טיפול אימהי בקופים
Inti - wara - yassi - "שמש, כוכב, ירח"
כבר בנסיעה מקוצ`במבה לויה טונרי מורגש שינוי מסוים באווירה, או לפחות באוויר, שנעשה פתאום לח. ועצים וצמחים מטפסים. נכנסנו לאוטובוס במדבר, ויצאנו אחרי 4 שעות בג`ונגל. היום הראשון מוקדש לסיור ראשוני בכפר. כלומר, כבר אחרי כמה דקות אנחנו כבר מגיעים לכניסה לפארק מצ`יה - הפארק לטיפול בחיות פגועות, שמזוהה בקלות על פי חבורת הגרינגוס הזרוקים שנמצאים ליד הדלת.
מתחילים בסיור תיירים בפארק. קצת משחקים עם הקופים, או יותר נכון הקופים משחקים בנו. לפני שאנחנו מספיקים להבין מה קורה כבר הם נתלים על הכתף ומחטטים בכיסים לחפש הפתעות. ההתלהבות הראשונית מתחלפת בתחושה של "איך לעזאזל מורידים אותו ממני". שביל תלול מטפס לנקודת תצפית בתוך הפארק. אנחנו עולים בזהירות, כדי לא לרדת לשביל הלא נכון ולהיתקל במתנדב שמוציא את הפומה שלו לטיול. (מתנדבת שנקרית על דרכנו מסבירה לנו שהם מאוד משתדלים שהפומות לא ייתקלו באנשים נוספים פרט למטפלים שלהן. הדאגה היא לא לאנשים, אלא לפומות - שלא יתרגלו לחברת בני אדם ויאבדו את עצמאותן. עוד סיבוב קצר בכלוב בצווחני של התוכים הצבעוניים ויוצאים.
אנחנו מבולבלים מעט. מלכתחילה חשבנו שנבוא להתנדב, אבל סיכום ביניים מראה שהכל שונה ממה שציפינו: הפארק קטן וצפוף יותר, והמתנדבים ילדים יותר. חוזרים בערב בשביל סיור למתנדבים פוטנציאליים. אחרי עוד ביקור קצר אצל הקופים והסבר של התנאים וכבר שולפים רשימה ומתחילים לשבץ אותנו למקומות העבודה. אינסטינקט מהיר של שמירה על עצמאותנו לפני שאנחנו נשאבים לתוך הקומונה, ואנחנו אומרים ש- "רגע, אנחנו עוד צריכים לחשוב על זה!", אבל אחרי התייעצות קצרה אנחנו נזכרים שבעצם בשביל זה באנו לפה, ועוברים תהליך מהיר של השלמה עם העובדה המצערת שהחל ממחר נצטרך לקום ב-7 בבוקר. אודי משובץ לעבוד בבניה (קרשים, מסורים, עבודה של גברים!) ומירית משובצת במרפאה לקופים חולים (לתת קצת חום אימהי לקוף חולה, איזו עבודה של נשים!).
למחרת אנחנו מתייצבים ב-7:30 בבוקר, לבושים במדי המקום - בגדים יד שניה שקנינו במקום, ושיתגלו במהרה כהשקעה טובה... במרפאה יש כרגע 4 מטופלים: פאפיה, ג`ון הנרי וג`ני סובלים מטפילים במעיים, ולריצ`י יש בעיה בעור. סדר היום פשוט: בבוקר מוציאים את החולים מהכלובים וקושרים אותם בשטח ה"מרפאה". במשך היום מאכילים אותם, נותנים להם את התרופות ובעיקר משעשעים אותם ומספקים להם חברה, ובשש בערב מחזירים אותם לכלובים שניקינו בינתיים. הרעיון הוא בעיקר לשמור על החיות החולות בבידוד כדי שלא יפיצו את המחלה ולספק להן בינתיים חברת אנשים כדי שלא יסבלו/ישתגעו מבדידות.
כמו הרבה דברים כאן, קשה לנו לדעת עד כמה מה שאנחנו עושים הוא חיוני. האם הקופים באמת צריכים ש"ישעשעו" אותם במשך כל היום? והאם באמת צריך לשם כך 3 מתנדבות אמהיות על ארבעה קופים מטופלים? (המתנדבים "המתמידים" שקוראים את הכתבה מתקנים אותי: "אנחנו לא משחקים עם קופים! רק נותנים להם את החום שהם זקוקים לו!"). בכל מקרה, הזדמנות לקבל קוף משלך, לשחק איתו ולטפל בו זאת חוויה שלא חווים כל יום. במהרה מתברר שלכל קוף יש אופי משלו ודרך משלו להגיד שלום. ריצ`י הוא טיפוס ה"ילד השובב" - כל היום הוא עסוק בלפרק ספסלים, לסחוב מקלות ולהכות באבנים. כשניגשים אליו, הוא מייד מטפס ומתחיל לחפש הפתעות בכיסים. ג`ני היא הדומה ביותר לתינוק. כשניגשים אליה היא מייד באה, נכנסת לתוך החולצה ומתכרבלת שם. אם מנסים להוציא אותה או למנוע ממנה כל דבר אחר שהיא רוצה, היא פורצת בצרחות נוראיות ומסרבת להירגע. ג`ון - הנרי הוא הקטן מכולם והנוח מכולם. הוא קטן, רזה וקופצני. כל היום הוא מקפץ ומתנודד ונותן שיטפלו בו בלי יותר מדי בעיות. פאפאיה היא נוירוטית ובלתי צפויה. לא ידוע מאיפה היא הגיעה לפארק (לכל קוף יש תיק שבו מתואר תהליך הטיפול בו בתיאור חופשי, בצירוף הערות רגשניות כגון - "הקוף החמוד ביותר בעולם", אבל בתיק של פאפאיה לא כתוב כלום על עברה הרחוק), אולם נראה שעברה כמה חוויות קשות בחייה. יש לה התנהגות אופיינית מוזרה של נדנוד קצבי קדימה ואחורה, והיא ידועה בנטייתה לתקוף אנשים שמשום מה לא מוצאים חן בעיניה. כבר ביומי הראשון, המתנדבת הצרפתיה מראה לי את הצלקות שעל רגליה, ולכן אני ניגשת לקופה בחשש מה.
בנוסף לקופים, אנשי המרפאה גם אחראים על בריכת הצבים. מדוע לשמור צבים בשבי? מידע בדוק קשה להשיג כאן, אבל השמועות אומרות שמחכים שיהיו לפחות 100 צבים לפני שמשחררים אותם. לחלק מהצבים יש בעיית עור. לכן, אחר מתפקידינו הוא "לדוג" כל יום את הצבים הבעייתיים, למרוח עליהם משחה מסתורית סגולה, לייבש אותם ולהחזיר אותם למים. מריחת משחה סגולה על צב היא אחת הפעילויות היותר מוזרות שעשיתי בימי חיי... (בכלל, כל עניין הצבים מעורר אצלי בעיות מוסריות מוזרות כאשר אנחנו למשל מאכילים אותם בעוף - האם לא הייתי מעדיפה להציל את התרנגולת במקום את הצב?...) נוהל מריחת המשחה הסגולה נמשך כבר אלוהים יודע כמה זמן, עד שבשלב כלשהו מגיע אחד המתנדבים המתמידים במיוחד ואומר לנו שאלו שטויות ולהפסיק עם זה. כך מתנהל לו המקום בעצלתיים, בין דעות סותרות.
הימים עוברים, והמתנדבות שעובדות איתי מתחלפות, ומגיעה היום שבו עוזבת גם המתנדבת ש"הסתדרה" עם פאפאיה, ואני צריכה להיכנס לנעליה. אני מתקרבת אליה בזהירות, ואנחנו עוברות מחשדנות הדדית לשלום קר. משהו בסגנון של "מותר לך להאכיל אותי בתנאי שתעזבי אותי בשקט". יום למחרת היא כבר מרשה לי גם ללטף לה את הגב, ובימים האחרונים היא כבר קופצת עלי כשאני מתקרבת, ועושה לי grooming יסודי בשיער. היא אמנם עדיין טורחת להזכיר לי מי כאן הבוס ואם אני מנסה להתרחק ממנה לפני שהיא החליטה שהגיע הזמן, אני חוטפת צביטה מיידית בצוואר. אולי דווקא בגלל שעבדתי קשה כדי להשיג את חיבתה, אני מרגישה קרובה אליה יותר מאשר לשאר הקופים שבמרפאה.
העבודה עם הקופים נחשבת לעבודה "מלוכלכת" אפילו יחסית לשאר העבודות בפארק. אחרי כמה ימים אני אפילו לא טורחת לשתף את המתנדבות האחרות בעובדה שהקוף שנמצא עלי עשה כרגע את צרכיו. בימים האחרונים אני כבר מתרגלת לזה כל כך, שאפילו אינני רצה למקלחת כדבר ראשון בסוף היום, אלא מחכה שיהיה פחות תור (באכסניה יש רק מקלחת אחת!).
לאט לאט החולים שלי מתחילים להבריא, הבנות שעובדות איתי מתחלפות, וגם אנחנו מחליטים שהגיע הזמן להמשיך הלאה (כל האזורים החשופים בגופי שמלאים בעקיצות עד אפס מקום מהווים גם הם שיקול מסויים בהחלטה...). ביום האחרון גם דגימת הצואה של פאפאיה שאני מביאה לה לבית החולים מראה שהגיע זמנה לחזור ל"פארק הקופים" ומשם להיות משוחררת. להתראות פאפאיה! אודי, כאמור, שובץ לצוות ה- construction של הפארק. השמועות סיפרו, וכך גם כמה אנשים שפגשנו, שחברי צוות ה- construction זוכים לראות את רוב המקומות בפארק במסגרת עבודתם, בניגוד לאלה המשובצים לטפל בקוף, לדוגמא... וזוכים לראות רק את פארק הקופים.
פרוייקטים בשמורה
מייד בבוקר היום הראשון, לוקחים את אודי ל... פארק הקופים. צריך לתקן כלוב, ולחשוב על פתרון לדלת לכלוב. אחד הדברים המיוחדים בפארק הוא שאין יותר מדי חומרים זמינים מאחר ואלו עולים כסף, לכן יש הרבה מקום לאלתורים... נחמד. עד לסוף היום הראשון הספיק אודי לתקן את הכלוב (ולאלתר דלת) וגם... לבנות ספסל... אמיתי... שלא נשבר גם כשמתיישבים עליו.
מסיימים את היום הראשון בהרגשה של סיפוק מכך שבתחילת היום היתה ערימת קרשים, ובסופו ספסל, ורוצים ללכת לנוח, אבל...יש הרבה מתנדבים - מתברר שהגענו בתקופת השיא של המקום וישנם כרגע 60-70 מתנדבים, מה שאומר שאין כל כך מקומות לינה... ונפרט- עם הרישום להתנדבות יש לשלם סך של 70 דולר עבור לינה במשך שבועיים. לפארק עצמו יש 3 מבנים עיקריים למתנדבים, ועוד אכסניה עימה הפארק עובד. כולם מלאים... את שני הלילות הראשונים נאלצנו להעביר בחדר משותף ל-4 אנשים, כאשר המקלחת והשירותים נמצאים מחוץ למבנה ומשותפים לעוד כ-15 איש.
שני הפרוייקטים החשובים עליהם עבד צוות הבינוי בימים אלו היו הרחבת כלוב של אחד החתוליים (פומה ודומיה) ובניית פרגולה למבנה המגורים. אודי הספיק לסחוב שקי מלט (לבניית הכלוב), לצבוע קורות עץ בשמן מנוע משומש (בשביל הפרגולה - נגד הטרמיטים הנוהגים לכרסם את העץ) ולבנות עוד קופסא או שתיים. את הלילה השלישי החלטנו להעביר באכסניה אחרת... שני הלילות הראשונים היו אמנם במחיצת שני אנשים נוספים, אך הפריעו לנו דווקא היתושים שתקפו במשך כל הלילה.. אה, אסור להשתמש בחומר דוחה יתושים, מחשש שיישאר על הגוף וירעיל את הקופים שמטיילים כאן על המתנדבים במהלך שעות היום.
באותו הלילה, בסביבות 5:00 לפנות בוקר, הגיע קרלוס חואן, שהקים את כל הפרויקט, והעיר את שוכני המבנה הצמוד לפארק בזעקות לעזרה. התברר שכ- 12 שעות לפני כן נלחם חואן קרלוס עם אנשי גן החיות באורורו כדי לחלץ מידיהם פומה אותה רצו להרוג. ואכן, הוא הצליח והביא את הפומה עמו לפארק. אודי מתנדב יחד עם עוד כ-5 מתנדבים נוספים, לשאת את הפומה לביתה החדש, שהוא בעצם בית ישן של חתול אחר שיעבור לגור בינתיים ב.. משרד הקבלה, עד שיימצא פתרון.
באותו ערב הוחלט לערוך ישיבת מתנדבים. בישיבה נערכת היכרות עם חואן קרלוס, ננה (מנהלת הפארק) ואדם בשם ולאדי. קצת על ההיסטוריה של המקום: חואן קרלוס מייסד הארגון החל לעבוד עם ילדים משכונות עוני בלה פז. במהלך אחד הטיולים שארגן עם הילדים הם נתקלו ברצועת אדמה שנהרסה לאחר שריפה. מראה העצים והחיות הפגועות זעזע את חואן והילדים והם החליטו להקים תנועה שמטרתה להגן על הצומח וחיות הבר. ולאדי הוא שריד מן הילדים האלו, שנותר בפארק. למחרת בבוקר אנו מחליטים שדי הבנו את הפואנטה של העבודה בפארק. נכון, אמנם היתה התחייבות לשבועיים, ואפילו תשלום מראש לתקופה זו, אבל נראה שמספר סיבות הביאו להחלטה: אולי המקלחות והשירותים המשותפים לכ- 20 איש, אולי הרעש ומחסור בשינה איכותית משך מספר שעות ברציפות, ואולי אפילו הגעגועים לקפה איכותי, ואולי, וכנראה שזו הסיבה - סתם, כי לא הצלחנו להתחבר.
בעוד מירית ממשיכה לעבוד במרפאה, ואפילו מתקדמת לדרגת superviser (אחרי הכל, מירית כבר נחשבת לותיקה ביומה הרביעי בקליניקה), יוצא אודי לעקוב אחר אתרי הפארק הפחות מתוירים, ולסקר את סדר יומם של מתנדבים נוספים. המקום הראשון הוא הצפרייה. לא זו שבה מבקרים התיירים, אלא אחרת... מעין בית חולים לציפורים. זיו, קיבוצניקית ישראלית, אחראית על חלק זה של הפארק, נמצאת כאן שלושה שבועות ומתכננת עוד חודשיים. סדר יומו של הצוות של זיו מתחיל בהסרת הכיסויים שנמציאם על עשרת הכלובים שבצפרייה. בוקר טוב לציפורים. לאחר מכן מנקים את כלובי הציפורים, מחליפים את הריפוד (קש או עלים גדולים), מכינים ארוחת בוקר לציפורים, ויוצאים להפסקה קצרה. לאחר ביצוע כל הפעולות הנ"ל השעה היא כבר 10:30. לאלו שתוהים מתי התחילה העבודה, נספר כי (כמעט) כל המתנדבים מתחילים לעבוד ב- 7:30 בבוקר.
הציפורים נראות כאילו הן באמת צריכות טיפול. הסיפורים ששמענו על התעללות בציפורים, ואפילו על איך ציפורים מגיעות לפארק - ממש מזעזעים. כך לדוגמא, נוהגים ציידים בבוליביה לתפוס ציפור אחת מתוך להקה, למסמר אותה לשולחן, וכשהיא מצייצת וזועקת מגיעה כל הלהקה לעזרתה, וכך תופסים להקה שלמה של ציפורים. השלב הבא הוא חיתוך כל הכנפיים השמאליות של אותן ציפורים, כך שלא יוכלו לברוח... ציפורים נוספות נפגעו מטפיל מיקרוסקופי שאכל להן את הכנפיים, אחרות נולדו בשבי וייתכן שלא ישוחררו לעולם, ועוד ועוד ועוד. המשמעות והמטרה של הטיפול בציפורים כאן, ובכלל, בכל חיות הפארק, היא שיקום בעלי החיים עד שיוכלו לחזור ולחיות בטבע. זיו מדגימה איך תהליך שיקומי הצליח עם הטוקאן, שכיום מסוגל לעוף, ואף יוצא לטיולים במשך היום. כל שנותר הוא לקחת אותו למקום רחוק ולשחרר אותו. שעת צהריים מגיעה, והציפורים זוכות לארוחה נוספת. הפעם, הפתעה - הציפורים מקבלות לאכול עוף (בנוסף כמובן לבננות, פאפאיות, תירס וכדומה)... בזמן האוכל עוסק הצוות בהכנת צעצועים חדשים לציפורים, קיפול ענפים, בניית נדנדות וכו`, שלציפורים לא יהיה משעמם.
נסיים את נושא הציפורים ונספר כי מתנדבים נוספים עובדים בצפרייה בפארק, שם מוחזקות ציפורים שכנראה לא ישוחררו לעולם, ואותן אף ניתן לראות במסגרת ביקור בפארק. כמו כן - מתנדב/ת אחד/ת זוכה לעבוד עם עופות דורסים. על כך לא נוכל לספר, מאחר ורק לאותו/ה מתנדב/ת יש גישה לעופות הדורסים. מקום נוסף בו מבקר אודי הוא פארק הקופים. העבודה עם הקופים מתבצעת במספר מקומות ברחבי הפארק, וגם במקרה זה - חלק מן המקומות נגישים אך ורק לאלו מהמתנדבים העובדים שם. ההסגר הוא המקום הראשון אליו מגיעים הקופים. שם הם זוכים לטיפול הכולל מעקב אחר מצבם, קבלת חיסונים, טיפול רפואי מכל סוג אם נדרש, וכמובן - חום ואהבה, שהיו חסרים לרובם, מהמתנדבים העובדים בהסגר. הקופים ה"חדשים" שוהים בהסגר 30 יום, ולאחר מכן עוברים לבית חדש בהתאם למצבם. אם עדיין חולים, ימשיכו לקליניקה שבה עבדה מירית. רוב הקופים עוברים לפארק, לעיתים עם מתנדב לצידם, העוקב אחר התקדמותם הפיזית והנפשית. חשוב לזכור, שהן בהסגר והן בקליניקה נמצאים הקופים בבידוד, ולכן ליווי של מתנדב ומעקב הם חשובים ביותר. הפארק בו משוחררים הקופים פתוח גם לתיירים, וחלק בלתי נפרד מעבודתו של מתנדב הוא גם עבוד העם התיירים, סיפורים על הקוף ומקורותיו, ו... להזכיר שאסור לצלם עם פלש.
קופים נמצאים גם בפארק הספיידרים, לשם ניגשים המתנדבים העובדים עימם בלבד, מאחר וחלק מהספיידרים יכולים להיות מאוד מסוכנים. כך למשל יש ספיידרים שאוהבים נשים אך שונאים גברים, וכאלה שאוהבים גברים ולא מרשים לנשים להתקרב אליהם. הקופים המשוגעים ביותר אשר זקוקים יותר לפסיכולוג מאשר למתנדב, נמצאים במקום הנקרא mirador. קופים אלו אינם צפויים לחלוטין, ועלולים להיות אגרסיביים במיוחד סתם כי השמש זורחת. גם במקום זה עובדים המתנדבים עימם בלבד, ושואבים סיפוק רב מהתקדמות של קופים אלה.
בפארק ישנם גם 3 סמורים והמתנדבים המטפלים בהם זוכים לטייל הרבה בשבילי הפארק, כאשר הסמור קשור ברצועה. רוב החתוליים הנמצאים בפארק כנראה לא ישוחררו לעולם, ובינתיים מתישים החתולים זוגות זוגות של מתנדבים בהליכות (הליכה של חתול = ריצה של אדם) במשך שעות על גבי שעות. המטפלים בחתולים עובדים מעט פחות שעות (מתחילים ב-9:00, ועד 17:00), אך עבודתם קשה, וכרוכה בלעשות כל מה שהחתול רוצה (בלי לנסות לאלף אותם...)
זוהי סקירה תמציתית ביותר על עבודות המתנדבים בפארק. אם למי מבין הקוראים יש שאלות נוספות, ניתן לקרוא באתר: www.intiwarayassi.org
או לשלוח מייל ל: [email protected]
ואפילו להתקשר - 00-591-44-136572
זהו...
