבל מחוז שלם שקרוי על שמו). פירקנו את הרפסודות תוך קריאות מתוסכלות "מי קשר את החבל הזה כל כך חזק?" וחיכינו לרכב שיבוא לאסוף אותנו משם. הגדיל לעשות אורי שכיבס את כל הבגדים בנהר ותלה אותם לייבוש על חבל שקשר סירה עתיקה לגדה... כמובן שתליית כביסה היא איתות ברור לאלים לשלוח גשם ואכן בתוך דקות התחילו טיפות ענק לרדת. התחבאנו תחת כיסוי הברזנט שתפקד כרצפת האוהל בשבוע האחרון עד שהגיע הרכב, ובתוכו נהג וילד ביישן מאוד (לי הסבירו שהוא לא ראה קודם אנשים כאלה לבנים ולכן הוא מתבייש. נשמע לי מוזר, אבל כשמדובר בילד צעיר מאוד באלטו בני זאת כנראה לא אפשרות מופרכת כל כך. מי יודע.).

 נסענו בשבילי ג`ונגל ירוקים עד לפאלוס בלנקוס Palos Blancos, משם כולם עלו על טנדר לרורנבקה Rourenabaque (שש שעות) ואני המשכתי לנסוע עם המדריכים עוד שעה, עד לסנפצ`ו Sapecho משם נתפוס את האוטובוס ללה פז (12 שעות ומעלה). כאן עליתי על אוטובוס צפוף ומרוט (אמנם, כעבור 4 שעות נסיעה גם תפסתי מקום לשבת) שעתיד היה להחליף גלגל נקור בדרך, אחר כך להתקע במלכודת בוץ על דרך המוות ואחר כך סתם לעצור לשעתיים באיזו תחנת דרך לא ברורה. ככה זה בבוליביה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם